3 בינואר 2015

סבא

ביום הראשון של ינואר 1926 ישב סבי ראובן בחדר החקירות של משטרת וילנה. הוא היה רק בן 15, אבל כבר אז היה זועם ועצמאי, כפי שהכרתיו שנים רבות מאוחר יותר. תפסו אותו מנסה להסתנן לרוסיה כדי לעבוד אצל דודו, ששינה את שמו היהודי כדי להתמנות לקומיסר לעניין זה או אחר. אביו של סבי, חייט שעמו לא חי מאז התחתן האב עם אשה שנייה, הוזמן לתחנה כדי לקחת אותו תחת חסותו. כל רכושו עלי אדמות של סבי, כפי שנרשם בדו"ח המשטרתי, היו 17 זלוטי ו-55 גרושי, 3 ספרים, פנקסים, כרטיס חברות מספר 24, וסכין אחת ירוקה.
קריאת עדותו במשטרה מראה את חוסר העניין הבולט שהפגינו החוקרים בעבירה עצמה, ואת להיטותם לגרום לו להלשין על "קומוניסטים", אמיתיים או מדומיינים. סבי נקב בשמותיהם של מורי בית הספר שבו למד מגיל 11, אבל נראה שזה לא הספיק לחוקרים, ולאחר סיום העדות מופיעה תוספת מאוחרת בה הוא "נזכר" לפתע בקומוניסטים נוספים. עוד באותו הערב פשטו כוחות משטרה על בתיהם של שמונה משפחות ואסרו את האנשים שבשמם נקב. שמונה משפחות נהרסו באותו לילה בעקבות עדותו של סבי, וזה רדף אותו עד יום מותו, כמעט 80 שנה מאוחר יותר.

***

תחילת עדות רייכמן רובן
בן אברהם ולורה, וילנה, 1911, רווק, בן דת משה, דובר יידיש, עוסק במסחר, מתגורר ברחוב נובוסויקה מספר 4, וילנה.
"נולדתי בווילנה, כאשר הייתי בן 11 ב-1921 נכנסתי לפנימייה שליד האיגוד המקצועי. הפנימייה נוהלה ברוח קומוניסטית. המורה היתה ברגר שרה, אשר התחתנה עם המורה לעברית גוטמן הרשל. לרזינק שרה ודוולטור מריה היו מורות. לרזינק נסעה לרוסיה ודוולטור גרה בווילנה והיא מורה בגן ילדים ברחוב סטפניזקה 21. בפנימייה זו התקיימו לעתים קרובות אסיפות אשר אליהן הגיעו חיים ולד, אפשטיין רבקה, איש נכה, ויינשטין ספקה, ואחרים. על מה דיברו באסיפות איני יודע כי אותנו הילדים לא הכניסו אליהן".

"לאחר נסיעת לרזניק הגיעו שני מורים חדשים. אונרליכט יוסף, ושרה שאת שם משפחתה אינני יודע. כרגע היא נמצאת בביאליסטוק והיא קומוניסטית ידועה. לאחר היציאה מהפנימייה עבדתי במפעל לרהיטים ברחוב קומינסקה 9. מכיוון שבעלי המפעל שילמו לי רק 20 זלוטי לחודש ומפני שלא יכולתי לקבל עבודה אחרת החלטתי לנסוע לרויה לקרוב שלי רייכמן לייבה אשר קוראים לו עכשיו לוכובייבסקי לאוניד ומשמש קומיסר למסחר. באותו זמן יצאתי מווילנה לאולכמאניך היכן שרציתי לעבוד קצת כדי להרוויח יותר כסף לנסיעה. באולכמאניך נעצרתי, ובהתחלה לא הודיתי שאני רוצה לנסוע לרוסיה".

"אני נזכר שב-1923 כל המורים עזבו במהירות את הפנימייה ובמקומם באו זוג קורלקובי ברלי ואנה.
לארגון הקומוניסטי לא השתייכתי ולא אשתייך".

רייכמן רובן.

"בנוסף אני מעיד כי לעתים קרובות היה מגיע לפנימייה מנהל בית ילדים לעובדים ידידוביץ שוטאנס. הבית היה ברחוב פישולסקה 18, שער בצד שמאל מספר 2. לאסיפות בפנימייה היתה מגיעה גם מריה אברמוביץ אורורי, היא ספרנית בספריית ילדים. הפנימייה בשנים 1921 ו-1922 הניפה באחד במאי דגל אדום לשעה ואחר כך מיד הסירה אותו. ב-1922 באחד במאי המורה אונזקיל אירגן 'קומיסיה פריזאית'. אונזקיל היה מווידסלה".

