23 באוגוסט 2014

אין אדם משים עצמו רשע

ב-30 ביוני נמצאו גופותיהם של שלושה נערים ישראלים בקבר רדוד בחלקת אדמה סמוכה לכפר בית כחיל השייכת לאדם בשם חוסאם קוואסמה. 12 יום מאוחר יותר נעצר קוואסמה בביתו של קרוב משפחה בענתא ונלקח לחקירה שנערכה על ידי שירות הביטחון הכללי. תוצאות החקירה, או גרסת התוצאות כפי שבחרה המדינה להציגן, נשלחו לכל המערכות של כלי התקשורת, שכהרגלם פירסמו את הדברים כפי שהתקבלו ומבלי לשאול שאלות: "ידיעות אחרונות" זעק: "עצור בחשד לרצח 3 הנערים: השיג מימון מעזה"; "הארץ" כתב "מפקד חוליית חוטפי הנערים בגדה קיבל מימון מחמאס בעזה‎", וקביעות דומות מבלי לסייג כי מדובר בטענה המסתמכת על הודאה שהוצאה באמצעים מפוקפקים ושאינה נתמכת בדבר.
אסייג ואומר שאין בידי מידע מעבר למה שפורסם בנוגע למידת מעורבותו של החשוד בחטיפת הנערים הישראלים, אך בואו נביט רגע על השתלשלות העניינים כפי שהיא מצטיירת מההודאה, זו שהצליחה לשכנע את רשויות החוק והתקשורת בישראל כי מדובר באמת, "ברמה הקרובה לוודאות":
לכאורה, לפני כמה חודשים העביר אחיו של חוסאם, מחמוד קוואסמה, תושב עזה, סכום כסף לאחיו כדי שירכוש חלקת אדמה עבור המשפחה צפונית לכפר בית כחיל. חוסאם רכש את חלקת האדמה וגייס קרוב משפחה ואת חברו כדי לבצע רצח של צעירים ישראלים. הוא רכש נשק ולאחר שרצחו השניים האחרים את הנערים, הוא עזר להם להסתתר וקבר את הגופות בחלקת האדמה הרשומה על שמו, שרכש בכספי אחיו.

איני מומחה לפלילים או למעשי טרור, אבל האדם הסביר שהיה שומע את הסיפור הזה היה מרים לפחות גבה אחת, והתהייה הראשונה שוודאי היתה עולה בראשו היא למה לרוצח לקבור את הגופות באדמה הרשומה על שמו? ובכן, ודאי תתפלאו לשמוע שבעשרות העמודים שקראתי, שנכתבו על ידי מיטב המשפטנים שהצליחה המדינה לגייס, לא עלתה השאלה הזאת אפילו פעם אחת. פרט לציון העובדה שמעורבותו של קוואסמה דנן היא "ברמה הקרובה לוודאות", על פי שורה של "ראיות מינהליות", אין למדינה דבר פרט להודאתו של החשוד. ראיות מינהליות הן ראיות שהוכרו ככאלה על ידי הרשות המינהלית, והן לא עומדות בכללי הראיות הרגילים, וממילא אינן מוצגות לבית המשפט. הרי אם באמת עזר חוסאם קוואסמה לשני החשודים האחרים להסתתר, מדוע לא עצרה אותם המדינה? ואם אכן קנה נשק, היכן הנשק? הקשר הראייתי היחיד שהוביל את חוקרי השב"כ הממולחים לעצור את קוואסמה הוא מציאת גופות הנערים באדמה הרשומה על שמו, ומכאן קצרה ומהירה הדרך למרתפי השב"כ ולהוצאת ההודאה מהחשוד באמצעים מפוקפקים – עניין שהקל משמעותית את הלחץ שהופעל על החוקרים למציאת אשם בפשע הנורא הזה.
אדגיש שוב כי איני יודע אם קוואסמה מעורב או לא מעורב ברצח הנערים, אבל אם באמת הרסה המדינה את ביתו והפכה את אשתו ואת ששת ילדיהם לחסרי בית על סמך הודאתו בלבד - הודאה שעל פי פאדי קוואסמה, עורך דין וקרוב משפחה רחוק של חוסאם קוואסמה, הוצאה תחת "עינויים קשים" - מדובר בשערורייה ששותפות לה כל רשויות החוק במדינה, וזאת בלי קשר בכלל למידת מעורבותו ברצח. אם אנחנו מוותרים על הצורך בראיות, לשם מה כל ההצגה של מערכת צדק ובתי משפט?

