30 בינואר 2015

בקצרה

אקטיביזם בתחום זכויות האדם דורש מידות של אמפתיה ושל ערלות לב. יש תחומים רבים כל כך הזקוקים להתייחסות נרחבת, וכל אחד מהם עולם ומלואו הדורש צלילה לאלפי עמודים של חומרי רקע, עדויות, הכרת ההקשר הרחב והזרמים המניעים את האינטרסים מתחתיו. אין באפשרותו של אדם אחד - או, אתקן, אין באפשרותי - להקדיש לכל תחום כזה את תשומת הלב לה הוא ראוי. ההחלטה במה להתמקד, או ליתר דיוק על אילו תחומים לוותר, היא לא קלה. בשבועות האחרונים נאספו אצלי כמה נושאים הראויים לדעתי לדיון רחב יותר, ובמקום לוותר עליהם לחלוטין, אביא בקצרה כמה מהם כאן.

משוחררי עסקת שליט
באוקטובר 2011 חתמה ממשלת ישראל על הסכם עם ארגון חמאס, בערבות מצרית, לשחרור 1,027 אסירים פלסטינים בתמורה לחייל הישראלי גלעד שליט, בתנאי כי המשוחררים יוחזרו לכלא אם ישובו לעסוק בטרור. מאז יולי 2014 כלאה ישראל רבים מאלה ששוחררו כחלק מאותה עסקה, בטענה כי הם חזרו לפעילותם הנלוזה שמטרתה פגיעה בבטחון מדינת ישראל, וכי בחרו להפר "ברגל גסה" את תנאי השחרור שלהם. לצורך כך הוצג בפני שופטי בית המשפט לעניינים מינהלתיים חומר סודי של השב"כ. לנו, האזרחים הפשוטים, אין גישה לחומר הזה, אבל לכבוד השופט שאהר אטרש מבית המשפט לעניינים מינהלתיים דווקא היה, וזה מה שהוא כתב:
"לאחר עיון במכלול החומר שהובא בפנינו, לרבות החומר הסודי שהוצג גם בפני ועדת השחרורים, סבורני, כי לא ניתן לקבוע באופן פוזיטיבי, אף לא ברמה של ראיה מינהלית, כי העותרים הפרו את תנאי ההקלה בעונש באופן המצדיק את ביטול שחרורם על-תנאי" [ההדגשה שלי].
וכאן נעוץ שורש הבעיה: ההגדרה מהו טרור. רבים מהמשוחררים לא עוסקים בטרור וחלקם מעולם לא עסקו בו מלכתחילה. מדינת ישראל לא מפרידה בין פעילות פוליטית-חברתית לבין פעילות צבאית. אדם שאירגן מסיבה לבוגרי תיכון או חלוקת בשר ומתנות למשפחות אסירים הוא טרוריסט בעיניה, ונשלח לכלא על עבירות בטחוניות, גם כשבית המשפט מכיר בכך שאלה הפעולות היחידות שהוא עשה. מפתיע? אתם מוזמנים לעיין בבשפ 6552/05 - ראסם עבידאת נ' מדינת ישראל. גם הטיעונים בעד החזרתם לכלא של האסירים המשוחררים מתבססים על אותו הדבר - פעילות פוליטית ותו לא. ברוב המקרים לא מדובר בעבירות ביטחון, אלא בדברים יומיומיים בהרבה, כגון ארגון מסיבה, תמיכה במועמד כזה או אחר בבחירות המקומיות, או שתיית קפה עם אדם מסוים. בג"צ, מגן הצדק, הכשיר את השרץ הזה, ואזרחי ישראל רוחצים בנקיון כפיהם. שלטון החוק.

מורדים
בתקופה האחרונה יוצאים צעירים פלסטינים תושבי ישראל להילחם לצד אחיהם בסוריה נגד המשטר הרצחני של אסד - שטבח כבר מאות אלפים מבני עמו. זו אינה מגמה רחבה, לעת עתה. כשהם חוזרים, הם נעצרים מיד ונזרקים למרתפי החקירות. לפי הטענה, הם עוברים שם התעללות שמטרתה להוציא מהם מידע מודיעיני על מיקומי כוחות, מעברי גבול, וכו'. אחד מהצעירים האלה הוא יוסף נסראללה, בן 20 מקלנסוואה, שבעקבות טרגדיה אישית החליט לחצות את הגבול ולהצטרף לכוחות הלוחמים בסוריה. באפריל 2014 הוא עבר את הגבול לירדן, משם נסע עד לגבול הסורי, וכשחצה אותו ברגל נלכד על ידי סיור של חיילים הנאמנים למשטר ונלקח לחקירות שבהן עבר עינויים קשים, כשתיעוד רפואי חושף חלק מהזוועות אותן חווה בחקירות.
הסורים דרשו תשובות לשורה של שאלות, כגון איפה מחזיקה ישראל את הפצועים שהיא מאשפזת בשטחה, או דבר קיומו של בסיס ישראלי הממוקם בכביש 2. תחת העינויים מסר מה שהוא יודע, שזה באמת לא הרבה. כששוחרר לבסוף, בדצמבר 2014, שמונה חודשים לאחר תפיסתו, שב לישראל ונעצר מיד על ידי השב"כ, שלקח אותו לחדר חקירות והוציא ממנו את קורותיו בשבי הסורי. בעזרת תוכנת "גוגל ארת'", הוא התבקש להצביע על המסלול אותו עבר, על מעברי הגבולות, ועוד. כתב אישום שהוגש נגדו על "מסירת ידיעה ברשלנות", כלומר תחת עינויים, עלול להשאיר אותו בכלא הישראלי לתקופה נוספת.
וזה גרם לי לחשוב על סבא שלי. לא ההוא, השני. הוא עלה מיוגוסלביה לפלשתינה המנדטורית בעלייה בלתי לגאלית ב-1939, אך כשהגיעו הידיעות המחרידות על המתרחש באירופה, החליט שאינו יכול לשבת בחוסר מעש בעוד בני עמו נטבחים באירופה. הוא החליט לחזור לשם ולהילחם לצד כוחות הפרטיזנים נגד הצבא הגרמני האכזר. הוא צנח יחד עם חנה סנש ואחרים מעבר לקווי האויב, נלחם, וחזר בשלום עם תום המלחמה. הבחירה שלו לא שונה בהרבה מזו של יוסף נסראללה, חכמת מצארוה, אחמד שורבאג'י, ורבים אחרים, שקמו ויצאו להילחם בצבא אויב כדי להציל את בני עמם. ומה ההבדל? תגידו אתם.

