21 בפברואר 2014

כלב השמירה מת, יחי שופר התעמולה

ביום שישי שעבר פרסם כתב מעריב אריאל כהנא כתבה על ידיעה שפורסמה יומיים מאוחר יותר מאת הארגון הקיקיוני "מבט לתקשורת הפלסטינית" (להלן: מת"פ) והעומד בראשו, איתמר מרכוס, שבית המשפט קבע שאינו כשיר לשמש כמומחה בתחום סיקור תקשורת, הטוען שהרשות הפלסטינית מעבירה מאה מליון דולר בשנה למחבלים הכלואים בישראל. כהנא מצטט "מחבל" בשם חוסני שמודה שלא ביצע כל פעילות טרור, אלא הסגיר עצמו לשב"כ הישראלי כדי להכנס לכלא ולקבל משכורת מהרש"פ. יוסי גורביץ כבר שאל את השאלות הקשות שעולות מהמקרה הזה, שיותר מכל מספר על תרגיל עוקץ שעשה חוסני מול הרשות, ואין בינו לבין עידוד טרור ולו דבר, שהרי לא היה פה טרור כלל. בשביל כהנא זה כנראה מורכב מדי, לכן, כפי שנראה בהמשך, הוא ממשיך לדברר את מרכוס ומת"פ.
ב15 באוקטובר 2012 פרסמו מת"פ "חשיפה" בה הם מראים שהכספים המועברים לאסירים הפלסטינים בבתי הכלא הישראלים מוגדרים כ"משכורת" (ראתב, راتب) ולא כקצבה. לבסס דו"ח מלא על פרשנות תרגום של מילה אחת זה, אפעס, עלוב, אבל במקרה הזה זה גם לא נכון: ראתב היא אמנם גם "משכורת", אבל גם "קצבה", או "מלגה". מרכוס, שאינו דובר ערבית,  שוב הוכיח שהוא לא כשיר אפילו לקרוא עיתון. בדו"ח החדש מה-14 בפברואר השנה הוא ממחזר המומחה הלז את הדו"ח הקודם, ושב ומתעקש על ההבדל הסמנטי (שוב, השגוי) בין משכורת לקצבה. החידוש היחיד בדו"ח הזה הוא ראיון שנערך עם עיסא קרקע, שר האסירים הפלסטיני, בו הוא אומר שאסירים משוחררים מקבלים קצבה מהרשות. האמירה נאמרת כלאחר יד ושום מקור נוסף לא נמצא כדי לאשש את הטענה הזו, אבל זה מספיק למת"פ (דבר שלא מופיע בדו"חות, אגב, אבל מצוטט משום מה ע"י כהנא, כנראה באמצעות אקסטרפולציה של כיתה ג') לקבוע שמדובר בתוספת של 25 מליון דולר בשנה למימון הטרור.
דיווח נוסף של מת"פ מה-12 בפברואר מצטט את קרקע כאילו הוא אומר ש-46 מליון דולר נוספים מועברים למחבלים, דבר שמנוגד לחוקי המדינות התורמות לרשות. הדיווח הזה מסתמך על ידיעה שפורסמה בעיתון אל חיאת אל ג'דידה ב-6 בפברואר, ובה, למי שיטרח לקרוא אותה במקום להסתמך על ה"מומחה" שלנו, יתחוור שמדובר בהקלות מס והשתתפות במימון טיפולי פוריות לאסירים משוחררים. יתר על כן, מדובר על תכנון שיחל באפריל השנה (אחרי שנדחה מספר פעמים),ויצא לפועל במידה ויהיה כסף בשבילו בקופת הרשות. לא בדיוק חומר הנפץ שמוצג אצל מת"פ וכהנא, אבל מי בכלל טורח לבדוק.
זו לא הפעם הראשונה שכהנא מסקר בחיבה את הארגון הזה וארגון ימין מפוקפק נוסף, NGO מוניטור. כך למשל הוא כתב ב-2009: "הם עושים סדר במרכיביה הגלויים של השיטה, וחושפים את מרכיביה הסמויים, אלו הקשורים בתמיכה החשאית האירופית". אהדתו לאג'נדה של העמותות האלה הפכה אותו לכתב החצר שלהן והביאה אותו לפרסם מספר רב של הודעות לעיתונות של הארגונים כאילו היה מדובר בחדשות ולא ברעל תעמולתי מסולף.

