31 באוקטובר 2014

על הכליאה בהפרדה

ברביעי בלילה הגיע אופנוען לכנס למען הקמת בית המקדש שערכה תנועת ימין יהודית וירה שלושה כדורים לעבר יהודה גליק, פעיל מרכזי בתנועה. שעות מעטות לאחר מכן פשטו כוחות שב"כ על שכונת אבו טור בירושלים וירו למוות במועתז חיג'אזי, אסיר פלסטיני משוחרר, שלטענתם היה אחראי לירי על גליק. אבל כמו במקרה של אלשלודי, גם כאן הסיפור מורכב יותר.

חיג'אזי, תושב אבו טור, נכלא בדצמבר 2000 לאחר שלדברי המדינה ניסה להצית ארון חשמל בבניין של מתנחלים כחלק מאינתיפדת אל אקצא. מקורביו טוענים שלא היה חבר בג'יהאד האיסלמי, כפי שנטען על ידי המדינה, וכי הודה בחברותו בתנועה רק לאחר עינויים שספג מידי חוקרים ישראלים. במהלך מאסרו - לאחר שלדברי מקורביו הושפל על ידי סוהרים וראה את בני משפחתו מושפלים כשהגיעו לבקר אותו - תקף סוהר באמצעות סכין גילוח והיכה חוקר שלדברי בני משפחתו היה בין מעניו. תקריות אלה הובילו את רשויות הכלא להכניסו לבידוד. על פי מועדון האסיר הפלסטיני, הוחזק חיג'אזי 11 שנים בכלא הישראלי, מתוכן כ-10 שנים בהפרדה. כשהשתחרר ביוני 2012, סבל מהפרעות פסיכיאטריות קשות שנגרמו, לדברי מקורביו, מתקופת כליאתו הארוכה בהפרדה. חיג'אזי היה פעיל בזמן שביתת הרעב של האסירים המינהליים, ולאחר שחרורו ניסה להעלות מודעות לגבי הסכנות של כליאה בהפרדה לתקופות ארוכות. לא נוכל לבחון את מידת ההשפעה של הכליאה בבידוד על מעשיו של חיג'אזי, מכיוון שנורה למוות על ידי השוטרים שבאו לעצור אותו. עם זאת, יש קונסנזוס רחב מאוד של אנשי מקצוע בתחום רפואת הנפש הגורסים שכליאה בהפרדה עלולה לגרום נזקים קשים מאוד לכלואים. יו"ר איגוד הפסיכיאטרים פירסם לפני כמה שנים חוות דעת לפיה החזקת אסיר בתנאי הפרדה למשך זמן ארוך גורמת נזק נפשי קשה, וההסתדרות הרפואית אוסרת על חבריה לתת הרשאה להחזקה של אסיר בבידוד. מומחים אף טוענים שכליאה בהפרדה לאורך זמן מנוגדת לאמנות בינלאומיות עליהן חתומה ישראל. מכיוון שמדובר במקרה השני בתוך שבוע אחד שבו אסיר ששוחרר מכליאה בבידוד חשוד שגרם בכוונה לפגיעה באזרחים ישראלים, אולי כדאי לבחון את העניין מעט יותר לעומק.

על פי מידע של שירות בתי הסוהר שהגיע לארגון בצלם באמצעות שאילתה לפי חוק חופש המידע (למען הסר ספק, כל הכתוב פה הוא על דעתי בלבד והקשר היחיד של בצלם לעניין הוא הגשת הבקשה לשב"ס), בין 29 באפריל 2013 לבין 30 ביוני 2014, שהו בהפרדה 3,215 אסירים ב-5,297 מקרים נפרדים. רשויות הכלא יכולות לכלוא אסיר בהפרדת יחיד, שבה הכלוא שוהה לבדו במשך לפחות  23 שעות ביממה בתא ייעודי קטנטן (גודלו של תא הפרדה ממוצע נע בין מטר וחצי על שניים לשלושה על שלושה וחצי מטרים). אפשרות נוספת לכליאה היא בהפרדה זוגית, שבה נכלאים שני אסירי הפרדה בתא אחד. כתבתי בעבר על המשמעויות של כליאה בהפרדה, ולצערי לא הרבה השתנה מאז. אני ממליץ לקרוא את הרשימה הקודמת כדי להיזכר בעדויות על הנזקים  שגורמת כליאה כזו.

בתקופת הדיווח הוחזקו בהפרדה 2,027 אזרחים ישראלים, 962 פלסטינים תושבי הגדה, הרצועה ומזרח ירושלים, ו-225 בעלי אזרחות זרה. זינוק משמעותי חל בכליאתם בהפרדה של אזרחים זרים: בין תחילת 2007 לבין סוף אפריל 2013 נכלאו בסך הכל 28 זרים בהפרדה, אך בתקופה העוקבת ועד סוף יוני 2014 נכלאו בהפרדה 225 בעלי אזרחות זרה - זינוק של מעל 700% בפרק זמן של 14 חודש.

בתקופת הדיווח נרשמו 451 פעמים שבהן נשלחו קטינים להפרדה. בסך הכל הוחזקו בהפרדה 212 קטינים שונים בתקופת הדיווח, לפחות שלושה מהם ילדים פלסטינים בני פחות מ-16. דו"ח של האו"ם קובע כי החזקה בבידוד של קטינים משולה לעינויים או ליחס אכזרי ובלתי אנושי, טענה שנתמכת גם על ידי הסניגוריה הציבורית של משרד המשפטים הישראלי ועל ידי גורמים מקצועיים רבים. המספר הגבוה של קטינים שהוחזקו בהפרדה חייב להעלות שאלות קשות בנוגע לדרך בה מתמודדים השב"ס בכלל והנהלות בתי כלא שבהם מוחזקים קטינים בפרט עם הנמצאים תחת חסותם.

סעיף 19 לפקודת בתי הסוהר קובע את התקופה המותרת להחזקת אדם בהפרדה. נראה שהמחוקק בבואו לקבוע אמצעי כזה הבין שמדובר בכלי שיש להשתמש בו כאמצעי אחרון בלבד, וכזה שנועד להשגת מטרות מוגדרות. על פי הפקודה, יכול סוהר זוטר להורות על הפרדה עד 12 שעות בלבד. סוהר בכיר יכול להאריך הפרדה לפרק זמן שלא יעלה על 48 שעות. אם עדיין סבורים בבית הכלא שיש עילה להמשך החזקת האסיר בהפרדה, רשאי מנהל בית הכלא להאריך את תקופת ההפרדה מעת לעת, לתקופות נוספות שלא יימשכו יותר מ-48 שעות כל אחת, ובלבד שתקופת ההפרדה הכוללת לא תגיע ליותר מ-14 יום, רצופים או לא, בפרק זמן של 30 יום.
אם כל אלה לא מספיקים, יכול סוהר בכיר בדרגת גונדר משנה לפחות, שעבר הסמכה מיוחדת, להורות על החזקת אסיר בהפרדה בתא לבדו לתקופה שאינה עולה על חודש. מותר לו לחדש את השימוש באמצעי הקיצוני הזה לתקופה של עד חצי שנה, ובתנאי שמדי חודש יתייעץ עם שלל גורמים מקצועיים. הפרדה זוגית מוגבלת גם היא, וכליאה בהפרדה זוגית לתקופה של יותר מחצי שנה דורשת אישור מנציב שירות בתי הסוהר בעצמו, וגם הוא מוגבל לאשר החזקה בהפרדה זוגית של עד 12 חודש בלבד.
במקרה שכלו כל הקצין, ובכירי השב"ס בדקו, בחנו והתייעצו עם שורה של גורמים מקצועיים, ומצאו שאין ברירה אחרת אלא להמשיך ולהחזיק אדם בהפרדת יחיד מעל חצי שנה, או אדם בהפרדה זוגית מעל שנה - הם רשאים לפנות לבית המשפט. גם בית המשפט מוגבל לפסוק תקופה נוספת של עד חצי שנה בלבד להפרדת יחיד ושנה בלבד להפרדה זוגית. כמו בעניין המעצר המינהלי, הקובע שאפשר לכלוא אדם ללא משפט לתקופה שלא תעלה על 6 חודשים, אבל לא אומר כמה פעמים, גם כאן עשה המחוקק חצי עבודה; הוא אמנם הגביל את התקופה המותרת של כליאה בהפרדה, אבל לא ציין מפורשות כמה פעמים יוכל בית המשפט להשית אותה ברציפות, ובכך רוקן מתוכן את כל המגבלות הצודקות שהוטלו על השימוש בכלי האכזרי הזה.

על פי המספרים שמקורם בשירות בתי הסוהר, הוכנסו 962 אסירים פלסטינים להפרדה בתקופה שבין אפריל 2013 ליוני 2014. מתוכם הוחזקו 683 בהפרדה מצטברת (שייתכן שאינה רצופה) במשך פחות מחודש, 86 מהם הוחזקו בהפרדה מצטברת במשך חודש עד ששה חודשים, ו-13 מהם הוחזקו בהפרדה בת יותר מחצי שנה. האדם הסביר שהיה מביט בנתונים האלה היה מצפה שבית המשפט יידרש לעניינם של לפחות 13 אסירים, אך על פי אותם נתונים, בכל התקופה התקיימו 9 דיונים בלבד בבית המשפט לצורך הארכת הפרדה. הנתון הזה מתמיה אף יותר כשמסתכלים על תקופת ההפרדה המצטברת לכל תקופת הכליאה:
25 אסירים פלסטינים מוחזקים בהפרדה מצטברת בת יותר מחצי שנה, מהם 8 אסירים מוחזקים יותר מ-3 שנים ו-3 אסירים מוחזקים יותר מ-7 שנים בבידוד. הנתונים האלה מספרים לנו שבבתי הכלא שלנו יושבים עשרות פלסטינים שנותקו מכל מגע אנושי למשך שנים, ואליהם מצטרפים גם אסירים ישראלים המוחזקים בהפרדה ולא נכללים בנתונים אלה. ככה יוצרים מפלצות. אדם המנותק מחברת בני אנוש אחרים מאבד את עצמו. משתגע. לדוגמה, הרצל אביטן הוחזק 13 שנה בבידוד. עם הזמן הוא החל לדבר אל חתולים, שהיה מאכיל באמצעות מקל. משפחתו של אסי אבוטבול מספרת שבמהלך בידודו שנמשך יותר מ-7 שנים ברציפות, הוא פיתח הפרעות פסיכיאטריות חמורות ומתקיים כיום על שורה של תרופות לטיפול בהפרעות הללו; בן זיגייר, האסיר איקס, התאבד שבעה חודשים אחרי כליאתו בהפרדה; התקופה הקצרה יחסית בת החודש שבה הוחזק עבד אלרחמאן אלשלודי שינתה אותו לחלוטין, לפי דברי משפחתו, ויצרה אצלו בעיות פסיכיאטריות קשות שייתכן שהובילו אותו לפגוע באזרחים אחרי שחרורו; וכעת מצטרף אליהם מועתז חיג'אזי, שהעביר בתא מבודד עשר שנים מחייו, ושעל פי מקורביו גרמה לו התקופה הזו נזקים בלתי הפיכים.

אין ברשותי מספיק נתונים כדי לקבוע אם הפר שירות בתי הסוהר את לשון החוק, אבל רוחו ודאי וודאי שהופרה וממשיכה להיות מופרת. כלי קיצוני שניתן בידי אנשי השב"ס לשימוש בעתות אין ברירה ולתקופות קצרות נהפך למכשיר אותו מפעילים לעתים מזומנות, ולפעמים אף לתקופות ממושכות כל כך שיש לשאול איך יכול שופט, כביכול קו ההגנה האחרון של האזרח מפני המערכת, להיות אטום כל כך ולאשר שוב ושוב מדי כמה חודשים את המשך הפרדתו של האדם עליו הופקד להגן. 20 פעם היה צריך שופט לחתום על צו המשך ההפרדה לחיג'אזי, שנעצר כנער בן 17 והוחזק ב-10 השנים הבאות בבידוד מלא מהעולם. מול השופט עמדו חוות דעת פסיכיאטריות, סוציאליות, רפואיות ואחרות, ו-20 פעם החליט לבגוד ברוח החוק ולאשר את המשך בידודו.

חיג'אזי הוא רק אחד מעשרות. המערכות המקצועיות של השב"ס והשב"כ, והגורמים המקצועיים במשרדי הממשלה, מודעים לנזק שגורם הבידוד. זה מופיע במסמכים. עתירות שמגישים עורכי דין בשם לקוחותיהם הנמקים בתאי ההפרדה זוכות מדי פעם למלה טובה מהשופטים, אבל בלי מהלך מערכתי ומנגנון פיקוח אמיתי, אי אפשר יהיה לעצור את השגרה שבה אנשים שחירותם נלקחה מהם על פי חוק, או אפילו על פי צו צבאי, מעונים במשך שנים בגחמותיו של פקיד זה אחר, בדרך כלל על סמך חומר חסוי ובלי סיכוי אמיתי להגן על עצמם. על פי דו"ח של הסניגוריה הציבורית, ב-97% מהמקרים התקבלה בקשת המדינה להארכת הכליאה בהפרדה. לאסיר שאינו מיוצג על ידי עורך דין יש 0% סיכוי לצאת מהפרדה. אפס אחוזים.

וזה לא נגמר שם. אסירים ישראלים שמשתחררים מהכלא מקבלים סיוע מהרשות לשיקום האסיר, הכולל בין השאר טיפול של אנשי מקצוע, ובמקרים מסוימים אפילו טיפול אינטנסיבי בהוסטל ושירותי השמה תעסוקתיים שיעזרו להם לשקם את חייהם. הסיכוי של אסיר שעובר שיקום לחזור לבית הכלא הוא 10%, לעומת הממוצע הארצי שלפיו 62% מהאסירים המשוחררים חוזרים לכלא. אסירים פלסטינים משוחררים, בטחוניים או פליליים, פשוט נזרקים לרחוב. לרשות לשיקום האסיר אין מנדט לטיפול באסירים פלסטינים, וכל הבעיות שלהם נופלות על משפחותיהם ועל קהילותיהם. אצל אסירים בטחוניים המצב אפילו קשה יותר, כי במקרים רבים הם ממשיכים להירדף על ידי המשטרה החשאית הישראלית, שהופכת את שיקומם למשימה בלתי אפשרית - וכפי שראינו השבוע, הם עלולים להידחק לפינות חשוכות.

נתון אחרון שכדאי להזכיר הוא החלוקה הלאומית בבתי הכלא: על פי הרשות לשיקום האסיר, רק מעט יותר מרבע מהאסירים בישראל הם יהודים. 10% נוספים הם בעלי אזרחות זרה המיועדים לגירוש, והשאר הם פלסטינים תושבי שטחי 1948 ו-1967. נתוני השב"ס המדויקים המועברים מדי חודש מעט שונים מאלה המופיעים בדו"ח הרשות, אבל היחס נותר בעינו: מדינת היהודים כולאת לא-יהודים ביחס גבוה בהרבה מחלקם באוכלוסיה. שוויון בפני החוק, אתם יודעים.



24 באוקטובר 2014

אלשלודי

נתחיל מהסוף: עבד אלרחמאן אלשלודי נהג ברכב שפגע בשמונה בני אדם סמוך למטה הארצי של המשטרה בירושלים. לאחר שהרכב נעצר הוא ניסה להימלט ונורה על ידי שוטרים שרדפו אחריו. הוא פונה לבית החולים שערי צדק, שם נפטר אחרי כמה שעות. התינוקת חיה זיסל ברון בה פגע, בת שלושה חודשים, נפטרה מפצעיה. משפחתו של אלשלודי עודכנה על האירוע מהתקשורת ומהרשתות החברתיות. איש לא אמר להם היכן הוא מאושפז ומה מצבו. כשהגיעו לבית החולים סירבו הרופאים לדבר עמם, ואחיו של הדורס, עז אלדין בן ה-15, נעצר ונלקח לחקירת שב"כ במגרש הרוסים. נכון לחמישי בערב הציבה המדינה תנאים לשחרור גופתו של אלשלודי, וסירבה להעביר אותה למשפחתו אם לא יתחייבו לקברו בלילה, בנוכחות 20 אורחים בלבד.

אבל סיפורו של אלשלודי, כדרכם של סיפורים טראגיים, מתחיל מוקדם יותר והוא מורכב הרבה יותר.

אלשלודי נעצר לראשונה כשהיה בן 18 בעוון "עבירות בטחוניות" ונגזרו עליו 16 חודשי מאסר. הוא הואשם בזריקת אבנים ובהשתייכות לארגון חמאס, כמו אלפי צעירים אחרים המוחזקים כיום או הוחזקו בבתי הכלא הישראלים בשנים האחרונות. בתחילת השנה נעצר שוב למשך חודש, ובמהלך מאסרו, מספרת אמו, הושם בבידוד למשך עשרים יום ברציפות, דבר שהשפיע קשות על מצבו הנפשי. היא מספרת שהוא ספג השפלות, איומים ואף עינויים מצד חוקריו, וגם לאחר ששוחרר נלקח מדי פעם ל"שיחות" על ידי אנשי השב"כ, שהמשיכו להשפיל ולקלל אותו, ואף איימו עליו באיומים שונים שעירערו עוד יותר את שפיותו. הם אמרו לו שלעולם לא ימצא עבודה, שלא יוכל ללכת ללמוד, שלא יוכל לנהל חיים רגילים. מקורביו מספרים שהסיבה לשיחות התכופות הללו היתה ניסיון של אנשי השב"כ לגייסו לעבוד למענם, ניסיונות שאלשלודי התאמץ להדוף עד הרגע האחרון.
שלושה ימים לפני האירוע, ממשיכה אמו, לא הצליח אלשלודי לישון. מאז שחרורו מהכלא הישראלי הוא סבל מהזיות וממתח נפשי, ובבוקר האירוע החליטה לקחת אותו לרופא. הרופא שלח אותו לפסיכיאטר להמשך הטיפול, ונקבע להם תור ל-9 בנובמבר. הם חזרו הביתה ואלשלודי הלך לישון.

עבד אלרחמאן אלשלודי

ירושלים בוערת, על אף נסיונות הממשלה לשדר שהכל כרגיל. מדי לילה נערכים מעצרים של צעירים כמו אלשלודי במזרח העיר. כוחות ביטחון גדולים פושטים על בתיהם באישון לילה ולוקחים אותם לחדרי החקירות, שם הם חשופים להתנהלות אלימה מצד מערכת מוטה שתעשה הכל כדי לשבור אותם, והיא מצליחה בכך לעתים קרובות. לרכזי השב"כ ניתן כוח בלתי מוגבל והם משתמשים בו כדי לדחוף את קורבנותיהם אל מעבר לקצה, לשברם ולהשפילם עד שיאבדו את עצמם - כמו אלשלודי, שנקרא שוב ושוב ל"שיחות" כאלה לאחר ששוחרר ממעצר בו נשלח לבידוד ארוך - בניסיון לגרום לו למכור את חבריו, את קרוביו, את משפחתו ואת עמו.

משפחתו של אלשלודי עדיין טוענת שייתכן כי מדובר בתאונה, שאולי הוא לא התכוון לפגוע בהולכי הרגל. אלשלודי לא היה בקו הבריאות כשהתיישב מאחורי ההגה, על כך אין עוררין. אין בכך כדי להסיר ממנו את האחריות למותה של ברון התינוקת, אך מי שהביא אותו למצב הזה אחראי לא פחות ממנו למה שקרה ולמה שעוד עלול לקרות לאלפי צעירים פלסטינים אחרים הנמצאים במצב דומה לשלו, נדחפים לשם על ידי כוחות עלומים. השב"כ, שלא רואה מולו בני אדם אלא רק מטרות; משטרת ירושלים, שמעדיפה נצחונות יח"צ קלים על טיפול אמיתי לשיפור הביטחון האישי של כל תושבי העיר; עיריית ירושלים, שרואה בפלסטינים תושבי העיר אויבים שיש להמאיס עליהם את החיים עד שיעזבו, ומשקיעה מיליונים בחיזוק ההתיישבות היהודית בשכונות פלסטיניות במקום לשפר את איכות החיים של תושבי השכונות עצמם; משרד הבריאות, שנכשל שוב ושוב במתן מענה לחולים הדורשים טיפול ושיקום משמעותי; מערכת המשפט, המעניקה צדק אחד ליהודים ואי-צדק אחר לכל השאר; ולבסוף, הממשלה שהכריזה מלחמה על תושביה הפלסטינים של המדינה, שמייצרת משטר אפרטהייד דה-פקטו, שבו ליהודים יש סט זכויות אחד, ולפלסטינים סט אחר, נחות ממנו.

אין הצדקה לפגיעה בחפים מפשע, ומעשהו של אלשלודי, אם אכן היה מכוון, ראוי לכל גינוי ומיאוס. אבל אסור גם להיתמם ולבודד את המקרה הזה מהתמונה הגדולה יותר, זו שמצטיירת כבר עשרות שנים מתחת לאפנו, זו שממנה אנחנו אוהבים כל כך להתעלם. קל לפטור את זה כפיגוע של מחבל מרושע, כאקט של מטורף חולה נפש, או כמעשה הירואי של שהיד - נקמה על דריסת שתי ילדות בנות חמש בסינג'יל על ידי מתנחל מיצהר זמן לא רב לפני כן. אבל כל מסגור כזה הוא עוול לאמת. כל תיוג כזה מרוקן מתוכן את המציאות בה אנחנו חיים ומרדד אותה לכדי קלישאה. הגיע הזמן להביט מעבר לה ולראות את המורכבות של החיים ואת התהליכים הפועלים ברקע, אלה היכולים להביא אדם לעשות מעשים איומים כאלה.



4 באוקטובר 2014

הקצאות

נתחיל מהסוף: ממשלת ארה"ב מעבירה מדי שנה עשרות מיליוני דולרים למדינת ישראל לצורך "ישוב מחדש של פליטים". זו לא בדיחה, ב-2012 היו אלה 20 מיליון דולר, והשנה אלה 15 מיליון דולר. הכסף הזה מועבר כחלק מה-Omnibus spending bill, "חוק ההסדרים" האמריקאי שמאגד הקצאות כספים רבות, שאינן קשורות זו בזו, בחוק אחד הדורש הצבעה אחת בקונגרס והצבעה אחת בסנאט. אותו חוק, אגב, מאשר את "הסיוע האמריקאי" המפורסם לישראל, בסך יותר מ-3.1 מיליארד דולר. להלן תרגום סעיף 480 מהחוק האמריקאי הנדון לשנת 2014:

"לצורך הוצאות שאין עבורן כיסוי אחר, כדי לאפשר למזכיר המדינה לבצע את הוראות סעיפים 2(א) ו-(ב) של חוק הסיוע להגירה ופליטים משנת 1952 ופעילויות אחרות שעונות על צורכי מהגרים ופליטים, משכורות ועלויות של אנשי צוות והסמוכים על שולחנם, לפי המאושר בחוק שירות החוץ, 1980...הקצאת עלויות לפי סעיפים 5921 עד 5925 של סעיף 5 בחוק האזרחי של ארה"ב...רכישה ושכירה של רכבי נוסעים ושירותים המאושרים על פי סעיף 3109 של סעיף 5 בחוק האזרחי של ארה"ב, סך של 1,774,645,000 דולר שיישמרו עד שההוצאה תסתיים כולה...מתוכם לא פחות מ-35,000,000 דולר ישמשו למתן מענה על דרישות הומניטריות בהיקף זעיר:
כל עוד 15,000,000 דולר מהכספים המוקצים תחת סעיף זה בחוק זה או בחוקים אחרים המבצעים הקצאות עבור מחלקת המדינה, פעילויות חוץ, ותוכניות דומות יעמוד לרשות פליטים המיושבים מחדש בישראל"


המגזין של Washington Report on Middle East Affairs הסוקר את העברות הכספים למזרח התיכון, מציין שארה"ב לא מעבירה כסף לאונסק"ו (UNESCO) לאחר שזה קיבל לשורותיו את הרשות הפלסטינית, וכי סעיף דומה מופיע גם בחוק מ-2012. מעבר על החוק מעלה שלוש שאלות שראוי להפנות לנבחרי הציבור הישראלים והאמריקאים:

מספר הפליטים בישראל
האו"ם מעריך שיש כיום בעולם כ-51.2 מיליון "עקורים" - קרי, אנשים שנאלצו לעזוב את ביתם מחשש לחייהם - מתוכם 16.7 מיליון פליטים ו-1.2 מיליון מבקשי מקלט. חמש המדינות המארחות את מספר הפליטים הגבוה ביותר הן פקיסטן - 1.6 מיליון פליטים, אירן - 857 אלף פליטים, ואחריהן לבנון, ירדן, וטורקיה עם מספרים דומים. ישראל לא נמצאת ברשימה הזו, וחמש המדינות הללו לא נמצאות בחוק ההסדרים האמריקאי. מאז הקמת מדינת ישראל הוכרו בה כפליטים כ-200 בני אדם. ב-2010, הוענק מעמד פליט לשישה אנשים בלבד, ב-2011 הוכרו שמונה בני אדם כפליטים, וב-2012 הוכרו שישה. על פי האו"ם, כ-90% ממבקשי המקלט שנמצאים בארץ זכאים למעמד של פליטים, אבל גם אם נניח שכולם היו מוכרים כפליטים, עדיין מתמיה מדוע טורח המחוקק האמריקאי לנקוב רק בשמה של ישראל בסעיף הטיפול בפליטים.

על אילו פליטים מדובר
לא סביר להניח שהסכום של 35 מיליון דולר (לפחות) שהועבר מארה"ב הגיע לחשבונות הבנק של הבודדים שכן קיבלו מעמד פליט בישראל. האם ייתכן שמדובר בפליטים אחרים עליהם אחראית מדינת ישראל? על פי נתוני אונר"א, נכון ל-2013 היו רשומים במשרדיה כמעט 5 מיליון פליטים פלסטינים ממשפחות שגורשו מישראל במהלך הנכבה. למרבה הצער, איש מהם לא יושב מחדש בתחומי ישראל באותן שנים. מכיוון שבסופו של דבר מדובר במדינה יהודית, הלכתי ובדקתי גם באתר משרד העלייה והקליטה. מצאתי שהשנה עלו לישראל 16,581 בני אדם שקיבלו מיד אזרחות וסל קליטה נדיב, אבל גם שם אין כל אזכור לפליטים. מעבר על רשימת המדינות מהן עלו היהודים היקרים למדינה לא מעלה חשד שמי מהם הוא פליט. אז על מה מדובר? את ישובם מחדש של אילו פליטים מממנת ממשלת ארה"ב בכזו נדיבות? איזה מגזר מקופח במיוחד יש במדינה, כזה שלאמריקאים יש פינה חמה בלב עבורו?

איפה הכסף
ב-2012 הוכרו בישראל שישה פליטים ובמקביל העבירה ארה"ב 20 מיליון דולר עבור פליטים. במפתיע, לא נמצאו מיליוני דולרים מהסכום הזה בחשבונות הבנק של אותם שישה. בדקתי בתקציב משרד העלייה והקליטה, אין אזכור לא לפליטים ולא לישוב מחדש. גם בתקציב משרד הפנים לא מצאתי אזכור לישוב מחדש של פליטים. אפילו בדקתי בתקציב המשרד לבטחון פנים, זה שאחראי בין השאר על טיפול בפליטים בתוך המדינה, אבל גם שם: שום ישוב מחדש. יש רק פרויקט אחד הנוגע קלות בתחום הזה, והוא מטופל על ידי משרד ראש הממשלה, אך הוא דורש הרחבה משמעותית של המושגים "פליטים", "צדק", ו"אטימות". עוד על כך בהמשך.
הממשלה מספרת לנו שלטפל בפליטים זה יקר. כדי לממן את הטיפול קבעה החלטת ממשלה 960 מסוף 2013 קיצוץ רוחבי של 560 תקנים של עובדי מדינה - החלטה שפוגעת בנו, האזרחים, באופן ישיר וכואב. הקמת מתקן "חולות" עלתה לנו 323 מיליון שקל - והפעלתו עולה לנו, האזרחים, יותר ממאה מיליון שקל מדי שנה, וזאת מבלי לקחת בחשבון את עלויות ההקמה והתחזוקה של יחידת "עוז", שהוקמה כדי לצוד פליטים ברחבי הערים, ומבלי להתייחס לתקציבים שונים המופנים מהקופה המדולדלת ממילא של הרשויות המקומיות. מדוע, אם כן, לא נלקח התקציב הנדיב שמפנה ממשלת ארה"ב לטובת ישוב מחדש של פליטים בישראל ומנותב לישובם מחדש של הפליטים בישראל?

אז מה זה
איני יכול לקבוע בוודאות לאן הולך הכסף הזה, אבל מהיכרות עם הנפשות הפועלות איני סבור שיהיה מופרך להניח שמדובר בהגדרה רחבה יותר למושג "פליטים". אדם יכול לשער כי ה"פליטים" חסרי הכל להם מסייעת ארה"ב בעקיפין הם לא אחרים ממתנחלי ההתנתקות, אלה שעל פי תקציב משרד ראש הממשלה הטיפול בהם נאמד ביותר מ-11 מיליארד שקל לאורך השנים. לעומתם, פליטים לא-יהודים שנרדפים, שנכלאים, שמגורשים, שסובלים - אלה לא יזכו לקבל אפילו סנט מתקציב הישוב-מחדש של פליטים שמעניקה ארה"ב לישראל. אם אכן מדובר בישוב מחדש של מתנחלים, כאלה שלא מוכרים כפליטים בשום מסמך רשמי של ישראל או של ארה"ב, יש כאן טעם לפגם וחשד לניצול לרעה של עשרות מיליוני דולרים. אם מדובר בפליטים אחרים - יתכבדו נא שתי המדינות, הנותנת והמקבלת, ויסבירו מיהם בדיוק הפליטים שיושבו מחדש בישראל בשנים האחרונות. לאזרחי ארה"ב וישראל מגיעות תשובות לשאלות הללו. לראשונים - מפני שהכסף יוצא מכיסיהם, ולאחרונים - כי בשמם מתבצעים פשעים נגד פליטי החרב ומבקשי המקלט שבתחומי ישראל.

---
תודה לדיויד שין ולטל שניידר על עזרתם בכתיבת הפוסט