26 בנובמבר 2014

התנקשות

כותרות העיתונים הישראלים בישרו לפני כשבוע באותיות גדולות ומאירות על ההצלחה המסחררת של השב"כ לעצור חוליה מסוכנת שתכננה להתנקש בשר החוץ הישראלי המתגורר בהתנחלות הבלתי חוקית נוקדים. היו בסיפור הזה כל מה שיכלו לחלום עליו בראש מערכת ההסברה הישראלית: טיל מסוכן מסוג RPG, פלסטינים שאחד מהם היה בעברו פעיל חמאס, שר חוץ בעל תדמית פטריוטית-מיליטנטית, ושורה ארוכה של כשלונות שזקוקה נואשות להצלחה כדי לכסות עליהם.
אבל, וידעתם שזה הולך להגיע, עיון בכתב האישום חושף מציאות, אעפס, קצת שונה. מעולם לא היה טיל, או אפילו רמז לקצה של אחד כזה. ה"התארגנות" היא של נהג מונית ואחיו שעבדו כל יום מחמש בבוקר עד שמונה בערב כדי לפרנס את משפחתם, ובפועל, פרט להודאה של החשודים שהוצאה אחרי כמה שבועות של חקירת שב"כ אינטנסיבית, יש בדיוק אפס ראיות להתכנות של התנקשות כזו, שגם על פי הפרקליטות הצבאית לא ממש התקיימה. אפס.

הסיפור, על פי כתב האישום שהוגש לבית הדין הצבאי ביהודה, מתחיל בראשית אוגוסט, כאשר התותחים בעזה עוד רעמו לצלילי "צוק איתן", ואיברהים אל זיר בן ה-39 מהכפר חרמלה נסע ברכבו על אחד הכבישים באזור בית לחם. אז, ממשיך כתב האישום ומפרט, ראה שני רכבים בהירים מסוג GMC וגמלה בליבו החלטה לקנות מכספו האישי טיל מסוג RPG, ולירות אותו לעבר השיירה. איברהים פנה לאחד, יוסף אלשיח', ביקש ממנו טיל מסוג RPG, וזה אמר לו שיבדוק בשבילו. כעבור שלושה ימים פנה איברהים גם לאחיו, זיאד בן ה-37, וסיפר לו על הרעיון לירות טיל מסוג RPG על שיירת הרכבים הבהירים של שר החוץ. לא עברו יומיים, ואיברהים עלה לרכב של שכנו (מסוג סובארו, מפרט כתב האישום), וביקש ממנו לנסוע לזעתרה לצורך לא ברור. כעבור 10 דקות התחרט והם חזרו על עקבותיהם.

זהו. זה כל הסיפור. זו הקנוניה הגדולה להתנקש בשר החוץ הישראלי. אין עוד משהו. מוזמנים לבדוק בעצמכם. איש אחד נסע בכביש, ראה רכבים בהירים וגדולים, דיבר עם שכן, דיבר עם אחיו, נסע בסובארו, וזהו. אין טיל. אין אפילו קצה קצהו של נסיון לפעול. למרות זאת, חודשיים שלמים אחרי אי-ההתרחשות הזו, כשאנשי שירותי הבטחון הישראלי מודעים לחלוטין שלא קרה דבר וששום דבר לא מתוכנן גם לקרות, פשטו כוחות ישראלים ועצרו את איברהים. במשך כמה שבועות הוא נחקר ע"י השב"כ בעודו כלוא במעצר מנהלי, וכעבור ארבעה שבועות נעצרו גם אחיו זיאד והשכן, עדנאן. אינני יודע אם גם סוחר הנשק הדמיוני, יוסף, נעצר גם הוא, למרות שמכל הנאשמים הוא היה הכי קרוב למשהו שעלול היה להיות מסוכן, אך למיטב ידיעתי הוא אינו מנוי על הנאשמים בתיק ואף לא על העדים נגדם. ועל זה נאמר - וד"ל.

