22 ביולי 2014

בוגד

הבלוג הזה ואני סופגים לא מעט ביקורת שגוברת והולכת בזמן האחרון. בניכוי הנאצות, השאלה העיקרית המופנית כלפי היא מדוע אני מבקר רק את הצד הישראלי, או כמעט רק אותו. למה אין איזון בין הכתיבה המגנה את פשעי ישראל לבין כתיבה שתגנה את פשעי "האויב", ומגדילים חלק מהמבקרים וטוענים, מי ברוק ומי ברסס, שאכפת לי אך ורק מהצד השני.

אני מצביע על הפצעים, על המורסות המדממות, על הפשעים ש"הצד שלי" מבצע, לא כדי להרוס. להפך. כדי שאפשר יהיה לתקן את מה שנשבר. אני מנסה להאיר בפנס את הפינות החשוכות יותר של החברה כדי לגרש את הצללים המאיימים להשתלט עליה. אין חברה מוסרית הרואה ברצח, בהתעללות, בביזה ובניצול, אידיאלים הראויים לגמול. הקרב שלי הוא על דמותה של החברה שלנו, לא של חברה אחרת. כשהחברה שלנו מבצעת את הפשעים האלה, חייב כל אדם מוסרי לקום נגדם. נסיונות ההשתקה בשם איזו סולידריות מזויפת, איזה צמצום שורות דמיוני, הם מעשים של פחדנים החוששים לראות את המציאות נכוחה, ומעדיפים להסתתר מאחורי נראטיב טאוטולוגי לפיו "הצד שלנו" מוסרי ולעולם לא יבצע פשעים שכאלה, ולפיכך "הצד שלנו" אינו מבצע פשעים שכאלה, ולעזאזל עם העובדות.
אין פה איזון. לא רק מפני שאין איזון בין מדינה שמחזיקה את אחד הצבאות החזקים והמפוארים בעולם מול כוחות גרילה ספורדיים. אין פה איזון כי אני לא שווייצרי ולא משקיף או"ם שמצקצק מבחוץ. אני ישראלי, וכישראלי זה תפקידי להילחם על דמותה של החברה שלי, החברה הישראלית. מאות ילדים, נשים וקשישים נהרגו בימים האחרונים על ידי חיילים ישראלים. אלפים נותרו פצועים ונכים. אלפי בתים הוחרבו עד היסוד. מאות אלפים גורשו מבתיהם - ובני המזל מביניהם תפסו מקום במחנה פליטים מסודר. אמר לי פעם איש חכם שאין פשע שאי אפשר להצדיק בעזרת המילה "אֲבָל". לכל פשע אפשר למצוא אלפי צידוקים, אלפי תירוצים, אבל בסופו של דבר הוא נשאר פשע במהותו. אי אפשר להצדיק רצח של ילד, אי אפשר, ולא משנה כמה "אֲבָל" תנסו להכניס מסביב.
אין היררכיה למוות. המוות הוא סוף, הוא מאיין את כל הנכנסים בשעריו, יהיו אלה תינוקות, חיילים, אמהות או קשישים. כל מוות הוא נורא וכל חיים שמגיעים לסופם הם טרגדיה שבולעת לתוכה ויונקת אליה את כל הסובבים אותה. המוות לא יודע לאום, או דת, או מין, וקריאה של אדם אחד ליטול את חייו של אדם אחר היא בזויה וארורה, תהיה הסיבה אשר תהיה.
הישראלים הרואים בי בוגד מוזמנים להתבונן היטב במראה ולענות לעצמם בכנות - האם ההצבעה על הפשעים היא אסורה, או שאולי יש לאסור על ביצוע הפשעים עצמם? האם הדיבור על רצח ילדים הוא בגידה, או שאולי הרצח הוא שורש הבעיה? האם הקריאה להפסיק את ההרג המיותר הזה היא המרדה, או שאולי הקריאה להמשיכו - ובכך ליטול עוד ועוד ועוד חיים של בני אדם משני הצדדים - דווקא היא הבגידה בקדושת החיים, ערך שעליו צריכה להיות מושתתת כל חברה החפצה חיים. ההתקרבנות שבאמצעותה מוצדק כביכול כל המוות הנורא הזה, היא ילדותית ואווילית. "עם כוח גדול מגיעה אחריות גדולה", אמר חבר הפרלמנט הבריטי ויליאם לאמב עוד ב-1817, ועם הכוח העצום של הצבא הישראלי חייבת לבוא גם אחריות עצומה. עשרות מטוסים, מאות טנקים ונג"משים, עשרות אלפי פצצות, טילים ומרגמות - ומעט מאוד אחריות בשימוש בהם.
חברה מוסרית חייבת להתבסס על ערכי החופש, האמת והצדק. דווקא אלה המעקמים ומסתירים את האמת כדי להצדיק פשע כזה או אחר הם הבוגדים. דווקא אלה המוכנים לסבול פגיעה אנושה בצדק הם הפושעים. חשיפת סבלו של הצד השני אינה פעולתו של גיס חמישי, אלא להפך: הסתרת הסבל, החורבן והמוות שנגרמים על ידי הצד שלנו היא הבגידה החמורה ביותר, כי היא מאפשרת ומצדיקה אותם. השתקת הביקורת היא סימנה של חברה חולה ורקובה. תיוג המבקרים כבוגדים הוא סימפטום של חברות סגורות ולא חופשיות. הבוגדים האמיתיים בחברה הישראלית הם אלה המאפשרים לה להידרדר לתהומות מוסריים חשוכים מהם יהיה לה קשה מאוד להחלץ.
אני לא נלחם למען החברה הישראלית, כי היא מבוססת וקיימת - ובניגוד לנראטיב שמנסים לדחוף לנו, לא מרחף מעליה איום קיומי אמיתי מבחוץ. אני נלחם למען חברה ישראלית טובה יותר ונגד האיום האמיתי האורב לה: הפאשיזציה הפנימית שלה. התהליכים האלימים והאפלים המביאים אותה לכדי ריקבון מוסרי, ושאם לא ייעצרו בקרוב, יעכלו את כולה ויותירו רק חורבן.



10 ביולי 2014

משטר צבאי

ביום ראשון בסביבות השעה 23:00 פרצו שוטרים לבית קפה בישוב תל שבע ועצרו את כל יושביו וכמה אנשים שהיו בסביבתו. עילת המעצר הברוטלי היתה הפרות סדר שנערכו במרחק שני קילומטרים משם. למה, אם כן החליטו השוטרים לעצור את יושבי בית הקפה כולם ולהובילם לתחנת המשטרה, כולל הבעלים, המלצר, טכנאי שסידר את מערכת המצלמות במסגרת תפקידו, ואדם שעצר שם יחד עם ילדיו בני החמש והשש כדי לרכוש קפה? כנראה כי הם נדרשו להביא מישהו למעצר, וריכוז אנשים במרחק שני קילומטרים ממקום ביצוע הפשע לכאורה הפך את כולם לחשודים החייבים במעצר מיידי.

אבל זה לא נגמר שם
המשטרה, ע"י חוקר בשם אלון ברד, הגישה בקשת הארכת מעצר לבית המשפט עבור שמונה מהעצורים בבית הקפה עם הסעיפים הבאים: עבירה של השתתפות בהתקהלות אסורה, עבירה של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, הצתה על רקע לאומני, ויידוי אבנים לפי צו הוראות הביטחון. אז קודם כל אלה חתיכת אישומים בשביל אנשים שישבו בבית קפה קילומטרים ממקום האירוע, וכל אחד ואחד מהם התקהל, סיכן חיי אדם בנתיב תחבורה, והצית על רקע לאומני, אבל בואו נביט לרגע על סעיף האישום האחרון: יידוי אבנים לפי צו הוראות הביטחון. "צו הוראות ביטחון", או בשמו המלא: צו בדבר הוראות ביטחון [נוסח משולב] (יהודה והשומרון) מס' 1651, הוא צו שניתן על ידי המפקד הצבאי בשטח בו חל משטר צבאי, ובמקרה הספציפי שלנו בשטחי הגדה המערבית. מכיוון שהישוב הישראלי תל שבע נמצא כ-12 ק"מ בקו אוירי משטח השיפוט של המפקד הצבאי הקרוב ביותר, אלוף פיקוד מרכז, עצם האשמתם בסעיף הזה מניח שהאזרחים הישראלים העצורים נמצאים תחת משטר צבאי ונתונים תחת מרותו של מפקד צבאי. ולא כך.
צילום החלק הרלוונטי בבקשת המעצר של האזרחים העצורים
והעלילה מסתבכת
בית המשפט, המייצג את מערכת הצדק הישראלית, קיבל את בקשת הארכת המעצר של המשטרה, ובכך אישש את האשמתם של שמונת העצורים, כולל הבעלים, המלצר, טכנאי שסידר את מערכת המצלמות במסגרת תפקידו, ואדם שעצר שם יחד עם ילדיו בני החמש והשש כדי לרכוש קפה, בעבירה על חוקי המשטר הצבאי. 
בערעור שהגיש ארגון "עדאלה", הפועל למען זכויות המיעוט הערבי בישראל, הצליחו עורכי הדין של הארגון לשחרר 3 מהעצורים, אחד ללא כל חשד ושניים למעצר בית.

הסיפור, כרגיל, מורכב יותר
מתחת לרדאר התקשורתי ובחסות ההפגזות הכריזה המשטרה מלחמה על ערביי ישראל. נכון להיום בצהריים עצורים 128 אזרחים ישראלים ממוצא פלסטיני, מתוכם 30 קטינים, שנעצרו בעקבות הפגנות המחאה בישובים הערביים. כשמסכמים את המספר הזה יחד עם כמות המעצרים של פלסטינים בגדה המערבית מגיעים לקרוב לאלף עצורים בחודש האחרון. זה מספר מטורף של מעצרים, שמעמידים בסימן שאלה, עם הסיפור שהובא מעלה כמקרה מבחן, את הלגיטימיות של מערכת המשפט הישראלית ואת יכולתה לשמור על האיזון בין חירויות האדם הבסיסיות לבין "צרכי הביטחון" העלומים המובאים בפניה על ידי גופים עלומים עוד יותר.

ונשווה
בשבועות האחרונים נערכו הפגנות אלימות על רקע גזעני-לאומני בהן הוכו שוטרים ועוברי אורח שלא מצאו חן בעיני המפגינים. כמה מהם גם נעצרו, אבל איש מהם לא בילה יותר מכמה שעות במעצר, ולמיטב בדיקתי איש מהם אינו עצור כעת. ההבדל העיקרי בין המפגינים הוא זהותם האתנית. יהודים הולכים הביתה, ערבים נשארים במעצר. קטינים יהודים משוחררים, קטינים ערבים נכלאים. אין פה צדק, אין פה שוויון, ודווקא מערכת המשפט, זו שאמורה להיות עיוורת להיבטים כמו גזע או לאום, מהווה עוד גייס במלחמה שהכריזה המדינה על אזרחיה הלא-יהודים. וזו מלחמה שלא תגמר לטובת אף אחד.



6 ביולי 2014

אספסוף

חזרתי עכשיו מההפגנה של "כנופיית אל יהוד" במרכז המסחרי בעיירה המנומנמת בה אני גר. ההפגנה עוד לא נגמרה, כך שיתכן שעוד יקרו שם הלילה דברים, אבל בשבילי זה הספיק.
למה הלכתי לשם, לבד, לעמוד מול המון גזעני ומוסת? כי לא יכולתי לשבת בבית כשהמון גזעני ומוסת משתולל ברחובות. כי ניסיתי לתרץ לעצמי שאין לי מה לעשות שם ולא מצאתי תירוץ טוב מספיק. כי ניקרה לי בראש השאלה "ואיפה היית אתה" שישאל איזה נעם מהעתיד ולא יכולתי לעמוד בבושה. כי ידעתי שאשנא את עצמי אם לא אקום.
הגעתי. בכניסה עמדה ניידת בודדה, בלי שוטרים. 
חניתי. מולי צעדו עשרות בריונים, חלקם עם חולצות של כהנא, שלושה דגלי ישראל, צורחים "מוות לערבים", צועדים ליד בתי הקפה. שוטרת צעירה מאוד ושוטר מבוגר קצת יותר ליוו אותם, מדי פעם יצא מפגין מהשורה מהשורה וחיבק את השוטר בפמיליאריות. חלקם נכנסו לחנויות לחפש שם ערבים, ויצאו מאוכזבים. מול "רמי לוי" הם נעצרו. רבים מהעובדים שם ערבים.
עמדתי מנגד. הכנופיה המשיכה לצעוק "מוות לערבים", מדי פעם צעק אחד מהם "איפה ערבי, תביאו ערבי", והם המשיכו ל"מוות לשמאלנים". אישה אמיצה אחת ניסתה לדבר איתם, הם התנפלו עליה כלהקת צבועים. רק אז ביקש השוטר בקשר להזעיק תגבורת.
ערבי. הם מצאו ערבי. כעשרה מהם הקיפו את המכונית שלו ודפקו עליה, בריון אחד זרק משהו כבד שהחמיץ את המכונית וכמעט פגע בי. בריון אחר ירה זיקוק. השוטר זינק לעבר הזורק וההמון התפזר, הרכב נמלט משם בחריקת צמיגים.
פחדתי. עמדתי לבד. ראיתי את הדם בעיניים של הבריונים שהתחילו להבין שאין איש שיכול לעצור אותם. "איפה השמאלנים?" הם צעקו. "איפה הערבים?". 
הלכתי. יאוש. לבד. חוסר אונים כזה שהותיר אותי בלי נשימה כמעט. גדוד הבריונים מנפנף בדגליו, קופץ וצווח את סיסמאותיו הגזעניות. כשהתרחקו קצת, יצא זוג מבית הקפה. היא בכיסוי ראש, הוא לוחש: "מג'נונין". 
ניידות. עוד שבע ניידות בערך הגיעו לשם אחרי התקיפה הראשונה. חזרתי גם אני. הבריונים רוכזו בצד אחד של הכביש, מוקפים בשוטרים. צעקות "מוות לערבים" לא נפסקו, והשוטרים עמדו מולן שווי נפש.
הלכתי. שוב הלכתי. פחות שבור, אבל מיואש.

בתוך החנות מצאו ערבים
היום ראיתי את המשעול האפל בו צעדו מדינות אחרות, דמוקרטיות גם הן. הייתי עד לאספסוף מוסת, צועד בחבורות בין החנויות ומחפש את טרפו, בני גזע אחר. צפיתי באזלת ידה של המשטרה ששלחה שני שוטרים בקושי לעמוד מול עשרות הפורעים, שלא היו מהססים לערוך לינץ' בקורבן לו שמו עליו את ידיהם קודם להגעת התגבורת. מוקדם יותר ראיתי את הטיפול המשטרתי לו זוכים אזרחים ישראלים אחרים, ערבים. בערה, ערערה, קלנסוואה, טייבה, ונצרת. גז, גומי, אלימות, מעצרים. כאן היו רק חיבוקים. ההפגנה נערכה ברשיון, נאמר לי. קריאות ה"מוות לערבים", "מוות לשמאלנים", האלימות, הכל התקבל בחיבוקה החם של המשטרה.

היום הייתי עד לדמוקרטיה שאיבדה כיוון. ראיתי בעיני את הדברים אליהם אסור להשוות, את הדם בעיני האספסוף המחפש קורבן, את החיבוק מהשלטון, את הקריצה, וידעתי שמכאן אין דרך חזרה.




2 ביולי 2014

שלטון הטרור

ב-14 באפריל השנה נורה ונהרג ניצב משנה ברוך מזרחי. בארוע הזה נפצעו גם אשתו של מזרחי וילד שנסע ברכב אחר. 23 ימים לאחר מכן נעצרו זיאד עוואד ובנו בן ה-18 עזאדין, תושבי הכפר אידנא הסמוך לחברון. 46 יום הוחזקו ונחקרו בידי ישראל, ולטענתם גם עונו, וזיאד לא אמר דבר. חוקרי השב"כ הגבירו את הלחץ על הבן עד שנשבר והפליל את אביו, סיפר כיצד התאמן אביו בנשק ואיך החביא אותו אחרי הירי. אחרי אותם 46 יום הואילה המדינה להגיש כתב אישום נגד זיאד, אבל שישה ימים לפני שעשתה כן, פנתה המדינה ליועץ המשפטי לממשלה בבקשה להרוס את ביתו בשל החשדות נגדו.
זאת אומרת: בעת שהחשוד נמצא בחזקתה, בטרם יוגש כתב אישום נגדו ויתברר העניין בבית משפט, לפני מלוא ההליך המשפטי התקין פחות או יותר של הצגת ראיות, עדויות, ובעקבות זאת הרשעה או זיכוי, בנקודת זמן שרירותית כלשהי - ביקשה המדינה להעניש לא רק את החשוד ואת בנו, אלא גם את שאר בני משפחתו הקרובה והמורחבת, 13 בני אדם שלא נחשדים בעבירה על החוק ושחטאם היחיד הוא קרבת דם לחשוד, שלא הורשע ואפילו לא הואשם. כל זה קורה כאן, בדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון.
בג"צ הוגש בבקשה למנוע את ההריסה הזו, ובמהלכו טענה המדינה כי ההריסה היא "מתוך מטרה להרתיע מפני ביצוע פיגועים נוספים". החשוד במעשה נמצא בידי המדינה והבית בו התגוררה משפחתו היה שכור, כך שהמדינה ביקשה להרוס מבנה שאינו שייך לו בכלל, כדי שאחרים יראו את הצדק הישראלי ויוותרו על כוונותיהם לצאת נגדו.
כל אדם שעיניו בראשו ישאל: האם זה חוקי? האם מותר במדינת חוק להרוס בית שכור של חשוד בעבירה לפני שהואשם, לפני שנשפט ולפני שהורשע? ועל כך קובע בית הדין הגבוה לצדק: כן! חוקי וטהור. תקנה 119 לתקנות ההגנה המנדטוריות קובעת כי: "מפקד צבאי רשאי להורות בצו שיוחרמו לזכות ממשלת ישראל כל בית, מבנה או קרקע... מבנה או קרקע השוכנים בכל שטח, עיר, כפר, שכונה או רחוב, שבהם נוכח לדעת כי תושביהם, או מקצת מתושביהם, עברו, או ניסו לעבור, או חיזקו את ידי העוברים, או היו שותפים שלאחר מעשה לעוברים עבירה על התקנות האלה, עבירה שבה כרוכות אלימות או הטלת אימה או עבירה שעליה נדונים בבית משפט צבאי; ומשהוחרמו כל בית או מבנה או קרקע כנ"ל, רשאי המפקד הצבאי להחריב את הבית או את המבנה או כל דבר הנמצא בבית, במבנה, בקרקע או עליהם". על השאלה האם זה מוסרי בכלל לפגוע בחפים מפשע עוד לפני שהסתיים, אם בכלל התחיל, ההליך המשפטי נגד החשוד במעשה בגללו נהרס ביתם, משיב בית המשפט הגבוה לצדק של מדינת ישראל: "די בכך שנחה דעתו של המפקד הצבאי". תובע, שופט, ותליין.
אבל נחזור לרגע ללב העניין: לא מדובר פה בהענשת החשוד בפגיעה בסנ"צ מזרחי - כי החשוד כבר עצור, יועמד לדין, ואם יורשע צפויות לו שנים ארוכות בבית הכלא. מדובר בהענשה של חפים מפשע כדי ליצור הרתעה, כביכול, כלפי אחרים. להטיל אימה. חד וחלק. במלותיו של רובספייר, ראש שלטון הטרור בצרפת של המאה ה-18: "טרור אינו אלא צדק, מהיר, חמור, ונוקב", כך נראה השלטון הנאור של ישראל בגדה המערבית: טרור מאורגן, שלטון של אימה וטרור.

היום הרסו כוחות המדינה את הבית בו התגוררה בשכירות משפחת עוואד, והפכו 13 בני אדם חפים מפשע, שמונה מתוכם ילדים, לחסרי בית.

הבית אחרי פיצוצו.
צילום: נסר נוואג'עה ומוסא אבו השהש, בצלם

הבית אחרי פיצוצו.
צילום: נסר נוואג'עה ומוסא אבו השהש, בצלם