28 ביוני 2015

שיקולים בטחוניים

כשאנחנו מדברים על האיוולת שעומדת מאחורי מעצר מינהלי, פעמים רבות משתיקים אותנו מיני מומחים בעיני עצמם הטוענים שמדובר בשיקולי ביטחון כבדים שאנחנו פשוט לא מבינים. מכון "עקבות" פירסם השבוע מסמך נדיר שנמצא באחד הארכיונים ויכול לשפוך מעט אור על העומד מאחורי אותם "שיקולים ביטחוניים", ולהוכיח כי כפי שנטען פעמים רבות על ידי העצורים עצמם ועל ידי ארגונים שונים, גם כאן מדובר בגללי שוורים.

ב-1963 הוקמה היאחזות נח"ל באזור שמעל אום אל פחם, ולאחר כיבוש הגדה המערבית היא אוזרחה כחלק מ"תכנית עירון", שכללה ישובים משני צדי הקו הירוק, כדי ליצור רצף טריטוריאלי שיקשה על התפתחות הכפרים הלא-יהודיים באזור. כמו ישובים רבים אחרים, גם היישוב מי עמי - שנקרא על שם הקהילה היהודית במיאמי (מי-אמי) שמימנה את הקמתו - הוקם על שטחים שהיו שייכים לפלסטינים תושבי האזור. כמה מבעלי האדמה הזו התגוררו בחירבת שראיע, ולא כולם שמחו להעביר את הבעלות על האדמה שעליה התגוררו משפחותיהם במשך שנים רבות לידי המדינה היהודית. בני משפחה אחת הקשו במיוחד על מינהל מקרקעי ישראל ועל קק"ל להעביר את הבעלות על הקרקע השייכת להם לידיים יהודיות, וכאן בדיוק נכנסו לפעולה אותם "שיקולים ביטחוניים".

צילום המסמך 
ביולי 1969 נעצרו שניים מבני המשפחה והוחזקו במתקן מעצר. מכיוון שלא היו מספיק ראיות כדי להשאירם במעצר, שלח מפקד הלת"ם (הלשכה לתפקידים מיוחדים) בנפת חדרה מכתב לשב"כ המבקש לשמור את השניים בכלא בצו מינהלי - כדי שלא יהיה צורך בהאשמה מסוימת, או בראיות, או בכל ענייני הצדק המעיקים הדרושים כדי להחזיק אדם במעצר. הם נאשמו בכך ש"אירחו זרים בביתם", האשמה חמורה מאוד. החלק המעניין נחשף לאחר התיאור היבש של חוסר הראיות, ומציין כי השניים הם היחידים מחירבת שראיע שסירבו "לבוא לידי הסדר" בקשר לאדמתם, וכי הם אחראים לכך שאין מספיק שטחי קרקע להיאחזות מי עמי.

אין בכך כדי לטעון כי בכל המקרים הוצא הצו המינהלי כדי להפעיל לחץ על עצורים, אך די במקרה הזה כדי להדגים שלא בהכרח בכל המקרים שבהם הוצא צו מינהלי היו הסיבות ביטחוניות. לאורך השנים עלו עדויות רבות כי מוסד המעצר המינהלי משמש, בין השאר, כאמצעי להפעלת לחץ. העצור, פלסטיני ברוב המקרים, מוצא את עצמו במצב קפקאי: הוא בכלא מבלי שהואשם בדבר, מבלי שניתנה לו הזדמנות להגן על עצמו, ואין לו כל תקווה לצאת משם פרט לציות להוראותיהם של אנשי השב"כ.

התרופה היחידה למחלה הזו היא ביטול המעצרים המינהליים. אם יש ראיות - הציגו אותן. אם אין ראיות - אין כל זכות לשמור אדם בכלא. אסור לתת כח בלתי מוגבל בידיהם של פקידים, כי הכח משחית והכח האבסולוטי משחית באופן אבסולוטי. יש להפסיק את הנוהג הנפסד הזה שאין מקומו בחברה חופשית, ולשחרר לאלתר את כל העצירים המינהליים הכלואים בעטיו.


