17 ביולי 2015

למה צריך לפרק את ארגוני זכויות האדם הישראלים הפועלים בשטחים הכבושים

ארגוני זכויות האדם העובדים עם הפלסטינים בגדה המערבית עושים עבודת קודש. על כך אין ויכוח. הם ניצבים יום יום בחזית העוול ומנסים, במידת הצלחה מסוימת, להביא קצת צדק לאוכלוסיה הפלסטינית הנגזלת והמוכה.
משאבים רבים מושקעים בייצוג הפלסטינים מול רשויות המדינה, החל מתחקירני שטח הנפגשים עם הנפגעים, דרך מחלקות מחקר המארגנות את הררי הנתונים וממיינות את העוולות, עורכי דין המחפשים את הסעיפים הספציפיים שהופרו בספרי החוקים, מחלקות מדיה שמוציאות את הדברים לארץ ולעולם, ועוד ועוד מדורים, חטיבות, ואוגדות בצבא זכויות האדם המתפוררות.

הזרוע ההומניטרית של צה"ל
ההשוואה לצבא אינה בעלמא. הארגונים האלה, במידה מסוימת, משמשים כזרוע ההומניטרית של צה"ל. הם נותנים לאוכלוסיה הנפגעת הבטחה, או תקווה, לפיתרון בירוקרטי לא אלים בשם הכובש. מבחינת הפלסטינים ושאר העולם, הארגונים האלה הם "הטובים" במאבק, אליהם אפשר לפנות כאשר עומדים בפני הפרה של החוק או פגיעה בצדק. אבל האם באמת תפקיד שמירת החוק צריך להיות מוחזק על ידי עמותות, או שאלה פשוט מילאו את החלל כאשר הריבון האמיתי בשטח, צה"ל, התרשל בעבודתו?
צריך להיות ברור: התפקיד העיקרי של צה"ל כצבא כובש אוכלוסיה אזרחית הוא להגן עליה. בפועל, צה"ל עושה הכל על מנת לא למלא את התפקיד הזה והוא מסתמך במידה רבה על ארגוני זכויות האדם הישראלים למלא את חובתו. אם כיבוש אוכלוסיה אזרחית דורש הגנה עליה, כמחויב באמנות הבינלאומיות עליהם חתומה המדינה, צה"ל הפריט את החובה הזו.

האומבודסמן של הכיבוש
צה"ל, כארגון, יודע מצוין להגן על עצמו וזה מתבטא באופן בולט באחוז כתבי האישום וההרשעות המזערי בכל מקרה שמדובר בו על פגיעה באוכלוסיה האזרחית בגדה וברצועה. לפלסטיני שנפגע מפעילות הצבא אין באמת סעד שהוא יכול לבקש מהצבא עצמו. אין משרד אליו יוכל להגיע ולהגיש תלונה על הרג בנו, למשל, או על גזילת חלקת האדמה שלו. כאן נכנסים לפעולה ארגוני זכויות האדם. הם מייצגים, בפועל, את המדינה, בפני הפלסטיני הנפגע. כמובן שהם עושים את עבודתם בתום לב, במידת האפשר, אבל הם עדיין מייצגים את ישראל כמשרד התלונות, האומבודסמן של הכיבוש. אלמלא היו קיימים, לא היתה אפשרות אמיתית לתושב פלסטיני שנפגע לבקש לעצמו באופן ישיר צדק מול רשויות המדינה והוא היה נאלץ לחפש את הצדק במקום אחר.

תמיכה בינלאומית
ואיך אפשר בלי לדבר על כסף. המדינה, באופן פרדוקסלי משהו, לא מממנת את הארגונים האלה למרות שהם עושים בשבילה את העבודה. המימון הוא כמובן לא ישיר, אבל גם לא עקיף במתן זיכוי מס כמו שניתן למרבית העמותות הישראליות האחרות, ביניהן גם כאלה התומכות בטוהר הגזע או מקדמות משטר פאשיסטי. את מרבית המימון מקבלות העמותות האלה, בלית ברירה, מחו"ל. המצב שנוצר הוא, אם כן, שהצבא הישראלי שמתרשל בתפקידו, מקבל גושפנקא ממדינות העולם בצורת מימון ארגוני זכויות האדם על מנת שימשיך לא למלא את חובתו. מדינות העולם נותנות יד להמשך הכיבוש על ידי מימון הזרוע ההומניטרית שלו דווקא מהצד הישראלי.