ענתר אל-אקרא
בנובמבר 2013 ירה מתנדב של מג"ב בענתר אל-אקרא והרג אותו. אל-אקרא, צעיר בן 23, עמד להתחתן שלושה שבועות מאוחר יותר, וכדי לממן את חייו החדשים הצטרף אל אחיו הצעיר שעבד בישראל. לאחר האירוע טען המתנדב של מג"ב כי אל-אקרא ניסה לדקור אותו, אך לא הצליח להצביע על סכין או על כל חפץ חד אחר. מאוחר יותר טען שאל-אקרא הסתובב אליו והוא הרגיש מאוים ולכן ירה בו, אך עדויות של אנשים שהיו במקום מספרות סיפור אחר לגמרי: בזמן הירי היה אל-אקרא במרחק של כ-30 מטרים מהמתנדב החמוש, וניסה להימלט ממנו. המתנדב ירה 4-5 כדורים שפגעו בגופו של אל-אקרא, שצנח מת במקום. המתנדב היה הרודף המאיים, ולא אל-אקרא, פועל פלסטיני שהמתנדב העיר משנתו כמה דקות קודם לכן.
המתנדב לא ישב דקה במעצר, כמובן, והוא עדיין מסתובב חופשי. חוקרי המשטרה יודעים את פרטי הפרשה ומודעים לסתירות ולשקרים בה, אך בוחרים בינתיים לא לעשות דבר. חייו של פועל פלסטיני לא שווים אפילו לילה בכלא, למרות הרים של עדויות הקובעות כי הירי היה רשלני ומיותר, לכל הפחות. אדם צעיר נהרג ואיש במנגנוני השלטון הישראלי לא חושב שיש להעניש את זה שהרג אותו.
אנחנו עוצמים עיניים מול כל כך הרבה עוולות. מבטיחים לעצמנו שאם לא נדע, לא נצטרך לעשות דבר כדי למנוע אותן. הקו, גם לגסי הלב שבינינו, חייב לעבור כשחיים של אדם, כל אדם, נלקחים באכזריות. אסור לתת לאף אחד רישיון להרוג, אפילו אם הוא לובש מדים. ההרג של ענתר אל-אקרא לא יכול להישאר עוד נתון יבש בשנתון הסטטיסטי של המשטרה, תחת הסעיף "מוות של תושב בזמן פעילות מבצעית" - כי הוא אינו כזה. אל-אקרא לא ביקש לעשות רע לאיש. המתנדב הישראלי השש אלי הדק חייב לשלם מחיר: הרגת - שילמת. והמחיר חייב להיות כבד, כדי שישמש דוגמה לכל לובש מדים אחר.

מעצר מינהלי
מאז יוני 2014 הוציא שר הביטחון, משה יעלון, חמישה צווי מעצר מינהלי נגד תושבי מזרח ירושלים. שניים מהם עדיין בתוקף כיום, ושני ירושלמים יושבים בכלא מבלי שהואשמו בדבר ומבלי שניתנה להם הזדמנות להגן על עצמם בבית המשפט.
סאדק ג'ית הוא תושב ירושלים בן 34, ללא עבר פלילי, נשוי ואב לילדים, שיום בהיר אחד נעצר על ידי השב"כ והושם בכלא. כדי להגביר את הקפקאיות של המצב, אפילו לא אומרים לו או לעורך דינו למה נעצר. כבוד השופט צבי זילברטל ישב רק עם איש שב"כ, בניגוד לכל כללי הצדק הדורשים שאדם יוכל להתעמת עם מאשימו, ושמע מאותו איש השב"כ סיפורי אלף לילה ולילה, עד שכבוד השופט השתכנע כי יש להמשיך ולכלוא את ג'ית, הרחק מביתו והרחק ממשפחתו, והכל על סמך דבריו הסודיים של אותו איש שב"כ עלום שם.
אסלאם נתשה הוא תושב שועפאת בן 20, בעל תעודת זהות כחולה, שנעצר לאחר שפירסם סטטוס בפייסבוק. כן, ישראל כלאה אזרח ללא משפט וללא האשמה מפני שפירסם סטטוס בפייסבוק. גם במקרה שלו נכנס איש שב"כ ללשכת כבוד השופט יצחק עמית, וגם במקרה שלו סיפר איש השב"כ סיפורים מרתקים, ככל הנראה - וגם במקרה שלו השתחווה השופט בפני כוחו הכל יכול של השב"כ והחליט להשאיר את נתשה בכלא.
בנוסף לשני הירושלמים הללו, יושבים כיום בבתי הכלא בישראל עוד שני אזרחים ישראלים (שזהותם אינה ידועה לי), שנכלאו מבלי שהואשמו בדבר ומבלי שניתנה להם אפשרות להגן על עצמם, רק מתוקף "מצב החירום" בו נמצאת המדינה מיום הקמתה. בנוסף לארבעה שמנינו, מוחזקים גם שני אזרחים זרים (שאינם פלסטינים או ישראלים, ושגם את זהותם איני יודע) באותו סטטוס קפקאי. זאת בנוסף לכ-500 פלסטינים, אסירים מינהליים שגם הם לא הואשמו בדבר.
הפרקטיקה של כליאה ללא משפט וללא האשמה היא אולי הסכנה הגדולה ביותר כיום לשלטון החוק ולדמוקרטיה במדינת ישראל. מספיקה חתימתו של שר הביטחון - במקרה הזה משה יעלון, פוליטיקאי מטעם הליכוד - כדי לשלול את החופש מכל אחד מאתנו. ב-2014 היו כעשרה אזרחים ישראלים שנפלו קורבן לניצול הציני של "מצב החירום" הזה, ואלה רק המקרים שליקטתי ושהגיעו לידיעתי. ייתכן שהמספר אף גבוה יותר. שאילתה בעניין זה שהגישה ח"כ מיכל רוזין לפני כחודשיים למשרד הביטחון לא נענתה, בניגוד לחוק - כי מה זה כבר חוק, גם ככה מצב חירום.



26 בינואר 2015

חוסאן - ילדי ההפקר - חלק ראשון

נובמבר 2009 לא היה חודש טוב לילדי הכפר חוסאן שבצפון גוש עציון. ב-5 באותו חודש נפצעו קל שלושה מתנחלים ישראלים מיידוי אבנים על מכוניתם, תקרית שהצטרפה לשורה של תקריות אחרות באותה גזרה, הקשה ביניהן היתה פציעה חמורה של מתנחלת מנווה דניאל, סמוך לכפר נחלין, כמה חודשים לפני כן. השב"כ היה נחוש לעצור את התקריות. במשך כל אותו חודש פשטו חיילים על בתי הכפר,  מלווים ברכז השב"כ. חלק מהפשיטות נועדו להפחיד וכללו את הוצאת כל בני הבית לקור המקפיא, לפעמים תוך יידוי רימוני גז והלם, וחלקן שימשו ללקיחת הילדים לחקירה. ברשימה זאת אביא את עדויותיהם של שבעה מהצעירים האלה, כפי שנרשמו על ידי תחקירני ארגון "בצלם", בנוגע לקורותיהם החל מרגע המעצר ועד שחרורם חזרה לבתיהם, לפעמים חודשים מאוחר יותר.



