28 באפריל 2014

חברה אזרחית


חוד החנית של המאבק בארגוני זכויות האדם, נגו”מ, מופעל על ידי עובד ממשלה. זה לא המקרה היחיד. הגיע הזמן שהכנסת תחקור איך חותרת לשכת נתניהו תחת הדמוקרטיה הישראלית.

"שלום, יש לי את הכבוד להציג את הארגון NGO Monitor, ואני חושב שאני אהיה הדובר הראשון שידבר ממבט לא ממשלתי ולא קוואזי-ממשלתי, אלא ממבט של מה שנקרא: חברה אזרחית."

לפעמים אתה מחפש אקדח מעשן, והוא בעצם מול העיניים שלך. כזה הוא המקרה של ג’ראלד שטיינברג.
במשך שנים, אנחנו עוקבים אחרי אמירות, רמיזות, שמועות על כך שבנימין נתניהו מוטרד עד כדי כך מארגוני זכויות האדם, שהוא מקדיש חלק ניכר מזמנו וממרצו למאבק בהם. המאבק הזה תועד בבלוג הזה ואצל החברים של ג'ורג' בצורה מפורטת. והשבוע, בעקבות טיפ, עיינו בקורות החיים של שטיינברג (זהירות, מסמך). שם, תחת "פעילויות נוספות", מעיד שטיינברג על עצמו שהוא משמש כ”יועץ לממשלת ישראל”, וכחבר ב-steering committee, Forum on Antisemitism, Office of the Prime Minister. בפרופיל שלו ב-NGO Monitor, שטיינברג מתאר את עצמו כ”יועץ למשרד החוץ.” הוא מתואר עוד כיועץ של המועצה לבטחון לאומי, שהוא גוף השייך למשרד ראש הממשלה.

צילום מתוך קורות החיים של שטיינברג, החלקים הרלוונטים מודגשים בצהוב
במילים אחרות, ג’ראלד שטיינברג עובד עבור בנימין נתניהו. למה זה חשוב? כאן צריך להסביר, קודם כל, מה שטיינברג והארגון שלו מנסים לעשות. נתחיל מההגדרה של NGO: ארגון חוץ ממשלתי, שמבצע פעולות שממשלות מתקשות לעשות או לא רוצות לעשות. ארגונים כאלה מכונים בישראל “ארגוני החברה האזרחית” או ארגוני זכויות אדם, הכל על פי הפונקציה שלהם. הם עושים עבודה שממשלות לא יכולות לעשות, בדיוק משום שחלק מרכזי מהתפקיד שלהם הוא מתיחת ביקורת או חשיפת פשעים של הממשלות.

מטבע הדברים, לממשלות יש יחס דו משמעי כלפי ארגונים כאלה. בישראל הוא חד משמעי: בשנים האחרונות, מנהל הימין היהודי מסע פוליטי שמטרתו לבלום את יכולת הפעולה של ארגוני החברה האזרחית וארגוני זכויות האדם. הם מספקים יותר מדי מידע על איך הממשלה הישראלית פועלת בפועל, בין אם מדובר בחשיפת משטר האפרטהייד שקיים בשטחים הכבושים, בין אם מדובר במידע על האופן שבו ממשלת ישראל מחלקת מחדש את העושר כך שהאלפיון העליון מקבל יותר על חשבון שאר החברה. שורה של חוקים נמצאים בצנרת של הכנסת, שמטרתם להשתיק ארגוני זכויות אדם וארגוני חברה אזרחית.

מטרת הדגל של הקמפיין, שנגו”מ היה המוביל שלו, היתה הקרן החדשה לישראל, שמספקת את הכספים ללא מעט מהארגונים הללו. נתניהו - שכבר הודיע בעבר שהאויבים הגדולים של ישראל מבחינתו הם “הארץ” והניו יורק טיימס - רצה לתקוף אותה, אבל הוא ידע שהתקפה ישירה עליה ועל ארגוני זכויות האדם והחברה החברתית מצדו או מצד הממשלה לא יזכו ליותר מדי אמינות, ויגררו אותו ואת הממשלה למאבק מלוכלך, שיגרום לממשלת ישראל להיראות דומה יותר מדי לממשלת פוטין ויסדוק עוד יותר את הציפוי הדק גם כך של “מדינה דמוקרטית.”   

אז במקום התקפה ישירה, הגיעה התקפה עקיפה. היא התבצעה על ידי מספר ארגונים שהעמידו פני ארגונים לא ממשלתיים, אבל לא היו כאלה. נגו”מ, ראינו, מנוהלת על ידי אדם שעובד עבור משרד ראש הממשלה. כלב התקיפה העיקרי של הקמפיין היה “אם תרצו,” אבל הוא הסתמך לא מעט על דו”חות שנכתבו על ידי נגו”מ. “אם תרצו” מקושרת לנתניהו: איש הקשר שלו, יואב הורוביץ - מי שהיום הוא עושה דברו ברשות השניה - העביר ל”אם תרצו” 74,180 ש”ח בשנת 2008. היו”ר והמייסד של “אם תרצו”, רונן שובל, אמר לאחרונה שהוצע לו לקבל את תפקיד ראש לשכת ראש הממשלה. “אם תרצו” היא תולדה של “מאבק המילואימניקים” אחרי מלחמת לבנון השניה, שהיום אנחנו יודעים שנוהל בחשאי על ידי לשכת נתניהו, כשהיה ראש האופוזיציה. 

ארגון שלישי, שמעמיד פני ארגון לא ממשלתי אבל משמש את ממשלת ישראל, הוא “שורת הדין.” הוא משמש בעיקר ככלב תקיפה בחו”ל, במיוחד נגד תומכי BDS - לאחרונה הם מנסים לתבוע פרופסור אוסטרלי, ג’ייק לינץ’ שסירב להעסיק ישראלי, בטענה שהוא עבר על חוקי השנאה של אוסטרליה. כפי שצויין כבר, בהסתמך על מסמכי וויקיליקס, “שורת הדין” מופעל בפועל על ידי ממשלת ישראל והמודיעין הישראלי. הוא, אגב, מגדיר את עצמו כ"ארגון זכויות אדם יהודי." 

ארגונים כאלה מכונים GONGO - Government Operated Non-Government Organizations, קרי ארגונים שמופעלים על ידי הממשלה בזמן שהם מעמידים פנים שהם ארגונים עצמאיים. כשבוחנים את עדותו של שטיינברג בפני ועדת העליה, הקליטה והתפוצות, (זהירות, מסמך) הוא עצמו כמעט חושף את השיטה:

"לקח למשרדי הממשלה מספר שנים להבין שמדובר במלחמת קיום נגד מדינת ישראל. זו דה-לגיטימציה בכל המובנים, מהבדואים, ומה שלכאורה קק"ל עושה, משתמשים במסרים ובשפה של מוסר, פשעי מלחמה, אפרטהייד, כל הנושאים האלה ביחד. וזה דורש תגובה כמו במלחמה, ולצערי הרב, אני חשוב שזה עדיין לא נתפס בהרבה מקומות. […] לקח הרבה שנים להבין שמדובר כאן בתעשייה שלמה ושצריכים התקפות נגד. אני חושב שהתקפות הנגד נגד הארגונים שמובילים את זה לא קלה למסגרות ממשלתיות, אני לא רואה, עם כל הכבוד, וכמה שאני מעריך את משרד החוץ ואת משרד ראש המשלה, הסוכנות היהודית וארגונים אחרים – זה צריך לבוא מהחברה האזרחית. זה NGO נגד NGO. אם זה Human Rights Watch, ואם זה Amnesty International, אם זה בתקשורת, אז צריכים להיות ארגונים שעומדים מול התקשורת. יכול להיות שיש מקום ליותר שיתוף פעולה, העברת האינפורמציה, ולבנות אסטרטגיה בין גורמים ממשלתיים וגורמים לא ממשלתיים, אבל לבקש מהממשלה לפתור את כל הבעיות האלה, אני חושב שזה לא ריאלי." 

אז לשכת נתניהו בנתה לה ארגוני-דמה. כל כך דמה, שהמייסדת של אחת מהם מתפארת בקשרים שלה עם המודיעין הישראלי, אחר עובד בלשכת ראש הממשלה, וארגון שלישי מקבל כספים דרך איש סודו של ראש הממשלה.

 מעניין לשים לב לעדויות של בנט ואיילת שקד, שניהלו עוד ארגון עצמאי לכאורה, “ישראל שלי”, שהסתבר כארגון קש: הם אמרו שנתניהו שילם להם בשעתו, כשעבדו בלשכה שלו, ללא קבלות וללא רישום, וכששרה נתניהו חשפה את העובדה ודרשה חזרה את הכסף, הם נאלצו להתפטר. נתניהו לא נחקר על מה שנראה על פניו כעבירת מס. אנחנו יודעים שנתניהו שילם לשקד ובנט בשחור; אנחנו יודעים ש”אם תרצו” ניסתה להסתיר את התרומה של הורוביץ במשך שנתיים, עד שרשם העמותות איים עליה בסגירה. אנחנו יודעים ש”אם תרצו” ונגו”מ קיבלו אישורים שלא לדווח על חלק מהתרומות. צריך לתהות כמה כסף העבירו נתניהו ומקורביו לארגונים דומים. בהחלט יתכן שמה שראינו עד כה הוא רק קצה הקרחון.

חשוב להדגיש: עיקר העבודה של ארגוני הדמה האלה היא מול החברה הישראלית או מול יהודים בחו”ל. זו צורת הפעולה הקבועה של ארגוני hasbara. נתניהו מעוניין להדק שורות בבית, על ידי הצפת הדיון הציבורי במידע כוזב, שמטרתו הכחשת ארגוני החברה האזרחית, שלכאורה מגיע מארגונים עצמאיים ובלתי תלויים - שלגמרי במקרה, מקושרים אליו. במלים אחרות, ארגוני נתניהו - וחשוב לזכור: נתניהו הוא הסיפור כאן, שטיינברג הוא פיון - נוקטים בדיוק בטקטיקה שבה הם מאשימים את ארגוני החברה האזרחית: Sock Puppetry (הפעלת בובות). כלומר, הם מעמידים פנים שהם משרתים מטרה אחת בזמן שבפועל, ותחת מספר שמות, הם משרתים מטרה אחרת לגמרי - ומזהמים את הדיון הציבורי באופן שהצהרות ממשלתיות רשמיות לעולם לא יכלו להשיג. לנגו”מ, אגב, יש היסטוריה ארוכה של זיהום השיח הציבורי באמצעות שתילת שקרים ו-sock puppetry 
 
זה צד אחד של מלחמתו של נתניהו בחברה החופשית הישראלית. הצד השני הוא הפעלת כוחות הממשלה נגד ארגוני החברה החופשית. נגו”מ אומרים, בעמוד התרומות שלהם, ש”תרומות ל-NGO Monitor הינן פטורות ממס בישראל.” לא מצאנו את הנייר הספציפי הזה, אבל נאמין להם. בדיוק בימים אלה, מנסה רשות המסים לשלול את הפטור ממס של ארגון זכויות אדם ותיק (ומטרה ותיקה של נגו”מ), רופאים לזכויות אדם. כמו כן, לראשונה, הודיעה רשות המסים בכתב לבצלם מדוע הוא לא מקבל פטור כזה:
"במקרה דנן, נראה כי מטרותיה העיקריות והמוצהרות של העמותה נושאות אופי וגוון פוליטי מובהק, וככאלה, נוגעות ומתייחסות לסוגיות השנויות במחלוקת ציבורית ו/או פוליטית." 

צילום מתוך מכתב הדחייה ששלח רשם העמותות לבצלם
כלומר, ביקורת על ממשלת ישראל ופעולותיה היא “בעלת אופי וגוון פוליטי מובהק” - אבל ארגון שהמטרה שלו היא לנגח את בצלם וארגונים דומים (”זה NGO נגד NGO”), זה כבר לא פוליטי. כלומר, פעילות פוליטית שהמטרה שלה היא תקיפת מתנגדי הממשלה, הופכת מבחינת רשויות המס למשהו לא פוליטי. השימוש ברשויות המס נגד יריבים פוליטיים של הממשלה היא כלי ידוע לשמצה; בין השאר, התפרסם בכך ריצ’רד ניקסון.

המתקפה של ממשלת נתניהו על החברה החופשית בישראל מגיעה משני כיוונים: האחד, יצירת מצג שווא של "ארגונים מודאגים" שתוקפים את ארגוני החברה האזרחית; השניה, השימוש בכוח הרשות כדי לדכא פעילות פוליטית לגיטימית. בנימין נתניהו מנהל מלחמה נגד החברה הישראלית הן תוך הטעייתה, הן תוך שימוש בכוח הממשלה. הגיע הזמן שהכנסת, שתפקידו הוא לפקח על הממשלה, תתעורר - והדבר הראשון שהיא צריכה לעשות הוא להקים ועדת חקירה, שתבדוק את הקשר בין נתניהו ובין נגו”מ, “אם תרצו” ו”שורת הדין.” אם היא הקימה ועדה לחקר התקרית בעמונה, זה - על פניו, קשר נגד הציבור - ודאי נושא ראוי.  


(הפוסט נכתב בשיתוף עם יוסי גורביץ) 


26 באפריל 2014

הסתה

משרד המידע הפלסטיני פרסם את דו"ח ההסתה הישראלית נגד פלסטינים לשנת 2014. תוכלו להוריד את החלק השלישי של הדו"ח באנגלית מאתר המשרד, ואת החלק הראשון ישירות מכאן. קוראי הבלוג הנאמנים יודעים שאת הכיף שלי אני מוצא בדרך כלל בדו"חות של כל מיני ארגוני ימין קיקיוניים, אצל פרופסורים מטורללים, או בפרוטוקולי וועדות הכנסת, אבל אחרי שעברתי על הטקסט המופלא הזה החלטתי שזה יהיה פשע לוותר על קריאה ביקורתית בו. לשיקולכם.

***

הציטוט הראשון שבוחר הדו"ח להביא כדוגמא להסתה בתקשורת הישראלית מגיעה מהטור השבועי של אחד, ניר ארצי, נביא-זעם-בשם-עצמו, באתר החרדי "כיכר השבת": "מה שקורה במדינות ערב זו מלחמה שהכריז אלוהים נגד הערבים כדי שיהיו עסוקים בענייניהם במקום בישראל". עכשיו, נניח שזה היה ציטוט מדויק (וזה לא), איפה כאן ההסתה? האם זו הדוגמא הקיצונית ביותר שיכלו למצוא מחברי הדו"ח להסתה בתקשורת הישראלית?
מכיוון שמדובר בדו"ח לשנת 2014, הדוגמא העדכנית השניה שמביאים מחברי הדו"ח היא מתוך ראיון רדיו שערך אז השר לבטחון פנים גדעון עזרא בשנת 2002 ברשת ב'. עזרא מצוטט כאומר שערביי ישראל הם "האסון הגדול שלנו". אכן, דברים חמורים מפי השר לבטחון פנים, הבעיה היא שהם לא נאמרו ברשת ב' ב-2002, אלא בראיון בידיעות אחרונות באוקטובר 2004, כאשר עזרא כיהן כשר התיירות. זו אולי נראית כמו נוקדנות מעצבנת, אבל זו אפיטומה לאיכות הדו"ח הרשמי הזה, שנכתב בזלזול על ידי אנשים חסרי כשרון עד כדי כך שוודאי היו מתקבלים לעבודה אצל מקבילם הישראלי איתמר מרכוס. בשלב הזה המשכתי לחפור בדו"ח הזה רק כדי לראות אילו עוד פנינים הוא יפיק, ובחיי שלא התאכזבתי. אם אין לכם כח לעבור על הכל, תרגישו חופשיים לדלג למטה לחלק המופיע מתחת לכוכביות.

הדוגמא הבאה שמביא הדו"ח גם היא בת כעשור: הפרופסור דוד בוקעי מאוניברסיטת חיפה שטען, כביכול, שמוחמד הוא טרוריסט. הפרשה הזו, לו היה טורחים כותבי הדו"ח לעקוב אחריה, התבררה כעורבא פרח. הטענה הזו נטענה על ידי סטודנט שעמד להכשל בקורס, כאשר עדים רבים תומכים בגרסתו של הפרופסור שהדברים לא נאמרו כלל. איך מגיעה פרשה נידחת כזו עשר שנים מאוחר יותר לדו"ח רשמי של המדינה הפלסטינית? לכותבי הדו"ח הפתרונים.
נציג נוסף המצוטט בדו"ח הוא עוד גזען מטורלל בשם משה חסדאי המפרסם את דעותיו החשוכות באתר "חדשות מחלקה ראשונה" ובבטאון הפוגרומיסטים "הקול היהודי". הדו"ח טוען שב-28 במאי 2013 פרסם חסדאי מאמר המכנה את הפלסטינים נאצים, והוא כמובן לא נסמך על המקור, אלא על דיווח המסלף את הטקסט המקורי, שאינו ראוי לקריאה, אגב, אך אין בו אזכור לנאצים.
נמשיך: לטענת הדו"ח, ב-19 במאי 2013 פרסם אחד, ראובן ברקו, מאמר דעה בחינמון "ישראל היום". נעצור כאן, כי הגליון המלא נמצא ברשת וברקו דנן לא מופיע בו כלל. גם כאן לא טרחו כותבי הדו"ח לברר את הפרט הקטן הזה לפני ששמו עליו חותמת רשמית. לא התעצלתי ומצאתי את המאמר שהם מכוונים אליו שפורסם שלושה ימים קודם לכן, אבל גם שם לא מופיעים הדברים המיוחסים לו.
הקורבן הבא של הדו"ח הוא עוד פובליציסט עלום בשם בועז שפירא (או Boaaz Shabira כפי שהוא מכונה בדו"ח) המפרסם גם הוא ב"חדשות מחלקה ראשונה". הדו"ח טוען שהוא כתב "רוצחים...אין מקום לערבים במדינת ישראל". ובכן, קראתי את המקור, וכמה שהוא גזעני וקלוקל, דווקא הדברים האלה לא כתובים בו.
הציטוט האחרון להסתה בתקשורת הישראלית מגיע מגולדה מאיר, לא פחות, אבל מכיוון שהיא נפטרה לפני קרוב לארבעים שנה, סלחו לי אם לא אקח את זה ברצינות כתמונת מצב עדכנית.
וזהו, אלה הם שבעת הציטוטים המובאים בדו"ח. אפס משבעה מהם מדוייק. יופי פלסטין.

***

החלק המעניין ביותר בדו"ח, אם אפשר לקרוא לו כך, זה החלק השלישי שלו, ובמיוחד זה הדן בהסתה בחומרי הלימוד הישראלים. הידעתם,למשל, שבבתי הספר לומדים באמצעות ספר הנקרא "גאוגרפיה של ארצנו ישראל" מאת אלישע אפרת ובו נקבע שלישראל אין גבולות קבועים בגלל שגבולותיה נמשכים מהנילוס ועד לפרת? או שבכיתה ג', תלמידים משתמשים בספר מאת ב. אחיה ו-מ. הרווס (כמה שחיפשתי לא מצאתי ספר כזה) בו נקבע ש"כל אינצ' בפלסטין היה בבעלות היהודים אפילו בגליל, בגדה המערבית, בחוף, או במדבר".
כאשר מגיעים התלמידים לתיכון, הם משתמשים בספר "חינוך לאומי" מאת שלום אבקר (אין כזה, אגב), בו הם לומדים שהסיבה היחידה שמדינות ערב לא משמידות את ישראל היא לא כי הן אינן רוצות, אלא רק כי אינן יכולות.
אבל הכיף האמיתי הוא בספרות. בחומר הלימוד, אליבא מחברי הדו"ח, מופיע גם הסיפור "אבק בעין" בו לומד כל ילד יהודי כי "ערבים הם כמו כלבים. אם הם רואים שאתה מפחד מהם ולא עושה כלום הם יתקפו אותך, אבל אם תכה אותם הם יפחדו ממך ויברחו". סיפור נוסף אותו מלמדים בבתי הספר הישראלים הוא "הלוחם הזקן" מאת הסופר "יורי אוונס" (Yore Evans), ובו מצוטט הדיאלוג המופלא הבא: "הילדה הקטנה שאלה אותי: מי גנב את הירח? הערבים, עניתי. מה הם יעשו איתו? היא שאלה. הם תולים אותו על הקיר שלהם. ומה איתנו? תהתה, עניתי לה: אנחנו הופכים את הירח למנורות קטנות להאיר בהן את ארץ ישראל כולה. מאז אותו זמן הילדה הקטנה חולמת על הירח ועדיין שונאת ערבים כי הם גנבו את חלומותיה ואת אלה של אביה גם כן".
עוד יצירה על ברכיה מתחנכים הצעירים הישראלים, על פי הדו"ח, כמובן, היא הפואמה "מעשה" (Tale) מאת מחבר אלמוני: "זאב הוא ילד קטן, הוא חי בארץ הזו כאשר הפולשים (פלסטינים) הקיפו את העיר. זאב מת. כיצד הוא מת? איש לא יודע. האם מרעב? האם תחת עינויים? האם מקליע תועה? האם תחת פרסות הסוסים? איש לא יודע. אבל האם תרצה אתה למות כמו זאב? לא. אז כוון את הרובה אל הערבים" (ההדגשה במקור).

לכשלעצמי, לא הצלחתי לאתר אף אחד מהסיפורים האלה בקאנון הישראלי. כן מצאתי אותם ב"מחקר" עילג של האוניברסיטה האיסלמית של עזה עם הכותרת "התמונה של האדם הערבי בספרות ישראלית" מ-2013, שם ככל הנראה מחברו, המאם סיאם, פשוט כתב את הסיפורים האלה בעצמו, ומשרד המידע הפלסטיני אימץ אותם כאילו תלמידי ישראל באמת גדלים עליהם.

***

לא חסרות דוגמאות להסתה נגד פלסטינים בחברה הישראלית. אם דרך הארגון הפרוטו-פאשיסטי אם תרצו וה"נכבה חרטא" שלו, כל מאמר, כמעט, בבטאון הפוגרומיסטים "הקול היהודי" שעורכיו צפויים לעמוד לדין על הסתה, הסגידה לרבנים ואישי ציבור שמקדשים את דרכו הגזענית של נביא טוהר הגזע היהודי מאיר כהנא, קידום ממוסד של "עבודה עברית" המסווה אפליה תעסוקתית, והרשימה עוד ארוכה, מה שהופך את הדו"ח הפלסטיני הנ"ל לנלעג הרבה יותר. המציאות מעוותת מספיק כדי להמנע מדו"חות מסולפים שכאלה, משני הצדדים. כסף רב נשפך על יוזמות כמו "מבט לתקשורת הפלסטינית" שאפילו בית המשפט קבע כי היא מסלפת ומעוותת את המציאות בדיווחיה, NGO מוניטור שביקרתי כבר כמה מעבודותיה העלובות יותר, ורבים אחרים.
כמות האנרגיה שמושקעת בלהאשים את הצד השני היא בלתי נתפסת. זה הבסיס של כל מערך התעמולה, או ה"הסברה" כפי שהוא מעדיף להיקרא. אם אפילו חצי מהמשאבים המושקעים בלהצביע על הצד השני ולצעוק חמאס היו מושקעים בחינוך לסובלנות וקידום מאמצי הידברות, כל העולם היה נראה אחרת לגמרי.



18 באפריל 2014

ר'אלב

את ר'אלב הכרתי דרך חבר משותף כשהמצב בכפר קדום החל להחמיר והפעולות הישראליות נגד התושבים נעשו אלימות יותר ויותר. הוא נעצר כמה ימים קודם לכן ע"י השב"כ וביקשתי שיספר לי קצת על ההסלמה שערך צה"ל נגד התושבים. קודם דיברנו קצת ברשת, ואח"כ גם באופן אישי כשהגעתי להשתתף בהפגנות יום השישי בכפר. הוא סיפר לי על לימודיו באוניברסיטת ביר זית, שם הוא לומד שפות, על החיים של צעיר פלסטיני משכיל תחת הכיבוש הישראלי, על איך נלקח על ידי חיילים במצוות קצין שב"כ שיכור כח המכונה "קפטן סברי", שסטר לו פעמיים וניסה לגייס אותו להיות משת"פ. הוא סיפר לי שהוא לא מאמין באלימות. שהוא רוצה רק לחיות. ואכן, הוא לא הרים אפילו אבן אחת במהלך כל ההפגנה. הוא לא צעק סיסמאות, הוא לא דחף אחרים, הוא היה נוכח. לא באופן שונה מאוד מנוכחותי אני. הוא היה, למעשה, אחד האנשים העדינים ושוחרי השלום ביותר שיצא לי לפגוש במהלך מסעותי בגדה.
ביום שישי שעבר נעצר ר'אלב במהלך ההפגנה השבועית. הוא עמד, כהרגלו, בין המפגינים, וכאשר שעטו החיילים קדימה מעד ונתפס. בדיון הארכת המעצר שנערך השבוע בסאלם הסתבר שהמדינה מאשימה אותו בארבעה אישומים חמורים:
1. השתתפות בתהלוכה ללא רשיון: מכיוון שהדמוקרטיה הישראלית אוסרת על פלסטינים להפגין, ומ-1967 ועד היום לא ניתן אפילו אישור אחד להפגנה כזו, כל התקהלות או תהלוכה היא בלתי חוקית בהגדרתה. סעיף האישום הזה, בעצם, אומר שר'אלב נעצר כי הוא פלסטיני בדמוקרטיה הישראלית.
2. הסתה: שלושת עדי התביעה טוענים שר'אלב קרא לאחרים ליטול חלק בידוי אבנים. מכיוון שהעדים במדים התקרבו לר'אלב מספיק רק ברגע האחרון, תמהתני כיצד הצליחו לשמוע, מבעד לקקופוניה של ההפגנה, כיצד ר'אלב, שאינו דובר עברית, אגב, הסית אחרים לידות אבנים. מכיוון שמדובר בבוגרי מערכת החינוך הישראלית הסיכויים הם ששלושת העדים לא שולטים בשפה הערבית, ולכן גם הסעיף הזה תמוה עד מאוד. אוכל להעיד שגם כשעמדתי אני בתוך הקהל הפלסטיני השועט ונמלט חליפות בנסיבות דומות לא הצלחתי בתוך המהומה להבין מי מסית ומי מוסת. איך הצליחו החיילים, שכנראה אינם דוברים את השפה, ושעמדו עשרות מטרים לפחות מר'אלב הצליחו להבין כי הוא מסית אחרים ליידות אבנים? לזה אין לי תשובה.
רגע המעצר. שימו לב היכן נמצאים החיילים שהעידו נגד ר'אלב

3. ידוי אבנים באמצעות רוגטקה וידוי גז לעבר החיילים: שלושת העדים מאשימים את ר'אלב כי יידה לעברם אבנים, בין היתר באמצעות "קלע דוד" (רוגטקה), וכי השליך עליהם גז מדמיע. אציין כי עדים רבים עימם דיברתי היום נשבעו כי ר'אלב מעולם לא החזיק קלע שכזה, וממילא קלע כזה לא נתפס בכליו. הסעיף הזה הוא המצאה מרושעת, עדות שקר של החיילים. הלאה: השליך עליהם גז מדמיע. מאיפה לר'אלב גז שכזה? השתתפתי בהפגנות רבות בגדה, ומעודי לא ראיתי פלסטיני מסתובב עם רימון או מיכל גז מדמיע מעצמו. כן קורה שכשהחיילים יורים או משליכים גז לעבר המפגינים יבעט מפגין זה או אחר ברימון כדי להזיזו מהדרך. לעזאזל - גם אני עשיתי את זה. בעיטה קצרה ברימון ואפשר לנשום שוב. זה לא פשע, וזו לא עבירה.
4. (זה משהו מיוחד, סלחו לי על אורך הסעיף): הנאשם הנ"ל באזור עשה מעשה או מחדל שיש בהם פגיעה, היזק, הפרעה, או סכנה לבטחון האזור או לבטחון כוחות צה"ל, או לפעולתם, שימושם, או בטחונם של כל אחד מאלה: כלי שיט, כלי טיס, נמל, רציף, מזח, מעגן, שדה תעופה, מסילת ברזל, נתיב מים, דרך, דרך עפר, קטר, כלי רכב, כלי משא או כל אמצעי של הובלה ציבורית, או תקשורת ציבורית, או כל מפעל, מוסד, או ציוד המשמש או מסוגל לשמש ליצורם, הספקתם, החסנתם, העברתם, מסירתם או הפצתם של מים, דלק, גז, או חשמל או כל רכוש אחר של מדינת ישראל או של צה"ל. זהו. כאן אתם ודאי מדמיינים את ר'אלב צונח בנמל חיפה עם טיל בליסטי ומנקב חורים בספינות וקטרי חילות הים והיבשה. אבל לא. מדובר בהבערת צמיג וגלגולו לעבר ג'יפ של צה"ל. ולא שאני מזלזל בחומרת הדברים, אבל אין שום סיכוי שר'אלב עשה את זה. כל מי שנגע אי פעם בצמיג, קל וחומר צמיג בוער, יודע שידיו ובגדיו נצבעים בצבע שחור ומטונף. ידיו וחולצתו של ר'אלב, לעומת זאת, לא היו כאלה בעת מעצרו. גם כאן ה"עדים" פשוט משקרים. מישהו אכן הצית צמיגים, ולמרות שמאות תמונות צולמו במהלך הארוע אף לא אחת מהן מראה אפילו צמיג אחד בקרבת הג'יפים, נניח אפילו שזה קרה, אבל זה פשוט לא היה ר'אלב. זה בלתי אפשרי טכנית.

***

ר'אלב הוא קורבן הנסיבות. אתרע מזלו והוא נולד בכפר קדום לאב ואם פלסטינים. אתרע מזלו והכפר נתון ללחץ ואלימות מצד קצינים ישראלים שיכורי כח המבקשים לעשות שם לעצמם. אתרע מזלו והוא בחר לא לכופף את הראש כפי שמצפה ישראל מכל אדם שאינו יהודי. אתרע מזלו והוא מעד ונתפס בינות לעשרות המפגינים שעמדו שם באותו אחר צהריים. אתרע מזלו ושלושה חיילים שקרנים חתמו על עדות בשבועה המאשימה אותו בדברים שלא עשה. אתרע מזלו והוא נתון לחסדי מערכת המשפט הצבאית, שאינה רואה צדק אלא רק גזע. אתרע מזלו ולאיש בישראל לא ממש אכפת אם עוד פלסטיני יבלה את החודשים או השנים הקרובות בכלא על פשע שלא עשה.

צדק, חופש, דמוקרטיה, הערכים שאנחנו מקדשים כל כך, אלה דברים שצעיר פלסטיני יכול רק לחלום עליהם בעודו נתון לחסדי מערכת צבאית אטומה ומטופשת שלא רואה אותו כאדם אלא כאויב. כמטרד שצריך להרחיק.
ר'אלב חייב להשתחרר לא רק בשבילו ובשביל משפחתו, אלא גם בשבילנו כמדינה הרואה עצמה מדינת חוק. עם אחוז הזיכויים במערכת המשפט הצבאית עומד על 0.29%, פחות משליש אחוז, איזה סיכוי יש לר'אלב לעמוד מול שלושת עדי התביעה לובשי המדים תומר גבאי, עילי יוסף הלוי, וגיא אלבוחר, שנתנו עדות שקר לבית המשפט הצבאי? רק לחץ מצידנו לחשוף את שקרי שלושת החיילים האלה יצליח, אולי, להטות את הכף לטובתו. לכן הפעם אני מבקש מכם, מתחנן אפילו, עשו מה שתוכלו כדי לגרום לכמה שיותר אנשים לראות את הפוסט הזה. שכמה שיותר אנשים יראו את העוול שנעשה בשמנו כלפי ר'אלב ומאות ואלפים כמותו מדי חודש ומדי שנה. זה גם בידיים שלנו לשים סוף לשקר הזה. ישוחרר ר'אלב אשתיוי לאלתר!



14 באפריל 2014

צו איסור פרסום

האזרח הישראלי מאג'ד כיאל, אקטיביסט המתגורר בחיפה, חזר השבוע מכנס 40 שנה לעיתון אל-ספיר שנערך בביירות. דבר נסיעתו היה ידוע למשפחתו, למכריו, לחבריו, ולכל מי שנכנס לדף הפייסבוק שלו, ואפילו פרסם על כך מאמר בעיתון. לא בדיוק שליחות סודית. לדאבוני, בעקבות צו איסור פרסום שהוציא השופט זיאד פלאח בפרוטוקול שעל פי מקורות זרים מתפרסם במלואו ברשת, אני לא יכול לספר לכם איפה נמצא כיאל עכשיו, למרות שמשפחתו, חבריו, מכריו, וכל אדם עם חיבור לרשת יכול לברר את זה בקלות. מי לא יכול לדעת איפה הוא? אזרחי ישראל הנסמכים על התקשורת הישראלית.

מאותה סיבה, למשל, לא שמעתם גם על מוחמד אבו ח'ידר, עיתונאי מירושלים שנעצר בנובמבר ע"י כוחות הבטחון אחרי שחזר מביקור במצרים. הארגון הבינ"ל כתבים ללא גבולות הוציא גינוי רשמי, כל מי שח'ידר נפגש איתו אי פעם שמע על דבר המעצר, אבל אזרח ישראל הנסמכים על התקשורת הישראלית - כלום.

גם את קורותיהם של כעשרה עורכי דין ישראלים ופלסטינים לא יכולתם לגלות במשך כחודש מרגע מעצרם, למרות שפרטי הפרטים של הפרשה היו ידועים לכל מי שרק ביקש לדעת. הם נעצרו ב-24 בפברואר ודבר מעצרם הותר לפרסום רק ב-6 באפריל. מעל חודש בו אזרחי ישראל הנסמכים על התקשורת הישראלית לא ידעו דבר. אגב, יש עוד קבוצה של עורכי דין ישראלים ופלסטינים עצורים שגם את דבר מעצרם לא יכלו אזרחי ישראל הנאמנים לדעת. הם גם לא יכלו לדעת שהם התלוננו על שימוש בעינויים במהלך חקירתם.

דוגמא נוספת, טיפשית במיוחד, סיפק חיים לוינסון בעמוד הפייסבוק שלו: שני נערים הדפיסו במדפסת הביתית כמה דפי A4 שאת תוכנם אי אפשר לדעת, אלא אם כן יש לכם חיבור לאינטרנט.

***

הדוגמאות האלה ועוד רבות רבות אחרות באות להראות שצו איסור הפרסום הניתן באופן אוטומטי לכל גחמה של שירותי הבטחון הוא אווילי ומיותר. אם כל מי שבאמת מעורב בפרשה יודע את פרטי פרטיה, הצורך היחיד שהצו בא למלא הוא הסתרה של פעולות אנטי-דמוקרטיות מעיני הציבור, כמו למשל מניעת מפגש עם עורך דין או פרקטיקות חקירה פסולות. יתרה על כך: עצם האיסור על דיון בעניין מסוים ואיום במעצר על אלה שכן מבקשים לדבר עליו מעודד חתרנות במעגל שמזין ומגביר את עצמו. המדינה הופכת אנשים המבקשים לדבר על גבולות חופש הביטוי לפושעים, ואם הם פושעים - כל מה שיגידו הוא בגדר בגידה ועבירה על החוק. טאוטולוגיה הלרית.
מה שהיה פעם אמצעי חקירה הפך לכלי נגד הציבור עליו הוא אמור, כביכול, להגן. הצידוק היחיד שעוד נותר להוצאת צו כזה הוא מניעת הפעלת לחץ ציבורי, שכן אם הציבור לא יודע - הוא לא יכול להתקומם נגד מה שנראה התעמרות של המדינה באזרחיה ממניעים פסולים.
מה שהממשלה לא מבינה הוא שכאשר סותמים לאנשים את הפה, הם מוצאים דרכים אחרות להתבטא, והדרכים האלה רק ירחיקו אותם ממנה, ולא להפך. "תרופת ההרגעה" הזו, הבורות המבורכת שמבקשת המדינה להשית עלינו, האזרחים, היא חרב פיפיות: ככל שתסתירו מאיתנו, כך נבקש לדעת עוד. ככל שתעבדו במחשכים, לשם נכוון את זרקורינו.
המגמה הזו של ההסתרה רק הולכת ומתגברת. היא נובעת הרבה מתסכול. אפשר לראות דוגמא קיצונית שלה במהלך שמוביל שר הבטחון יעלון למען כליאה ללא משפט של מתנחלים, דבר המרחיב את הפגיעה האנושה באופי הדמוקרטי של מדינת ישראל הקיים גם כך מעצם כליאתם של מאות פלסטינים ללא משפט וללא ראיות. אסור לנו לעמוד מנגד כאשר המדינה מנסה לגזול עוד קצת, להרחיב את האמצעים האלה, להגביר את החושך. אם לא נצעק עכשיו, אחר כך כבר כבר יהיה מאוחר מדי.


11 באפריל 2014

עבודה עברית

לפני כעשר שנים הורד מהרשת בקול סערה אתר שקידם "עבודה עברית" ומפעיליו פירסמו, בלחץ בית המשפט, התנצלות "על הפגיעה ברגשות או בכבוד האדם או נזק שנגרם אם נגרמו לאדם או לציבור כלשהו מפרסומים באתר". האתר פירסם משרות המיועדות ליהודים בלבד, דבר שלפני עשור נשמע חריג עד כדי פסילתו באשמת אפליה אסורה. מאז נסחפנו הרבה ימינה, והיופמיזם הזה קיבל חיים משלו והגיע עמוק לתוך המיינסטרים:
משרד העבודה והרווחה מממן לימודים במכללת "צבי" (ציונות בונה בישראל) הנמצאת בקריית ארבע וקוראת לעבודה עברית בלבד. בירושלים החלו להפיץ עצומות שהחותמים עליהן מתחייבים לקנות בבתי עסק שמעסיקים יהודים בלבד, תחת הכותרת "עבודה עברית". אתרי אינטרנט המעודדים עבודה עברית צצים כפטריות אחרי הגשם, מצוידים בשלל טיעונים גזעניים ובלתי מתחמקים כמו "סכנה ביטחונית בהעסקת אויבינו ובעיית ההתבוללות הנוצרת במגע היום-יומי עם כאלו שאינם בני ברית", או מצטטים איזה אדם בזוי המתהדר בתואר רב בשם קנייבסקי, האומר כי "על פי ההלכה אסור בשום אופן להעסיק ערבים, ובפרט בישיבות. זה חשש מסכנת נפשות", עיריות מכריזות שיעסיקו יהודים בלבד, ועוד ועוד ביטויים שונים של אפרטהייד גלוי ובלתי מתנצל.

המיליציה הגזענית "השומר החדש" מפעילה בין שאר פעולותיה תכנית של "עבודה עברית", הקוראת לצעירים יהודים לעבוד בעבודה חקלאית. בחגי ישראל הם עורכים בין השאר "הפנינג" בחוות של חקלאים יהודים (ויש גם אזהרה: "האירועים אינם מותאמים ליהודים שומרי תורה ומצוות, שכן במקום יתקיימו ריקודים מעורבים ושירה עברית אל תוך הלילה, בסגנון החלוצים שבטרם קום המדינה"), וכל זה נעשה כשהם לא מנקבים צמיגים של פלסטינים או מפוצצים כנסים הקוראים לדו-קיום. הארגון הזה, שלא מנסה להסתיר את מדיניות האפרטהייד שהוא מקדם, ממומן ונתמך באופן ישיר על ידי הממשלה ועל ידי צה"ל: סילבן שלום, בתפקידו כשר לפיתוח הנגב והגליל, העביר להם 15 מיליון שקל; משרד החקלאות העביר להם (על פי אתר התמיכות הממשלתי) 1.69 מיליון שקל; צה"ל מאפשר למתגייסיו לקצר את שירותם כדי שיוכלו להמשיך ולפעול בשורות הארגון; משמר הגבול משתף פעולה עם הארגון ומקצה לו כלי רכב, מדריך את פעיליו, ויוזם עבורם חלק מפעולותיהם. מיליציה אמיתית בחסות המדינה.

וזה לא נגמר שם: משרדי הממשלה עצמם מקדמים את האפרטהייד: משרד הקליטה אירגן יריד תעסוקה שבו הוצגה "העבודה העברית". משרד החקלאות מוציא מיליוני שקלים על "עבודה עברית" בתחום. המשרד לפיתוח הנגב והגליל קורא למתנדבים יהודים בלבד להצטרף ל"עבודה עברית" במסיק זיתים, תומך בחברת "עבודה עברית" בירידי תעסוקה, ומקדם תכנית שלמה תחת אותה כותרת ובשיתוף עם משרד הביטחון, זה האחרון מקדם גם פרויקטים עם גופים נוספים הקוראים ל"עבודה עברית".

האפרטהייד כבר כאן, אם נרצה להכיר בו ואם לא. היופמיזם של "עבודה עברית" הוא רק סימפטום, אבל כזה שהממשלה לא מתביישת לקדם בראש חוצות. האפליה כנגד לא יהודים בתחומי האדמות, התחבורה, בפערי השכר (50%!), בחינוך, ובעצם בכל תחום אפשרי אחר, חיה ובועטת. ההבדל היחיד שכאן הוא נעשה בגלוי ובמתכוון, וכביכול באופן מנוגד לחוק איסור האפליה. מדינת ישראל נסוגה בעשור האחרון כל כך אחורה, עד שמה שהדליק אז נורות אדומות והגיע לדיונים בכנסת ובבתי המשפט - נעשה כיום ללא פחד, בתמיכת השלטון ובכספי הציבור. התמיכה הממשלתית במיליציה חמושה המקדמת עקרונות פסולים ובארגונים המקדמים אפליה על בסיס גזע תוך הדרה של כחמישית מהאוכלוסיה - היא מסוכנת ומקשה על הדיפת הטענות הבינלאומיות כלפי ישראל בתחומים האלה. אולי נוח לנו להסתתר מאחורי המלה "יהודית", אבל כשמדובר בבני אדם קשה להגדיר חלק מהם כאזרחים מסוג א' ואחרים כאזרחים מסוג ב' ועדיין להתיימר לשמור את ה"דמוקרטית" בטייטל.

אם הממשלה הישראלית לא רק נמנעת לפעול כנגד אפליה כזו, אלא אף מעודדת אותה, מה לנו כי נלין על מגמת ההתגזענות של הישראלים? אם הגזענות פושה בשלטון, למה שפשוטי העם ינהגו באורח שונה? אם ההנהגה מקדמת הדרה של ציבור אחד ומתן זכויות יתר לציבור אחר, באיזו זכות היא מבקשת מאזרחיה המועדפים להימנע מלנהוג על פי הדוגמה שהיא עצמה נותנת, וכיצד ייתכן שהיא מצפה מאזרחיה המודרים לשמור לה נאמנות? הדבר הנכון לעשות הוא להוריד מיד את כל הפרסומים האלה, לשלול סיוע ממשלתי מכל גוף או תנועה התומכים באפליה על רקע גזעי או אחר, ולנקוט עמדה חסרת פשרות בנוגע לכל נסיון הדרה או אפליה של ציבור כזה או אחר. אבל כולנו יודעים שדבר כזה לא יקרה. הממשלה הנוכחית, וכנראה גם זו שאחריה, ימשיכו לפעול ולעשות כל שביכולתן כדי להעמיק את הפערים, לתת יותר לאלה שיש להם ופחות לאלה שאין. כי זה מה שישראלי בעיניהן.