Selection_079.png

***

קשה לי לדמיין מה עבר עליו באותו חדר חקירות. נרמז כי הוכה, כי הוכרח לבחור בין חרותו לבין חירותם של אחרים, בחירה שייאלץ לבחור לפחות עוד פעם אחת בחייו. כך או כך, דבריו לא נשמעים כנים. במשך כל הקריאה בפרוטוקולים, ובנסיבות הפוליטיות והחברתיות של אותה תקופה, לא יכולתי להשתחרר מההרגשה שכבר קראתי דברים דומים. אני לא רוצה להשוות, כי רב השונה על הדומה, ובכל זאת אני רוצה לצטט כמה מובאות מעדויותיהם של ילדים אחרים, מחדרי חקירות שונים לגמרי מהחדר בתחנת המשטרה של וילנה הקפואה באותו יום חורף לפני 90 שנה. הנוהג לגרום לילדים להלשין על אחרים כדי להציל את עצמם אינו פרקטיקה ייחודית לסטופה יוזף, החוקר הפולני שהוציא מסבי את שמות המורים שלו באשמת קומוניזם.

א.ס., שהיה בן 13 כשהוכנס לחדר החקירות, מעיד: "כל הזמן הם אמרו לי שאני צריך רק להודות שזרקתי אבנים, והם ייתנו לי ללכת. בסוף רציתי רק ללכת הביתה, אז הודיתי שזרקתי אבן אחת. אבן אחת, או יותר?', שאלו. אני עניתי, 'לא, רק אבן אחת'. הם שאלו שוב, 'אפילו לא אבן שנייה?', אני התעקשתי שזו היתה רק אבן אחת. הם רצו לדעת אם היו אחרים שזרקו אבנים אתי; אמרתי להם שהייתי לבד".

ר.פ., בן 14: "חוקר נכנס לחדר. הוא תפס בשערי חזק עד שצעקתי, הוא קילל אותי 'אתה חיה, אתה כלב'… חוקר אחד, לא זה שהיכה אותי, אמר לי 'אתן לך כסף ואשלח אותך הביתה אם תעבוד אתי'".

מ.א. היה בן 17 כשחצה את הגבול לירדן. הוא הועבר לידי השב"כ הישראלי, הואשם בחצייה בלתי חוקית של הגבול, ואז הציע לו החוקר הצעה קסומה: "אני מציע לך לעבוד אתנו ולהפוך למודיע. בתמורה נשחרר אותך וניתן לך כניסה חופשית לישראל בכל זמן שתרצה. נגן עליך מפני הצבא הירדני, כי הם רוצים להעמיד אותך לדין… אנחנו רק רוצים שתספר לנו על הפעילות של הנוער בכפר שלך ועל חברי חמאס ופת"ח שזורקים אבנים… אם תעשה את זה, נעזור לך הרבה וניתן לך כסף".

מ.ב. בן ה-17 נתפס על סירתו מול חופי עזה. הוא הובא לחקירה במתקן של השב"כ ונשאל שם: "אתה יודע את השמות של הדייגים מחמאס ומהג'יהאד האיסלמי?… אני רק רוצה שתספר לי על אלה שעושים צרות ומפריעים לעבודה שלך".

א. ס., שהיה בן 17 בעת מעצרו, מספר: "החוקר הידידותי מנע ממנו להכות אותי ואמר 'אם תודה בהאשמות המיוחסות לך, אני אעזור לך. תתייחס אלי כידיד, תודה במה שעשית ובמה שאחרים עשו ויהיה לך טוב. אני אפילו אשחרר אותך… אם לא תודה, יש כאן בחורים רעים ומשוגעים שישברו לך את העצמות. עדיף שנדבר בינינו'"

י. ש., בן 16: "הם לקחו אותי לחדר אחר. היה שם חוקר שאמר שקוראים לו קפטן דאוד. הוא שאל אותי שאלות על מקרים של זריקת אבנים ואמר לי להגיד לו את השמות של החברים שלי שזורקים אתי אבנים".

א. ו., בן 17, נשאל:  "ספר לי על פעילויות בכפר שלך, אני רוצה שתשתף אתנו פעולה ובתמורה ניתן לך כסף ונקל לך על החיים".

***

סבי מעולם לא סלח לעצמו. הוא נשא עמו את הסוד הזה, יחד עם רבים אחרים, עד יום מותו. גם ילדים רבים אחרים, שחוקריהם מניחים לפניהם את הדרך הקלה החוצה, לא יסלחו לעצמם. ואני? אני לא סולח לחוקרים.






אין תגובות: