23 במאי 2014

דיסידנט

השבוע עטיתי את שריון הפריווילגיות הנוצץ שלי וצעדתי לתוך תחנת המשטרה הקטנה בעיירה המנומנמת בה אני מתגורר. שוטר בודד קיבל את פני באדיבות, מנסה גם הוא להסתיר את התרגשותו מהסיטואציה המתפתחת. לא בכל יום יודעת התחנה השקטה הזו ביקור של המשטרה החשאית הישראלית.
יצאתי לגינה. מגרש החנייה היה ריק, פרט לרכב משפחתי אחד בו ישבה אשה בשמלה פרחונית והמתינה. היא ודאי הביטה בי כשמרטתי פסיגי דשא, או כשבדקתי שוב את הפתק הקטן שהבאתי עמי, ועליו רשומים מספרי הטלפון של עורכי הדין שהועמדו בכוננות למקרה ש, רק למקרה.
באיחור מתבקש נכנס בנסיעה פרועה רכב קטנטן למגרש החנייה, וממנו הגיח אדם מגודל, שרירי. הוא לבש חולצה צמודה שנועדה להדגיש את שריריו עוד יותר, למותניו חגר אקדח כסוף, עצום ממדים. האשה בשמלה הפרחונית יצאה מהרכב ושניהם הלכו אחרי השוטר, שהוביל אותם לחדרו. אני המשכתי לתלוש פסיגים בגינה שטופת השמש.
כמה דקות אחר כך סימן לי השרירי להצטרף. "נעם", הושטתי לו את ידי האחת, השנייה בודקת שוב את נוכחותו של הפתק הבוער בכיסי. "זאכי", הוא ענה. "זה שאחראי על המודיעין פה באזור. אתה יודע למה אתה פה?", שאל. "לא" עניתי. "אתה כתבת ב'אינטרנט'", המשיך, מורח בפיו את המלה האחרונה כמזכיר דבר מה אקזוטי, "שאתה מחפש מידע על סברי, דאוד, ואבו יוסף? אתה יודע שזה אסור?", "לא", עניתי. "לא ידעתי שזה אסור".
"זו עבירה על חוקי המדינה ועל בטחון המדינה", המשיך. "כרגע לא בוצעה שום עבירה", אמר, ואת אנחת הרווחה ששמעתי בראשי כמעט ודאי שאפשר היה לשמוע גם מחוצה לו, "אבל אני מזהיר אותך: אתה יכול לאבד את העבודה שלך", הוא איים איום סתום שניתז מיד משריון הפריווילגיות שלי. "ואפילו לשבת בכלא להרבה הרבה שנים".
"למה אתה צריך את המידע הזה? מה אתה מתכנן לעשות אתו?" שאלה האשה. "מי את?", שאלתי בחזרה. "אני רונה", ענתה נבוכה, כאילו יודעת שהכינוי שבחרה לעצמה מוכר לי. "אני אחראית בשב"כ על השמאל, לא הערבי", המשיכה.
"האנשים האלה מעורבים בעינויים ובאלימות בחקירות", אמרתי. "את המידע חיפשתי כדי להעביר אותו לעורכי דין שיפעלו נגד הפרקטיקות הפסולות האלה". בום. עיניהם נפערו. ניכר על פניו של האדם המכנה עצמו "זאכי" כי השיחה לא התנהלה כמתוכנן. הוא נשפך בכסאו, ולא הוציא עוד הגה עד סוף השיחה.
אחרי שנאמרו המלים האלה, נעניתי בשורה ארוכה של הכחשות, חלקן תמוהות, חלקן פחות. "רונה" טענה שרכזים אף פעם לא חוקרים פלסטינים, דבר שלפחות לפי מאות העדויות - שאת רובן קראתי ואת מיעוטן שמעתי בעצמי - פשוט אינו נכון. סיפרתי לה על ר'אלב שתיווי שעצור כרגע, שהרכז "סברי" היכה בעצמו. סיפרתי לה על מאות העדויות לאלימות בחקירות של ילדים. בתגובה היא רק אמרה, בשכנוע עצמי אמיתי, שדבר מזה אינו נכון, שהיא בעצמה היתה בכפר קדום ויודעת היטב מה קורה.
בעולמה של "רונה", לפי דבריה, אנשי השב"כ פועלים רק לפי החוקים. עורכי הדין של השמאל, היא אומרת, עושים להם את המוות. אין אלימות בחקירות, היא מאמינה. היא באמת מאמינה בזה, ולדעתה אנשים לא נעצרים "סתם". לדבריה, היא משתתפת בישיבות בהן מוצגות ראיות נגד עצורים פלסטינים. כל עצור - יש סיבה טובה מאוד שיהיה עצור. אלמלא כן, לא היה עצור. טאוטולוגיה יוסריאנית שכזו.
"למה אתה עושה את זה?", היא שאלה. הסברתי לה שאני לא מאמין שבדמוקרטיה יש מקום לחקירות אפלות ואלימות, למעצרים ליליים של ילדים, לעצירים מינהליים שנשלל מהם החופש לחודשים ולשנים בלי ראיות ובלי האשמה. "גם בימין?", התעניינה. "ודאי שגם בימין", עניתי.
"ועם מי אתה עובד?", תהתה. "עם אף אחד", עניתי. "אני לא חבר בשום מפלגה, ארגון, או תנועה, אני פועל מטעם עצמי". "מטעם עצמך אתה הולך להפגנות בגדה?", התקדמה כמציבה מלכודת זהירה. "כן", עניתי, "מטעם עצמי". כאן הוכיחה "רונה" בקיאות מרשימה ברכילות הקטנה של השמאל הרדיקלי. היה ברור שהיא מכירה את רוב הפעילים בשמותיהם, שואלת על זה, ועל זו, מזכירה בעיות אישיות ואמיתיות של אחת מהן. "לא בשביל זה הגענו לכאן", עניתי כשביקשה שאזכיר שמות בעצמי. היא התרצתה. פריווילגיות.
"ואיך הגעת לזה בכלל?", היא המשיכה. "הייתי במינהל האזרחי", אמרתי. "ומתי חצית את הקווים?", ירתה כלפי. "חציתי את הקווים? אנחנו נלחמים על אותו הדבר, בסופו של עניין: על דמותה הדמוקרטית של המדינה. המטרה אותה מטרה, רק הדרך שלנו שונה". היא חייכה. פריווילגיות.
כל אותה שעה ישב השוטר בשולחנו ולא הוציא הגה. מדי פעם הרים חבילת ניירות והוריד אותה בחזרה. רק כשהמשיך להביט באותה נקודה בקיר, שמתי לב שמצלמה קטנה קבועה שם. הכל מתועד.
המשכנו לדבר. שיחה נעימה, בהתחשב בנסיבות. הביריון שפוך בכסאו, שותק, השוטר הופך בניירותיו, שותק, האחראית על השמאל מטעם המדינה ואני משוחחים על אידיאולוגיה שמאלנית. הפתק בכיסי כבר בער פחות.
נפרדנו בלחיצת יד. הביריון, האחראית על השמאל, השוטר ואני. "המסר הועבר", אמרתי להם ויצאתי. רק כשהייתי בחוץ הבנתי איזה שיריון פריווילגיות עטיתי, ואיך המצב היה שונה לגמרי לו אותה שיחה היתה מתקיימת כשבמקומי יושב פלסטיני. על אף שאת ה"אזהרה" הזאת אפשר היה להעביר גם בשיחת טלפון קצרה, בחרה "רונה" להביא אותי לתחנת משטרה ולהעביר אותה בנוכחות ביריון מאיים. ניסיון הטלת האימה הזה נועד להעביר מסר אחד: תתרחק מאתנו.
האיזון הקדוש בין חופש לבין ביטחון, שהוא לב ליבה של התרבות הדמוקרטית, איננו. המשטרה החשאית שלנו עוקבת אחרינו, האזרחים שעליהם נשבעה להגן. מעטה האנונימיות שחלקנו עוטים מצחיק אותה. הוא לא קיים באמת. כל מה שנגיד, כל מה שנכתוב - מנוטר ומקוטלג על ידי גוף חשאי וכמעט לא מפוקח. כל מי שינסה להרים מעט את מעטה החשאיות הזה ולבקר אותו ואת חלק משיטות פעולתו שאין להן מקום בחברה שוחרת חופש, מתויג כדיסידנט. ה"ביטחון" במשוואה הזאת נהפך מביטחון האזרחים לביטחון הגוף החשאי עצמו, בתהליך מסוכן שרק מקצין עם השנים. ארגונים השולטים בכוח נוטים לבקש עוד ועוד ממנו לעצמם. תקציביהם רק מתנפחים מדי שנה ותחומי פעילותם מתרחבים, כובשים עוד היבטים במציאות החיים, זולגים עוד ועוד מתרבות הכיבוש והדיכוי שמעבר להרי החושך שבגדה, ומכרסמים ביסודות הדמוקרטיים שעליהם נבנתה החברה שלנו.
הסכנה האמיתית לדמוקרטיה הישראלית היא לא אני, הכותב על הפצע. הסכנה האמיתית לדמוקרטיה היא מערכת החיסון שלה עצמה, זו שהוקמה כדי לשמור עליה. תיאבונה גדל, ואם לא נרסן אותה בקרוב, היא לא תותיר דבר מהדמוקרטיה עצמה.



9 במאי 2014

קטוזיס

כמה זמן הצלחתם לעבור בלי לאכול כלום? יום? יומיים? שלושה ימים? אתם ודאי מכירים את דקירות הרעב שמעמיקות והולכות ככל שנוקפות השעות מאז הארוחה האחרונה, את כאבי הראש, את החולשה. בוודאי תשמחו לדעת שאחרי 3 ימים הסימפטומים האלה עוברים. למעשה, ההסתדרות הרפואית הישראלית מציינת שהמונח "שביתת רעב" הוא מטעה, כי תחושת הרעב נעלמת אחרי כמה ימים, כשתוצרי פירוק של הגוף בהיעדר תזונה מספקת ממקורות חיצוניים יוצרים בגופו של האדם שהפסיק לאכול מצב הנקרא קטוזיס. הקטוזיס מבטל את כאבי הרעב וכל מה שנשאר הוא השביתה. עשרת הימים שלאחר מכן, כל עוד תקפידו על שתייה מספיקה של לפחות 3 ליטרים ביום, אמורים לעבור באופן תקין. בהעדר מקורות גלוקוזה אחרים, יתחיל גופכם לעכל את עצמו.
אחרי כשבועיים הסיפור מסתבך: תתחילו לסבול מסחרחורות, תתקשו בהליכה, ואפילו עמידה תהיה קשה עד בלתי אפשרית. קצב הלב שלכם יואט ועמו יירד גם לחץ הדם, תחושו קור וחולשה כללית, לעתים תיתקפו בהתקפות שיהוקים - ואם לא תוסיפו מלח למים שלכם, תאבדו גם את תחושת הצמא.
לאחר כחודש מתחילה הסכנה האמיתית לנזק בלתי הפיך. השבוע השישי לשביתה, כך על פי אלה ששרדו אותו, הוא הקשה ביותר: שרירי העיניים יתחילו להיות משותקים ותתקשו להזיז אותן, תתחילו לראות כפול, תסבלו מוורטיגו ומהקאות בלתי נשלטות, ותתקשו לבלוע מים. לאחר היום ה-42 לערך תסבלו מתשישות קשה ומקהות חושים, תרגישו מבולבלים ותתקשו להתרכז, דבריכם יפסיקו להיות קוהרנטיים ורוב הזמן תהיו אדישים לסביבתכם.
בשלב הזה, ואפילו לפני כן, תתחילו לחיות רק את ההווה, כפי שהגדירה זאת ד"ר אייצים, רופאה נוירולוגית מטורקיה שחקרה את שביתת הרעב הממושכת של בני המיעוט הכורדי ב-2012. "חורים שחורים" שייפערו בזכרונכם יגרמו לכך. לא תוכלו לראות אפילו סרט, כי באמצעו תשכחו מה קרה בהתחלה. לאחר מכן תתחילו לאבד את השמיעה, את הראייה, גופכם יתחיל לדמם בכל מיני מקומות, הנשימה תפסיק להיות סדירה, ובאחד הימים או השבועות שלאחר מכן, יביאו הפרעות קצב הלב והנשימה למותכם.
אני לא מפרט את הדברים האלה כדי לזעזע, אלא כדי לתת לתת מושג מדויק יותר למציאות העומדת מאחורי הדיווח היבש על מספרם של ימי שביתת הרעב של אלה המוכנים להקריב את עצמם במחאה הכי פחות אלימה כלפי אחרים שבנמצא.



כאלה הם עשרות בני האדם השובתים רעב כבר 16 ימים בבתי הכלא הישראלים. מספרם המדויק אינו ברור כי השב"ס עושה כל שלאל ידו לחבל בשביתה הזו. הוא מפרק קבוצות אסירים על ידי בידודם, על ידי העברתם בין בתי כלא ובין אגפים, ואפילו דווחו כמה מקרים בהם הוכו אסירים שסירבו לאכול. לכן קשה לכמת במדויק את מספרם של השובתים, הנע בין 80 לבין 120 בני אדם, שאליהם מצטרפים מדי פעם עשרות או מאות אסירים נוספים לשביתה בת יום אחד או יותר. מטרת השובתים היא למחות על דבר שעלול להיראות לנו מובן מאליו: הזכות לא להיות כלוא ללא משפט.
בסוף מארס 2014 היו כלואים בישראל 186 בני אדם ללא משפט ולא האשמה. "עצירים מינהליים" קוראים להם בשפה המקצועית, אבל בפועל אלה אנשים שהמדינה החליטה לשלול מהם את החופש - מבלי לטרוח לעבור במסלול המשפטי המייגע של הצגת ראיות ומתן זכות לנאשם להגן על עצמו. ב-24 באפריל, החליטו חלק גדול מהעצירים המינהליים לשבות רעב במחאה על הפרקטיקה הפסולה הזו.

הצעת החוק של משרד המשפטים והמשרד לבטחון פנים לגבי האכלה בכפייה של אסירים, פרקטיקה אסורה באיסור חמור על פי כל אמנה בינלאומית, עדיין לא אושרה, למרבה המזל, כך שככל הנראה הדילמה המוסרית והמשפטית הזאת לא תעמוד, הפעם, לפתחו של בית המשפט. הניסיונות של השב"ס לשבור את השביתה כשלו עד כה. הפעם לא שלפו שם את המנגלים כדי לגרות את האסירים כפי שעשו בשביתת הרעב ב-2004, אבל כן הפעילו סנקציות נגד האסירים, כגון הוצאת מכשירי החשמל מחדריהם, פיזור קבוצות אסירים בין בתי כלא, שליחת חלק מהשובתים לבידוד (43 מהם יושבים כרגע בבידוד בכלא איילון בלבד), פשיטות אלימות על חדרי השובתים - שחלקן הסתיימו בפציעות של אסירים עד שנזקקו לאשפוז - הפעלת לחצים אישיים קשים, ועוד. הלחץ על ישראל, שכיום מקורו כמעט רק ברשות הפלסטינית, צפוי להתרחב  - קודם למדינות ערב, ואחר כך גם למדינות אירופה ולארה"ב - ככל שתתקדם השביתה ותגדל הסכנה לחייהם של השובתים ועמה הצורך לפנותם לבתי חולים.
הפעם, אומרים האסירים, לא יספיקו הבטחות ריקות. ישראל כבר הפרה בגסות הבטחות שניתנו לשובתים בעבר, כמו לדוגמה לאיימן טביש, שהפסיק את שביתת הרעב הארוכה שלו בשנה שעברה תמורת ההבטחה שהמדינה לא תאריך את תוקף צו המעצר המינהלי נגדו. ההבטחה הופרה בינואר, כשהוארך הצו בכל זאת.

המחאה של האסירים האלה צריכה להיות המחאה שלנו. איכשהו אנחנו מסכימים להעלים עין ולהמשיך לקרוא לעצמנו דמוקרטיה בזמן שהשלטון שבחרנו כולא אסירים ללא משפט. "הם ביטחוניים", אנחנו מתרצים לעצמנו, ומתעלמים מהעובדה שכליאה של מתנגדי משטר ללא משפט הופכת אותם לאסירים פוליטיים, ואת המשטר שלנו לאחר לחלוטין מזה בו היינו רוצים לחיות. הסולידריות שלנו, של כולנו, חייבת להיות עם השובתים, שנלחמים לא רק את מלחמתם לחופש, אלא גם את מלחמתנו על דמותה של המדינה. דרישתנו צריכה להיות ברורה ובלתי מתפשרת: יבוטל המעצר המינהלי לאלתר, ועל המדינה להעמיד את העצירים המינהליים לדין או לשחררם. כל פתרון אחר יהיה הודאה בכשלונו של הניסוי הדמוקרטי בישראל.




5 במאי 2014

הנכבה כפי שהסברתי לילדי

תגיד, אבא, מה זו עצמאות?

אדם עצמאי הוא אדם שיכול לעשות מה שהוא רוצה, הוא חופשי ואף אחד לא מחליט עליו. כשמדינה היא עצמאית זאת אומרת שאף אחד לא אומר לה מה לעשות והיא יכולה להחליט לבד מה טוב ומה רע בעיניה.

ומה זה יום העצמאות?

יום העצמאות זה היום שמדינת ישראל הפכה לעצמאית. שאר המדינות בעולם הסכימו לתת לה את ארץ ישראל, שתשלוט בה לבד בלי שאף אחד יגיד לה מה לעשות.

מי אמר לה מה לעשות?

לפני שהיתה פה מדינת ישראל מי ששלט פה היו הבריטים, ולפניהם הטורקים. הם שלטו פה על היהודים ועל הפלסטינים ביחד. אחרי שהמדינות האחרות הסכימו לתת את הארץ ולהקים בה מדינה, הבריטים עזבו והשאירו את הארץ ליהודים ולערבים.

והם נתנו לנו את כל ארץ ישראל?

לא. המדינות בעולם הסכימו לתת רק חלק ליהודים, ואת החלק השני הם נתנו לערבים. הבית של סבא וסבתא בגליל, לדוגמה, לא היה במדינת ישראל - הוא היה צריך להיות במדינה פלסטינית. הנה, יש פה מפה:
החלק שצבוע בטורקיז זה איפה שהיתה צריכה להיות המדינה היהודית, ובחום זו המדינה הפלסטינית. ירושלים לא היתה צריכה להיות של אף אחד, ובגלל זה היא בלבן.

אז מה קרה?

היתה מלחמה. חלק מהאנשים שגרו כאן לא הסכימו לוותר על הבתים שלהם כדי שתהיה מדינה יהודית, וגם חלק מהיהודים לא כל כך הסכימו לזה, כי הם רצו לקבל את ירושלים ועוד מקומות. רוב המנהיגים של היהודים הסכימו לזה, ורוב המנהיגים של הערבים לא הסכימו. התחילו קרבות, ואז הגיעו צבאות של מדינות מהאזור: מצרים, ירדן, לבנון, סוריה, ערב הסעודית, ואפילו עירק. בסוף היהודים הצליחו להילחם בצבאות האלה וכבשו עוד חלקים מהארץ שהיו מיועדים להיות במדינה הפלסטינית.

מה זו מדינה פלסטינית?

זו מדינה שבה היו צריכים לחיות התושבים הערבים של הארץ, שקוראים להם פלסטינים.

אז היהודים ניצחו?

אפשר להגיד ככה, אבל מלחמה זה אף פעם לא טוב. המון אנשים מתו במלחמה, והמון אנשים איבדו את הבתים שלהם ואת האדמה שלהם.

נהרסו להם הבתים?

גם, אבל זה חלק קטן. חלק עזבו כי הם חשבו שהמלחמה תכף נגמרת ולא רצו להיפגע בקרבות, אבל חלק גדול מהערבים שגרו פה פשוט גורשו מהבתים שלהם על ידי היהודים. לפני המלחמה היו פה 700 ישובים ערבים, ואחריה נשארו רק 170. לפני המלחמה היו פה 600 אלף ערבים, ואחריה רק 150 אלף. זה המון המון אנשים שלא פה.

לאן הם הלכו?

חלק לירדן, חלק ללבנון, חלק לסוריה, חלק אפילו יותר רחוק. רובם גרים שם עד היום.

והם לא רצו לחזור לבתים שלהם?

הם מאוד רצו. חלק מהם אפילו ניסו, ולפעמים זה הצליח להם, אבל ברוב המקרים גירשו אותם שוב. היו מקרים שאנשים שגירשו אותם מכפר אחד מצאו מקום בכפר אחר כמו תושבי סוחמתא שהתיישבו בתרשיחא למשל. אחרי כמה שנים מדינת ישראל אמרה שמי שלא נמצא בבית שלו - היא לוקחת את הבית לעצמה.

אבל היא לא הסכימה לאנשים לחזור לבתים שלהם, ואז לקחה אותם?

כן. זה לא הוגן, אבל זה מה שהיה. הרבה מאוד ישובים יהודים בנויים היום על כפרים פלסטינים, ויש גם הרבה כפרים פלסטינים שעדיין עומדים נטושים ואף אחד לא גר שם. נכון שלפעמים אנחנו מטיילים במקומות עם בתים הרוסים ואתם מוצאים שם כל מיני דברים? אז הם של האנשים שגרו שם עד המלחמה ההיא, ה"נכבה".

מה זה נכבה?

נכבה זה "אסון" בערבית. ככה הערבים קוראים למה שקרה אז, כשכל כך הרבה מהם איבדו את הבתים ואת האדמות שלהם. יום העצמאות שלנו הוא יום האסון שלהם, כי כשאנחנו נהיינו עצמאים, חלק מהם איבדו את כל מה שהיה להם.

אז למה אנשים שמחים ביום הזה ועושים זיקוקים וחגיגות?

כי אנשים שמחים שהם עצמאים וחופשיים, הם לא חושבים על אחרים שעצובים באותו זמן כי הם איבדו את כל מה שהיה להם.

ואי אפשר להחזיר להם את זה?

לא את הכל, לא. חלק מהמקומות נהרסו לגמרי ובנו עליהם בתים חדשים. אבל למשל איפה שהיום נמצא הישוב "יעד" היה פעם כפר בשם מיעאר, אין סיבה שהתושבים הערבים של מיעאר לא יגורו יחד עם התושבים היהודים של יעד, חלק מהם אפילו רוצים לעשות את זה. ואיפה שהיה פעם הכפר "סינדיאנה" אין כיום כלום, ואפשר להקים אותו שוב עם משפחות התושבים המקוריים שלו, שאולי אפילו יסכימו לקבל חברים יהודים שיגורו בו ביחד.

אז למה לא  עושים את זה?

כי יש אנשים שחושבים שהארץ צריכה להיות רק של יהודים, ויש אחרים שחושבים שהיא צריכה להיות רק של ערבים. קוראים להם "לאומנים", והם רוצים שיהיה במדינה שלהם רק סוג אחד של אנשים. הם חושבים שאם יתנו לאחרים לגור במדינה, היא כבר לא תהיה רק שלהם. הם מעדיפים להמשיך לריב ולהילחם, רק לא לתת לאנשים שגרו פה לחזור לבתים שלהם.

גם אנחנו לאומנים?

אתם חושבים שערבים ויהודים יכולים לחיות ביחד באותו מקום ושמגיע להם בדיוק אותו דבר?

כן.

אז אתם לא לאומנים, ואם עוד הרבה אנשים יחשבו כמוכם, אז כבר לא יצטרכו להילחם זה בזה, ואף אחד לא יצטרך יותר למות כדי שיחיו פה רק סוג אחד של אנשים.

אבא, אז נראה היום זיקוקים?


2 במאי 2014

וולטשמרץ

היום בכיתי לראשונה מאז שהייתי בן 11. בכי אמיתי כזה. מטלטל.

בכיתי כשקראתי עדויות מחדרי החקירות של השב"כ, בעיקר כאלה של ילדים.
בכיתי כשלמדתי על קיומו של חדר מספר ארבע במתקן החקירות במגרש הרוסים, אליו נלקחים ילדים פלסטינים, ובו הם נחקרים במשך שעות תוך השפלה ועינויים, פסיכולוגים ופיזיים.
בכיתי כששמעתי על חדר מספר עשרים באותו מתקן, בו עונה, לדבריו, עו"ד אמג'ד ספאדי בעזרת מכות חשמל. בכיתי כשנחשפתי לעוד ועוד ועוד עדויות כאלה, משם וממקומות אחרים.

בכיתי על הילדים. על הכאב וההשפלה. על הילדות שנלקחה ולא תחזור
בכיתי על התמימות, על העולם שלא יחזור להיות עוד כמקודם
בכיתי על המשפחות, שרואות את ילדיהן נלקחים מהן והן חסרות אונים
בכיתי על החיילים, שממלאים את תפקידם בכזו הזדהות עד שהפכו עצמם למפלצות
בכיתי על הדור. הדור האבוד, חסר הסיכוי שגדל פה
בכיתי על המדינה, זו שהקימו סבי והורי, זו שבשבילה הקריבו את כל מה שהיה להם, בכיתי על מה שהפכה להיות
בכיתי על התקווה, שעם כל קריאת כל עדות נוספת הלכה ונמחצה. הלכה והתכווצה
בכיתי על הדמעות של הילדים האלה, של אימותיהם ומשפחתם
בכיתי על מה שהיה, על העינויים, על הכאב, על ההתעללות, על ההשפלה
בכיתי על מה שיהיה, על המוות, על השכול והכאב שעוד יבואו

בכיתי על הילדים שלי. ראיתי אותם בחדרי החקירות. שמעתי את זעקתם.
בכיתי על עצמי, על חוסר האונים, על תפלות ההוויה היום-יומית כשבחוץ מתרחשים דברים כאלה
ובכיתי את חולשתי. על שנשברתי, על שרציתי לברוח.

***

אספתי חלק מהעדויות שקראתי ואני מביא אותם כאן. הן לקוחות מכל מיני דו"חות מהשנתיים האחרונות, ואני מקווה שהן תצלחנה לשבור את מחסום האדישות של רבים כל כך מאיתנו. אלה ילדים שנלקחו בידי מפלצות, והמפלצות האלה הן אנחנו.

***

"הייתי צמא ורעב. כשביקשתי ללכת לשירותים הם אמרו לי להשתין במכנסיים" - מתוך עדותו של ילד בן 8 שנחקר במשך שעות במגרש הרוסים.

"החוקר עזב את החדר וחזר כשהוא מחזיק בכבל חשמלי להנעת מכוניות. הוא חיבר לידיים שלי את שניהתופסנים ושם תופסן שלישי בין הרגליים שלי, ליד איבר המין. הוא איים עלי שהוא יפעיל את החשמל אם אני לא אודה. החוקר אמר שאם הוא יפעיל את החשמל אני לא אוכל להביא ילדים" - מתוך עדותו של נער בן 15

"הם השאירו אותי בחדר במשך 5 שעות עם ידיים קשורות מאחורי הגב והרגליים קשורות זו לזו. כאשר סירבתי להודות הם סטרו לי והדקו יותר ויותר את הקשרים שבידיים" - מתוך עדותו של נער בן 15

"איש אחד עצר אותי ברחוב. הוא נתן לי 200 שקל ואמר לי להגיד לו את שמות הילדים שזורקים אבנים" - מתוך עדותו של ילד בן 11

"הם הורו לי להתפשט כדי לחפש עלי. סרבתי. הם הצמידו אלי אקדח חשמלי והפעילו אותו מספר פעמים עד שנכנעתי והורדתי את הבגדים" - מתוך עדותו של נער בן 16

"שני האנשים שהיו עם החוקר הוציאו אותי מהחדר ודחפו אותי לתוך חדר שירותים. החוקר הורה לי לכרוע על הברכיים. הוא הכניס לי משהו לפה כדי שלא ישמעו אותי צורח והתחיל לתת לי אגרופים בראש וסטירות. ירד לי דם מהאף ומהפה. החוקר עמד מאחורי, תפס את האזיקונים שעל הידיים שלי והידק אותם בכל הכוח. הרגשתי שאני מדמם מהמקום שבו היו האזיקונים. הוא קילל אותי, ואמר לי, בזמן שעמד מאחוריי: "אני מזיין ילדים!" [...]. צעקתי: "אל תיגע בי. תתרחק ממני, אין לי במה להודות". זה רק עצבן אותו יותר והוא המשיך להכות אותי" - מתוך עדותו של נער בן 16

"'אני ארביץ לך אם לא תספר לי את האמת ותודה שזרקת אבנים', אמר החוקר. 'לא זרקתי אבנים ואין לי שום דבר לומר לך' אמרתי. רעדתי מפחד. הוא קם, התקרב אליי ונתן לי סטירה בפנים ובצוואר. 'אתה תודה בכול', הוא צעק. הוא בעט בי כשאני יושב על הכיסא עם הידיים אזוקות מלפנים. 'אם לא תודה, אני אכה אותך ואזרוק אותך מהחלון', הוא איים" - מתוך עדותו של ילד בן 12

"בחקירה שלי החוקר איים עלי שאם אני לא אודה שזרקתי אבנים הוא יפסיק את היתר העבודה של אבא שלי ואבא ישאר בלי עבודה. הוא גם איים עלי שהוא ישלח אותי למגרש הרוסים ושאני אשב שם חמש שנים בצינוק" - מתוך עדותו של נער בן 17

"החוקר 'דאוד' נתן לי סטירה בפנים. זו היתה סטירה חזקה. הוא אמר לי 'אנחנו נפסיק את היתר העבודה של אבא שלך והוא לא יוכל לעבוד. אמא שלך והאחים הקטנים שלך יהיו רעבים ולא יהיה להם אפילו לחם לאכול. עדיף לך להודות שזרקת אבנים" - מתוך עדותו של נער בן 16

"חוקר אחד שאמר שקוראים לו 'אבו יוסף' נתן לו מכות ובעיטות בכל הגוף, בעיקר בראש ובגב. צעקתי מכאבים. 'אבו יוסף' אמר לי לשתוק. הוא אמר לי: 'תודה שזרקת אבנים או שנשלח אותך לחדר שיש בו עקרבים ונחשים קטלניים" - מתוך עדותו של נער בן 16

"אם לא תודה אני אשים את אבא שלך והאחים שלך בכלא. אתה חייב להודות!" - מתוך עדותו של נער בן 16

"החוקר השמן שאל אותי בערבית: 'מי זרק אבנים על הכביש?' בכל פעם שאמרתי שאני לא יודע מי זרק החוקר הזה נתן לי סטירות, אגרופים, ובעיטות." - מתוך עדותו של ילד בן 14

***