15 ביוני 2015

מכתב פתוח לחברי הכנסת

חברי כנסת נכבדים,

בבית חולים אסף הרופא שוכב עכשיו אדם גוסס. הרבה בגללכם, אגב, אבל עוד נגיע לזה. הוא לא יכול לעמוד ובקושי מצליח לזוז, אבל שלושה סוהרים שומרים עליו מסביב לשעון והוא אזוק למיטתו 24 שעות ביממה. איש לא יכול לבקר אותו פרט לעורך דינו, אפילו לא משפחתו הקרובה. איש מלבדכם.
כבר כמעט שנה שהוא בכלא, האדם הזה, על אף שלא הואשם בדבר ולא ניתנה לו כל הזדמנות להגן על עצמו מפני אישומים כלשהם. זה נשמע מוזר, אני יודע, אבל זו האמת לאמיתה: יום אחד החליט איזה פקיד ממשלתי שהאדם הזה מקומו בכלא, ומאז הוא שם. כן, ממש כאן בדמוקרטיה המפוארת שלנו.
כבר ארבעים ימים הוא שובת רעב, האדם הזה, ללא עזרת תוספים כגון ויטמינים ומינרלים, ואפילו בלי שתי כפיות מלח או סוכר בכוס המים, כפי שמקובל בדרך כלל בשביתות כאלה. מצבו הרפואי קשה מאוד ומחמיר והולך מדי יום. אחרי פרק זמן כה ארוך נעשים הנזקים הגופניים של השביתה בלתי הפיכים, וגם אם יתחיל לאכול עכשיו, או יסכים לקבל טיפול רפואי מינימלי - שסירב לקבל מאז התחיל את שביתתו - הוא לעולם לא יחלים לגמרי.
לאדם הזה יש אישה ושישה ילדים שאוהבים אותו ודואגים לו, ומותו יהיה מכה נוראה עבורם. אבל לא בשל כך אני פונה אליכם.

האדם הזה בחר בדרך היחידה שעומדת בפניו כדי להביע מחאה לא אלימה. פעם אחר פעם הוארך מעצרו המינהלי, המאפשר לכלאו למשך חודשים ושנים ללא משפט, והוא שתק. לאחר ההארכה האחרונה, מחאתו היא הכלי האחרון שנותר לו. לאחר שנטלו ממנו את החופש ואת זכות הדיבור, לאחר שהרחיקו אותו מאשתו ומילדיו, מה עוד נותר לו? רק חייו. הקורבן הגדול ביותר האפשרי, והוא מוכן להקריבם רק כדי שתשמעו את זעקתו לצדק, כדי שישמע אותה כל העולם.
אל תאטמו את אזניכם מול הזעקה הזו; אל תעצמו את עיניכם מול המחאה הזו. היא שלכם לא פחות מכפי שהיא שלו: ברגע המכונן הזה אתם נמצאים בצד הלא נכון של ההיסטוריה. בצד הכולא אנשים ללא משפט, בצד המשתיק אותם, בצד השולל מבני אדם את החופש שלהם רק מפני שעמדתם הפוליטית לא תואמת לזו שלכם. אל תטעו: אתם שותפים למנגנון מדכא - המחזיק, נכון להיום, כ-400 אסירים פוליטיים בבתי הכלא במדינה. הם נמצאים שם ללא משפט ומבלי שיואשמו בדבר.

ח'דר ענדאן ושניים מילדיו בעת שחרורו ממעצרו המנהלי בפעם הקודמת
לאדם הזה יש שם. קוראים לו ח'דר עדנאן, בן 37, מהכפר עראבה השוכן דרומית לג'נין. הדרישה שלו פשוטה וברורה: לעמוד לדין או להשתחרר. זו לא דרישה מוגזמת, תסכימו אתי. בוודאי שלא במדינה הרואה את עצמה כדמוקרטיה המגינה על זכויות האדם. אל תפחדו ממנו. זה הזמן להתגבר ולהושיט לו יד. זה הזמן לקום מהכסא המרופד במשכן הכנסת ולהגיע לבית החולים אסף הרופא שליד צריפין, לצעוד באומץ לתוך החדר בו הוא מוחזק, ופשוט להושיט לו יד. האקט הקטן הזה יצעק יותר מעוד אלף עצרות שיאורגנו לכבודו. הבעת הסולידריות הבסיסית הזו, נקיטת העמדה בעד האדם ונגד המנגנון הדורסני והמדכא שהציב אותו שם, תישמע חזק יותר מכל דבר אחר שביכולתכם לעשות. אתם מדברים הרבה על זכויות אדם - ובכן, זה אחד מבני האדם משוללי הזכויות ביותר בשטח שבין הירדן לבין הים. זו חובתכם המוסרית להציל אותו.

שימו את עצמכם בצד הנכון של ההיסטוריה, הפסיקו לשתוק מול העוול המתמשך הזה. המדינה שללה ממנו את קולו, היו אתם הקול. תפקידכם מעניק לכם את הפריווילגיה להיכנס למקומות שלאחרים אסור להיות בהם - נצלו אותה. לכו אליו, דברו עמו, שמעו אותו - וספרו לנו, לכל העולם שבחוץ, שעוד יש תקווה. אל תכנעו לעדריות הישראלית של התקשורת שמעדיפה לא לדבר על זה, אל תהיו כמו חבריכם למשכן הכנסת שעושים עצמם כאילו הם לא שומעים ולא יודעים. קיבלתם לידיכם כח, עכשיו הזמן להשתמש בו.

אל תניחו לח'דר למות, הדם שלו יהיה על הידיים של כולנו.