ולמה אסור לסמוך על המדינה כשהיא מתגאה בהודאה של החשוד בלי שמץ של ראיה אמתית שתתמוך בזה? מפני שאם נבחן מקרים אחרים שבהם הורשע אדם בישראל ללא ראיות אמיתיות אחרות פרט להודאה שהוצאה באמצעים פסולים, תתגלה תמונה מבהילה של פרקטיקות המתאימות לכנופיות פשע וטרור ולא למדינת חוק מהוגנת. ודוק: כאן אין מדובר בהרשעה עדיין, כי עוד לא הוגש כתב אישום, ועם זאת הספיק העניין לשלטון החוק והצדק כדי להחליט להרוס את בית משפחתו של קוואסמה. סקירה קצרה:

טארק נוג'ידאת, שריף עיד ויוסוף סביח
ב-21 ביולי 2003 נרצח החייל אולג שייחט. זמן קצר לאחר הירצחו נעצרו שלושה צעירים ערבים-ישראלים מכפר כנא: טארק נוג'ידאת, שריף עיד ויוסוף סביח. במהלך חקירתם על ידי השב"כ, שנמשכה 21 יום בהם בודדו מן העולם ונמנע מהם קשר עם עורך דין, נשבר אחד מהם, טארק נוג'ידאת. לדבריו, הודה אחרי יומיים בלבד - שבהם נמנעה ממנו שינה, הוא נחקר בחדרים ללא חלונות, והאוכל שהוגש לו היה זהה בכל הארוחות, כך שלא יכול היה להבחין בין יום ללילה. במצב ניתוק כזה הוא נשבר והאמין לדברי החוקרים שהודאה ברצח תשפר את מצבו. פרט להודאתו של נוג'ידאת למשטרה לא היה בדל של ראיה נגדם. פיסת נייר ספוגה בדם, שבמהלך ההודאה נאמר כי מדובר בדמו של אחד מהשלושה שנפצע במהלך הרצח, חזרה מבדיקת המעבדה בתוצאה חד משמעית: לא מדובר בדם של מי מהם. למרבה הבושה, קבע בית המשפט העליון כי אי-התאמה זו אינה מכרסמת במשקל הלכאורי של ההודאה, מפני שמדובר בפרט מוכמן בחקירה שרק הרוצח יכול לדעת על קיומו. שנה מאוחר יותר נלכדו באירוע לא קשור צעירים אחרים שהודו ברצח אולג שייחט. נוג'ידאת ושני חבריו שוחררו ממעצרם וכתב האישום נגדם בוטל. לאחר יציאת האמת לאור, אפשר לקבוע במידה גבוהה של ודאות כי חוקריו של נוג'ידאת חשפו בפניו את "הפרט המוכמן", כדי לתת יותר משקל להודאתו. למיטב ידיעתי איש מהחוקרים הללו לא הועמד לדין.

מרדכי בן-עזרא
ב-14 ביולי 1991 נרצח ישראל דז'לושיצקי, חלפן כספים, בביתו שבפתח-תקווה. שיחת טלפון אנונימית למשטרה הניעה את החקירה, וכמה ימים מאוחר יותר התברר שמקורה באדם בשם מרדכי (מוטי) בן עזרא. החקירה הובילה להרשעתו של בן עזרא על פי הודאתו, שהשתנתה כמה פעמים במהלך החקירה, וללא שמץ של ראיה נוספת. ההגנה טענה כי ההודאה הגיעה מאדם הלוקה בנפשו, דבר שהיה ברור גם לבית המשפט, אך עובדה זו לא הפריעה לשופט להרשיע את בן עזרא. לאחר ההרשעה התגלו ראיות הקושרות לרצח אדם אחר, בשם סימון בן ארי. רק לאחר גילוי ראיות אלה התברר לפתע כי ההודאה שנגבתה מבן עזרא, שקיבלה את אמונו המלא של בית המשפט, היתה המצאה מתחילתה ועד סופה. הרשעתו של בן עזרא בוטלה, ובן ארי הורשע ונכלא על מעורבותו ברצח.

