27 במרץ 2014

מחשבות על מהפכה

"אתה מכין די בצק לתריסר ככרות,
מהן תטעם אולי כזית.
אתה חופשי לשרת אחרים,
אתה חופשי לעשות את העשירים,
עשירים יותר"
    - נאזים חכמת, תרגום חופשי מתוך "מצב עגום של חופש"

המדינה שבורה. מקולקלת. גם אנחנו שבורים ומקולקלים. החופש לבחור, הרצון החופשי, נהפכו לחופש לבחור לעבוד עבור אחרים ולרצון החופשי לשרתם.
שיעור "הנפשות העניות" בישראל עומד על כרבע מכלל האוכלוסיה, ומעל שליש מהילדים הישראלים הם עניים. אצל הערבים והחרדים המצב גרוע עוד יותר: יותר ממחציתם מוגדרים עניים. וזה לא בגלל עצלנות. גם אנשים עובדים עניים. חלוקת העושר שלנו מעוותת. מעט אנשים מקבלים הרבה. החלשים מממנים את החזקים. העניים את העשירים. עולם הפוך.

שכחנו את הסולידריות, את הידיעה שכאבו של האחר הוא גם הכאב שלנו. שוויתור על מאבק לחיים טובים יותר, צודקים יותר עבור כולם, הוא כניעה למצב הנוכחי, זה שמשאיר אותנו בגלגל האינסופי של ההישרדות. משסים אותנו אלה באלה, ממציאים מאבקים דמיוניים כדי שנשכח את המאבק היחיד החשוב. אנחנו נלחמים על פירורים מהרצפה כאשר העוגה העצומה נמצאת בחדר הסמוך, על השולחן אליו מסובים רק מעטים.

אנחנו שבויים כל כך בדימויים שנכפו עלינו, דימויים של עצמנו ושל אחרים סביבנו: "יהודי", "ערבי", "חילוני", "חרדי", "ישראלי", "פלסטיני", עד שכבר איבדנו את היכולת לראות את האדם מאחורי הווילון, את האנושי מבעד לדימוי. בלענו את השקר הזה, את הכחש שמאכילים אותנו, את הטריק הישן ביותר בספר: הפרד ומשול. בסופו של דבר כולנו רוצים את אותו הדבר: לחיות. בכבוד. לא לשרת איש ושאיש לא ישרת אותנו. לדעת שילדינו יגדלו בביטחון ומבלי שידעו רעב. להזדקן בשקט ובלי פחד. אלה האמיתות הבסיסיות של הקיום וכל השאר הוא רעש. המדינה עושה הכל כדי שנשכח אותן, שנראה את המבדיל ולא את המחבר, את הצלם ולא את האדם.

המאבק היחיד השווה להאבק למענו הוא המאבק לחיים שיתנו לאמיתות האלה לפרוח. לא למען אל, לא למען לאום, או שבט, או כסף, או שקר אחר שמספרים לנו כדי שנניח את חיינו על הכף. המאבק הזה דורש קורבנות: הוא דורש התעלמות מהלאום, כי הוא גדר דמיונית. הוא דורש התעלמות מהדת, כי היא מקדשת את המת על החי. הוא דורש עמידה איתנה מול קריאת החמס של המדינה על האויב שבשער, כי האויב הוא אנחנו.

***

ב"משבר הסוציאל דמוקרטיה" (1916) כתבה רוזה לוקסמבורג: "מהפכות אינן 'נעשות', ותנועות עם גדולות אין לביים על פי תרשימים טכניים", "ואם כי אין אנו יכולים לדלג על פני ההתפתחות ההיסטורית, כשם שאי אפשר לו לאדם לדלג על צלו, יכולים אנו, בכל זאת, להחיש את ההתפתחות, או להאריך את מהלכה". אי אפשר לגרום למהפכה לפרוץ בבת אחת. זה בעבוע מתמשך, סטיכי, לא מכוון. "אין האנשים עושים את ההיסטוריה שלהם על דעת עצמם. אבל הם אלה שעושים אותה", היא כתבה.

אני לא יודע מתי תבוא המהפכה, אבל היא בוא תבוא. בכך אין לי ספק. המדינה הכריזה עלינו מלחמה, והיא יונקת בחזירות את כל מה שיש לנו, משאירה אותנו על הגלגל, עם כוח מועט להמשיך ולרוץ כדי לשרוד. היא לוקחת מהעניים ונותנת עוד ועוד ועוד לעשירים. זה לא מצב שיוכל להמשך עוד זמן רב. תפקידנו, אם נרצה ואם לא, הוא להיות מוכנים לה כשתבוא.

זו לא תהיה מהפכה נחמדה, מנומסת. היא תבער ותשרוף ותגבה קורבנות. בלי תקווה אין לאנשים מה להפסיד, ואת התקווה הזו לוקחת לנו המדינה. תקווה לחיים טובים יותר נהפכת למלחמת קיום. אנחנו שתיים-שלוש משכורות מהתרסקות, בלי עתיד ובלי עתודות, בלי רשת ביטחון ליפול עליה. התהום הנפערת תחתינו היא מעשה ידיה של הממשלה, שמכרה את את הרשת לעשירים תמורת פרוטות.

אם נשכיל להילחם יחד, שום שלטון לא יוכל לנו. אם נצליח לפעול מבעד לתוויות שהדביקו עלינו, לממשלה אין סיכוי מולנו. לשום ממשלה. את המהפכה לא נוכל להביא. אבל כשתבוא - אל לנו לפספס את ההזדמנות. עלינו להילחם באלה הרוצים לדכאנו, ולהשיב מלחמה שערה. כדי שזה יקרה, עלינו להפיל את החומות הדמיוניות בינינו, להילחם אלה לצד אלה בסולידריות אמיתית. להילחם לצד הבדואים נגד תכנית פראוור, להילחם לצד הפליטים נגד כליאתם ללא משפט, להילחם לצד הפלסטינים המדוכאים על ידי שלטון דורסני ואכזר, להילחם למען דיור ציבורי שוויוני והוגן, להילחם לשוויון בחלוקת המשאבים כי הם שייכים לכולנו ולא לקבוצת מקורבים, להילחם נגד גיוס חובה, נגד קיצוץ בקצבאות, להילחם למען כל אלה ועוד - כי רק אלה יבטיחו לכולנו חיים טובים יותר, צודקים יותר.

אנחנו נמצאים במצב חירום. לא מצב החירום שעליו הכריזה המדינה, כזה המאפשר לה לעצור כל אחד מאתנו ולעשות ככל העולה על רוחה. אנחנו נמצאים במצב חירום אזרחי, בו המדינה היא זו המאיימת עלינו, בו המדינה היא האויב הקם לשדוד ולבזוז מאתנו את העתיד שלנו ושל ילדינו. אם נעמוד כיום שכם אל שכם לצד אלה המדוכאים, נשתתף במאבק אחרי מאבק, בקרב אחרי קרב - נוכל לקחת בחזרה את שלנו. אם נעמוד יחד, הם לא יוכלו לנו.

מלחמת המעמדות כבר כאן. המדינאי ווינסטון צ'רצ'יל האשים את בני דורו שבחרו בחרפה כדי להימנע ממלחמה וקיבלו גם חרפה וגם מלחמה. אנחנו כבר חיים בחרפה, והמלחמה בוא תבוא. הקריאה הישנה לפועלי כל העולם להתאחד ממשיכה להדהד מקירות ההיסטוריה והיא נישאת היום שוב, כאן: מדוכאי כל העולם, התאחדו! התנערו מהתגיות שהודבקו עליכם, היו בני אדם.