לילה אחד אחרי התקרית בה נפצעו שלושת המתנחלים, בליל ה-6 בנובמבר, פרצו חיילים לביתו של מ', תלמיד כיתה ט' בן 14. הם כיסו את עיניו בפלנלית, אזקו את ידיו באזיקונים, והעלו אותו לג'יפ שחיכה שחוץ. כשהחלו בנסיעה, הוא מספר, היכו אותו החיילים בסטירות ובאגרופים - בפנים, בראש ובחזה. הוא צעק ובכה, אבל הם לא הפסיקו. הג'יפ הוריד אותו בעציון, שם פגש צעירים אחרים מהכפר שנעצרו באותו לילה, ואחרי המתנה בת כשעה נלקח לקריית ארבע. הוא נחקר שם על ידי אדם בלבוש אזרחי, אז הוצא למעין חצר והושאר שם לבד עם חייל שהציג עצמו כדרוזי. החייל אמר שכשהוא היה קטן, גם הוא זרק אבנים על ג'יפים של הצבא. "הם ייקחו אותך לשב"כ ויתלו אותך מהרגליים אם לא תודה", איים עליו החייל, והציע שיגיד שזרק רק אבן אחת, רק אחת, והכל ייגמר. זה עדיף על שנים בכלא. מ' סירב. החייל העלה אותו על ג'יפ ולקח אותו בחזרה לעציון. כשהוריד אותו, מספר מ', לחץ החייל כה חזק על כתפיו, עד שכמעט יצאו מהמקום. ואז הגיע איש השב"כ המתכנה "קפטן דאוד".
"החוקר לבש בגדים אזרחיים, הוא היה גבוה, בעל עור שחום, רזה, בסוף שנות השלושים לחייו, מזוקן ולבוש משקפי ראייה והוא הציג את עצמו בשם 'אבו דאוד'. הוא לקח אותי אתו לחדר שעשוי מברזל. בחדר היינו רק אני והחוקר. הוא תפס אותי עם הידיים שלו מהראש שלי והתחיל לדפוק את הראש שלי בקיר הברזל. אחר כך הוא נתן לי אגרופים וסטירות בפנים ובעט עם הרגליים שלו ברגליים שלי בכוח. הכאבים היו עצומים והרגשתי שאני לא מסוגל לעמוד על הרגליים. אחר כך החוקר התחיל לקלל אותי. הוא אמר דברים מאוד גסים וקילל את אמא שלי. הוא איים עלי שהוא יאנוס אותי ויעשה בי מעשים מיניים אם אני לא אודה בזריקת האבנים. מאוד פחדתי מהאיומים שלו בגלל שהחוקר הזה היה מאוד אכזרי ובגלל שאף אחד לא היה בחדר חוץ משנינו. נזכרתי במה שראיתי בחדשות כשחיילים בריטים ואמריקאים אנסו וצילמו אזרחים עיראקים כשהם ערומים.
הפלתי את עצמי על הרצפה וצעקתי שאני לא עשיתי שום דבר ולא זרקתי אף אבן. החוקר אמר לי לעמוד על הרגליים ואני נאלצתי לעמוד למרות הכאב הנורא ברגליים. הוא אמר לי ללכת ואני צלעתי. הוא הוביל אותי לתוך חדר חקירה ושם ישבתי במשך חצי שעה בערך. החוקר אבו דאוד כתב במחשב שלו. אחר כך שמעתי אותו מדבר בטלפון עם מישהו. הוא אמר לו: "בוא תיקח את הבן שלך מפה". זה היה אבא שלי".
מ' שוחרר הביתה אחר כך. ילד בן 14. אבל זה לא נגמר שם. שלושה ימים אחר כך, בסביבות 2:00 בבוקר, הגיעו שוב חיילים לבית. הם לקחו אותו לעציון, ואחרי שהוכרח לחכות כל הלילה עד שזרחה השמש, שוב הופגש עם "קפטן דאוד". "שלחתי אותך הביתה ואחר כך גיליתי ששיקרת לי", אמר איש השב"כ. אדם נוסף שהיה בחדר ולא הציג את עצמו לקח את מ' הצדה והחל להכות אותו. סטירות, מכות, בפנים ובראש. הוא תפס אותו והשליך אותו לרצפה בעוצמה, עד שמ' הרגיש שנשברות לו כל העצמות בגוף. שם הוא נשאר במשך כמה שעות, לבד, עד שהגיע חוקר אחר, "סוני", ואמר שנער אחד אמר בחקירתו כי מ' זרק אבנים. מ' הכחיש, ו"סוני" שיחרר אותו לביתו.

באותו לילה בו לקחו החיילים את מ', הם הוציאו ממיטתו גם ילד נוסף, בן 15. לבקשתו, עדותו המחרידה לא תפורסם כאן.

ילד אחר, א' בן ה-15, נעצר גם הוא. החיילים מגיעים הרבה לבית שלו בלילות, הוא מספר. הם מוציאים את כל המשפחה החוצה בקור. גם את אחותו, הסובלת ממחלה פסיכיאטרית הגורמת לה לצעוק ולפרכס בכל פעם שהיא נמצאת בלחץ, וגם את אחיו המחלים מניתוח להסרת גידול במוחו הוציאו החיילים לקור, ואת כל המשפחה המורחבת, כולל תינוקות וקשישים. באותו לילה הם לקחו אותו. קשרו את עיניו, אזקו את ידיו והעלו אותו לג'יפ. כל הדרך דיברו החיילים בינם לבין עצמם. דיברו, והיכו אותו בראש. כשהגיעו לעציון, הוכנס לחדר עם עצורים נוספים מאותו הלילה, שם המתין עד הבוקר. בבוקר נשאל על ידי שני חוקרים בלבוש אזרחי האם זרק אבנים, והכחיש. בכל פעם שהכחיש את טענתו של החוקר הראשון, החוקר השני בעט בו והיכה אותו באגרופים. הראשון שואל, השני מכה. ככה במשך כחצי שעה. כשסיימו הוא נלקח לכלא עופר, שם הוכה בפניו על ידי חייל, ושם גם פגש את חברו שביקש שעדותו לא תפורסם, שסיפר לו שעונה קשות כדי שיודה בזריקת אבנים. שלושה ימים הוחזק בתא עם עוד 9 עצורים אחרים, ואז שוחרר לביתו מבלי שהובא בפני שופט. מאוחר יותר הוגש נגדו כתב אישום שבו נטען כי ב-8 הזדמנויות שונות זרק אבנים בכביש 60, גם לעבר מכוניות ישראליות וגם לעבר ג'יפים צבאיים. העדים הם שניים מחבריו, י' ו-ע', שעדויותיהם יובאו כאן.