סולימאן אל עוביד
ב-10 ביוני 1993 נעלמה חנית קיקוס מטרמפיאדה סמוכה ליישוב אופקים. שמונה ימים מאוחר יותר נעצר סולימאן אל עוביד, תושב רהט כבן 40 שעבד במטמנת דודאים. במהלך חקירתו הודה אל עוביד באונס וברצח קיקוס, ואף שיחזר את המעשה, וטען כי השליך את גופתה באתר הפסולת שבו הועסק. גופתה של קיקוס נמצאה במקרה בבור ניקוז ליד שכונת נאות חצרים בבאר שבע. על אף שבידי המשטרה היו אז עדויות סותרות כגון עדותו של שומר המזבלה, שנסמכה בבדיקת פוליגרף, שלפיה היה אל עוביד בחברתו כל אותו הלילה, ועדותו של מושבניק שטען שהוא, ולא אל עוביד, הסיע את קיקוס מהטרמפיאדה באופקים לצומת מצדה בבאר שבע, החליטו השופטים להרשיע את אל עוביד על סמך הודאתו בלבד, על אף שנגבתה באמצעים מפוקפקים. ב-2008 פנה שר המשפטים לנשיא המדינה בבקשה לקצוב את עונשו של אל עוביד, בין השאר בגלל עיוות הצדק שנעשה לו. כמעט אין אדם אחד מהמעורבים בפרטי הפרשה שמאמין שאל עוביד באמת עשה את המעשה המיוחס לו, ולמרות זאת הוא עדיין בכלא.

עיזאת נאפסו
ב-4 בינואר 1980 עצרו כוחות של שירות הביטחון הישראלי קצין צה"ל ממוצא צ'רקסי, וחקרו אותו במשך 14 ימים תוך עינויים והשפלות שבעקבותיהם נשבר והודה בריגול. נאפסו הורשע על ידי בית המשפט ונשלח למאסר של 18 שנה. שבע שנים מאוחר יותר, לאחר שזיהה נאפסו את אחד מחוקריו כיוסי גינוסר, שהיה מעורב גם בפרשת קו 300, עירער נאפסו לבית המשפט העליון - ושם, מחשש למבוכה גדולה יותר, הודתה המדינה כי חוקריו לא דיברו אמת, והרשעתו בוטלה. כדי  להשתחרר הסכים נאפסו להודות בעבירה קלה, ושוחרר מיידית מהכלא. לאחר שחרורו תבע את המדינה על הפרשה, ועל פי טענות אחדות הסאגה הסתיימה בתשלום של סכום המוערך בכמיליון שקל ובהסכם סודיות המונע ממנו לדבר עם התקשורת.

פרשת מע"צ
ב-1978 נעצרו חמישה צעירים בחשד שהיו מעורבים בשורת הצתות ובאירועים אחרים. הם נחקרו, נשברו והודו במעשים האלה ובתכנון פשעים נוספים. בית המשפט הרשיע ארבעה מהמעורבים (החמישי הוגדר כעד תביעה) והם נשלחו לכלא, ריצו את עונשם ושוחררו. 14 שנים מאוחר יותר הודה קצין משטרה שהיה מעורב בחקירתם, שי שמחי, כי ההודאה הוצאה מהחשודים בעינויים ואף זויפה בחלקה על ידי החוקרים.

עמוס ברנס
לאחר מציאת גופתה של החיילת רחל הלר ב-1974, יצר עמוס ברנס קשר עם המשטרה ומסר להם כי הכיר את הנרצחת. לאחר זמן מה הוא נעצר, ולמרות האליבי שהציג, נחקר תוך מניעת שינה והפעלת אלימות עד שהודה ברצח. ברנס ניהל מאבק עיקש מול המערכת שהרשיעה אותו בלי בדל ראיה נגדו, עד שב-2002 זוכה ואף נפסקו לו פיצויים בסך כ-5 מיליון שקל.

אחמד כוזלי, עאטף סביחי, והאחים מחמד וכמאל סביחי
בימי תחילתה של מלחמת לבנון הראשונה נעלמה החיילת דפנה כרמון. המשטרה נכשלה במציאת הרוצח, והתיק התקרר על המדפים. עם מציאת גופתו של דני כץ, נער חיפאי שנרצח, נעצרו שלושה תושבי סכנין ושני בדואים מהכרמל. לטענת המשטרה, בחקירתם הודה אחד החשודים גם ברצח כרמון והפליל שניים ממכריו, שנעצרו גם הם. בחקירתם, כך טענו במהלך המשפט, עינו אותם השוטרים במכות, באיומים ברצח באמצעות אקדח טעון, ובדקירות באיברי המין שלהם - עד שנשברו והודו ברצח שלא ביצעו. בקיץ 2009 התגלה תיק מודיעין ובו יותר ממאה מסמכים שלא הועברו לפרקליטי ההגנה, ובהם פרטים מזעזעים על מעצר אביהם של שניים מהחשודים במטרה להפעיל עליהם לחץ בחקירה, ומסמכים המראים את מעורבותו של השב"כ בחקירה, למרות הכחשות נמרצות שהושמעו בזמנו. נחשפה גם עדות של שוטר לפיה הקלטות של המורשעים, שבהן טענו לחפותם, הוסתרו מההגנה. בדיקות נוספות של קלטות השחזור מראות כי השוטרים סימנו לחשודים לאן עליהם להוביל אותם, וכי חקירות רבות של חשודים לא תועדו וכיוונים מבטיחים נוספים לא נבדקו, ביניהם אוברול ועליו כתמי דם מהסוג השייך לנרצחת, שנמצא בבית של ידיד שלה, ובאופן חשוד "אבד" למשטרה. למעשה, הסיבה היחידה שבגינה הם עדיין יושבים בבית הכלא היא הודאתם, שגם המדינה מכירה בכך שנגבתה בכפייה.

משה עזריה
ב-1981 נרצח הנער ישראל נולמן בחיפה. זמן קצר לאחר מכן נעצר משה עזריה, שאובחן כנמצא על גבול הפיגור השכלי, והודה ברציחתו. כתמי זרע שנמצאו על בגדיו של נולמן לא נבדקו ואף הושמדו, בחלק מקלטות החקירה בוצעו מחיקות חשודות שלפניהן אמר עזריה כי הוא לא יודע דבר מה, ואילו אחרי כמה דקות של מחיקה לפתע הסביר אותו ברהיטות, ועוד כהנה וכהנה. לאחר 17 שנים בכלא הידרדרה בריאותו הנפשית של עזריה והוא אושפז בבית חולים פסיכיאטרי. גם במקרה הזה הורשע אדם על סמך הודאתו בלבד, וראיות שהיו יכולות להביא לזיכויו לא נבדקו ואף הושמדו, כך שלא נותרה לו דרך להוכיח את חפותו.

נימר אבו חמוד
בינואר 1977 נרצח שומר תחנת הדלק "הסיירים", סג'ר בן עבדאללה אל-חרזין, במהלך שוד. המשטרה עצרה ארבעה חשודים במעשה וחקרה אותם תוך הפעלת אלימות קשה, בין השאר כלפי איברי המין של הנחקרים. גם כאן, הראיה היחידה שברשות החוקרים היתה הודאתם, ולפיה הרשיע אותם בית המשפט המחוזי. אחד מהארבעה, נימר אבו חמוד, הורשע רק על פי הודאתו. בערעור לעליון התבטא השופט חיים כהן באורח קיצוני לגבי הדרך בה נגבתה ההודאה מהחשודים: "אודה כי למקרא ולמשמע הערעור הנוכחי התחלתי לראשונה לפקפק במקצת שמא הגיע הזמן והמלחמה בפשעי הפושעים צריכה להידחות מפני המלחמה בפשעי שוטרים …  אבל הרושם העגום הוא שהמקרים הולכים ורבים, וחומרתם הולכת ומחריפה. השוטרים מצפצפים על הביקורת הנמתחת עליהם מפי השופטים ואינם מקיימים הוראותיהם, ואין פוצה פה". גזר דינו של נימר אבו חמוד בוטל והוא שוחרר.

***

לפי החוק יכול בית המשפט להרשיע אדם על סמך הודאתו ו"דבר מה נוסף". החוק אינו מגדיר מהו אותו דבר מה, ומערכת המשפט מנצלת את העמימות הזו כדי להרשיע נאשמים בלי בדל של ראיה פרט להודאה, שפעמים רבות נגבית במרמה או באמצעים בלתי כשרים אחרים כגון הפעלת לחץ פיזי, חברתי, או נפשי - עד כדי עינויים.
סעיף 12(א) לפקודת הראיות תשל"א קובע: "עדות על הודיית הנאשם כי עבר עבירה תהא קבילה רק אם הביא התובע עדות בדבר הנסיבות שבהן ניתנה ההודיה ובית המשפט ראה שההודיה היתה חופשית ומרצון". במקרים רבים מתעלם בית המשפט מהנסיבות שבהן נגבתה ההודאה. למעשה, במקרים מסוימים *יודע* בית המשפט כי ההודאה נגבתה בעינויים ובוחר להעלים עין - ומתייחס להודאה כאל "מלכת הראיות" שאין בלתה, שבהימצאה אין מקום או צורך בכל ראיה אחרת.
לפחות שתי ועדות ממלכתיות קבעו כי חוקרי המשטרה והשב"כ גובים הודאות באמצעים פסולים. ועדת לנדוי קבעה כי כדי למנוע פסילה של הודאות של חשודים, נהגו חוקרי השב"כ לשקר בעדויותיהם בבתי המשפט בנוגע למהלך החקירה, והכחישו הפעלת לחצים פיזיים (שם קוד לעינויים). ועדת גולדברג הביאה מקרים רבים בהן נגבו עדויות מחשודים שהתבררו מאוחר יותר כשקריות וככאלה שניתנו רק כדי לרצות את החוקרים ולסיים את הסיוט שבו נמצאו הנחקרים.
במחקר שנערך בבריטניה עבור המועצה המלכותית למשפט פלילי, נמצא כי במשך מעצר ניתנו הודאות על ידי 59.4% מן החשודים, וכי 46% מבין החשודים שלפני מעצרם היה בידי המשטרה חומר ראיות חלש נגדם, הודו במהלך המעצר בעבירות שבהן הואשמו. "פרויקט החפות" בארה"ב, שפתח מחדש מאות תיקים, מצא כי מתוך 123 המקרים הראשונים שבהם הוכח כי היתה הרשעת שווא, ב-33 מהם התבססה ההרשעה על הודאה בלבד. זה נתון מדהים שרק הוא לבדו היה צריך לבטל את הפרקטיקה של מתן משקל מכריע כל כך להודאה כשהיא לא מחוזקת בראיות.

