14 בינואר 2015

מוות לערבים

מוות לערבים
יופי. אמרת מוות לערבים. עכשיו מה? איך עושים את זה? שאצייר לך את הפרטים?

מוות לערבים

שוטט בשעת לילה מאוחרת ברחובות שכונה ערבית, שם תזהה אדם שהולך לבד. פתח איתו בשיחה, פתה אותו להצטרף אליך לטיול קצר. אם יתנגד אולי תאיים עליו בנשק וגרור אותו בכח למכונית. סע עד שתגיעו למקום מבודד, אולי חורשה, אז תוציא אותו מהרכב. לום שהכנת מראש ושאותו תאחז בחוזקה בידיך עטויות הכפפות ינחת על צלעותיו. לעולם לא תשכח את קול הפיצוח הזה, הראשוני, ואת אנקת האוויר הנפלט שלאחריה. אולי הוא יבכה, יתחנן שתשחרר אותו. אולי יזכיר את אביו ואימו הדואגים לו, אולי אפילו את אשתו וילדיו שישארו יתומים אחרי שתסיים מה שהתחלת. אל תקשיב לו. עוד ועוד מכות ירסקו את עצמותיו, בעיטות, אגרופים, שבור את שיניו. הדם, הדמעות, הליחה שתנזול ממנו כשיתחנן שוב ושוב לרחמים, הם ימרחו עליך, ידבקו בבגדיך, יתיזו על פניך, צווארך, אל תעצור. קח את הלום והנחת אותו בכח על הגולגולת. קול שבירה ישמע. גם אותו לא תשכח לעולם. אחריו יצנח גופו. בעט בו עוד. עוד. עוד. פתח את תא המטען של הרכב והוצא משם מיכל דלק. שפוך אותו על כולו, תדאג להציף אותו, שלא תשאר חלקה אחת יבשה בכל גופו השבור, המדמם. ואז תצית. הוא עוד נושם, והעשן יכנס לראותיו, יחנוק אותו, אבל זה כלום לעומת הכאבים של העור הנשרף, הבשר הנצלה. גם את הריח הזה לא תשכח לעולם. צפה בו עולה בלהבות, צורח. הצלחת. הרגת אותו.

מוות לערבים

אבל מה זה רק אדם אחד. כדי באמת לעשות את זה צריך לקחת את הדברים יותר ברצינות. אדם אחד לא יספיק, צריך הרבה יותר. צא בשיירת רכבים משוריינים לאחד הכפרים, וודא שאתה לובש מדים. אנשים נוטים להקשיב ללובשי מדים. פקוד על אנשיך לעבור בית בית ולהוציא את כולם החוצה. רכז אותם בכיכר או במקום מרכזי, ואז הובל אותם בשיירה רגלית אל מחוץ לכפר לבורות שהכנת מבעוד מועד. שתה. סוג כזה של הרג לא בא בקלות. העמד קודם את הגברים ופקוד: "אש!". הם יפלו. חזור על הפעולה עד שהבור הראשון יתמלא ועבור לשני. האנשים יבכו. אולי יתקוף אותך גל של רחמים ותרשה למשפחות ללכת ביחד, שלא יצטרכו לראות אחד מהם נורה ולחכות עד שיגיע תורם. זה יקח זמן, ואנשים לא ימותו מהיריה הראשונה. מדי פעם שלח את אחד החיילים לירות בגופות שבבור. תגיד לו שזה מרחמים, אבל אלה יהיו הצעקות. את הילדים יהיה קשה להרוג. כבני אדם אנחנו מתוכנתים לרחם על ילדים, וגם החייל הקשוח ביותר יהסס לפני שיכניס פעוט בוכה בין כוונות הנשק שלו וילחץ על ההדק. השקה את חייליך, הכהה את חושיהם. וודקה, וויסקי, או ערק בשביל האירוניה. תסביר להם שאם לא תהרוג את הילדים הם יגדלו וירדפו אותך. תסביר שזה אכזרי להשאיר יתומים בלי הוריהם. תצדיק. כשהכל יגמר החיילים שלך יהיו שיכורים מדי כדי לזוז. עבור בין הבורות, בעט מעט אדמה עליהם. הדם שירווה את האדמה ירדוף אותך עד יומך האחרון, אבל תגיד לעצמך שאין ברירה. שאתה עושה את זה בשביל העם שלך, בשביל המדינה. זה או אתה או הפעוט שעוד זז קצת בבור. תירה בו. הראה קצת רחמים.

מוות לערבים

אין די בכל אלה. זו רק ההתחלה. במדינת ישראל יש היום בערך 1,656,000 בני אדם המוגדרים כערבים. להרוג אותם אחד אחד או בבורות מחוץ לישובים זה לא מספיק. זה יקח יותר מדי זמן. נניח שפלוגה יכולה להרוג כ-1,000 איש בממוצע ליום, ונניח שיוקצו 10 פלוגות לעניין, אנחנו עדיין מדברים על בערך שנה של עבודה אם לוקחים בחשבון שבתות, חגים, ועיכובים בלתי צפויים. המון דברים יכולים לקרות בשנה. לא. חייבים לחשוב על משהו יעיל יותר. אנחנו מדינת הייטק, אחרי הכל. קבץ את מיטב המומחים של התעשייה הצבאית, חיל הלוגיסטיקה, רפא"ל, ושלל יחידות אחרות, שים אותם בווילה יפה בהרצליה, אולי אפילו באיזה בית גדול באחד הכפרים שתושביו כבר טופלו, ותן להם לעבוד. תוך זמן קצר הם יכינו תוכניות מפורטות לשינוע, לריכוז, ולהשמדה של כל מה שיעבור בשערי המחנה. הבניה תתבצע במהירות, אולי אפילו באחד המחנות המוכנים כבר בדרום הארץ. כשהכל יהיה מוכן לך לשם, צפה בעצמך איך הדברים עובדים. אוטובוסים עמוסים במשפחות מגיעים, דאג לכך שהבגדים ישמרו במחסן אחד, החפצים האישיים באחר, תכשיטים, נעליים, הכל. כשתשאל מה קורה להם לא ירצו לענות לך בתחילה. "מה אכפת לך", יגידו, "הם נכנסים להאנגר הכחול ולא יוצאים". תתעקש. תאיים. אז יכניסו אותך. חייל אחד בכניסה יחלק ממתקים לילדים, יגיד להם שהכל יהיה בסדר. צעק עליו. לא בשביל זה הוא שם. לעולם לא תשכח את הצעקות, את הבכי שתשמע שם. ילד קטן שיצא מהשורה יביט בך ואתה תסיט את המבט. דמותו תרדוף אותך, אבל אתה לא תשבר. אחרי שהכל יגמר הם לא יהיו פה יותר. המטרה מקדשת את האמצעים. מוות לערבים. מוות לערבים.


אין תגובות: