23 במאי 2014

דיסידנט

השבוע עטיתי את שריון הפריווילגיות הנוצץ שלי וצעדתי לתוך תחנת המשטרה הקטנה בעיירה המנומנמת בה אני מתגורר. שוטר בודד קיבל את פני באדיבות, מנסה גם הוא להסתיר את התרגשותו מהסיטואציה המתפתחת. לא בכל יום יודעת התחנה השקטה הזו ביקור של המשטרה החשאית הישראלית.
יצאתי לגינה. מגרש החנייה היה ריק, פרט לרכב משפחתי אחד בו ישבה אשה בשמלה פרחונית והמתינה. היא ודאי הביטה בי כשמרטתי פסיגי דשא, או כשבדקתי שוב את הפתק הקטן שהבאתי עמי, ועליו רשומים מספרי הטלפון של עורכי הדין שהועמדו בכוננות למקרה ש, רק למקרה.
באיחור מתבקש נכנס בנסיעה פרועה רכב קטנטן למגרש החנייה, וממנו הגיח אדם מגודל, שרירי. הוא לבש חולצה צמודה שנועדה להדגיש את שריריו עוד יותר, למותניו חגר אקדח כסוף, עצום ממדים. האשה בשמלה הפרחונית יצאה מהרכב ושניהם הלכו אחרי השוטר, שהוביל אותם לחדרו. אני המשכתי לתלוש פסיגים בגינה שטופת השמש.
כמה דקות אחר כך סימן לי השרירי להצטרף. "נעם", הושטתי לו את ידי האחת, השנייה בודקת שוב את נוכחותו של הפתק הבוער בכיסי. "זאכי", הוא ענה. "זה שאחראי על המודיעין פה באזור. אתה יודע למה אתה פה?", שאל. "לא" עניתי. "אתה כתבת ב'אינטרנט'", המשיך, מורח בפיו את המלה האחרונה כמזכיר דבר מה אקזוטי, "שאתה מחפש מידע על סברי, דאוד, ואבו יוסף? אתה יודע שזה אסור?", "לא", עניתי. "לא ידעתי שזה אסור".
"זו עבירה על חוקי המדינה ועל בטחון המדינה", המשיך. "כרגע לא בוצעה שום עבירה", אמר, ואת אנחת הרווחה ששמעתי בראשי כמעט ודאי שאפשר היה לשמוע גם מחוצה לו, "אבל אני מזהיר אותך: אתה יכול לאבד את העבודה שלך", הוא איים איום סתום שניתז מיד משריון הפריווילגיות שלי. "ואפילו לשבת בכלא להרבה הרבה שנים".
"למה אתה צריך את המידע הזה? מה אתה מתכנן לעשות אתו?" שאלה האשה. "מי את?", שאלתי בחזרה. "אני רונה", ענתה נבוכה, כאילו יודעת שהכינוי שבחרה לעצמה מוכר לי. "אני אחראית בשב"כ על השמאל, לא הערבי", המשיכה.
"האנשים האלה מעורבים בעינויים ובאלימות בחקירות", אמרתי. "את המידע חיפשתי כדי להעביר אותו לעורכי דין שיפעלו נגד הפרקטיקות הפסולות האלה". בום. עיניהם נפערו. ניכר על פניו של האדם המכנה עצמו "זאכי" כי השיחה לא התנהלה כמתוכנן. הוא נשפך בכסאו, ולא הוציא עוד הגה עד סוף השיחה.
אחרי שנאמרו המלים האלה, נעניתי בשורה ארוכה של הכחשות, חלקן תמוהות, חלקן פחות. "רונה" טענה שרכזים אף פעם לא חוקרים פלסטינים, דבר שלפחות לפי מאות העדויות - שאת רובן קראתי ואת מיעוטן שמעתי בעצמי - פשוט אינו נכון. סיפרתי לה על ר'אלב שתיווי שעצור כרגע, שהרכז "סברי" היכה בעצמו. סיפרתי לה על מאות העדויות לאלימות בחקירות של ילדים. בתגובה היא רק אמרה, בשכנוע עצמי אמיתי, שדבר מזה אינו נכון, שהיא בעצמה היתה בכפר קדום ויודעת היטב מה קורה.
בעולמה של "רונה", לפי דבריה, אנשי השב"כ פועלים רק לפי החוקים. עורכי הדין של השמאל, היא אומרת, עושים להם את המוות. אין אלימות בחקירות, היא מאמינה. היא באמת מאמינה בזה, ולדעתה אנשים לא נעצרים "סתם". לדבריה, היא משתתפת בישיבות בהן מוצגות ראיות נגד עצורים פלסטינים. כל עצור - יש סיבה טובה מאוד שיהיה עצור. אלמלא כן, לא היה עצור. טאוטולוגיה יוסריאנית שכזו.
"למה אתה עושה את זה?", היא שאלה. הסברתי לה שאני לא מאמין שבדמוקרטיה יש מקום לחקירות אפלות ואלימות, למעצרים ליליים של ילדים, לעצירים מינהליים שנשלל מהם החופש לחודשים ולשנים בלי ראיות ובלי האשמה. "גם בימין?", התעניינה. "ודאי שגם בימין", עניתי.
"ועם מי אתה עובד?", תהתה. "עם אף אחד", עניתי. "אני לא חבר בשום מפלגה, ארגון, או תנועה, אני פועל מטעם עצמי". "מטעם עצמך אתה הולך להפגנות בגדה?", התקדמה כמציבה מלכודת זהירה. "כן", עניתי, "מטעם עצמי". כאן הוכיחה "רונה" בקיאות מרשימה ברכילות הקטנה של השמאל הרדיקלי. היה ברור שהיא מכירה את רוב הפעילים בשמותיהם, שואלת על זה, ועל זו, מזכירה בעיות אישיות ואמיתיות של אחת מהן. "לא בשביל זה הגענו לכאן", עניתי כשביקשה שאזכיר שמות בעצמי. היא התרצתה. פריווילגיות.
"ואיך הגעת לזה בכלל?", היא המשיכה. "הייתי במינהל האזרחי", אמרתי. "ומתי חצית את הקווים?", ירתה כלפי. "חציתי את הקווים? אנחנו נלחמים על אותו הדבר, בסופו של עניין: על דמותה הדמוקרטית של המדינה. המטרה אותה מטרה, רק הדרך שלנו שונה". היא חייכה. פריווילגיות.
כל אותה שעה ישב השוטר בשולחנו ולא הוציא הגה. מדי פעם הרים חבילת ניירות והוריד אותה בחזרה. רק כשהמשיך להביט באותה נקודה בקיר, שמתי לב שמצלמה קטנה קבועה שם. הכל מתועד.
המשכנו לדבר. שיחה נעימה, בהתחשב בנסיבות. הביריון שפוך בכסאו, שותק, השוטר הופך בניירותיו, שותק, האחראית על השמאל מטעם המדינה ואני משוחחים על אידיאולוגיה שמאלנית. הפתק בכיסי כבר בער פחות.
נפרדנו בלחיצת יד. הביריון, האחראית על השמאל, השוטר ואני. "המסר הועבר", אמרתי להם ויצאתי. רק כשהייתי בחוץ הבנתי איזה שיריון פריווילגיות עטיתי, ואיך המצב היה שונה לגמרי לו אותה שיחה היתה מתקיימת כשבמקומי יושב פלסטיני. על אף שאת ה"אזהרה" הזאת אפשר היה להעביר גם בשיחת טלפון קצרה, בחרה "רונה" להביא אותי לתחנת משטרה ולהעביר אותה בנוכחות ביריון מאיים. ניסיון הטלת האימה הזה נועד להעביר מסר אחד: תתרחק מאתנו.
האיזון הקדוש בין חופש לבין ביטחון, שהוא לב ליבה של התרבות הדמוקרטית, איננו. המשטרה החשאית שלנו עוקבת אחרינו, האזרחים שעליהם נשבעה להגן. מעטה האנונימיות שחלקנו עוטים מצחיק אותה. הוא לא קיים באמת. כל מה שנגיד, כל מה שנכתוב - מנוטר ומקוטלג על ידי גוף חשאי וכמעט לא מפוקח. כל מי שינסה להרים מעט את מעטה החשאיות הזה ולבקר אותו ואת חלק משיטות פעולתו שאין להן מקום בחברה שוחרת חופש, מתויג כדיסידנט. ה"ביטחון" במשוואה הזאת נהפך מביטחון האזרחים לביטחון הגוף החשאי עצמו, בתהליך מסוכן שרק מקצין עם השנים. ארגונים השולטים בכוח נוטים לבקש עוד ועוד ממנו לעצמם. תקציביהם רק מתנפחים מדי שנה ותחומי פעילותם מתרחבים, כובשים עוד היבטים במציאות החיים, זולגים עוד ועוד מתרבות הכיבוש והדיכוי שמעבר להרי החושך שבגדה, ומכרסמים ביסודות הדמוקרטיים שעליהם נבנתה החברה שלנו.
הסכנה האמיתית לדמוקרטיה הישראלית היא לא אני, הכותב על הפצע. הסכנה האמיתית לדמוקרטיה היא מערכת החיסון שלה עצמה, זו שהוקמה כדי לשמור עליה. תיאבונה גדל, ואם לא נרסן אותה בקרוב, היא לא תותיר דבר מהדמוקרטיה עצמה.



11 תגובות:

אנונימי אמר/ה...

דמוקרטיה וחברה אזרחית לא היו כאן מעולם וכנראה גם לא יהיו.מה שהתחלפו זה היתושים והעלוקות מוצצי הדם של אספסוף הנתינים המקרי שהתאסף כאן ,רובו ככולו בחוסר ברירה והעדר אלטרנטיבה. (במקרה שלי אבותי הגרו לכאן מזמן מרצונם וולא עקב שואות וגירושים וקנוניות בן גוריוניות).
חזרתי השבוע מחופשה מברלין , עיר שסבלה שנים ממשטרי דיכוי איומים .שם אתה רואה מהי דמוקרטיה וחברה אזרחית אמיתית ופעילה .נותר רק לקנא ולהתעצב.

אנונימי אמר/ה...

‏"‏כל מה שנגיד, כל מה שנכתוב - מנוטר ומקוטלג על ידי גוף חשאי וכמעט לא מפוקח"‏, אני מזכיר לך שפרסמת את הדברים בטוויטר, רשת חברתית פתוחה לכול.

אנונימי אמר/ה...

מתוך תוכן השיחה התרשמת שהם גם קראו מיילים או דיאמים שלך? או שרק הדברים שפרסמת בפומבי?

ארז אמר/ה...

זה לא מוביל למסקנה שהוא אמור להיות מסומן, מנוטר, או מקוטלג על ידי משטרה חשאית.

יבגני אמר/ה...

לגבי מהות הדברים יגיבו כאן אנשים חכמים ממני, למרות שהכל גם כך ידוע מראש.

אני רק רוצה לומר שהבאת את הדברים בסגנון מופתי - ספרותית ומבנית.
אני גם רוצה לייחל לך המון אנרגיה ואורח רוח בכל מה שאתה עושה ולהביע את תמיכתי והערכתי העצומה!

אחד העם 15 אמר/ה...

נועם אתה עושה עבודת קודש באומץ וכשרון.

הקואופרטיב אמר/ה...

יישר כח! פוסט קשה, מקומם, החושף עוד טפח באמת המלאכותית שבמדינת היהודים.

אנונימי אמר/ה...

הי נועם. אבי, שהיה כתב חוץ ישראלי כל ימי חייו, פרסם במשך השנים כמה כתבות שהביכו את שירותי הביטחון. תמיד זומן לשיחות כאלה. היתה גם תקופה שבה האזינו לקו הטלפון שלנו (טרום העידן הסלולארי). וכמובן - ניסו "להמירו" ולשכנעו לעבוד כמודיע - מודיע על אנשי שמאל וגם על אישים פלשתיניים. הוא אמר להם, בפשטות: "כל מה שאני יודע אתם יכולים לקרוא בעיתונים שבהם אני כותב".
כך שאין חדש תחת השמש. זו תמיד היתה דרכם של שירותי הביטחון הישראליים. מה שכן, היום זה אנכרוניסטי מאוד.
לא שאני חושבת שאתה זקוק לעידוד, אבל בל ירפו ידיך. גם הוא מעולם לא נבהל ולא שינה את דרכו לפעול.
ד"ש, ענת

אנונימי אמר/ה...

שאפו!

אנונימי אמר/ה...

למה בכלל הלכת לפגישה עם אנשי המוח'אבראת? האם נאמר לך שאתה נדרש לחקירה (כחשוד, או כדי לגבות ממך "הודעה" [בעי"ן]? אם לא, יכולת לומר להם, בנימוס כמובן, "שקו לי בתחת. אתם רוצים להזהיר אותי, או להעביר אליי מסר אחר כלשהו? שילחו מכתב." ואם כבר הלכת, מדוע לא ביקשת מעורך-דין שיתלווה אליך?
אנא השב.
יון מיחאי פאצ'פה

נ"ב
וכמובן: המשך בפועלך המבורך.

מיכאל אמר/ה...

אזרח חייב להתייצב בתחנת משטרה אחרת יכולים לעצור אותו.
לכן השב"כ הזמין אותו לתחנת משטרה ולא למשרדי השב"כ