השופט חיים כהן סיכם זאת יפה כשאמר "למעשה, רובה ככולה של החקירה המשטרתית לאחר תפיסת החשוד מכוונת להביאו לכדי הודאה", ומשמושגת ההודאה בדרך כלל גם נפסקת החקירה. הדבר נכון גם לחקירות שב"כ, שנועדו להביא את האדם לכדי שבירה באמצעים פסיכולוגים ופיזיים מתוחכמים, עד שיודה בעבירה בה הוא מואשם; השאלה אם ביצע את הפשע המיוחס לו או לאו מקבלת חשיבות משנית. זה כשל קונצפטואלי בו החוקר מניח הנחה כלשהי ויעשה הכל כדי לאמת אותה מפי החשוד, תוך התעלמות מהיבטים אחרים ומראיות נוספות שיכולות להוביל לכיוון חקירה אחר ואמתי הרבה יותר.

***

איני יודע מה עשה או לא עשה חוסאם קוואסמה. אני רק יודע, בהתבסס על נסיון העבר, שהודאתו בלבד לא יכולה לבסס אישום נגדו, וממילא לא יכולה להעניש את משפחתו, הכוללת את אשתו ואת ששת ילדיהם, בני שנה וחצי עד 12, ולהשאירם חסרי בית. מערכת המשפט הישראלית לא חפה מפגמים חמורים שמתגלים גם בהליך משפטי מלא, קל וחומר בהליך פגום בעליל כגון זה שהביא להריסת ביתו של קוואסמה, הליך שבו לא הוצגו ראיות וכלל לא הוגש עדיין כתב אישום. המעשה שנעשה כאן הוא פשע, טרור משפטי אם תבכרו את האופציה הפופוליסטית, לו שותפים כל זרועות השלטון והצדק במדינה.

הריסות ביתו של קוואסמה אחרי פיצוצו ע"י כוחות צה"ל
ואם חלילה תמצאו את עצמכם פעם בחדר החקירות של אחד מגופי אכיפת החוק במדינה, זכרו: הודאה אף פעם אינה לטובתכם. היא נועדה רק להקל על מערכת המשפט להציג מקרה "פתור", בלי קשר לנכונותו של הפתרון או למידת חפותם של הנאשמים.




4 תגובות:

אנונימי אמר/ה...

בספרון ההדרכה לעצורים מהימין שפרסם עו"ד איתמר בן גביר (לא כפית התה שלי) יש אזהרה מפורשת שלא להודות בכלום ולשמור בכל מחיר על זכות השתיקה .כלל זה יפה לכל מי שאיתרע גורלו ליפול בידי חיות האדם מטעם המדינה במדים ובלעדיהם

Omer G. Joel אמר/ה...

שידעו להם הימנים שמריעים לשלטון-הרשע שמפברק ראיות וגובה "הודאות" בעינויים: אתם הבאים בתור. ממשלה שהוסר ממנה רסן (או, שבמקרה של ישראל, מעולם לא היייתה נתונה ברסן של חוקה), לא ממקדת את בריונותה בקבוצה זו או אחרת, ומה שמופעל כיום כנגד פלסטינים ואנשי שמאל, יופעל מחר גם כנגד אנשי ימין.

גלעד אמר/ה...

את ההודאה ברצח של דני כץ אפשר לראות ב"השחזור" של מוגרבי, כאן -http://muvi.es/w3577

Rivka Vitenberg אמר/ה...

מאמר תגובה שכתבתי למאמר המעולה שלך:

http://lohemetzedek.blogspot.com/2014/09/o139.html