הדבר העיקרי שניתן ללמוד מהפרשה הזו הוא הקלות בה יאכילו אותנו רוב כלי התקשורת הישראלים כל מה שיעביר להם השב"כ בלי להפעיל גרם של שיקול דעת. האם באמת היה פה נסיון התנקשות? האם היה פה אפילו קצה קצהו של רמז לצילה של קנוניה כזו? הפעילות היחידה שנערכה במסגרת ה"התארגנות" הזו היא דיבור בעלמא, שפרט להודאתו של הנאשם שנעצר חודשיים אחרי הפרשה ושהוצאה ממנו אחרי ארבעה שבועות של חקירה אינטנסיבית, שמקרים קודמים מלמדים אותנו שהיא מתנהלת תוך הפעלת לחץ פיזי ונפשי עצום, אין פה כלום. כלום. כלב השמירה של הדמוקרטיה, לו היה מקבל גבב עלוב של שטויות כאלה, היה מפרסם כותרת אחת: "משטרת המחשבות של השב"כ עוברת את הגבול". השנאוצר הרטוב של התקשורת הישראלית נשכב מיד על הגב ומתמסר לליטופי הבטן של היד העטויה בכפפת עור שחורה. כי ביקורת זה לחלשים.
שני הדברים היחידים שיש לעשות כעת, ושיש להטיל על ראשי מערכת הצדק הישראלית, אם כזו עדיין קיימת, הוא לשחרר לאלתר את שלושת הנאשמים ולהעניש בחומרה את כל מי שהיה מעורב בהחלטה האומללה להעמיד אותם לדין. הקנוניה היחידה שיצאה מהסיפור הזה, ושעליה ראוי להעניש שורה ארוכה של בעלי תפקידים, היא קשירת קשר להעלבת מושג הצדק.



25 בנובמבר 2014

אסור להשוות

מאוד קל להשוות. זה מנגנון טבעי, אנושי, שנועד לתת לנו נקודת יחוס על מנת לגבש דעה על מה שמונח לפנינו. אנחנו משווים כמעט כל חוויה שאנחנו עוברים לאלה שקדמו לה: ארוחת הצהריים היתה טובה יותר או פחות מארוחות עבר; הנסיעה הביתה היתה נעימה יותר או פחות מזו של אתמול; האיש החדש במשרד נחמד יותר או פחות מקודמו. כך במישור האישי, ואותו מנגנון פועל בכל מישור אחר, אם נרצה ואם לא. השוואה היא חלק מהחוויה האנושית, ובלעדיה נימצא באי-וודאות לגבי המציאות שלנו. ללא נקודת יחוס, לא נדע איך להתייחס לעניין העומד מולנו, ולא נדע איך לחוות אותו. האמירה "אסור להשוות" דורשת מאיתנו, בעצם, לחיות רק ברגע. להתעלם מכל מה שלמדנו אנחנו וכל בני האדם שקדמו לנו, ולשפוט כל דבר רק בפני עצמו. אידיליה בודהיסטית, וכמובן לא ריאלית.

תקופת השלטון הנאצי והשנים שקדמו לו נתפשת בעינינו, הדור השני-שלישי-רביעי לשואה, בתור הרוע המושלם. שני עשורים של רשע טהור, אפלה ללא אור, יין ללא יאנג. זו נקודת יחוס מושלמת בשבילנו להשוות מולה כל דבר שצבוע בצבעים האלה, ושאם נעמיד אותו לידה, הוא יכנס לצל הגדול שהיא מטילה ויהפוך בדמיוננו לחלק ממנה, ידבק ברשע שלה.
אבל זו בדיוק הבעיה. בכוונה אני לא רוצה להכנס לניואנסים של תתי-התקופות השונות של השלטון הנאצי כי למרות שיש הרבה מה לומר בקשר לתהליכים, זרמי עומק, והתפתחות לאורך הזמן, כל אלה לא רלוונטים, ונבלעו גם הם תחת המושג "נאציזם". "נאציזם" כמותג, ויסלחו לי האלרגים למונחים שיווקיים, זה מחנות השמדה, זה רצח של מליונים, אלה תאי גזים, בורות הריגה, אי-אנושיות במנח הטהור ביותר שלה. שימו כל דבר ליד זה ומיד יופעלו כל מנגנוני ההתנגדות של הקוראים. אנחנו לא נאצים. והם צודקים. בתפישה הבינארית-אסתטית  של "האם א' הוא ב'", כבר הפסדנו, כי א' הוא לא ב'. ציונות אינה נאציזם.