***

אבל בואו נניח לרגע את חוסר המקצועיות הזועק של כהנא ומעריב שמצטטים ארגון מפוקפק כמו מת"פ בלי בדיקה מינימלית של העובדות, בטח בהתחשב בעבר הבעייתי שלו, ונבחן את האמירה כי הרשות נותנת הקלות במיסים ואף קצבאות לאסירים הכלואים בבתי הכלא הישראלים במהלך וגם אחרי שחרורם. הרשות מגדירה אסירים הזכאים לתמיכה כך: "כל אדם אשר נכלא בבתי הכלא של ישראל כתוצאה מהשתתפותו במאבק נגד הכיבוש". זה נשמע לי מוכר, אז מצאתי את "חוק התגמולים לאסירי ציון ולבני משפחותיהם (1992)". בין שלל הזכאים לתגמולים אפשר למצוא גם את כל מי ש"היה תושב ארץ ישראל לפני הקמת המדינה, ובשל פעילותו למען הקמת המדינה היה במעצר/מאסר או הגליה ששה חודשים לפחות". זאת אומרת, אליבא דמרכוס, לוחמי האצ"ל והלח"י, ארגוני טרור לכל דבר (שאחד מהם אף ניסה לחבור אל הנאצים) זכאים לקצבה ולהקלות במס, אבל פלסטינים - אסור. מה שעושה מרכוס במרדף האווילי שלו אחרי הקצבאות המשולמות לאסירים ושנועדו לתמוך במשפחותיהם שנותרו ללא מפרנס זה לספק תחמושת למי שקורא להפסקת הסיוע הבינלאומי לישראל.
מת"פ ונגו"מ הם GONGO, ארגונים ממשלתיים חוץ ממשלתיים, על כך אין ויכוח. הממשלה משתמשת ב"ממצאים" המסולפים שלהם כחלק ממנגנון התעמולה המנופח והמתנפח שלה. מה שעצוב בכל עניין הזה, זה שהתקשורת הישראלית, כלב השמירה של הדמוקרטיה, זה שנועד לחשוף את הפרקטיקות הבזויות האלה, משתפת איתן פעולה.
כהנא הוא לא עיתונאי החצר היחידי במערכת. דוגמאות בולטות אחרות הן בן כספית המשמש כשופר של אם תרצו, או בן דרור ימיני המשמש כשופר של מערכת הHASBARA. הבעיה העיקרית היא שכל מה שמריח כמו דו"ח זוכה להתייחסות של אמת צרופה בלי צל של נסיון אפילו לנסות ולבדוק אם מה שכתוב שם נכון, מבוסס על עובדות, או אפילו הגיוני. עיתונאים רבים ויתרו מראש על תפקידם כחוקרים ומשמשים כצינור מבעלי האג'נדה ישירות לציבור בלי שום סינון או ציון שיגיד אם מדובר ב"חדשות" ב"פרסומת", או ב"תעמולה", ועם מצבם הכלכלי והפוליטי של כלי התקשורת בארץ אי אפשר לצפות שיבנו מחלקות מחקר ראויות, כאלה שידעו לסנן את המוץ מהתבן, לדעת להתעלם משטויות גמורות כמו הנתונים המסולפים של מת"פ ונגו"מ, ולתקוף כשצריך, במקרה והנתונים האלה מצוטטים על ידי חברי הממשלה כאילו היו אמת.
עצוב שזה המצב, אבל המשימה של הצבעה על הבולשיט נותרת בידי הרשת, בידי הבלוגרים המעטים שהעובדות חשובות להם, ונקראת על ידי קומץ קוראים שאכפת להם מספיק כדי להציץ מעבר לגדר שמציבה מולם התקשורת, צובעת אותה בצבעים עליזים, בשעה שמאחוריה מתעקשת המציאות להראות אפורה הרבה יותר, קשה יותר, כואבת יותר. הבעיה האמיתית תתחיל כשמסה קריטית של אנשים יתחילו לראות מעבר ל"מאיה" הזו, למסך המציאות המדומה שמוצבת מולם, אל מעבר למחיצה. אבל עד שזה יקרה, כהנא, כספית, וחבריהם ימשיכו להאכיל אותנו את צואת השוורים של מרכוס ודומיו ולספר לנו שמדובר באמברוזיה. שיהיה לנו בתאבון.



4 בפברואר 2014

המעצר המנהלי המושתק של האזרח הישראלי ח'אלד ג'מאל דאוד

שלשום התכנסה וועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת לדון בדיון מהיר בעניין צווי ההרחקה המנהליים שמוציא אלוף פיקוד מרכז. תוך כדי הדיון הסוער שאל יו"ר הוועדה ח"כ דוד רותם את השאלה: "במדינת ישראל הוציאו נגד מישהו צו מעצר מנהלי?" ולכך ענתה לו היועצת המשפטית של אלוף פיקוד מרכז: "לא לא לא לא לא!". וידאו של ישיבת הוועדה אפשר למצוא באתר הכנסת. לרוע המזל, נראה כי צה"ל לא אמר לכנסת את כל האמת. 
בצילום מימין לשמאל: רמ"ט איו"ש, יועמ"שית בפקמ"ז, ונציג משרד המשפטים

האדם הסביר שהיה שומע את הדברים האלה היה מבין שישראל לא מוציאה צווי מעצר מנהלי נגד אזרחיה, צווים שמאפשרים למדינה לכלוא כל אדם ללא הליך משפטי, בלי הצורך להגיש ראיות, ובלי יכולתו של האזרח להגן על עצמו מפני ההאשמות האלה, שגם הן נותרות חסויות. מדוע אם כן מעידים הגופים הממונים על שלילת חירותו של אדם בפני הרשות המחוקקת כי אין צווים שהוצאו נגד אזרחי ישראל, כאשר באותו הזמן ממש יושב אזרח ישראלי בכלא מגידו תחת צו מעצר מנהלי מזה שלושה חודשים?


ח'אלד ג'מאל דאוד הוא אזרח ישראלי צעיר נושא תעודת זהות כחולה, בן לאם ישראלית ולאב פלסטיני שמתגורר בשנים האחרונות בקלקיליה. בחודש נובמבר 2013 חתם שר הבטחון משה יעלון על צו מנהלי המורה על מעצרו, ויותר מכך, מורה למנוע ממנו מפגש עם עורך דין. למרות זאת, ארגון משפטי טוען כי עורכי הדין שלו ביקרו את דאוד לפחות פעם אחת. דף פייסבוק בשם "חדשות האסירים הפלסטינים בכיבוש" פרסם סטטוס לאקוני על הנושא וזכה לשני לייקים, ועד אתמול זה כל מה שפורסם. אזרח ישראלי נכלא ללא משפט לפני שלושה חודשים, ואיש לא יודע מכך.


אדגיש ואומר כי פרט לאמירה הכללית על "פעילות בטחונית" אני לא יודע למה נעצר דאוד, אבל זה בכלל לא משנה: עצם העובדה שאזרח ישראלי כלוא בצו מנהלי היא חשובה מספיק וראויה לפחות לדיווח קצר בתקשורת הישראלית, דבר שלא קרה עד אתמול כשכתב "וואלה" אמיר בוחבוט העלה ידיעה קצרה בנושא. אבל כשהגופים האמונים על המעצרים האלה, שאמורים להיות מפוקחים בידי ארבעה גופים שונים, יושבים מול וועדת הכנסת ונותנים מידע שאינו נכון בנושא רגיש כל כך - יש כאן בעיה אמיתית ויסודית. אמצעי המעצר המנהלי הוא אמצעי אחרון בהחלט שנועד להמצא בשימוש רק כאשר המדינה מוכנה לוותר על שלטון החוק לטובת "הבטחון" ועליו להיות בפיקוח הדוק של כל גורמי החוק במדינה. אסור להיווצר מצב בו אזרחים "נעלמים" ורשויות מסויימות מסתירות את המידע הזה מרשויות אחרות ומהציבור. זה קו אדום שאסור שיחצה אפילו תחת "מצב החירום" בו אנחנו מתנהלים כבר 66 שנים, וזה קו אדום נוסף שנחצה בדרכנו לאבד גם את שאריות שלטון החוק שעוד נותרו לנו.


1 בפברואר 2014

בין הציונות לישראליות

"לפיכך נתכנסנו, אנו חברי מועצת העם, נציגי הישוב העברי והתנועה הציונית, ביום סיום המנדט הבריטי על ארץ-ישראל, ובתוקף זכותנו הטבעית וההיסטורית ועל יסוד החלטת עצרת האומות המאוחדות אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל"

כבר כמה עשורים מצליח הימין הציוני למצב את עצמו כישראלי פטריוטי ואת השמאל כאסופה של בוגדים המבקשים לשים קץ לקיומה של מדינת ישראל. אחד הגורמים העיקריים לכך הוא בלבול המושגים לגבי מהות הישראליות וקשירתה בעבותות של ברזל לציונות: מי שלא ציוני הוא לא ישראלי אמיתי; מי שמערער על ההגמוניה של הזרם הציוני הוא בוגד מסוכן ואנטי פטריוטי המבקש להביא שואה שנייה על העם היהודי. מצד שני, גם השיח בשמאל נסוב סביב אותה הגדרה מתריסה של "אנטי ציוני" או "פוסט ציוני" מבלי לבדוק האם זה בכלל נכון, והאם זה באמת הציר עליו צריך לנהל את ההגדרות האלה. הישראליות, אם כן, נותרת מיותמת.
מגילת העצמאות

השמאל הישראלי הליברלי נמצא במלכוד: מצד אחד, עקרונות השוויון והאחווה הדמוקרטיים מכתיבים שאי אפשר לתת זכויות יתר לחלק מהאזרחים על בסיס גזע או דת, ומצד שני, זה בדיוק מה שמכתיבה האידיאולוגיה הציונית. הדיסוננס הזה הוא מה שעומד מאחורי הבלבול הרעיוני שהוביל וממשיך להוביל את הישראליות, וגורם לעלייתה של אידיאולוגיה אחרת, כוחנית, בטוחה בעצמה הרבה יותר, שאין בה מקום לעקרונות של דמוקרטיה ושוויון. אבל מה זו בכלל ציונות בישראל של שנת 2014?
התנועה הציונית קמה כדי להביא את העם היהודי לארץ ישראל ולהקים לו מדינה עצמאית, ואת זאת היא עשתה. כאן פחות או יותר מסתיים תפקידה ההיסטורי, ומהנקודה הזאת - הלאומיות הופכת ללאומנות. הכת הופכת לדת, לבסיס שעליו בונים נביאי שקר תורות חדשות ומסוכנות הזוכות לפופולריות על אף שאין דבר בינן לבין המקור.
הציונות של "אם תרצו", לדוגמה, הפכה אותה לפאשיזם לאומני פר-אקסלנס: “משמעותה של הציונות נושאת בחובה כיום שני רבדים. ברובד הראשון יש לקבוע כי משמעותה של הציונות היא האמונה בצדקת דרכו של העם היהודי, בחשיבות רעיון ריבונות העם היהודי על מדינתו ובזכותו של העם היהודי למדינה יהודית במולדתו  ההיסטורית. כפועל יוצא מתובנות אלו מתגבשת ההכרה בדבר זכותה  של המדינה לפעול על מנת להגן על עצמה, לקדם את עצמה ולשמור על  האינטרסים שלה. פגיעה באינטרסים הללו משמעותה פגיעה בציונות“ - הציונות כתורה קדושה שאסור לערער עליה. כל אדם חושב רואה כי בין הגישה הזו לבין הציונות אין ולא דבר, והיא רק מנסה לרכב על הפלטפורמה הקונסנזואלית הזו, כביכול, לקידום מטרות אחרות לחלוטין. הזרם הפאשיסטי שמובילה "אם תרצו" הוא כל מה שרע בדבר אליו נהפכה הציונות, וזו אחת הסיבות הטובות ביותר להבהיר מדוע אי אפשר להמשיך ולשתוק כאשר מבצעים באידיאולוגיה הזו, ודרכה בישראליות, מעשים מגונים.
דוגמא אחרת, ניו אייג'ית כמעט, מביא חבר הכנסת איתן כבל בנאום בכנסת באפריל 2010: "ציונות, חבריי חברי הכנסת, אינה תלוית דת, גזע או מין – ציונות היא אהבה. ציוני הוא זה שרוצה שמדינת ישראל תישאר מדינה יהודית ודמוקרטית, וגם זה שמקבל את זה שהוא מיעוט ומכבד את הרוב" - ועל זה אמר אובריין של אורוול ב-1984: "אתה חייב לאהוב את האח הגדול. אין זה די שתציית לו. אתה חייב לאהוב אותו".
הסוכנות היהודית מגדירה כי "ציוני הוא יהודי שקיבל על עצמו את רעיונות התנועה הציונית ומאמין בהתגשמות חזון שיבת ציון ובניית בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל" - ואם כן, מה הלאה? הרי בית לאומי כבר יש.

בכל חיפושיי לא מצאתי הגדרה של "מהי ציונות" באתר רשמי של מדינת ישראל, ולא בכדי: בחינת הרלוונטיות של הציונות לישראל המודרנית תוביל בהכרח להכרה שאפשר להיות ישראלי פטריוט גם בלי להיות ציוני, ויתרה מזאת, הגדרת המדינה כציונית יוצרת עיוות בעקרונות ההומניסטיים ומעניקה זכויות יתר לבני גזע אחד על פני אחרים. אפשר, לדוגמה, להגדיר מדיניות הגירה שאינה מתבססת על חוק השבות, שהוא חוק גזעני בהגדרתו. המדיניות הזו יכולה להעניק מקלט לנפגעי רדיפות על רקע אנטישמי, אבל בו בזמן לאפשר גם למי שאינו יהודי להגר למדינה - עניין כמעט בלתי אפשרי היום.

ישראל תשאר ישראל גם כאשר תפסיק לקרוא לעצמה מדינה ציונית, בדיוק כפי שצרפת נשארה צרפת כשעברה בין הרפובליקה הרביעית לחמישית. מי שטוען שמדינת ישראל לא תוכל להתקיים בלי הציונות הוא אינטרסנט שיש לו מה להפסיד, ו/או בוגר חסר מודעות של מערכת האינדוקטרינציה הישראלית. מי שחושב שאין קיום לישראליות ללא הציונות מצמצם את המדינה לנדבך אחד בלבד, בודד וגזעני, ומוותר על כל השאר. נכון, עצם ההכרה בשוויון מלא של כל האזרחים ללא זכויות יתר לחלק מהם היא קפיצה תודעתית גדולה, אבל אם העם היושב בציון לא יצליח להתגבר על אובדן זכויות היתר שלו - אולי הבעיה עמוקה הרבה יותר. המשך התעלמות מהבעיה לא יביא לפתרון אלא להפך, רק יחמיר אותה ויוביל לצמיחתן של אידיאולוגיות קיצוניות ומסוכנות שימשיכו לעוות ולסלף את הישראליות בשמה של הציונות. ההתמקדות בלאום, שהתאימה לסוף המאה ה-19, נהפכה ללאומנות מסוכנת במאה ה-21, ולכך אסור לתת יד. הגיע הזמן להכיר בכך שהציונות סיימה את תפקידה ויש לפנות מקום לישראליות חדשה, המכירה בתרומת התנועה הציונית להקמתה, אך מותירה אותה מאחור וממשיכה קדימה לעתיד טוב יותר. יש להכיר בקיומה של ישראליות אחרת, טובה יותר, השייכת לכל אזרחיה באופן שווה ולא לחלקם בלבד. כל עוד מנסה השמאל להתאים עצמו להגדרה הציונית כפי שהוגדרה על ידי הימין, הוא יהיה תמיד בעמדת נחיתות. רק ריקליימינג של הישראליות מידי הימין תאפשר לשמאל להציב אלטרנטיבה ראויה, כזו שאפשר יהיה לעמוד מאחוריה ולהתגאות בהיותנו ישראלים. הריקליימינג הזה מתחיל בהבהרה מהי ה"ציונות" הזו שישראלים רבים כל כך נשבעים בשמה מבלי לעצור ולשאול את עצמם במה הם נשבעים. הריקליימינג הזה ממשיך אם השמאל, על גווניו השונים, יפסיק להגדיר את עצמו כ"פוסט-ציוני", או "אנטי-ציוני" מבלי להבין שבכך הוא מוציא את עצמו מהישראליות, והריקליימינג הזה יסתיים כשתגובש זהות ישראלית בריאה יותר, שוויונית יותר, כזו שמכירה בעברה על כל המשתמע מכך ומוכנה גם לשלם את המחיר המתלווה להכרה הזו. כדי ליצור שינוי אמיתי אנחנו חייבים להפסיק לעמוד מנגד, מחוץ למחנה, להגדיר את עצמנו על פי מה אנחנו לא, או פוסט, או נגד. אם אנחנו רואים את עצמנו כישראלים, עלינו להציב אלטרנטיבה אמיתית לנראטיב הקיים - רק אז נוכל להוביל את השמאל ואת הישראליות לדרך חדשה, על בסיס עקרונות של הומניזם, אחווה, ושוויון בין כל בני האדם.