כשבוע לאחר המעצר של הצעירים האלה, בסביבות 1:30 בלילה, הגיעו חיילים לביתו של י' בן ה-16. הם כיסו את עיניו, אזקו את ידיו, והסיעו אותו לתחנת עציון. הוא הוכנס לחדר ונאמר לו לשבת, אך מכיוון שלא היה שם כיסא, התיישב על הרצפה. מבעד לחרך בפלנלית שכיסתה את עיניו הוא ראה שוטר. ישן. כך הוא הושאר עד הבוקר. "קפטן דאוד", מיודענו, חקר גם אותו. הוא סטר לו בעוצמה ואמר לו: "אנו נפסיק את ההיתר של אבא שלך והוא לא יוכל לעבוד. אמא שלך והאחים הקטנים שלך יהיו רעבים ולא ימצאו לחם כדי לאכול אותו. עדיף לך להודות שזרקת אבנים". תוך כדי החקירה נכנס חוקר אחר, "אבו יוסף", שהיכה אותו בכל חלקי גופו, והתמקד בעיקר באזור הראש והגב. "תודה שזרקת אבנים, או שנשלח אותך לחדר שיש בו עקרבים ונחשים קטלניים", איים החוקר על בן ה-15. הוא המשיך לאיים ולהכות עד ש-י' נשבר. לדברי י', הוא הודה כדי להפסיק את המכות. משם הועבר לכלא עופר והוכנס לאוהל עם עוד 23 מבוגרים. כעבור 3 ימים נלקח לבית המשפט, אך הדיון שלו נדחה ב-3 ימים נוספים. כשעמד סוף סוף בפני שופט, גזר עליו זה 9 חודשי מאסר וקנס של 10,000 שקל. בערעור, שהוגש בחדר קטן בנוכחות הנער, אביו, והשופט, הופחת העונש ל-3.5 חודשי מאסר ולקנס של 2,000 שקל. משם הועבר י' לכלא רימונים, לתא קטנטן בצורת הספרה 6 יחד עם עוד ילד בגילו, שם הוחזק עד שחרורו.

פ' -וש' בני ה-16 נעצרו ימים אחדים לאחר מכן, שניהם באותו הלילה. גם עיניהם כוסו, ידיהם נאזקו, והם נלקחו לחדר בעציון שבו הושארו לחכות עד הבוקר. הם הוכנסו לשני חדרים סמוכים, ו"קפטן דאוד" ו"קפטן משה" התחלפו ביניהם בחקירת השניים. "דאוד" היכה את פ' ואמר לו "עדיף לך להודות או שנביא את אביך לכלא במקומך". על ש' הוא איים: "אני אביא את האחים שלך ואת אחיך לכלא. אתה חייב להודות!". הם שמעו זה את צעקותיו של זה מבעד לקירות חדר החקירות, וכך זה נמשך מ-7:00 בבוקר ועד אחר הצהריים. במשך כל הזמן הזה נאסר עליהם לצאת לשירותים ולא ניתן להם דבר לאכול או לשתות, עד שנשברו. "קפטן דאוד" ו"קפטן משה" נתנו להם דף כתוב בעברית, שפה אותה אינם קוראים, והם חתמו. מאוחר יותר יתברר להם שהודו בכך שבמשך שלוש שנים, מאז היו בני 13, זרקו אבנים בתדירות של לפחות 3 פעמים בשבוע. העדים נגדם היו אותם י' ו-א' שנעצרו כמה ימים לפניהם ועונו בחקירותיהם. מהחקירה הם הועברו לכלא עופר והוכנסו לאוהל עם בגירים. הדיון בעניינם נדחה שוב ושוב במשך יותר מחודש וחצי, אז הועברו לכלא רימונים, המיועד לקטינים, וגם שם לא הפסיקו להתעמר בהם. הם קיבלו מעט מאוד אוכל, ובכל פעם שביקשו עוד, נאמר להם כי "הרשות [הפלסטינית] שלכם לא שלחה לכם כסף כדי לקנות מזון". במהלך כליאתם, הועברו כמה פעמים לבית המשפט בכלא עופר. ההעברה נעשתה בלילה, ואחריה נכלאו בחדר קטנטן וצר עם עשרות אסירים אחרים. לבסוף נגזרו עליהם 3 חודשי מאסר וקנס של 1,000 שקל.

כ-10 ימים לאחר המעצר הזה, ב-2:00 בלילה, נעצר גם ח', בן 15. גם אותו חקר "קפטן דאוד" במשך שעות ארוכות. "במהלך החקירה, החוקר היה לוקח הפסקה קצרה ויוצא מהחדר, ושוב חוזר כדי להמשיך לחקור אותי ולהרביץ לי עם הידיים שלו והרגליים שלו. אני הייתי צועק מכאבים כשהוא מורה לי לשתוק וכשהוא מאיים עליי שהוא יעצור את אבא שלי ואת האחים הקטנים שלי". ח' נחקר על זריקות אבנים שהתרחשו שנתיים קודם לכן. אחרי שעות בהן לא הורשה ללכת לשירותים או לשתות מים, הוא נשבר והודה שזרק אבנים כשהיה בן 13. "קפטן דאוד" נתן לו לחתום על נייר בעברית שאותו לא ידע לקרוא. "מה שהיה חשוב הוא שאני אגמור עם החקירה והמכות", הוא אמר. גם הוא הועבר לאוהל בכלא עופר יחד עם 22 בגירים, שם נשאר במשך 10 ימים, אז הועבר לכלא רימונים. גם עליו נגזרו 3 חודשי מאסר וקנס של 1,000 שקל.

עוד על ההתעללות והעינוים של הקטינים בנקודת עציון אפשר למצוא באתר בצלם.

