19 בינואר 2014

חוסר אונים

"יש מחשבות חודרניות, חלומות על האירוע הטראומטי.
יש שאלות לגבי מצב הרוח, זכרונות שאינו מסוגל לענות …
אבל לא מתוך חוסר רצון,
על דברים אחרים מדבר ברצון.
פחדים והצפת מחשבות עליהן לא יכול לדבר,
אולי גם המנעותו מלהזכר.

נראה שמדובר במצב בתר-חבלתי,
אינו עונה על שאלות של אובדנות,
זו גם תרבות של הסתרה.
לכן יש להתייחס אליו כאל פוטנציאל אובדני גבוה.
ממליץ על השגחה רמה ב'
התחלת מירו 30 לשינה, לחלומות, למצב הרוח, לשכנע לקבל
רצוי שיחת עידוד וטיפול התנהגותי
שקשה לתת ללא שפה"
- ד"ר נמרוד גריסרו, רופא מטעם שב"ס, חוות דעת לגבי מבקש המקלט ט.ג. ששהה כשלושה חודשים בשבי בסיני כשהוא עובר עינויים קשים מדי יום

"לאחר עיון בבקשה ובחינת עניינו של המוחזק הגעתי למסקנה כי בשלב זה אין מקום להיעתר לבקשה לשחרורו" - רג'א מרזוק, דיין, בעניינו של ט'

***

בשבועות האחרונים קראתי כאלף פרוטוקולים של דיונים בבית הדין למשמורת של שוהים שלא כדין. לא היתה שום שיטתיות בקריאה הזו. שום סדר. נשאבתי פנימה כמו לתוך יקום אחר בו אין צדק, אין כבוד, אין חמלה בין אדם לאדם. הקריאה הזו היתה כמו סלע במשקל מאה טון שמונח על הלב, מאט את זרימת הדם, חונק. זו הצצה נוראה למציאות בה כל מה שנראה לנו נשגב וראוי ויפה נרמס ברגל גסה והערכים שאנחנו מקדשים במילים יפות כל כך מוטלים מדממים לצידם. זו קקופוניה של איוולת, אטימות, ורוע, בה האדם מוחלף במספר חסר פנים וזהות. הפניות האנושיות כל כך, מפלחות את הלב בפשטותן ובאנושיותן נתקלות בחומת נחושת בצורה של בירוקרטיה מהזן הנחות ביותר. אלה הפנים שלנו. אלה הפנים.

***

"ש: האם פגעו בך בזמן שהיית בסיני?
ת: כן, אנסו אותי במשך חודשיים, מדי יום. שלושה אנשים שונים אנסו אותי בסיני. שרפו לי את כל הגוף כי רצו שהמשפחות ישלמו.
אותו דבר עשו גם לחברה שלי.
אני רוצה שתוציא אותי מפה,
לא קל לי"
- ג.מ., מבקשת מקלט מאריתריאה

"ש: האם פגעו בך בזמן שהיית בסיני?
ת: כן, התעללו בי מינית, אנסו אותי במשך חודשיים מדי יום, הם היו שלושה אנשים. ראיתי גם שהם אנסו את חברה שלי. אף אחד לא הזהיר אותנו שזה מה שיעשו לנו. היו איתנו עוד שישה אריתראים וגם בהם התעללו"
- ב.ע., מבקשת מקלט מאריתריאה

"לאחר שעיינתי בתיקה של המוחזקת ושמעתי את דבריה, לא השתכנעתי כי התקיימו התנאים לשחרורה של המוחזקת בערובה לפי סעיף 30 א(ב) או (ג) לחוק. הנני מאשר את החזקתה של המסתננת במשמורת" - מני פשיטיצקי, דיין, בעניינה של ג'.

"לאחר שעיינתי בתיקה של המוחזקת ושמעתי את דבריה, לא השתכנעתי כי התקיימו התנאים לשחרורה של המוחזקת בערובה לפי סעיף 30 א(ב) או (ג) לחוק. הנני מאשר את החזקתה של המסתננת במשמורת" - מני פשיטיצקי, דיין, בעניינה של ב'.

***

הם עומדים מול השופטים הישראלים, וכל הכאב שחוו, טראומות נוטפות מוגלה, אונס, עינויים, השפלות, נחשפים לעיני כל. לא כדי להעניש את האשמים, בני הבליעל שכלאו והכו ורצחו את נפשם. לא. כדי לבקש רחמים. כדי לא ללכת לכלא שלנו, לתאים הצפופים, גדולים אך במעט מתאי הכלא מהם הצליחו לצאת. הם קורעים את נפשם בשנית כדי לנסות ללכוד איזה רסיס של חמלה, איזו קרן בודדה של אור בתוך הגיהנום החשוך בו הם חיים יום אחרי יום אחרי יום. בשביל סיכוי לאיזה קיום עלוב חשופים ברחוב תל אביבי במקום בתא מצחין במחנה סגור במדבר. בשביל סיכוי להיות חופשיים.

***

"אני רוצה לחזור לסהרונים, אני בלחץ נפשי,
אני מבקש לצאת למדינה שלישית,
האסירים בתא שלי מתעללים בי.
אני מבקש
כי תעזרו לי"
- ס.ג., מבקש מקלט כלוא

"אני מבקש לשחררני ממשמורת. נודע לי כי אשתי נחטפה בלוב, אין לי פרטים אודותיה ואין לי מספר הטלפון של החוטפים"
- ד.ה., מבקש מקלט

"נחה דעתי כי לא קמה עילה להורות על שחרורו של המוחזק"
- מיכאל זילברשמיד, דיין, בעניינו של ס'

"יש ליתן בידי המדינה פרק זמן של 90 יום לבחינה פרטנית של ענייניהם של המוחזקים כי אז בשלב זה לא אדון לגופו של עניין וכי הלה יוותר לעת הזאת במשמורת"
- אילן חלבגה, דיין, בעניינו של ד'

***

חשבו על עצמכם במצב הזה: חוסר אונים מוחלט. טוטאלי. עלים יבשים בסופה, חסרי יכולת לנווט, בנפילה חופשית. נקרעים ממציאות מזוויעה אחת לאחרת, מגיהנום אחד למשנהו. קשה לנו להבין את הגיהנום הזה ממרום כיסא הפריווילגיות שלנו. לסבים שלנו קל הרבה יותר. בלתי אפשרי, כמעט, בשבילנו, לתפוס את עומק הכאב המפלח את הגוף כשאדם יקר לנו מוחזק בידי כנופיות אלימות, חי, מעונה, מת, ואנחנו כבולים ואיננו יכולים להושיט לו יד, מוחזקים בידי כוחות אטומים, חסרי חמלה.
לא צריך לחזור שבעים שנה אחורה כדי להבין שמשהו כאן לא בסדר. שאנחנו עושים משהו לא טוב, מקולקל, שאלה בני אדם שאנחנו מחזיקים שם, במחנות. הפרוטוקולים היבשים האלה מחביאים מאחוריהם אלפי סיפורים אנושיים, כואבים, סינגולריות של עוול. עוול שלנו, עוול בשמנו, עוול שאנחנו שותפים לו בשתיקתנו.
הרדיפה האכזרית אחרי הפליטים, הנדכאים, היא כתם שלא נצליח למחות בקלות. הם, העומדים על פי תהום, זקוקים ליד מושטת ולא לכזו המנסה לדחוף אותם אל מעבר לו. הם, שהגיעו אלינו לבקש מקלט מהמלחמה המשתוללת בארצם, ראויים לחמלה ולא לאכזריות. אור לגויים, אנחנו לא מתביישים לקרוא לעצמנו, בשעה שאנחנו מכים באחרים כשהם חסרי אונים, בנקודת השפל של חייהם. הקריאה שלהם, צלולה, בהירה, ופשוטה: חופש. חופש מהכלא הכפוי, מהרדיפות, חופש לעבוד, לגור, לחיות, חופש, להיות בני אדם.

***

חוסר האונים הזה, אי היכולת לשנות, מטריף. אקזיסטנציאליסטי. גם בשבילנו הישראלים, או לפחות אלה מאיתנו שמסוגלים להביט באדם לפני הגזע או הלאום שלו. חוסר אונים מוחלט מול מערכת מסואבת ששמה לה למטרה למגר את כל מה שלא הומוגני מספיק כדי להיטמע בקולקטיב. חוסר האונים הזה מתרחב עם חוסר היכולת של ישראלים אחרים להביט בפני העוול, לראות בני אדם ולא זרים. אנשים חלשים הזקוקים לעזרה ולא טפילים שחצו מדבריות כדי למצוץ את דמנו. הוא גדל כשמבינים שרבים כל כך מאיתנו מעדיפים להביט לכיוון השני כדי לא לראות את הכאב, לאטום עוד קצת את האוזניים כדי לא לשמוע את הזעקות. להתחבא מאחורי הצטדקויות והתפתלויות סטטיסטיות שמסתירות רק בקושי את הגזענות המבצבצת מכל חור וקרע. חוסר האונים הזה שלהם, הוא חוסר האונים שלנו כבני אדם. אנחנו מפסידים בקרב, ומפסידים במלחמה. לא תמצאו פה סוף אופטימי, כל מה שיש כאן היום זה חוסר אונים.


10 בינואר 2014

חמש שנים

לפני חמש שנים בדיוק התפרסם הפוסט הראשון בבלוג הזה. הוא נכתב אחרי תקופה ארוכה של יאוש וחוסר אונים, תקופה בה התעסקתי המון עם ספרות עיונית על התקופה שבין מלחמות העולם והיאוש הזה הפך כל דבר שקראתי שם לדבר הקורה מול עיני. כשאני מסתכל על התקופה הזו היום אני מבין שהיא היתה מעין קליימס פוסט-טראומתי של התמודדות עם המציאות האלימה מסביבי והכתיבה של הבלוג היתה סוג של תרפיה כדי להקל את ההתמודדות, לתת שם ופנים למיאזמה הזו, להתלות בעבר כדי להרחיק את ההווה. ההשוואה בין ישראל של היום לגרמניה של אז נועד כדי להציב מראה למה שנתפס בעיני הציבור הישראלי לרשע המוחלט ובין מעשיה של ממשלתו שלו. זה אמצעי גס, כבד, ולעיתים קרובות לא יעיל. המלאכה העדינה של פרימת חוטי המציאות לא נעשית בדרך כלל על ידי מקבת. זו תובנה שהגיעה אלי רק כעבור כמה שנים כשהכאב של הטקסט שחייב לצאת קהה מעט לטובת הסתכלות מורכבת יותר על המציאות, ועם הזמן הכתיבה הפכה מאקט אגרסיבי ומייסר למשהו רך יותר, רגוע. הכתיבה עדיין פוצעת, אבל כבר לא מהממת בכאבה. שורטת, אבל כבר לא מנקבת עורקים.
לא מעט אויבים הצלחתי לאסוף עם השנים. חלקם איימו עלי ישירות, חלקם על משפחתי, חלקם היו ספציפים מאוד במעשי האלימות שהם מתכננים לי ואפילו שלחו תמונות. אבל יותר מאויבים הצלחתי לאסוף חברים. הכתיבה קרבה אותי לכמה קבוצות של אקטיביסטים ישראלים וזרים שכל אחת מהן שונה מאוד מחברתה, וכל אחת מהן נהדרת בדרכה. אולי ההתקרבות הזו, הידיעה שיש עוד אנשים שחושבים כמוני, שאני לא לבד במיאוס שאני חש כלפי העוולות וחוסר הצדק המשתולל כאן, עזרה לרכך מעט את המציאות, ולהם אני אסיר תודה.
לכבוד יום ההולדת החמישי של הבלוג ומתוך 185 הפוסטים שפורסמו עד היום בחרתי חמישה פוסטים, ועוד אחד, שבלטו בעיני בתקופה הזו. חלק בגלל החשיפה לה הם זכו, וחלק כי הם נראים בעיני כאבני דרך אישיות שהשפיעו עלי ועל הכיוון של הבלוג. אז הנה הרשימה שלי:

1. המנון ללאומנות הישראלית - הפוסט הראשון שכתבתי, ובו ניסיתי לתרגם את שיר הורסט וסל, שהפך למעין המנון נאצי, למציאות הישראלית. הפוסט הוא הקדמה למה שחשבתי שיהיה המוטיב של הבלוג, ושאכן היה למשך תקופה לא קצרה של כמה שנים:

דגלינו מתנוסס, שורותינו צפופות,
צה"ל צועד בבטחה,
חללינו אשר נפלו במלחמות,
לעולם בליבנו נישא

רחובות הערים פתוחים לרווחה
לצבא הגנה למולדת
מליונים נושאים עיניהם בתקווה
אל מגן הדוד והחרב

2. וועדת הכנסת לטוהר הדם והגזע - זה בעצם ציטוט של פרוטוקול ועדת העלייה, הקליטה והתפוצות של הכנסת, והפוסט הנקרא ביותר בבלוג עד היום עם קרוב לעשרים אלף קוראים. הוא מכיל מעט מאוד דברי פרשנות, ונותן למציאות להכות בפנים. האיוולת, הטפשות, והשקרים בהם משתמשים נבחרי הציבור על מנת להרחיב את הפער בין הציבורים השונים בארץ על מנת ליצור מדינת גזע ולא מדינת כל אזרחיה. במהלך הישיבה מתברר לקורא שהטיעונים של חברי הכנסת הומצאו ממוחם הקודח של אבירי טוהר הגזע:

דנון:  היום אני שמעתי בבוקר, אני לא זוכר את שמו, סגן ניצב ממחוז דרום, שדיבר על עלייה מדאיגה במספרים. הוא אמר זאת, לא אני. השאלה על סמך מה הוא אומר זאת, מה הנתונים?
פקד רחל גרייבן:  לא, אין לנו. כלומר, כמו שאמרתי, אין נתונים או תיקים רבים על חטיפות. יש מקרים בודדים שנחקרו במשהו שיכול להיות מתואר כמו הדברים שאמרת, וכמובן כשנעשית חקירה אז המקרים מורכבים יותר, לא לכל דבר יש מענה בהיבט הפלילי, אבל הבירור שהן עבירות עם רקע של אלימות ורקע זוגי – מטופלות ככאלה. אין לנו, לא מוכרת לנו תופעה של חטיפות.

3. פשעי המלחמה של ישראל דורשים פושעי מלחמה ישראלים - סער צור היה מח"ט בנימין בעת כתיבת הפוסט הזה. זמן מה לאחר כתיבתו, התגלה לי שיש לנו מכר משותף ששוחח איתו על המציאות שלו כקצין בכח צבאי כובש ועל הלבטים האישיים שעלו עם התפקיד, ואחד הקשיים העיקריים שלו היה להתמודד עם ההאשמה שלו כפושע מלחמה. צור עזב את הגדה המערבית, ולמרות שאני לא מתיימר לחשוב שהיתה לי איזושהי השפעה על עזיבתו, עדיין מעניין לדעת שהפוסט הזה הגיע לתודעתו לפני קבלת ההחלטה:

"בנוסף לגז, זרקו החיילים שעמדו בבטחה מאחורי הגדר גם רימוני הלם שחלקם הציתו את הקוצים היבשים במטע הזיתים בו התרחשה ההפגנה. כדי למנוע את שריפת המטע כולו, רצנו לכיוון השרפה והתחלנו לכבות את האש בעזרת ענפי זית ירוקים (סימבוליזם קיטשי עד כאב, לכבות אש שהציתו חמושי הצבא בעזרת ענפי זית, אבל לפעמים החיים מתעקשים להיות קיטש) תוך שאנחנו צועקים לחיילים שעמדו מטרים מאיתנו שלא ירו, שזו לא הפגנה אלא נסיון להציל את העצים. מפקד החוליה שעמדה קרוב אלינו קיבל הוראה בקשר שהיה צמוד לכתפו ופקד על חייליו לזרוק עלינו רימוני גז. בשום שלב לא נשקפה סכנה לחיילים, אנחנו הצהרנו על כוונותינו הלא אלימות והרימונים שנזרקו עלינו היו פשע מלחמה נוסף. מפקד הגזרה האחראי על התקרית הזו הוא אל"מ סער צור, מפקד חטיבת בנימין. סער צור הוא פושע מלחמה."

4. 1933! - אחד הפוסטים הפחות נקראים בבלוג, אולי בגלל אורכו ואולי בגלל שהוא יוצא נגד הנראטיב שהביא את הקוראים מלכתחילה, ובו אני מנסה להראות שעצם ההשוואה בין ישראל של היום לגרמניה של 1933 היא לקויה מאוד, והמציאות העומדת בבסיס ההשוואה רעועה מאוד:

"קריאה של התיאור הזה מדגישה את המרחק בין ישראל לגרמניה. ברחובות שלנו אין היום התנגשויות אלימות בין ימין לשמאל הגובות את חייהם של מאות בני אדם. תל אביב וירושלים לא נמצאות תחת משטר צבאי, הממשלות בישראל יציבות הרבה יותר ומחזיקות בממוצע יותר משלוש שנים כל אחת, והמשבר הכלכלי העמוק ששטף את גרמניה עוד לא הגיע אלינו.
התקשורת בארץ עדיין חופשית למדי, למרות הביקורת המוצדקת על התערבות ממשלתית פסולה בהתנהלותה, ומערכת הצדק בתוך גבולות ישראל עדיין מתפקדת באופן הוגן פחות או יותר, למרות המגמה המבהילה של הטייה יהודית בזמן האחרון.
אכן יש כשלים בדמוקרטיה הישראלית, הבולט ביותר בהם הוא הכיבוש והדיכוי של מיליוני פלסטינים תחת שלטון צבאי שבו הם משוללי זכויות לחלוטין. וכן, יש הקצנה פוליטית בישראל, נדידת מה שהיה פעם המרכז הרחק ימינה מעבר להרי החושך והכניעה התבוסתנית לתכתיב התעמולתי שאין מה לעשות נגד זה. וכן, תנועות גזעניות ולאומניות שרק לפני כמה שנים נחשבו למוקצות מחמת מיאוס מקבלות יותר ויותר לגיטימציה בחברה הישראלית, כמו גם חיבוק ממסדי מבהיל. וכן, המיליטריזציה וקידוש המוות של מערכת החינוך והחברה בכלל הפכו מזמן לגרוטסקה של רודנות במדינת עולם שלישי. וכן, אפשר להמשיך ככה עוד ועוד, אבל אנחנו לא ב-1933, וראוי שנפסיק להעמיד פנים שכן."

5. לאן נעלם סלאמה אבו מעיוף - סיפור העלמותו המסתורית של גשש בדואי בדימוס שעלה על רכב של חוקרי שב"כ ומאז לא נודעו עקבותיו. הפוסט הזה הוא אחד הכשלונות הגדולים שלי. עבדתי על הפוסט הזה במשך כחודש, ניסיתי לאסוף מידע, דיברתי עם בנו, עם ארגוני זכויות אדם, עם כתבים, עם אנשים שאולי הכירו אותו אז, עם מנהיגי קהילתו היום, ופרסמתי. כמה שהסיפור הזה הסעיר אותי, הוא לא הניע את התהליך שציפיתי שיונע. הוא פשוט לא עניין אף אחד. כמה אלפי קוראים קראו אותו, וזהו. אדם נעלם בידי רשויות החוק הישראליות שהוא משאיר אחריו משפחה וילד בן שלוש שלא הפסיק לחפש אותו מאז, ולאיש לא אכפת. התקווה שעוררתי אצל בנו שאולי עם הפרסום יוודעו קורותיו של אביו ממשיכה לייסר אותי.

"סלאמה סעיד סלימאן אבו מעיוף נולד בשנת 1939 לא רחוק מבאר שבע. במשך שנים שרת כגשש בצה"ל, ובסוף שנות השבעים נולד לו ילד. יום אחד לקראת סוף שנת 1981 חזר אבו מעיוף באוטובוס מקניות בבאר שבע, ירד בתחנת צומת הנגב, ונצפה כשהוא עולה או מועלה למכונית פרטית (על פי גרסה אחת היתה זו סובארו) ובה אנשים שהיו מוכרים כאנשי שב"כ. למחרת הגיעו אנשי שב"כ לקחת גם את אחיו וחקרו אותו אודות סלאמה במשך מספר ימים לפני ששוחרר. אבו מעיוף לא נראה מאז, אחיו נפטר, ובנו, שגדל ללא אב, ניסה עם השנים לגלות מה קרה באותה חקירה ממנה לא שב: עורך דין ששכר לא הצליח לקבל תשובות ישרות מהמשטרה, פניה לצלב האדום גם היא לא צלחה, ונסיונות לפנות לחברי כנסת שיעזרו לברר את גורל אביו נדחו בנימוס. סלאמה אבו מעיוף נעלם כאילו בלעה אותו האדמה"

***

ואחרון אחרון, הווידוי שלי. לא יכולתי לעשות עם זה כלום. מיה קולפה. אולי הפוסט הכואב והקשה ביותר שכתבתי כאן ובכלל. גם בגלל החשיפה האישית וגם בגלל שהוא מעלה את הפשעים האישיים שלי, את החלק שלי בפצע המדמם הזה של המציאות הבלתי אפשרית בכל מה שקורה מחוץ לבועה הקטנה שבנתה לנו ממשלת היהודים ששמנו עלינו. מנסה, אולי, להסביר את הכאב האישי שלי העומד בבסיס הבלוג הזה. כאב אנוכי של יסורי מצפון מענים שלעולם לא אוכל לכפר עליו, שלעולם אמשיך לשאת אותו איתי. הכתיבה כאן, בין השאר, נועדה לנסות ולהניא אחרים מלעשות את אותן טעויות שעשיתי אני ושעשו חברי, ושאולי, רק אולי, תצליח להניע חלק קטנטן מהקוראים להבין את שהבנתי אני, לקום, ולצעוק.
בתקופה הקרובה יתכן שיהיו שינויים במתכונת הבלוג ואולי אף באכסניה שלו, אבל אודה לכם, הקוראים, אם תנצלו את ההזדמנות של יום ההולדת החמישי שלו, ותספרו למישהו אחר, אפילו אדם אחד בלבד, על קיומו.
מזל טוב, בלוג.


5 בינואר 2014

חשבון נפש

לא דבר טבעי הוא עבורי, כבוגר מערכת החינוך האינדוקטרינרי הישראלית וכבוגר מנגנון צבאי רקוב ומסואב, להשתתף בהפגנות בגדה המערבית. ואני מדבר רק בשם עצמי. אני לא חבר בשום מפלגה או בארגון פוליטי אחר, ובנוסף לזה גם אתאיסט גמור. השתתפותי אינה טבעית גם עבור תושבי הכפרים שאליהם אני מגיע עם חבריי: ההפגנות מתחילות בדרך כלל עם סיום תפילת הט'הר במסגדים, בה משתתפים רבים מהמפגינים, וחלק מהקריאות בהפגנות מופנות לאללה. פעמים רבות מונפים דגלים של תנועות פוליטיות פלסטיניות כלפיהן אין לי כל סימפטיה, וישנן פעמים בהן מתייחסים אלי ואל ישראלים אחרים בחשדנות הגובלת לעתים בעוינות.
מחסום אבנים בזמן הפגנה בכפר קדום

וישנה גם האלימות. ההפגנות האלה, למרות הרומנטיזציה שמנסים לעשות להן גורמים שונים, אינן הפגנות בלתי אלימות. כמעט בכל ההפגנות זורקים אבנים לעבר החיילים, וברבות מהן מבעירים צמיגים ומשתמשים בקלע כדי ליידות את האבנים למרחק גדול יותר. האלימות מצד החיילים מיותרת וחסרת פרופורציה לחלוטין, והסיבה היחידה לאלימות בהפגנות האלה היא נוכחותם המיותרת של לובשי המדים הישראלים. בבלעין, לדוגמה, הם מסתתרים מאחורי חומת בטון בת כמה מטרים ומטווחים את המפגינים אף על פי שלא נשקפת כל סכנה להם או לאחרים. הישראלים והזרים המשתתפים בהפגנות אינם לוקחים חלק באלימות. מעולם לא ראיתי איש מאיתנו מרים אבן, גם כשהיינו בסכנת חיים בשל תוקפנות החיילים.

כישראלי ששרת בצבא, העמידה בצד השני של כוונות הנשק היא חוויה מטלטלת ומפכחת. גדלנו לפחד מפני "הערבים", ולפתע האיום האמיתי מגיע מצד חיילי צה"ל. כשהשמיים מתמלאים בפצצות גז מתחילה מנוסה. הגז צורב, חונק, משתק. העיניים שורפות עד שקשה להשאירן פקוחות והנשימה נעצרת. ריחו המריר, האבקתי, מתפשט לכל עבר, האמיצים יותר מתקרבים ובועטים בו הרחק עם כיוון הרוח, הרוב מוצאים נקודה להתמוטט בה, יורקים ומקללים, עד שיתפוגג הענן ואפשר יהיה לנשום שוב. אמבולנס שמתקרב לפנות את הנפגעים זוכה גם הוא פעמים רבות למקלחת גז בכינון ישיר. בנוסף, משתמשים החיילים בקליעים, לרוב בקליעי גומי, ולעתים גם בתחמושת חיה. פעם נורה צעיר פלסטיני שעמד במרחק כמה מטרים מאתנו בכדור חי ברגלו. אמצעי לחימה נפוצים אחרים הם רימוני הלם היוצרים רעש איום, והבואש, אותה המצאה שטנית של מים מצחינים שמרוססים לעבר המפגינים, מוסיפים עלבון על הפגיעה. "מי חרא" קוראים להם הפלסטינים.

אני מגיע להפגנות כנעם, אדם פרטי המוחה על העוול שנעשה לתושבי הגדה. עבורם אני קודם כל ישראלי, והדיסוננס הזה עומד בבסיס חשבון הנפש שאתם קוראים כעת. ואתן דוגמה. בשבת האחרונה, כמדי שבוע כמעט, הגיעה קבוצה של ישראלים לאחד הכפרים לשמוע עוד על מה שקורה שם. זו פעילות ברוכה בעיניי, החושפת רבים בציבור הישראלי לעוול המזעזע המתרחש מתחת לאפו. אבל בשבת הזאת היתה במקום קבוצה של צעירים תושבי הכפר שהתעמתו מילולית עם כמה מתנחלים שהתקרבו לאדמתם, והקבוצה הישראלית שהגיעה נתפשה על ידם כגורם מעודד, כך לדברי אחד מהם. הם התחילו להצית צמיגים וליידות אבנים לעבר החיילים, שהתקרבו לבתי הכפר תוך ירי רימוני גז והלם. איני יודע אם האירוע היה נמנע אלמלא אותה קבוצה היתה שם, אבל נוכחותה בודאי לא עזרה להרגיע את העניינים. אחת הסיבות להימצאות ישראלים בהפגנות של פלסטינים היתה לריכוך יחסם של החיילים, בידיעה שיטפלו אחרת בקבוצה מעורבת של ישראלים ופלסטינים, לעומת קבוצה הומוגנית של פלסטינים. קשה לומר אם סיבה זו תקפה גם כיום, בהתחשב ברמת האלימות שהחלו החיילים להפגין גם כלפי ישראלים. לפחות במקרה אחד בו הייתי נוכח, החיילים דווקא "טיווחו" במיוחד אותי ואת חבריי, תוך סינון קללות וזריקת רימונים, אף על פי שלא עשינו דבר שיכול להתפרש כאיום עליהם.

כשאנחנו עומדים בשדה מול החיילים, אנחנו מתבדחים שאנחנו עוטים את שריון הפריווילגיות שלנו. השריון המדומיין הזה מורכב בין השאר מתחושת אדנות מקולקלת, שאריות של אמון ברוח הצבא שלא יעז לפגוע בישראלים בני בשרו ודמו, והתרסה כלפי המדינה שמתעקשת לבצע את פשעיה גם בשמנו. הוא מתחיל להיסדק עם ירי הגז הראשון, נושר עם בוא הקליעים, ומתפרק כליל כשהחיילים מתחילים לרדוף אחרי המפגינים - אך כמו וירוס תודעה עיקש, הוא חוזר בהפגנה הבאה.


ובכל זאת


המפגש עצמו הוא משנה תודעה. האחר, הזר, נהפך מסיפור, מרעיון, לאדם מוחשי. המפגשים הללו הם מפגשים בין בני אדם. אנחנו מדברים, מקשיבים, מחייכים, ומפיגים את החשש המשותף מהצבא לפני ההפגנה. תוך כדי ה"קרב" אנחנו בוכים יחד, נחנקים יחד, עומדים יחד ובורחים יחד. אחריו שותים תה ומדברים. לפעמים על המצב, לפעמים על עצמנו, שומעים סיפורים מפעם, חושבים על העתיד. המפגשים האלה הם גם כלי בלתי אמצעי לקבל מידע על אירועי השבוע, כזה שלא תמיד תואם למידע המגיע מערוצי התקשורת האחרים. רק כשרואים את כמויות הגז הבלתי נתפשות המומטרות על בתי התושבים, אפשר להבין איך נחנק למוות קשיש בן 85, ולהפנים שאין למפקדי הצבא אפשרות לטעון שללא היו מודעים למידת הנזק שגורמים האמצעים שהם מפעילים. רק כשמתבוננים בבתי ההתנחלויות שנבנו על שטחים שהיו שייכים פעם לכפר, ובמיקום החיילים שנמצאים בכל מקום פרט לשטח שבין בתי הכפר לבתי ההתנחלות, מבינים שהשם "צבא ההגנה" הוא בדיחה עצובה. רק כשרואים ילדים, בני ארבע, בני שש, בני עשר, נחנקים מהגז שיורים החיילים ובורחים באימה מחמוש ממוגן מכף רגל ועד ראש, מבינים באמת את המחיר שגובה ישראל מהחוויה האנושית של בני האדם שבחרה לדכא. האלימות, האיוולת, הרוע, כל אלה בשביל אידאה מזויפת. עבורי, זה הרווח העיקרי הנובע מהנוכחות שם. תובנה אמיתית ועמוקה של הפשע, של הכאב ושל המחיר. תובנה המצמיחה כח להמשיך ולהילחם.

סולידריות היא סיבה נוספת. עצם העמידה אלה לצד אלה, העובדה שכולנו נחנקים מאותו הגז שנורה על ידי אותם חיילים, העובדה שבנוכחותנו אנחנו מראים לילדים הקטנים ולהוריהם המצטרפים לתהלוכה שיש גם ישראלים אחרים, כאלה שמוכנים לעמוד לצדם, שלא כולנו בני בליעל המשתלטים להם על האדמה ויורים עליהם. החיוך האילם של ההכרה בשותפות המאבק תוך כדי ריצה או השתנקות - נצרב. לא כולנו אותו הדבר.
בנוסף ישנו גם המאבק שלנו כישראלים על צביון המדינה. בכמה מקרים נפרדים פסק בג"צ, וצה"ל בחר לסרב לקביעתו. לדוגמה, בכפר קדום החליט בג"צ לפני כמה שנים שיש לפתוח את הכביש שנסגר בהוראת הצבא, אבל הצבא מסרב לבצע את החלטת בית המשפט. פוטש. רוב הישראלים בוחרים להתעלם מזה, כי זה קורה מעבר להרי החושך. אני שם בשביל תושבי הכפר, אבל אני גם שם בשבילי, כישראלי. המאבק הוא שלהם, אבל גם שלי. שלהם בשביל הכביש, שלי בשביל שלטון החוק. כל אזרח ישראלי שבוחר להתעלם, כאילו ויתר על המדינה, ויתר על החוק ועל הצדק.

ישראלים מעטים מגיעים להפגנות האלה, עשרות בודדות. זו לא ביקורת, זו עובדה. מעבר לקושי שבכניסה לאזור קרב בו הסיכוי להיפגע אינו זניח כלל, קשה לקום ולצאת נגד המדינה שלך, לעמוד מול חיילים שלובשים את אותם המדים שלבשת אתה, לצד אלה שחונכת לשנוא ולפחד מהם. קשה להפנים שצה"ל נהפך לכנופיה אלימה שלא תבחל באמצעים כדי לדכא כל ניצן של התקוממות עממית. קשה להבין שמשקרים לך, ושאם לא תתעקש על האמת, איש לא יעשה זאת.

מספרם של אלה הרואים את המציאות ויכולים לעמוד בהתרסה מול הצבא לא יגדל משמעותית אלא אם יקרה משהו קיצוני מאוד, שכנראה יעלה בחיי בני אדם ויוביל להסלמה נוספת. ההפגנות האלה, שחלקן הפכו כבר לריטואל קבוע המתרחש מדי שבוע, הצליחו אולי יותר ממאבקים אחרים למשוך סיקור תקשורתי אוהד בדרך כלל תחת המיתוג הבלתי אלים, אך נכשלו בלהגיע אל לב המיינסטרים הישראלי. אפילו חברים ישראלים המגדירים עצמם שמאלנים מרימים גבה כשאני מספר על השתתפותי בהפגנות האלה, כאילו מדובר בחציית איזה קו דמיוני, איזה רוביקון שאחריו הישראליות עצמה מוטלת בספק.

אבל זה בדיוק ההפך: בהפגנות השבועיות בבלעין, באל מעסרה, בנבי סאלח, בכפר קדום ובמקומות נוספים - נמצאים אלה שלא פוחדים לעמוד שכם אל שכם עם התושבים המקומיים, יחד, למען החופש ולמען הצדק. אלה שלא מסכימים שהדברים הנעשים על ידי ממשלת האיוולת הזו ייעשו גם בשמם. אלה הרואים בסולידריות אידאה חשובה ומבינים שהפשע המתמשך, הכיבוש, הורג את כולנו. אלה שבעוד ארבעים שנה, כשיישאלו "ומה עשיתם אתם?" יוכלו לענות בגוו זקוף: "אני עמדתי בגופי לצד הצדק ולא הבטתי הצדה כשהפאשיזם ביקש לעבור".


אני גאה לעמוד יחד אתם.