ומעבר לטעות של הטיעון הרטורי, ההשוואה עושה עוול נוסף: היא מגמדת את פשעי הציונות בכך שהיא מציבה אותם לצד פשעי הנאצים, הגדולים מהם פי כמה. את הפשעים האלה, שלנו, אסור לגמד. יש להתייחס אליהם בכבוד וברצינות להם הם ראויים. הגירוש ההמוני והאלים של מאות אלפי מיושבי הארץ, גירוש שכלל גם רצח של המונים, רק כדי לפנות מקום למתיישבים החדשים שהגיעו מכל העולם; יצירת משטר צבאי ששלט בחייהם של מאות אלפים אחרים במשך כמעט שני עשורים במסגרת הממשל הצבאי על ערביי ישראל; יצירת שני מעמדות מובחנים מאוד על בסיס אתני גזעי, וההכחשה המתמשכת לגביהם; יצירת משטר צבאי נוסף, זה שעדיין קיים כבר כמעט יובל מלא, ושבשמו מתבצעים אין ספור פשעים קטנים וגדולים נגד מליוני בני אדם בגדה המערבית וברצועת עזה; הדיכוי של אומה שלמה, המחמיר עם הכחשת עצם זכותה להתקיים; הטיהור האתני שהתבצע וממשיך להתבצע בנגב כלפי מאות אלפי בדואים שחיים בתת תנאים הראויים למדינת עולם שלישי; האדנות ותחושת העליונות שמרשה לעצמו העם היושב בציון תוך השפלה הולכת ונמשכת של כל מי שלא משתייך אליו; הכליאה ההמונית של עשרות אלפי בני אדם לאורך השנים ללא משפט וללא האשמה; עשרות אלפי מעצרי הילדים המחרידים, ניתוקם ממשפחתם, וחקירתם תוך הפעלת אלימות פיזית ונפשית; מאות אלפי המעצרים של אזרחים מוגנים לצורך דיכוי כל רגש לאומי וכל ניצן של עצמאות; מתן כח בלתי מוגבל למשטרה חשאית שאינה כפופה לשום חוק ולשום פיקוח, ושמבצעת פשעים איומים כחלק ממנגנון החושך שקם בשטחים הכבושים וזולג לאט אך בקצב יציב גם אלינו; טבח של אלפים בעזה, מאות מהם ילדים קטנים, נשים, וקשישים, והסירוב הצדקני והמתחסד להכיר באחריות למותם; הצביעות של מנהיגי האומה הזו כשהם מעבירים עוד ועוד חוקים בשם איזה רוב דמיוני על מנת לרמוס עוד ועוד את המיעוט שכבר כורע תחת כובד הדיכוי; הקריאה להוצאות להורג ללא משפט ע"י שרים בממשלה שעדיין מתעקשת לקרוא לעצמה דמוקרטיה; ועוד ועוד ועוד פשעים שאסור לגמד, ואסור להניח ליד פשעים אחרים, גדולים מהם. הם גדולים מספיק לעמוד לבד.

אני לא רוצה להתחסד. הבלוג הזה התחיל את דרכו בתור "משווה". חשבתי אז, ואני חושב גם היום שיש קווי דמיון בין עליית הפאשיזם הגרמני לבין עליית הפאשיזם הציוני, כמו גם לזה של הפאשיזם האיטלקי של מוסליני וזה הספרדי של פרנקו. כל תהליכי ההתפתחות של המשטרים הפאשיסטים דומים זה לזה, או משהו דומה. אבל כשיוצאים מהבועה הקטנטנה של השמאל הרדיקלי, אני חושב שהשימוש בכלי הזה, המשווה, מזיק הרבה יותר ממה שהוא מועיל. הוא מרחיק, הוא מנכר, הוא מותח את הקו בין הדובר למאזין ביניהם ולא מעבר לשניהם, כך שיהיו יחד. מי שמשווה את בן שיחו לנאצי, לרשע הטהור ביותר בהסטוריה של המאה האחרונה, לא יכול להיות חבר. לא יכול להגיד משהו בעל ערך. הוא אויב.

התלבטתי אם לכתוב את הרשימה הזו בעיקר מחשש להיפסטריזם. להיות זה שהשווה לפני שזה היה מיינסטרים ועכשיו כשכולם עושים את זה הוא אומר שזה כבר לא קול. זו לא הכוונה. השיח היום הוא אלים מאוד, מכל הכיוונים. אובדן הבושה, זה שמאפשר לאנשים להגיד דברים בפנים גלויות שבעבר לא היו חולמים להגיד גם באופן אנונימי זה חלק מהסיפור. השמאל נתפש כאויב לאורגיה הלאומנית המשתוללת ברחובות, ובמידה מסויימת טוב שכך. אבל אם אנחנו לא מסוגלים להראות את היקף הפשעים המתרחשים כאן מבלי להזדקק לאפיטומה של הרוע, אנחנו בטח עושים משהו לא נכון. עזבו את הנאצים בשיח הפוליטי בארץ. אולי יש נקודות דמיון באספקטים מסוימים ואנקדוטות אחרות שיגרמו לנו להרגיש צודקים יותר, אבל זה לא נכון, וזה בטח לא מספיק.