***

אין הצדקה ואין מחילה למה שמסופר בעדויות אלה ובעשרות עדויות אחרות, שעוד ייסקרו בהמשך הסדרה הזו. העדויות חושפות שמדינת ישראל מעסיקה לכאורה פסיכופת סדיסט בעל נטיות פדופיליות שתפקידו לענות ולשבור ילדים קטנים, בלי פרופורציות כלל לעבירות שבהן הואשמו. והוא לא היחיד. ילדים ונערים בני 14, 15, ו-16 לא צריכים להיחטף ממיטותיהם באישון לילה על ידי חיילים חמושים. אסור לתת להם להישאר לבד בחדר מול סדיסט (לכאורה) חולני בלי הוריהם ובלי עורך דין - כנדרש בחוק הבינלאומי שישראל מחויבת לו. אסור לתת להם להיות מוכים ומושפלים בידי "אנשי חוק" ישראלים בלי שום פיקוח ובקרה על פרקטיקות החקירה הפסולות שנהפכו כבר מזמן לנורמה. אסור להשאיר אותם שעות בלי מזון, שתייה וגישה לשירותים. אסור לכלוא אותם בחברת בגירים למשך שבועות, בלי איש שיגן עליהם. אסור לאיים עליהם באונס. אסור להשפיל אותם. אסור לאיים בפגיעה במשפחתם. אסור לגרום להם להלשין על חבריהם. כל כך הרבה איסורים שאיש לא נותן את הדין ומשלם את המחיר על הפרתם.
"קפטן דאוד" חייב לעמוד לדין. אסור להתפשר על כך. הוא וחבריו חייבים להבין שהם אינם מעל החוק, ושמה שהם עושים הוא פשע, חד וחלק. "שירותי הביטחון" הישראלים מענים ילדים, ושום דבר שיאמרו לא יכול להצדיק את זה.
על חקירות שב"כ אין מנגנון פיקוח אפקטיבי. בין 2011-2001 הוגשו ל"מבקר תלונות הנחקרים" (המבת"ן), גוף שהופקד על בדיקת תלונות נגד אנשי שב"כ, יותר מ-650 תלונות על עינויים ועל התעללויות בחקירות, ומאז המספר גדל במאות תלונות נוספות. מספר התלונות שהועברו משם לחקירה פלילית: אפס. אף אחת. ב-2013 הועבר המבת"ן לאחריות משרד המשפטים, ובמקום שיעמוד בראשו איש שב"כ, מונתה להובילו אל"מ (מיל') ז'אנה מודזגברישוילי, מי שהיתה עד אז התובעת הצבאית הראשית. למרות השינוי, שנעשה (כלשון הודעת משרד המשפטים) "למען 'מראית פני הדברים', וכדי למנוע 'לזות שפתיים'", לא הצלחתי למצוא אפילו מקרה אחד בו נפתחה חקירה פלילית גלויה נגד איש שב"כ שהיה מעורב בעינוי של נחקרים, בין אם קטינים ובין אם בגירים.
יתרה מזאת, סמכויות המבת"ן הן סמכויות משמעתיות בלבד. אנשי השב"כ אמנם מחויבים לדבר עמו, אבל כפי שמציין דו"ח טירקל, עדויות הנגבות על ידו לא יכולות לשמש בחקירה פלילית, מה שהופך את תפקידו לסמלי ולמיותר. המקסימום שיכול לעשות הגוף הזה הוא להעביר את התלונה ליועמ"ש, אך כפי שראינו, אף אחת ממאות רבות של תלונות, חלקן מגובות בעדויות ובראיות פיזיות, לא זכתה לעבור את המחסום הזה.

בישראל יש קונסנזוס שבשתיקה שלפיו השב"כ נמצא מעל החוק, ושלחוקריו מותר לעשות הכל. בלי פיקוח, בלי ביקורת, ומבלי לשאת בעונש במקרה של עבירה על הנהלים. כפי שאמר ג'ון דאלברג-אקטון: "כח משחית, וכח אבסולוטי משחית בצורה אבסולוטית". כל גוף שתינתן לו הרשות להפר את החוק יהפוך למושחת ולמסואב, קל וחומר גוף בעל סמכויות בלתי מוגבלות כמו השב"כ. מטרת הסדרה הזאת היא להעלות לסדר היום את הדרישה הבלתי מתפשרת שלפחות בכל מה שנוגע לילדים - אסור לתת לזה לקרות יותר, לא בשטחי הגדה ולא בשטח ישראל.


16 בינואר 2015

פוסטר - סימנים מוקדמים של פאשיזם

ביצוע גרפי: @Amit_ology
רשיון שימוש: Creative Commons License


14 בינואר 2015

מוות לערבים

מוות לערבים
יופי. אמרת מוות לערבים. עכשיו מה? איך עושים את זה? שאצייר לך את הפרטים?

מוות לערבים

שוטט בשעת לילה מאוחרת ברחובות שכונה ערבית, שם תזהה אדם שהולך לבד. פתח איתו בשיחה, פתה אותו להצטרף אליך לטיול קצר. אם יתנגד אולי תאיים עליו בנשק וגרור אותו בכח למכונית. סע עד שתגיעו למקום מבודד, אולי חורשה, אז תוציא אותו מהרכב. לום שהכנת מראש ושאותו תאחז בחוזקה בידיך עטויות הכפפות ינחת על צלעותיו. לעולם לא תשכח את קול הפיצוח הזה, הראשוני, ואת אנקת האוויר הנפלט שלאחריה. אולי הוא יבכה, יתחנן שתשחרר אותו. אולי יזכיר את אביו ואימו הדואגים לו, אולי אפילו את אשתו וילדיו שישארו יתומים אחרי שתסיים מה שהתחלת. אל תקשיב לו. עוד ועוד מכות ירסקו את עצמותיו, בעיטות, אגרופים, שבור את שיניו. הדם, הדמעות, הליחה שתנזול ממנו כשיתחנן שוב ושוב לרחמים, הם ימרחו עליך, ידבקו בבגדיך, יתיזו על פניך, צווארך, אל תעצור. קח את הלום והנחת אותו בכח על הגולגולת. קול שבירה ישמע. גם אותו לא תשכח לעולם. אחריו יצנח גופו. בעט בו עוד. עוד. עוד. פתח את תא המטען של הרכב והוצא משם מיכל דלק. שפוך אותו על כולו, תדאג להציף אותו, שלא תשאר חלקה אחת יבשה בכל גופו השבור, המדמם. ואז תצית. הוא עוד נושם, והעשן יכנס לראותיו, יחנוק אותו, אבל זה כלום לעומת הכאבים של העור הנשרף, הבשר הנצלה. גם את הריח הזה לא תשכח לעולם. צפה בו עולה בלהבות, צורח. הצלחת. הרגת אותו.

מוות לערבים

אבל מה זה רק אדם אחד. כדי באמת לעשות את זה צריך לקחת את הדברים יותר ברצינות. אדם אחד לא יספיק, צריך הרבה יותר. צא בשיירת רכבים משוריינים לאחד הכפרים, וודא שאתה לובש מדים. אנשים נוטים להקשיב ללובשי מדים. פקוד על אנשיך לעבור בית בית ולהוציא את כולם החוצה. רכז אותם בכיכר או במקום מרכזי, ואז הובל אותם בשיירה רגלית אל מחוץ לכפר לבורות שהכנת מבעוד מועד. שתה. סוג כזה של הרג לא בא בקלות. העמד קודם את הגברים ופקוד: "אש!". הם יפלו. חזור על הפעולה עד שהבור הראשון יתמלא ועבור לשני. האנשים יבכו. אולי יתקוף אותך גל של רחמים ותרשה למשפחות ללכת ביחד, שלא יצטרכו לראות אחד מהם נורה ולחכות עד שיגיע תורם. זה יקח זמן, ואנשים לא ימותו מהיריה הראשונה. מדי פעם שלח את אחד החיילים לירות בגופות שבבור. תגיד לו שזה מרחמים, אבל אלה יהיו הצעקות. את הילדים יהיה קשה להרוג. כבני אדם אנחנו מתוכנתים לרחם על ילדים, וגם החייל הקשוח ביותר יהסס לפני שיכניס פעוט בוכה בין כוונות הנשק שלו וילחץ על ההדק. השקה את חייליך, הכהה את חושיהם. וודקה, וויסקי, או ערק בשביל האירוניה. תסביר להם שאם לא תהרוג את הילדים הם יגדלו וירדפו אותך. תסביר שזה אכזרי להשאיר יתומים בלי הוריהם. תצדיק. כשהכל יגמר החיילים שלך יהיו שיכורים מדי כדי לזוז. עבור בין הבורות, בעט מעט אדמה עליהם. הדם שירווה את האדמה ירדוף אותך עד יומך האחרון, אבל תגיד לעצמך שאין ברירה. שאתה עושה את זה בשביל העם שלך, בשביל המדינה. זה או אתה או הפעוט שעוד זז קצת בבור. תירה בו. הראה קצת רחמים.