מה היה קורה אילו
בואו נעשה לרגע תרגיל מחשבתי ונדמיין שארגוני זכויות האדם הישראלים הפועלים בשטחי הגדה היו נעלמים יום אחד. ההפרות היומיומיות של זכויות האדם בגדה ימשכו, ואנשים, מטבעם, ימשיכו לחפש צדק. אם אי אפשר לפנות לגוף ישראלי אולי היו קמים גופים פלסטינים חזקים יותר, אולי גופים בינלאומיים היו מבססים נוכחות חזקה יותר, אולי צה"ל היה מתחיל לטפל בעניינים האלה בצורה רצינית יותר, ואולי שום דבר מאלה לא היה קורה. מבחינת צה"ל - אם יש פתרון, אז אין בעיה, וארגוני זכויות האדם מספקים את הפתרון הזה. מראית העין של הצדק, ואם נהיה כנים עם עצמנו זו באמת רק מראית עין, נשמרת, וכך בעיני ישראל והעולם - הכל בסדר.

נצחונות קטנים
כאמור, יש לי רק הערכה לעובדי ארגוני זכויות האדם. חלקם הגדול הם אנשים עם שליחות אמיתית, עקשנות סיזיפית, ולב טוב ורחב. מדי פעם עבודתם זוכה להצלחה, אם בהחזרת קרקע לבעליה, או פתיחת חקירה שנסגרה בעניין הרג בן משפחה. אלה ניצחונות קטנים בקרבות קטנים, אך שלמעורבים בהם מדובר בכל עולמם. על כך יש להסיר את הכובע בפניהם.
עם זאת, ברמה האסטרטגית, עצם קיומם מאפשר בפועל את המשך הכיבוש במתכונתו הנוכחית.

פתרונות
זו לא אמירה שבתאית, חלילה, שככל שיהיה רע יותר יהיה טוב יותר. לחלוטין לא. האוכלוסיה האזרחית חייבת לקבל פתרונות. הנקודה היא שאת הפתרונות האלה לא צריכים לספק ארגונים אזרחיים ישראלים כחלק מהקולוניאליזם הישראלי. המצב שהכובש "פותר את הבעיות" של הנכבש הוא לא מצב בריא וממשיך את התלות שלו במנגנון המדכא. את המשאבים המושקעים ב"פלסטר" הישראלי אפשר להשקיע בהקמת תשתית פלסטינית, או אפילו בינלאומית, שתיתן את הפתרונות האלה או תמצא פתרונות אחרים.
עם כל המורכבות המובנית במהלכים ארוכי טווח עם פגיעה בטווח הקצר, על ארגוני זכויות האדם לקבל החלטה אמיצה ולהחליט לא לתת לזה יד. לא להיות חלק מהמנגנון. לא לשתף פעולה עם צה"ל ושולחיו בהמשך השליטה הישראלית על אוכלוסיה כבושה.
זו החלטה כואבת אך נדרשת על מנת לשנות את הקיבעון במצב שנמשך כבר עוד מעט חמישים שנה, ושאסור לתת לו להמשיך ולהתקיים.



8 תגובות:

idanl אמר/ה...

נושא חשוב וכאוב אבל לצערי הדיון כאן שטחי מדי ולא מתמודד עם הדילמות האמיתיות. הפוסט האחרון שלי, על הסיפוח המשפטי, ניסה לעשות סדר בנושא, וזה לא פשוט כמו שהצגת. למען הסר ספק, אני מתנגד בתוקף לקריאה שלך, גם אם אני יכול לראות איך הצבא מרוויח מהמצב הקיים.

ההנחה שלך ש"מישהו אחר יתן את הפתרונות" לנכבש היא נאיביות במקרה הטוב והזנחה קרת לב במקרה הרע. לטעמי נפלת כאן בפח מוכר של השמאל: בתחרות בין שנאת השלטון לאמפתיה עם הקורבן, העדפת את שנאת השלטון. ועל הדרך הכפלת את הקורבנות.

