4 באפריל 2014

אדמה

בראשית שנות העשרים של המאה הקודמת עלה חוסיין אבו הלאל ממצרים ורכש 250 דונם בואדי ערה. על ראש אחת הגבעות הוא קבע את ביתו, בית אבן איתן, וקרא לו "דאר אל-חנון", "בית החיבה" (גרסה אחרת טוענת שהוא נקרא "בית הפרחים"). הוא נשא שתי שנים ונולדו להם ארבעה עשר ילדים, וגם הם קבעו את ביתם על אותה גבעה מוריקה. הם עיבדו את השדות, נטעו עצי פרי, ונשארו במקומם גם כאשר קמה מסביבם מדינת ישראל, כשכבשה ישראל את שטחי הגדה המערבית הסמוכים להם, כשהתחלפו הממשלות, וכשישובים יהודים החלו לקום בקרבתם.
הממשלות הישראליות, מצידן, מעולם לא הכירו בישוב שהקים אבו הלאל, שנפטר בשנת 1957. בשנות השישים הן הכריזו על אדמות הישוב כחקלאיות בלבד למרות מבני האבן שישבו עליהן כבר ארבעים שנה באותה תקופה, וסרבו לחבר אותו לתשתיות החשמל, המים, והביוב. את המים, עד היום, הם קונים מערערה באמצעות צינור שהניחו בעצמם.
בשנות השמונים, כשהוקמה העיר הכושלת קציר קילומטרים ספורים מבתי הכפר, שתקו. כאשר ב-2003 הוקמה האחזות נח"ל חדשה של תנועת הצופים בשם "נח"ל עירון", שתקו. כאשר ננטשה ההאחזות, המשיכו לשתוק, כאשר בשנת 2005 השתלטו קבוצה של 40 משפחות של תנועת ההתנחלות הגזענית "אור" על בתי ההאחזות בניגוד לחוק, שתקו. אבל כאשר אישרה הוועדה הארצית לתכנון ולבניה בשנת 2008 את הפלישה בדיעבד של המתנחלים, שבינתיים שינו את שם הישוב שלהם ל"מצפה אילן" ע"ש האסטרונאוט הציוני הראשון - זה כבר הגדיש את הסאה. ישוב בן 80 - לא, ישוב בן 3 - כן. למה? כי ערבים.
מאז עושה המדינה הכל כדי להתנכל לתושבים. מחלקים צווי הריסה, מאיימים במאסרים, ואפילו את כביש הגישה הרעוע שסללו התושבים בעצמם יחד עם תנועת "תעאיוש" - החריבה. הנימוק העיקרי בו נתלית המדינה בבקשה להחריב את הישוב הותיק הוא "פגיעה באיכויות נופיות", ממש כך, כאשר באותה העת ממש מאושרת עיר יהודית-חרדית והתנחלות יהודית-דתית-לאומית באותו אזור ממש.

בינתיים, באזור אחר של הארץ, אושרה הקמת עיר חרדית חדשה במבואות ערד, באותו אזור ממש בו מסרבת המדינה להכיר בכמה וכמה ישובים בדואים הנמצאים שם כבר שנים רבות מאוד. העיר "כסיף" (ע"ש העיירה הסמוכה כסייפה) צפויה לאכלס כ-50,000 תושבים יהודים-חרדים בלבד, וההחלטה על הקמתה התקבלה חרף התנגדויות של רבים מהגופים המקצועיים, ובעיקר בגלל מחסור בתשתיות תעסוקה, הפגיעה הבלתי הפיכה בטבע, והקירבה לעיר ערד הסמוכה, שבנקל אפשר היה להרחיב במקום להקים ישוב חדש.
עוד ישוב יהודי בלבד שעלה לקרקע לא מזמן וכבר הוכר על ידי המדינה הוא הישוב היהודי שיזף בתחומי המועצה האזורית רמת נגב, הזרועה "ישובים בלתי מוכרים" המאוכלסים על ידי בדואים. גם הקמתו של הישוב היהודי "חירן" כבר אושרה והוא מתוכנן לקום ממש במקום בו יושבים כבר שנים רבות תושבים בדואים בישוב הנקרא "אום אל חירן". המדינה דורשת לפנות את הישוב הבדואי ולהציב במקומו, אחרי שתחריב את הבתים הנמצאים בו, מבנים שיאוכלסו על ידי יהודים בלבד. ברשימת הישובים שזכו להיות מאושרים ע"י המדינה אפשר למצוא גם את הישוב היהודי סנסנה שאמנם מוגדר כהתנחלות אך נמצא ממערבית לחומת ההפרדה, הישוב היהודי מרחב עם הסמוך לירוחם, הישוב היהודי כרמית שנוסד בין השאר מתרומותיו של המטיף האוונגליסטי ג'ון הייגי, אותו אחד שטען כי היטלר רק מילא את רצון אלוהים ונתן ביד רחבה גם לתנועה הפרוטו-פאשיסטית "אם תרצו", הישוב היהודי אליאב הנושק לקו הירוק באזור חברון, הישוב היהודי באר מילכה שאושר למרות שהוא נמצא בתוך שמורת טבע, הישוב היהודי גבעות בר שהוקם בגניבה על אדמות השייכות למשפחת אל-עוקבי דרומית לרהט, ועוד ועוד, אבל אתם מבינים את העניין.

אין דרך אחרת להסתכל על המצב הזה פרט לגזענות משתוללת. ישובים חדשים מוקמים ליהודים אחרי שתושביהם המקוריים, הערבים, מפונים משם. ישובים יהודים מוכרים על ימין ועל שמאל, בעוד ישובים ערבים, גם כאלה שהוקמו עוד לפני קום המדינה, נותרים בסטטוס "לא מאושר", ותושביהם נאלצים להיוותר ללא חשמל, ביוב, תשתיות תחבורה, ומים זורמים. הכרזה על ישובים יהודים חדשים מתלווה תמיד בסופרלטיבים ציוניים חמים, שלפעמים חורגים מגבולות הז'אנר וחושפים את הכיעור הגזעני מאחוריהם: "אדמות הלאום", למשל, הוא יופמיזם מכוער לקרקע ליהודים בלבד, או "נטל במרחב", כפי שכינה משרד ראש הממשלה את הישובים הבדואים בנובמבר 2010, או הסיסמה הבלתי מכובסת בעליל "יהוד הגליל" משנות השמונים העליזות.
המצב הזה אינו חדש, אבל המדינה הופכת אלימה יותר ואקטיבית יותר בפעולותיה לסילוק ה"מטרד" הזה, והמרץ הממשלתי הזה מתחיל לגבות מחיר. למשל, לפני כשבועיים נופצה שמשה באוטובוס של חברת מטרופולין תוך כדי נסיעה סמוך לישוב חורה. הנוסעים נשבעו כי היה זה קליע ששבר את השמשה, המשטרה טוענת שזוהי "רק" אבן. או בזמן הפגנה בכפר הבדואי סורין, כיתרו כמה עשרות צעירים חיילים בדואים שהגיעו לבושים במדי צה"ל, ח"כ טאלב אבו עראר שנאם במקום קרא לחיילים לפשוט את מדיהם במחאה על הרס הבתים בישובים הבדואים, והוסיף: "המדינה הכריזה עלינו מלחמה. בהזדמנות זו עלינו לזכור את דם ששת המרטירים [של יום האדמה]… מהם למדנו שעלינו להקריב את דמנו כדי להגן על אדמתנו … [אם לא נקבל זכויות ממדינת ישראל] עלינו לקחת אותן בכח, יש לנו את כלי הנשק כדי להלחם עבורן … על אלה הלובשים מדי צה"ל להוריד אותם במחאה על הפקעת הקרקעות והריסות הבתים. איך אתם יכולים ללבוש מדי צבא כאשר אתם רואים את אמכם נותרת חסרת בית?"

השיח נעשה אלים יותר, ולא רק הוא. המילים כבר הופכות למעשים. האזרחים הלא-יהודים מאבדים תקווה שהמצב ישתנה אי פעם ושיזכו לקרוא לאדמתם, זו שהם יושבים עליה דורי דורות, "שלהם", והם חיים בפחד מתמיד מגירוש אלים. הפחד הזה מוליד שנאה, והשנאה - אלימות. בהתחשב בזהות הפוליטית של האנשים שמובילים את מדיניות הקרקעות של ישראל, אני לא רואה תקווה לשינוי. המשך המדיניות של רמיסת הישובים הערבים והקמת ישובים יהודים לחנוק את הקרקעות סביבם לא תוביל למקום טוב. ההיבריס הזה, שמתיר למדינה לדרוס את כל מי שאינו יהודי, עוד יעלה ביוקר. הגבולות של המותר והצודק התטשטשו מזמן, ואנחנו עפים קרוב מדי לשמש. הנפילה, ואחריה ההתפכחות וההבנה שמה שעשינו, מה שאנחנו עושים היום, הוא פשע נגד מליוני בני אדם - תהיה כואבת.


3 תגובות:

אנונימי אמר/ה...

יום יבוא ותהיה פה דמוקרטיה.

אנונימי אמר/ה...

תודה

אנונימי אמר/ה...

אנחנו במלחמה על הארץ ומה לעשות, בא לנו לנצח.
אם האדמה מספיק חשובה לערבים - שיילחמו עליה. אם ינצחו - לא נהיה פה.
אם אנחנו ננצח - הם לא יהיו פה.
כך זה היה תמיד בכל העולם. לא להתרגש שככה זה גם פה.
תחליטו אתם אם אתם רוצים לנצח, או להיעלם מפה.