מוות לערבים

אין די בכל אלה. זו רק ההתחלה. במדינת ישראל יש היום בערך 1,656,000 בני אדם המוגדרים כערבים. להרוג אותם אחד אחד או בבורות מחוץ לישובים זה לא מספיק. זה יקח יותר מדי זמן. נניח שפלוגה יכולה להרוג כ-1,000 איש בממוצע ליום, ונניח שיוקצו 10 פלוגות לעניין, אנחנו עדיין מדברים על בערך שנה של עבודה אם לוקחים בחשבון שבתות, חגים, ועיכובים בלתי צפויים. המון דברים יכולים לקרות בשנה. לא. חייבים לחשוב על משהו יעיל יותר. אנחנו מדינת הייטק, אחרי הכל. קבץ את מיטב המומחים של התעשייה הצבאית, חיל הלוגיסטיקה, רפא"ל, ושלל יחידות אחרות, שים אותם בווילה יפה בהרצליה, אולי אפילו באיזה בית גדול באחד הכפרים שתושביו כבר טופלו, ותן להם לעבוד. תוך זמן קצר הם יכינו תוכניות מפורטות לשינוע, לריכוז, ולהשמדה של כל מה שיעבור בשערי המחנה. הבניה תתבצע במהירות, אולי אפילו באחד המחנות המוכנים כבר בדרום הארץ. כשהכל יהיה מוכן לך לשם, צפה בעצמך איך הדברים עובדים. אוטובוסים עמוסים במשפחות מגיעים, דאג לכך שהבגדים ישמרו במחסן אחד, החפצים האישיים באחר, תכשיטים, נעליים, הכל. כשתשאל מה קורה להם לא ירצו לענות לך בתחילה. "מה אכפת לך", יגידו, "הם נכנסים להאנגר הכחול ולא יוצאים". תתעקש. תאיים. אז יכניסו אותך. חייל אחד בכניסה יחלק ממתקים לילדים, יגיד להם שהכל יהיה בסדר. צעק עליו. לא בשביל זה הוא שם. לעולם לא תשכח את הצעקות, את הבכי שתשמע שם. ילד קטן שיצא מהשורה יביט בך ואתה תסיט את המבט. דמותו תרדוף אותך, אבל אתה לא תשבר. אחרי שהכל יגמר הם לא יהיו פה יותר. המטרה מקדשת את האמצעים. מוות לערבים. מוות לערבים.


9 בינואר 2015

פוסט אורחת - רונדינה

פוסט אורחת - נכתב על ידי נעמי.
לאיטליה הגעתי  לפני שנה וחצי, לכפר קטן שנקרה רונדינה (Rondine Cittadelle delle pace) קרוב לארצו (Arezzo) בטוסקנה. המקום הזה הוא כפר סטודנטים שמגיעים ממדינות בסכסוך, ותמיד משני צידיו. זה יהיה שטחי לספר שזאת הפעם הראשונה שבה יצרתי קשר אישי עם פלסטינים ולבנונים, זאת האמת. אולי זו סיבה להתבייש איך עד לגיל 25 ועוד כאחת ש"אכפת לה" מהסכסוך לא למדתי ערבית, לא הצטרפתי לארגון שפועל למטרות שלום ולא יצרתי חברות עם פלסטיניים? עובדה. היו לי החיים שלי, אוניברסיטה, עבודה, חברים, משפחה. לא פיניתי לזה זמן ומקום בחיים שלי, באיטליה קיבלתי במתנה את שניהם.
אנחנו מבודדים, רק אנחנו כאן. אפשר להסתגר בחדר אבל בסופו של דבר אי אפשר להמנע מלהתקל אחד בשני. אין צורך לחפש בשביל להכיר, כולנו כאן ביחד. בזכות מלגת החיים המלאה, אין צורך לעבוד או לחשוב על מימון יומיומי של החיים. אנחנו מקבלים שקט שמאפשר לחיות בלי דאגות חומריות כדי שנוכל להרשות לעצמנו באמת להכיר את מי שחי איתנו. אין לחץ, לא צריך לדבר על הכל בתוך שבוע, לא צריך לגבש תוכנית מייד, לא צריך לצאת בהכרזות. יש זמן לבנות אמון, להכיר אחד את השני, מה אוהבים לאכול, מה מצחיק אותנו, מה מעצבן או קשה לנו, מה אנחנו חושבים, ובכלל, איך כל אחד ואחת מאיתנו רואים את החיים.
לכל אחד שמגיע לכאן, ובעצם לכל אחד בכלל, יש את הדעות פוליטיות, את סיפור ההיסטוריה כפי שסיפרו לו וכפי שהוא מספר לעצמו. היכרות עמוקה דורשת הקשבה אמיתית, גם למה שלא נאמר, ההיכרות נעשית כשיש עניין אמיתי במי שעומד מולי, לא כמייצג של עם, מדינה, דת, או צד בסכסוך, אלא קודם כל כבן אדם. ניתנה לי ההזדמנות להכיר אנשים שונים שגדלו במשפחות שונות ויש להם דעות שונות. נתתי להם להכיר אותי. לא נשארתי בשבילם "הבחורה הבלונדינית עם המשקפיים והחיוך" גם לא "החיילת" ואפילו לא רק "הישראלית". אני כל זה ועוד. ורביע, למשל, לא נשאר בשבילי "הפלסטיני ממחנה הפליטים" או "מי שזורק אבנים" (הוא באמת סיפר לי שנהג לזרוק אבנים) או "זה שנוהג כמו מטורף", הוא כל זה ועוד. הוא מי שכשהייתי חולה לקח אותי לרופא בלילה ושישב איתי שעות בסבלנות וסיפר לי על החיים שלו, שסמך עלי לאט לאט שאפשר לספר לי ושאני באמת מתעניינת "איך היה בית הספר, מה למדתם, במה עבדת, ספר לי על החברים, המשפחה, לאיפה היית יוצא לבלות, איזה אלכוהול אתה מעדיף, ומוזיקה" הסכסוך הוא בלתי נמנע, זה לא נושא שנשאר מאחור, אבל זה לא הנושא היחיד וזאת לא הזהות היחידה שלנו.
בחיים המשותפים האלה יש הרבה עליות ומורדות. הרבה פעמים אני מתאכזבת כשמישהו מדבר אלי ב"אתם הישראלים", כשקשה להם לקבל את העובדה שאני כאן בידיים פתוחות ובאמת רוצה להקשיב, להכיר, וללמוד. זה לא קל להאמין, לסמוך, לשנות דעה או לתת הזדמנות, זה לא קל הרגיש חלק ומייצג של מי שעושה עוולות, אבל זה חשוב לי לנסות להבין איך רואים אותנו "הישראלים" מה אנחנו יכולים לעשות, לא רק ברמה הלאומית או הפוליטית, אלא אפילו ברמה הפרטית. איך אפשר לגרום להם לסמוך עלי או להאמין לי ובי.

אנחנו סטודנטים מהמזרח התיכון (ישראל, פלסטין ולבנון), מהבלקן (סרביה, קוסובו, בוסניה הרצגובינה), קווקז (גאורגיה, רוסיה, אבחזיה, ארמניה, אזרבייג'ן ודגיסטן), סטודנט אחד מפקיסטן, שניים מסודן ושתיים מארצות הברית (בתוכנית חדשה וקצת שונה).
אנחנו חיים בכפר קטן שלנו, ומי שמתקבל לתוכנית מקבל מלגת חיים מלאה: ארוחות צהריים וערב מבושלות ע"י טבחיות, ומצרכים בסיסיים (ונדיבים) לארוחות בוקר. מלגה ללימודי תואר מאסטר באחת מהאוניברסיטאות במרכז איטליה (חשוב לציין שמאסטר איטלקי היא תוכנית התמקצעות של שנה, מקבלים דיפלומה ו60 נקודות זכות, אך התעודה לא שוות ערך לתואר M.A בארץ), מימון לנסיעות לאוניברסיטה, לכל שהות מחוץ לבית שקשורה ללימודים או לפעילויות הארגון. במסגרת הפרוייקט לומדים איטלקית, וזו השפה הרשמית שבה אנחנו מתקשרים, אבל אין צורך לדעת איטלקית מראש.
בנוסף לתואר שכל אחד יכול לעשות בכל תחום שיבחר, במסגרת התוכנית אנחנו לומדים ניתוח קונפליקטים ברמה התיאורטית ועוברים גם קורס בתקשורת. חלק חשוב מהפעילות שלנו הוא עבודה עם ילדים ונוער מבתי ספר באיטליה בנושא קונפליקטים, להבין מה הוא קונפליקט ואיך אפשר להתמודד איתו, יש לנו פה אנשי צוות שעובדים איתנו יחד כדי לבנות פעילויות שמתאימות לנושאים שונים ולגילאים שונים. בנוסף אנחנו משתתפים בכנסים ואירועים שונים. הפעילות היא מאוד מגוונת וכל אחד מאיתנו יכול להתרכז יותר בתחום שמעניין אותו במיוחד. לא כולנו סטודנטים ליחסים בין לאומיים או מומחים לפוליטיקה, אנחנו פועלים מתוך רצון כנה לשנות ומתחומים שונים בחברה, דרך, מוזיקה, כלכלה, אמנות, חינוך, פסיכולוגיה ועוד.
אני אסיים את הזמן שלי ברונדינה בקרוב, והם מחפשים ישראלים חדשים שיגיעו צמאים להכיר ולשתף. לפרטים נוספים, תכניים, פרקטיים או מכל סוג שהוא, אפשר למצוא באתר של הארגון  www.rondine.org ואפשר גם לפנות אלי ישירות. את טפסי ההרשמה לשנה הבאה אפשר להוריד מהלינק הזה, אך יש למהר כי הדד ליין להרשמה הוא 25.01.15. האימייל שלי הוא: bar.naomi06@gmail.com  ואפשר לכתוב לי בעברית, אנגלית או איטלקית.
אני בטח לא אשנה את העולם, וגם לא החברים שלי שחולקים איתי את החוויה הזו. אנחנו טיפה בים, אבל טיפה עם כלים טובים יותר לפעול, טיפה שלא יכולה יותר להישאר אדישה, ושצמאה לעשות ולעשות ביחד.

[נעמי]


3 בינואר 2015

סבא

ביום הראשון של ינואר 1926 ישב סבי ראובן בחדר החקירות של משטרת וילנה. הוא היה רק בן 15, אבל כבר אז היה זועם ועצמאי, כפי שהכרתיו שנים רבות מאוחר יותר. תפסו אותו מנסה להסתנן לרוסיה כדי לעבוד אצל דודו, ששינה את שמו היהודי כדי להתמנות לקומיסר לעניין זה או אחר. אביו של סבי, חייט שעמו לא חי מאז התחתן האב עם אשה שנייה, הוזמן לתחנה כדי לקחת אותו תחת חסותו. כל רכושו עלי אדמות של סבי, כפי שנרשם בדו"ח המשטרתי, היו 17 זלוטי ו-55 גרושי, 3 ספרים, פנקסים, כרטיס חברות מספר 24, וסכין אחת ירוקה.
קריאת עדותו במשטרה מראה את חוסר העניין הבולט שהפגינו החוקרים בעבירה עצמה, ואת להיטותם לגרום לו להלשין על "קומוניסטים", אמיתיים או מדומיינים. סבי נקב בשמותיהם של מורי בית הספר שבו למד מגיל 11, אבל נראה שזה לא הספיק לחוקרים, ולאחר סיום העדות מופיעה תוספת מאוחרת בה הוא "נזכר" לפתע בקומוניסטים נוספים. עוד באותו הערב פשטו כוחות משטרה על בתיהם של שמונה משפחות ואסרו את האנשים שבשמם נקב. שמונה משפחות נהרסו באותו לילה בעקבות עדותו של סבי, וזה רדף אותו עד יום מותו, כמעט 80 שנה מאוחר יותר.

***

תחילת עדות רייכמן רובן
בן אברהם ולורה, וילנה, 1911, רווק, בן דת משה, דובר יידיש, עוסק במסחר, מתגורר ברחוב נובוסויקה מספר 4, וילנה.
"נולדתי בווילנה, כאשר הייתי בן 11 ב-1921 נכנסתי לפנימייה שליד האיגוד המקצועי. הפנימייה נוהלה ברוח קומוניסטית. המורה היתה ברגר שרה, אשר התחתנה עם המורה לעברית גוטמן הרשל. לרזינק שרה ודוולטור מריה היו מורות. לרזינק נסעה לרוסיה ודוולטור גרה בווילנה והיא מורה בגן ילדים ברחוב סטפניזקה 21. בפנימייה זו התקיימו לעתים קרובות אסיפות אשר אליהן הגיעו חיים ולד, אפשטיין רבקה, איש נכה, ויינשטין ספקה, ואחרים. על מה דיברו באסיפות איני יודע כי אותנו הילדים לא הכניסו אליהן".