גם ההנחה שהמשך פעילות הארגונים "מאפשרת בפועל את המשך הכיבוש" היא היבריס מטורף, שמשיק לפרנויה מצד ימין ביחס ל"כוח העצום" של ארגוני זכויות האדם. הכיבוש הוא הפר המשתולל והארגונים הם הזבוב על גבו. רק מי שרוכב על הזבוב יכול לבלבל בינו לבין הפר. מבחינת מי שהפר רומס - הדברים ברורים הרבה יותר.

בפוסט שלי ניסיתי להתוות דרך פעולה (משפטית) שתיישב בין כל הסתירות האלה, כך שאני רואה את הפוסט הזה כחלק מאותו דיון.

נעם אמר/ה...

אז קודם כל, ולמען הסדר הטוב, הלינק לפוסט שלך בנושא: http://idanlandau.com/2015/07/04/legal-annexation-why-not/

ולעניין: הקריאה כאן, כפי שניסיתי להבהיר בפיסקה האחרונה, אינה שבתאית. זה לא לסגור את הבסטה וללכת, ואחרינו המבול. לחלוטין לא. יש לבחון מחדש את תפקיד הארגונים בעבודה מול הפלסטינים, ולראות אם ישנן דרכים אחרות, שאינן כרוכות בעבודה יד ביד עם הצבא, מה שגורם בפועל, אם תרצה בזה ואם לאו, לשיתוף פעולה עם המשך הנוכחות הצבאית בגדה.
האמירה שלך כאילו ש"מישהו אחר יתן את הפתרונות" היא עיוות של דברי, וצר לי שכך הם נקראים. יש משאבים מסויימים המושקעים בתחזוקת התשתית הזו, ויש מקום לבחון אם ההשקעה הזו בתשתית ישראלית דווקא היא באמת מה שדרוש כעת לציבור הפלסטיני. יתכן, אגב, שהתשובה בסופו של דבר תהיה "כן", אבל כן יש מקום, בעיני, לשאול את השאלה הזו.
לטענתך כי מדובר בהיבריס מטורף, גם כאן, לצערי, אתה קורא לא נכון את מה שנכתב. ההצלחות של ארגוני זכויות האדם הישראלים בשטחים הם מוגבלות במקרה הטוב וזעירות כשמביטים בתמונה הרחבה יותר. זה חלק מהדיון על השקעת המשאבים, והתעלמות ממנו לא תגרום לו ללכת.
המתווה שהצעת בפוסט שלך הוא מעניין, ובהחלט יש מקום לדון בו, אך הוא לוקה בעיני באותה התנשאות קולוניאלית אותה אתה מטיח באחרים. אם היה נכתב על ידי פלסטיני, אולי המצב היה שונה, אך ככובש יש דברים שאתה לא יכול להגיד ולהתיימר לייצג את האינטרס של הנכבש גם אם הוא לא מודע להם.
אין פה שנאת שלטון (ואין גם אהבה רבה), יש מחשבה על הקמת תשתית עצמאית מנותקת מעטיני הכח הכובש, והדיון בה, לפחות, חשוב בעיני.

idanl אמר/ה...

נועם,

לא נראה לי שעיוותתי את דבריך. התייחסתי לחלק הזה:

"את הפתרונות האלה לא צריכים לספק ארגונים אזרחיים ישראלים כחלק מהקולוניאליזם הישראלי. המצב שהכובש "פותר את הבעיות" של הנכבש הוא לא מצב בריא וממשיך את התלות שלו במנגנון המדכא. את המשאבים המושקעים ב"פלסטר" הישראלי אפשר להשקיע בהקמת תשתית פלסטינית, או אפילו בינלאומית, שתיתן את הפתרונות האלה או תמצא פתרונות אחרים."

את זה אפשר לסכם, בלי לעוות, "שמישהו אחר יתן את הפתרונות". לא פירטת מי. גם בתגובתך לא פירטת, כי באמת, מי יעשה את העבודה הזאת? לכן זה חוסר אחריות להשאיר את העניין "הפעוט" הזה פתוח.

לגבי ההיבריס, אולי אני לא הובנתי. ברור שהצלחות הארגונים מוגבלות, זאת היתה בדיוק הטענה שלי. ההיבריס היה בכך שטענת שהמשך הפעילות של הארגונים "מאפשר בפועל את המשך הכיבוש במתכונתו הנוכחית". מלים שלך, לא שלי. ולחשוב שלארגונים יש חלק משמעותי כלשהו ב"מתכונת של הכיבוש" זה לייחס להם כוח מופרז וכמעט אגדי.

לאף אחד אין יכולת לחזות איך הכיבוש היה מתגלגל בלי בצלם ויש דין וכו' (הדהוד מעורר אי-נחת יש בדבריך למשאלתו של רבין, "בלי בג"ץ ובלי בצלם"). אבל אפשר בהחלט להצביע על אלפים רבים של פלסטינים שהיו סובלים סבל ממשי מאד ללא ההגנות - כן כן, הנקודתיות והמזעריות - שקיבלו הודות לארגונים האלה. והטענה שלי בפוסט היא שאין לאף אחד זכות להמיר נצחונות ממשיים בזירה הזאת תמורת נצחונות משוערים בזירת החזון המדיני. לכן גם ניסיתי לשרטט אסטרטגיה שלא תוותר לא על זה ולא על זה. כמובן שלא דיברתי שם בשם אף פלסטיני, לא ברור לי למה "ההתנשאות". העניין הזה עלה שם גם בתגובות ואמרתי במפורש שלגבי החלה ספציפית של חוקים שהפלסטינים אינם חפצים בהם - קולם יכריע. זה ברור מאליו.

בסך הכל יש לי תחושה שהרחבת את הטענות שיש לרבים מאיתנו, כולל לי, כלפי המעורבות של בג"ץ בהגנה על הפלסטינים - בבחינת נורמליזציה של הכיבוש - לכל ארגוני הזכויות. אבל יש הבדל חשוב מאד שטושטש בדרך, והוא שמרבית הפעולות של הארגונים האלה - לא כולם, לא כל הפעולות - דווקא חותרות תחת הנורמליזציה. אפשר לפרוט את זה להמון פרוטות (נניח, פרויקט המצלמות של "בצלם"; נניח, סיורים ש"שוברים שתיקה" עורכים לנציגים זרים), אבל הדברים בסך הכל ידועים. במקום לזרוק את הארגונים לפח, אפשר לחדד את האג'נדה שלהם; הוואקום שייוותר עם היעלמם, בחזון שלך, יתמלא רק ברוחשי רעות וזדון, שלא יהיה לך ספק.

נעם אמר/ה...

מקבל את ההערה הראשונה, הכוונה אינה לצאת בלי אלטרנטיבה, אלא לעבוד ולבנות את האלטרנטיבה הזו יחד עם הפלסטינים ועם כוחות בינ"ל.
הארגונים האלה עובדים עשרות שנים, ובדיוק ההצלחות המוגבלות האלה הן הטיעון הטוב ביותר לעצור לרגע ולבחון אם המשך אופן הפעולה הזה, שלא השתנה כבר שנים רבות, הוא אכן אופן הפעולה הנכון.
בג"צ, בעיני, הוא אכן חלק מהפסאדה לה שותפים גם הארגונים האלה, פסאדה של כיבוש נאור שדואג לתושבים הנכבשים, ולא היא. הקריאה היא, במקום להמשיך ולשתף פעולה עם הפסאדה הזו, למצוא דרכי פעולה אחרות שבטווח הארוך, ואולי אפילו הבינוני, יצליחו ליצור שינוי במקום להמשיך באותן פעולות כושלות פעם אחרי פעם, עוד מעט כבר בעשור השישי של הנוכחות הצבאית בגדה.

אבי אמר/ה...

יש צדק בדברי כולם, אכן כפעיל לשעבר,אני יכול להעיד כי השפעת הארגונים היא זניחה ברוב המקרים.גם הפניות לבג"צ הן חרב פיפיות,כשברוב המקרים הצבא שהמתנחלים מקבלים גושפנקה חוקית לפעולותיהם

אנונימי אמר/ה...

זה כבר קורה.
http://www.btselem.org/hebrew/press_releases/20140910_response_to_investigations_launched_by_idf

גלה אמר/ה...

תודה נועם על הדברים, מסכימה אתך לגמרי. כבר זמן רב לדעתי ארגוני השמאל צריכים לבצע ביקורת פנים, סיעור מוחות מהותי כדי לבחון ולו רק במסגרת דיונית, לא רק עד כמה הם מהווים חלק ממנגנון הכיבוש, אלא גם עד כמה האסטרטגיה המקובעת כבר שנים אינה באמת אפקטיבית ומאפשרת לכל היותר כיבוי שריפות קטנות שלא מערערות השליטה בשטחים אלא מחזקות אותה כפי שהפוסט מציג; לנסות להתמודד עם אפשרויות לשינוי הפעילות בלי בהכרח לעצור כל ביטוייה.

לפחד משינוי אין מקום אם קיים רצון אמתי להמשיך במאבק נגד הפשעים שמחוללת ישראל, גם אם השינוי נוגד אידאולוגיות ולא יענה באותו אופן על תחושת האחריות הפסיכולוגית-סמלית החוסמת את המוכנות לשקול מחדש אפקטיביות הפעולות: זו שלוחשת: אם נפסיק אפילו לרגע את הפעילות, האשמה תגדל, הפלסטינים יפגעו יותר וישנאו אותנו יותר (מרכיב מהותי נסתר בהנעה של שמאלנים), והרי ממילא אנחנו מיעוט נרדף; לכן לא משנה עד כמה זעירות התוצאות ועד כמה אנו חלק ממנגנון הכיבוש ומונעים מהצורך בהיטהרות האישית ופחות מהרצון לשנות את הקיים- נמשיך לסרב אפילו לניסיון לערוך בדק בית ולשקול אופציות חדשות.
תחושת האחריות והסירוב לערוך רפלקסיה מהותית, גורמת לעיוורון, לתקיעות, לחוסר אפקטיביות ולשירות למען הכיבוש.
תודה על הפוסט הזה, כי כפי שעידן מוכיח, ההתנגדות המידית בקרב פעילים וארגונים לכל בקורת ובדיקה כזו היא עצומה.

אנונימי אמר/ה...

ההנחה במאמר היא שאם נפסיק ״לכבות שרפות״, הפלסטינים ימצאו דרך יעילה יותר, אולי בשיתוף פעולה עם ישראלים, להילחם בכיבוש.

הנה ניתוח אפשרי של המצב: הדרך ה״יעילה יותר״ (כזו שעושה שינויים רחבים) היא האלימות. כשחמאס וישראל התכשתו בצוק איתן, נשקלו הפסקת מצור ובניית נמל אפילו על ידי נפטלי בנט. עיקר הציבור והשלטון הישראלי, כלומר הצד החזק, לא מרגיש לחץ לשנות משהו במצב כל עוד הוא לא סובל אבידות. פעילות הומנית (מצד הישראלים אבל אולי גם מכל צד) מעטה את התהליך הזה כי יש פחות תסיסה אלימה.

אם כל מה שכתבתי הוא אפשרות, אזי מה שאתה בעצם מציע זה החשת ההתכתשויות האלימות (והפיגועים ה״עממיים״) בכדי לעזור לסיום הכיבוש. זה בהחלט דרך פעולה אפשרית, גם אם מלווה במחיר מאוד כואב לכולנו, אבל צריך לדבר עליה בבהירות כדי להבין שמדובר על מהירות בתמורה לחיי אדם רבים.

כמובן, זה לא בהכרח נכון, ויכול להיות שדרכים יעילות לסיום הכיבוש הן עידוד לחץ בינלאומי או לחץ פוליטי פנימי (דרך מפלגות ישראליות שמתנגדות לכיבוש). שהקורא יחליט מה הדרך שנראית לו הכי יעילה וגם הכי טובה.