17 ביולי 2015

למה צריך לפרק את ארגוני זכויות האדם הישראלים הפועלים בשטחים הכבושים

ארגוני זכויות האדם העובדים עם הפלסטינים בגדה המערבית עושים עבודת קודש. על כך אין ויכוח. הם ניצבים יום יום בחזית העוול ומנסים, במידת הצלחה מסוימת, להביא קצת צדק לאוכלוסיה הפלסטינית הנגזלת והמוכה.
משאבים רבים מושקעים בייצוג הפלסטינים מול רשויות המדינה, החל מתחקירני שטח הנפגשים עם הנפגעים, דרך מחלקות מחקר המארגנות את הררי הנתונים וממיינות את העוולות, עורכי דין המחפשים את הסעיפים הספציפיים שהופרו בספרי החוקים, מחלקות מדיה שמוציאות את הדברים לארץ ולעולם, ועוד ועוד מדורים, חטיבות, ואוגדות בצבא זכויות האדם המתפוררות.

הזרוע ההומניטרית של צה"ל
ההשוואה לצבא אינה בעלמא. הארגונים האלה, במידה מסוימת, משמשים כזרוע ההומניטרית של צה"ל. הם נותנים לאוכלוסיה הנפגעת הבטחה, או תקווה, לפיתרון בירוקרטי לא אלים בשם הכובש. מבחינת הפלסטינים ושאר העולם, הארגונים האלה הם "הטובים" במאבק, אליהם אפשר לפנות כאשר עומדים בפני הפרה של החוק או פגיעה בצדק. אבל האם באמת תפקיד שמירת החוק צריך להיות מוחזק על ידי עמותות, או שאלה פשוט מילאו את החלל כאשר הריבון האמיתי בשטח, צה"ל, התרשל בעבודתו?
צריך להיות ברור: התפקיד העיקרי של צה"ל כצבא כובש אוכלוסיה אזרחית הוא להגן עליה. בפועל, צה"ל עושה הכל על מנת לא למלא את התפקיד הזה והוא מסתמך במידה רבה על ארגוני זכויות האדם הישראלים למלא את חובתו. אם כיבוש אוכלוסיה אזרחית דורש הגנה עליה, כמחויב באמנות הבינלאומיות עליהם חתומה המדינה, צה"ל הפריט את החובה הזו.

האומבודסמן של הכיבוש
צה"ל, כארגון, יודע מצוין להגן על עצמו וזה מתבטא באופן בולט באחוז כתבי האישום וההרשעות המזערי בכל מקרה שמדובר בו על פגיעה באוכלוסיה האזרחית בגדה וברצועה. לפלסטיני שנפגע מפעילות הצבא אין באמת סעד שהוא יכול לבקש מהצבא עצמו. אין משרד אליו יוכל להגיע ולהגיש תלונה על הרג בנו, למשל, או על גזילת חלקת האדמה שלו. כאן נכנסים לפעולה ארגוני זכויות האדם. הם מייצגים, בפועל, את המדינה, בפני הפלסטיני הנפגע. כמובן שהם עושים את עבודתם בתום לב, במידת האפשר, אבל הם עדיין מייצגים את ישראל כמשרד התלונות, האומבודסמן של הכיבוש. אלמלא היו קיימים, לא היתה אפשרות אמיתית לתושב פלסטיני שנפגע לבקש לעצמו באופן ישיר צדק מול רשויות המדינה והוא היה נאלץ לחפש את הצדק במקום אחר.

תמיכה בינלאומית
ואיך אפשר בלי לדבר על כסף. המדינה, באופן פרדוקסלי משהו, לא מממנת את הארגונים האלה למרות שהם עושים בשבילה את העבודה. המימון הוא כמובן לא ישיר, אבל גם לא עקיף במתן זיכוי מס כמו שניתן למרבית העמותות הישראליות האחרות, ביניהן גם כאלה התומכות בטוהר הגזע או מקדמות משטר פאשיסטי. את מרבית המימון מקבלות העמותות האלה, בלית ברירה, מחו"ל. המצב שנוצר הוא, אם כן, שהצבא הישראלי שמתרשל בתפקידו, מקבל גושפנקא ממדינות העולם בצורת מימון ארגוני זכויות האדם על מנת שימשיך לא למלא את חובתו. מדינות העולם נותנות יד להמשך הכיבוש על ידי מימון הזרוע ההומניטרית שלו דווקא מהצד הישראלי.

מה היה קורה אילו
בואו נעשה לרגע תרגיל מחשבתי ונדמיין שארגוני זכויות האדם הישראלים הפועלים בשטחי הגדה היו נעלמים יום אחד. ההפרות היומיומיות של זכויות האדם בגדה ימשכו, ואנשים, מטבעם, ימשיכו לחפש צדק. אם אי אפשר לפנות לגוף ישראלי אולי היו קמים גופים פלסטינים חזקים יותר, אולי גופים בינלאומיים היו מבססים נוכחות חזקה יותר, אולי צה"ל היה מתחיל לטפל בעניינים האלה בצורה רצינית יותר, ואולי שום דבר מאלה לא היה קורה. מבחינת צה"ל - אם יש פתרון, אז אין בעיה, וארגוני זכויות האדם מספקים את הפתרון הזה. מראית העין של הצדק, ואם נהיה כנים עם עצמנו זו באמת רק מראית עין, נשמרת, וכך בעיני ישראל והעולם - הכל בסדר.

נצחונות קטנים
כאמור, יש לי רק הערכה לעובדי ארגוני זכויות האדם. חלקם הגדול הם אנשים עם שליחות אמיתית, עקשנות סיזיפית, ולב טוב ורחב. מדי פעם עבודתם זוכה להצלחה, אם בהחזרת קרקע לבעליה, או פתיחת חקירה שנסגרה בעניין הרג בן משפחה. אלה ניצחונות קטנים בקרבות קטנים, אך שלמעורבים בהם מדובר בכל עולמם. על כך יש להסיר את הכובע בפניהם.
עם זאת, ברמה האסטרטגית, עצם קיומם מאפשר בפועל את המשך הכיבוש במתכונתו הנוכחית.

פתרונות
זו לא אמירה שבתאית, חלילה, שככל שיהיה רע יותר יהיה טוב יותר. לחלוטין לא. האוכלוסיה האזרחית חייבת לקבל פתרונות. הנקודה היא שאת הפתרונות האלה לא צריכים לספק ארגונים אזרחיים ישראלים כחלק מהקולוניאליזם הישראלי. המצב שהכובש "פותר את הבעיות" של הנכבש הוא לא מצב בריא וממשיך את התלות שלו במנגנון המדכא. את המשאבים המושקעים ב"פלסטר" הישראלי אפשר להשקיע בהקמת תשתית פלסטינית, או אפילו בינלאומית, שתיתן את הפתרונות האלה או תמצא פתרונות אחרים.
עם כל המורכבות המובנית במהלכים ארוכי טווח עם פגיעה בטווח הקצר, על ארגוני זכויות האדם לקבל החלטה אמיצה ולהחליט לא לתת לזה יד. לא להיות חלק מהמנגנון. לא לשתף פעולה עם צה"ל ושולחיו בהמשך השליטה הישראלית על אוכלוסיה כבושה.
זו החלטה כואבת אך נדרשת על מנת לשנות את הקיבעון במצב שנמשך כבר עוד מעט חמישים שנה, ושאסור לתת לו להמשיך ולהתקיים.



4 ביולי 2015

אסטדו צ'ילה

בזמן ההפיכה הצבאית בצ'ילה בספטמבר 1973 הוכנסו כמה אלפי בני אדם ל"אצטדיון צ'ילה" בסנטיאגו. אחד מהם היה המשורר והזמר העממי ויקטור חארה, שהפך לסמל ההתנגדות. החיילים לקחו אותו, עינו אותו, שברו את ידיו וציוו עליו לנגן בגיטרה שלו. שבוע מאוחר יותר נמצאה גופתו המעונה והמנוקבת בכדורים. השיר האחרון שלו נמצא כתוב בכתב ידו על שאריות נייר, והוא מתעד את ימיו האחרונים, כלוא באצטדיון ומוקף במתנגדי המשטר הצבאי הנורא של צ'ילה.
הנה הוא לפניכם.

אנחנו כאן חמשת אלפים,
בחלק הקטן הזה של העיר.
אנחנו חמשת אלפים.

כמה אנחנו בסך הכל,
בכל הערים ובכל הארץ?
רק כאן, אנחנו עשרת אלפים ידיים,
שזורעות זרעים ופועלות במפעלים.
כמה אנושיות
חשופים לרעב, לקור, לפחד, לכאב,
ללחץ חברתי, לטרור, לטירוף?
שישה מאתנו אבדו
בחלל בין הכוכבים.
אחד מת, אחד חטף כאלה מכות שלא האמנתי
שבן אנוש יכול לחטוף.
ארבעת האחרים רצו לגמור עם האימה הזו,
אחד מהם קפץ לתוך האין,
שני הכה ראשו בקיר,
אבל כולם עם המבט המקובע של המוות.
איזו זוועה פני הפשיזם בוראים!
הם מבצעים תוכניותיהם בדייקנות של סכין,
כלום לא משנה להם.
להם, דם שווה מדליות.
טבח זה מעשה גבורה.
הו אלוהים, האם את העולם הזה בראת?
האם בשביל זה עמלת שבעה ימים של פלא?
בין ארבעת הקירות האלה קיים רק מספר,
שלא מתקדם.
שהולך ומייחל לאיטו עוד ועוד אל המוות.
אבל פתאום מתעורר מצפוני
ואני רואה את הגאות שאין לה דופק
רק את פעימות המכונות
ואת הצבא מראה את פני המיילדת שלו,
מלאים במתיקות.
תן למקסיקו, לקובה, ולעולם
לזעוק אל מול מעשה הזוועה הזה!
אנחנו עשרת אלפים ידיים,
שלא יכולות לייצר דבר.
כמה אנחנו בכל הארץ?
הדם של הנשיא, חברנו,
יכה ביותר כח מכל פצצה ומכל מכונת יריה!
וכך יכה אגרופנו שנית!

כמה קשה זה לשיר,
כשעלי לשיר על הזוועה.
הזוועה שבתוכה אני חי,
הזוועה שבתוכה אני מת.
לראות את עצמי בינות הרבה כל כך
ורגעים רבים כל כך של אינסוף
שבתוכם שתיקה וזעקות
הן הסוף לשירי.
מה שאני רואה, מה שראיתי
מה שהרגשתי ומה שאני מרגיש
יילד את הרגע...

אצטדיון צ'ילה,
ספטמבר 1973