"לאחר נסיעת לרזניק הגיעו שני מורים חדשים. אונרליכט יוסף, ושרה שאת שם משפחתה אינני יודע. כרגע היא נמצאת בביאליסטוק והיא קומוניסטית ידועה. לאחר היציאה מהפנימייה עבדתי במפעל לרהיטים ברחוב קומינסקה 9. מכיוון שבעלי המפעל שילמו לי רק 20 זלוטי לחודש ומפני שלא יכולתי לקבל עבודה אחרת החלטתי לנסוע לרויה לקרוב שלי רייכמן לייבה אשר קוראים לו עכשיו לוכובייבסקי לאוניד ומשמש קומיסר למסחר. באותו זמן יצאתי מווילנה לאולכמאניך היכן שרציתי לעבוד קצת כדי להרוויח יותר כסף לנסיעה. באולכמאניך נעצרתי, ובהתחלה לא הודיתי שאני רוצה לנסוע לרוסיה".

"אני נזכר שב-1923 כל המורים עזבו במהירות את הפנימייה ובמקומם באו זוג קורלקובי ברלי ואנה.
לארגון הקומוניסטי לא השתייכתי ולא אשתייך".

רייכמן רובן.

"בנוסף אני מעיד כי לעתים קרובות היה מגיע לפנימייה מנהל בית ילדים לעובדים ידידוביץ שוטאנס. הבית היה ברחוב פישולסקה 18, שער בצד שמאל מספר 2. לאסיפות בפנימייה היתה מגיעה גם מריה אברמוביץ אורורי, היא ספרנית בספריית ילדים. הפנימייה בשנים 1921 ו-1922 הניפה באחד במאי דגל אדום לשעה ואחר כך מיד הסירה אותו. ב-1922 באחד במאי המורה אונזקיל אירגן 'קומיסיה פריזאית'. אונזקיל היה מווידסלה".

Selection_079.png

***

קשה לי לדמיין מה עבר עליו באותו חדר חקירות. נרמז כי הוכה, כי הוכרח לבחור בין חרותו לבין חירותם של אחרים, בחירה שייאלץ לבחור לפחות עוד פעם אחת בחייו. כך או כך, דבריו לא נשמעים כנים. במשך כל הקריאה בפרוטוקולים, ובנסיבות הפוליטיות והחברתיות של אותה תקופה, לא יכולתי להשתחרר מההרגשה שכבר קראתי דברים דומים. אני לא רוצה להשוות, כי רב השונה על הדומה, ובכל זאת אני רוצה לצטט כמה מובאות מעדויותיהם של ילדים אחרים, מחדרי חקירות שונים לגמרי מהחדר בתחנת המשטרה של וילנה הקפואה באותו יום חורף לפני 90 שנה. הנוהג לגרום לילדים להלשין על אחרים כדי להציל את עצמם אינו פרקטיקה ייחודית לסטופה יוזף, החוקר הפולני שהוציא מסבי את שמות המורים שלו באשמת קומוניזם.

א.ס., שהיה בן 13 כשהוכנס לחדר החקירות, מעיד: "כל הזמן הם אמרו לי שאני צריך רק להודות שזרקתי אבנים, והם ייתנו לי ללכת. בסוף רציתי רק ללכת הביתה, אז הודיתי שזרקתי אבן אחת. אבן אחת, או יותר?', שאלו. אני עניתי, 'לא, רק אבן אחת'. הם שאלו שוב, 'אפילו לא אבן שנייה?', אני התעקשתי שזו היתה רק אבן אחת. הם רצו לדעת אם היו אחרים שזרקו אבנים אתי; אמרתי להם שהייתי לבד".

ר.פ., בן 14: "חוקר נכנס לחדר. הוא תפס בשערי חזק עד שצעקתי, הוא קילל אותי 'אתה חיה, אתה כלב'… חוקר אחד, לא זה שהיכה אותי, אמר לי 'אתן לך כסף ואשלח אותך הביתה אם תעבוד אתי'".

מ.א. היה בן 17 כשחצה את הגבול לירדן. הוא הועבר לידי השב"כ הישראלי, הואשם בחצייה בלתי חוקית של הגבול, ואז הציע לו החוקר הצעה קסומה: "אני מציע לך לעבוד אתנו ולהפוך למודיע. בתמורה נשחרר אותך וניתן לך כניסה חופשית לישראל בכל זמן שתרצה. נגן עליך מפני הצבא הירדני, כי הם רוצים להעמיד אותך לדין… אנחנו רק רוצים שתספר לנו על הפעילות של הנוער בכפר שלך ועל חברי חמאס ופת"ח שזורקים אבנים… אם תעשה את זה, נעזור לך הרבה וניתן לך כסף".

מ.ב. בן ה-17 נתפס על סירתו מול חופי עזה. הוא הובא לחקירה במתקן של השב"כ ונשאל שם: "אתה יודע את השמות של הדייגים מחמאס ומהג'יהאד האיסלמי?… אני רק רוצה שתספר לי על אלה שעושים צרות ומפריעים לעבודה שלך".

א. ס., שהיה בן 17 בעת מעצרו, מספר: "החוקר הידידותי מנע ממנו להכות אותי ואמר 'אם תודה בהאשמות המיוחסות לך, אני אעזור לך. תתייחס אלי כידיד, תודה במה שעשית ובמה שאחרים עשו ויהיה לך טוב. אני אפילו אשחרר אותך… אם לא תודה, יש כאן בחורים רעים ומשוגעים שישברו לך את העצמות. עדיף שנדבר בינינו'"

י. ש., בן 16: "הם לקחו אותי לחדר אחר. היה שם חוקר שאמר שקוראים לו קפטן דאוד. הוא שאל אותי שאלות על מקרים של זריקת אבנים ואמר לי להגיד לו את השמות של החברים שלי שזורקים אתי אבנים".

א. ו., בן 17, נשאל:  "ספר לי על פעילויות בכפר שלך, אני רוצה שתשתף אתנו פעולה ובתמורה ניתן לך כסף ונקל לך על החיים".

***

סבי מעולם לא סלח לעצמו. הוא נשא עמו את הסוד הזה, יחד עם רבים אחרים, עד יום מותו. גם ילדים רבים אחרים, שחוקריהם מניחים לפניהם את הדרך הקלה החוצה, לא יסלחו לעצמם. ואני? אני לא סולח לחוקרים.