4 ביולי 2015

אסטדו צ'ילה

בזמן ההפיכה הצבאית בצ'ילה בספטמבר 1973 הוכנסו כמה אלפי בני אדם ל"אצטדיון צ'ילה" בסנטיאגו. אחד מהם היה המשורר והזמר העממי ויקטור חארה, שהפך לסמל ההתנגדות. החיילים לקחו אותו, עינו אותו, שברו את ידיו וציוו עליו לנגן בגיטרה שלו. שבוע מאוחר יותר נמצאה גופתו המעונה והמנוקבת בכדורים. השיר האחרון שלו נמצא כתוב בכתב ידו על שאריות נייר, והוא מתעד את ימיו האחרונים, כלוא באצטדיון ומוקף במתנגדי המשטר הצבאי הנורא של צ'ילה.
הנה הוא לפניכם.

אנחנו כאן חמשת אלפים,
בחלק הקטן הזה של העיר.
אנחנו חמשת אלפים.

כמה אנחנו בסך הכל,
בכל הערים ובכל הארץ?
רק כאן, אנחנו עשרת אלפים ידיים,
שזורעות זרעים ופועלות במפעלים.
כמה אנושיות
חשופים לרעב, לקור, לפחד, לכאב,
ללחץ חברתי, לטרור, לטירוף?
שישה מאתנו אבדו
בחלל בין הכוכבים.
אחד מת, אחד חטף כאלה מכות שלא האמנתי
שבן אנוש יכול לחטוף.
ארבעת האחרים רצו לגמור עם האימה הזו,
אחד מהם קפץ לתוך האין,
שני הכה ראשו בקיר,
אבל כולם עם המבט המקובע של המוות.
איזו זוועה פני הפשיזם בוראים!
הם מבצעים תוכניותיהם בדייקנות של סכין,
כלום לא משנה להם.
להם, דם שווה מדליות.
טבח זה מעשה גבורה.
הו אלוהים, האם את העולם הזה בראת?
האם בשביל זה עמלת שבעה ימים של פלא?
בין ארבעת הקירות האלה קיים רק מספר,
שלא מתקדם.
שהולך ומייחל לאיטו עוד ועוד אל המוות.
אבל פתאום מתעורר מצפוני
ואני רואה את הגאות שאין לה דופק
רק את פעימות המכונות
ואת הצבא מראה את פני המיילדת שלו,
מלאים במתיקות.
תן למקסיקו, לקובה, ולעולם
לזעוק אל מול מעשה הזוועה הזה!
אנחנו עשרת אלפים ידיים,
שלא יכולות לייצר דבר.
כמה אנחנו בכל הארץ?
הדם של הנשיא, חברנו,
יכה ביותר כח מכל פצצה ומכל מכונת יריה!
וכך יכה אגרופנו שנית!

כמה קשה זה לשיר,
כשעלי לשיר על הזוועה.
הזוועה שבתוכה אני חי,
הזוועה שבתוכה אני מת.
לראות את עצמי בינות הרבה כל כך
ורגעים רבים כל כך של אינסוף
שבתוכם שתיקה וזעקות
הן הסוף לשירי.
מה שאני רואה, מה שראיתי
מה שהרגשתי ומה שאני מרגיש
יילד את הרגע...

אצטדיון צ'ילה,
ספטמבר 1973



אין תגובות: