8 בדצמבר 2014

איפה הכסף של הפליטים

בעקבות הפוסט שעסק בתעלומת הכספים האמריקנים שחשף כי הממשל האמריקאי מקצה לטובת "ישוב מחדש של פליטים בישראל" עשרות מליוני דולרים מדי שנה אבל לאיש אין מושג לאן הולך הכסף (לינק), פנה חגי מטר מ"שיחה מקומית" למשרדי הממשלה על מנת לחפש את הכסף האבוד הזה שנחוץ כל כך לטיפול אמיתי בפליטים ובמבקשי המקלט כאן בארץ. במשרד האוצר לא שמעו עליו מעולם, במשרד החוץ ענו שניהול התקציב אינו באחריותם, ובדיקה חוזרת עם משרד האוצר העלתה שאמנם יש תקציבים שמגיעים עם ייעוד ברור ומוגדר להוצאה מסוימת - אבל פשוט אין תקציב כזה לענייני פליטים מארה"ב.
גם חברת הכנסת מיכל רוזין ביקשה לדעת לאן הולך הכסף. גם היא בדקה במשרדי הממשלה, והרחיקה אפילו עד היועץ הפוליטי של השגריר האמריקאי, וגם לה אמרו כולם שאין להם שום מושג.


מטר לא ויתר, ופנה למחלקת המדינה האמריקאית, ושם, להפתעתו, נאמר לו שהכסף הזה מיועד אמנם לישראל, אך הוא מועבר דרך United Israel Appeal הישר לסוכנות היהודית, ולא עובר דרך ממשלת ישראל או ישירות לפליטים עצמם. ה-UIA הוא ארגון בבעלות מלאה של איגוד הפדרציות היהודיות בארה"ב, שמטרתו העברת כספים מהקהילות היהודיות שם לישראל, ומשימתו, כפי שמופיע באתר האינטרנט שלו, היא "הקצאת וניטור הכספים … לשימוש בידי הסוכנות היהודית,והבטחת וניטור מענקים אמריקאים להגירה וקליטה של פליטים יהודים ומהגרים הומניטרים לישראל מארצות מצוקה" [ההדגשה שלי].
אם נשווה את לשון חוק התקציב האמריקאי, "יעמוד לרשות פליטים המיושבים מחדש בישראל", התוספת המייעדת את הכספים ליהודים בלבד ראויה לבחינה. זאת ועוד: למרות שהחוק האמריקאי מדבר על פליטים (Refugees) בדרך שאינה משתמעת לשתי פנים, הלשון שנוקטת מחלקת המדינה, ה-UIA, והסוכנות היהודית מדברות על "מהגרים הומניטרים" (Humanitarian Migrants). ההבדל הוא ברור, כי למיטב ידיעתי, למרות סירוב הגופים המעורבים להתייחס לנושא, אף אחד מהאנשים שנהנו מהכסף הזה אינו פליט המוכר ככזה על ידי החוק הישראלי או האמריקאי.
כלומר, בסופו של יום, הקונגרס האמריקאי הצביע על תקציב שמבטיח כסף לפליטים, והכסף הזה הופנה לקליטת עלייה. מטר ואני פנינו שוב למחלקת המדינה האמריקאית, בניסיון להבין איך נעשה המהפך המדהים הזה. למרות שחלף כחודש מאז שליחת הבקשה, טרם קיבלנו תשובה.
פניתי גם לסוכנות היהודית, ואחרי כמה שאלות לגבי זהותי ענה לי יגאל פלמור, מי שהיה עד לא מזמן דובר משרד החוץ הישראלי והיום מנהל קשרי הציבור של הסוכנות היהודית, כי למרות שאין ברשותו סכומים מדויקים, הכספים שהתקבלו כמענק ממחלקת המדינה משמשים להכנה לעלייה ,הטסה וקליטה של עולים מחבר העמים ומאתיופיה, וכן ממספר קטן של ארצות מצוקה אחרות. לטענתו, יש פיקוח הדוק של הממשל האמריקאי על השימוש בכספי המענק. דו"חות מפורטים על השימוש בכספים אלו מוגשים לממשל פעמיים בשנה, והם אינם משמשים לשום פעילות שהיא מעבר לקו הירוק. לבקשתי לעיין בדו"חות האלה, הוא ענה כי אלה דו"חות שנמסרים למחלקת המדינה, ולא לציבור.
למרות שבדו"חות השנתיים של הסוכנות היהודית אין אזכור כלל לכסף המגיע מהממשל האמריקאי, על פי מחלקת המדינה האמריקאית, הסכום שהועבר לטובת ישוב מחדש של פליטים בישראל מאז שנת 2005 עומד על קרוב מאוד ל-300 מליון דולר. זאת אומרת שכ-10% מתקציב הסוכנות היהודית הדואגת ליהודים בלבד מגיע מממשלת ארה"ב, בלי שום פיקוח ממשלתי או ציבורי. עכשיו נהיה ברור מדוע נחקק גם סעיף 7 ב"חוק חובת גילוי לגבי מי שנתמך על ידי ישות מדינית זרה, התשע"א 2011", הקובע כי "הוראות חוק זה לא יחולו על ההסתדרות הציונית העולמית, הסוכנות היהודית לארץ ישראל, קרן היסוד - המגבית המאוחדת לישראל, קרן קיימת לישראל, וכן תאגידים שבשליטתן". הח"כים מהימין שהיו להוטים כל כך לפגוע בעמותות זכויות האדם לא רצו להפסיק את המימון האמריקאי.
השאלות שמעלה הפרשה הזו, שחייבות להישאל על ידי הציבור הישראלי והאמריקאי הן:
  1. האם ארגון המצהיר על עצמו ככזה שמטפל בעליה של יהודים בלבד הוא הצינור הראוי להעביר אליו כספים המיועדים לפליטים?
  2. האם ניתן לומר שהחוק האמריקאי, שקובע שהכסף יהיה מיועד לישוב מחדש של פליטים, מיושם כפי שהתכוון המחוקק גם כשהכסף לא הולך לישוב מחדש של פליטים אלא של מהגרים יהודים?
  3. האם, בהתחשב במצב העגום של הפליטים בישראל, לא היה ראוי שלפחות חלק מהכסף המדובר יופנה לטיפול בפליטים ובמבקשי המקלט החיים בתת תנאים ובעוני מחפיר

יש לקוות שבעקבות הפניה של ח"כ רוזין לסוכנות היהודית, יחליט שם מישהו שהתשובה לשאלה השלישית, לפחות, היא חיובית, ויתחיל להפנות חלק מהמשאבים האדירים המועברים אליו לטובת שיפור חייהם של פליטים בישראל, כפי שראוי היה לעשות כבר מזמן.

הפוסט נכתב בשיתוף עם חגי מטר


26 בנובמבר 2014

התנקשות

כותרות העיתונים הישראלים בישרו לפני כשבוע באותיות גדולות ומאירות על ההצלחה המסחררת של השב"כ לעצור חוליה מסוכנת שתכננה להתנקש בשר החוץ הישראלי המתגורר בהתנחלות הבלתי חוקית נוקדים. היו בסיפור הזה כל מה שיכלו לחלום עליו בראש מערכת ההסברה הישראלית: טיל מסוכן מסוג RPG, פלסטינים שאחד מהם היה בעברו פעיל חמאס, שר חוץ בעל תדמית פטריוטית-מיליטנטית, ושורה ארוכה של כשלונות שזקוקה נואשות להצלחה כדי לכסות עליהם.
אבל, וידעתם שזה הולך להגיע, עיון בכתב האישום חושף מציאות, אעפס, קצת שונה. מעולם לא היה טיל, או אפילו רמז לקצה של אחד כזה. ה"התארגנות" היא של נהג מונית ואחיו שעבדו כל יום מחמש בבוקר עד שמונה בערב כדי לפרנס את משפחתם, ובפועל, פרט להודאה של החשודים שהוצאה אחרי כמה שבועות של חקירת שב"כ אינטנסיבית, יש בדיוק אפס ראיות להתכנות של התנקשות כזו, שגם על פי הפרקליטות הצבאית לא ממש התקיימה. אפס.

הסיפור, על פי כתב האישום שהוגש לבית הדין הצבאי ביהודה, מתחיל בראשית אוגוסט, כאשר התותחים בעזה עוד רעמו לצלילי "צוק איתן", ואיברהים אל זיר בן ה-39 מהכפר חרמלה נסע ברכבו על אחד הכבישים באזור בית לחם. אז, ממשיך כתב האישום ומפרט, ראה שני רכבים בהירים מסוג GMC וגמלה בליבו החלטה לקנות מכספו האישי טיל מסוג RPG, ולירות אותו לעבר השיירה. איברהים פנה לאחד, יוסף אלשיח', ביקש ממנו טיל מסוג RPG, וזה אמר לו שיבדוק בשבילו. כעבור שלושה ימים פנה איברהים גם לאחיו, זיאד בן ה-37, וסיפר לו על הרעיון לירות טיל מסוג RPG על שיירת הרכבים הבהירים של שר החוץ. לא עברו יומיים, ואיברהים עלה לרכב של שכנו (מסוג סובארו, מפרט כתב האישום), וביקש ממנו לנסוע לזעתרה לצורך לא ברור. כעבור 10 דקות התחרט והם חזרו על עקבותיהם.

זהו. זה כל הסיפור. זו הקנוניה הגדולה להתנקש בשר החוץ הישראלי. אין עוד משהו. מוזמנים לבדוק בעצמכם. איש אחד נסע בכביש, ראה רכבים בהירים וגדולים, דיבר עם שכן, דיבר עם אחיו, נסע בסובארו, וזהו. אין טיל. אין אפילו קצה קצהו של נסיון לפעול. למרות זאת, חודשיים שלמים אחרי אי-ההתרחשות הזו, כשאנשי שירותי הבטחון הישראלי מודעים לחלוטין שלא קרה דבר וששום דבר לא מתוכנן גם לקרות, פשטו כוחות ישראלים ועצרו את איברהים. במשך כמה שבועות הוא נחקר ע"י השב"כ בעודו כלוא במעצר מנהלי, וכעבור ארבעה שבועות נעצרו גם אחיו זיאד והשכן, עדנאן. אינני יודע אם גם סוחר הנשק הדמיוני, יוסף, נעצר גם הוא, למרות שמכל הנאשמים הוא היה הכי קרוב למשהו שעלול היה להיות מסוכן, אך למיטב ידיעתי הוא אינו מנוי על הנאשמים בתיק ואף לא על העדים נגדם. ועל זה נאמר - וד"ל.

הדבר העיקרי שניתן ללמוד מהפרשה הזו הוא הקלות בה יאכילו אותנו רוב כלי התקשורת הישראלים כל מה שיעביר להם השב"כ בלי להפעיל גרם של שיקול דעת. האם באמת היה פה נסיון התנקשות? האם היה פה אפילו קצה קצהו של רמז לצילה של קנוניה כזו? הפעילות היחידה שנערכה במסגרת ה"התארגנות" הזו היא דיבור בעלמא, שפרט להודאתו של הנאשם שנעצר חודשיים אחרי הפרשה ושהוצאה ממנו אחרי ארבעה שבועות של חקירה אינטנסיבית, שמקרים קודמים מלמדים אותנו שהיא מתנהלת תוך הפעלת לחץ פיזי ונפשי עצום, אין פה כלום. כלום. כלב השמירה של הדמוקרטיה, לו היה מקבל גבב עלוב של שטויות כאלה, היה מפרסם כותרת אחת: "משטרת המחשבות של השב"כ עוברת את הגבול". השנאוצר הרטוב של התקשורת הישראלית נשכב מיד על הגב ומתמסר לליטופי הבטן של היד העטויה בכפפת עור שחורה. כי ביקורת זה לחלשים.
שני הדברים היחידים שיש לעשות כעת, ושיש להטיל על ראשי מערכת הצדק הישראלית, אם כזו עדיין קיימת, הוא לשחרר לאלתר את שלושת הנאשמים ולהעניש בחומרה את כל מי שהיה מעורב בהחלטה האומללה להעמיד אותם לדין. הקנוניה היחידה שיצאה מהסיפור הזה, ושעליה ראוי להעניש שורה ארוכה של בעלי תפקידים, היא קשירת קשר להעלבת מושג הצדק.



25 בנובמבר 2014

אסור להשוות

מאוד קל להשוות. זה מנגנון טבעי, אנושי, שנועד לתת לנו נקודת יחוס על מנת לגבש דעה על מה שמונח לפנינו. אנחנו משווים כמעט כל חוויה שאנחנו עוברים לאלה שקדמו לה: ארוחת הצהריים היתה טובה יותר או פחות מארוחות עבר; הנסיעה הביתה היתה נעימה יותר או פחות מזו של אתמול; האיש החדש במשרד נחמד יותר או פחות מקודמו. כך במישור האישי, ואותו מנגנון פועל בכל מישור אחר, אם נרצה ואם לא. השוואה היא חלק מהחוויה האנושית, ובלעדיה נימצא באי-וודאות לגבי המציאות שלנו. ללא נקודת יחוס, לא נדע איך להתייחס לעניין העומד מולנו, ולא נדע איך לחוות אותו. האמירה "אסור להשוות" דורשת מאיתנו, בעצם, לחיות רק ברגע. להתעלם מכל מה שלמדנו אנחנו וכל בני האדם שקדמו לנו, ולשפוט כל דבר רק בפני עצמו. אידיליה בודהיסטית, וכמובן לא ריאלית.

תקופת השלטון הנאצי והשנים שקדמו לו נתפשת בעינינו, הדור השני-שלישי-רביעי לשואה, בתור הרוע המושלם. שני עשורים של רשע טהור, אפלה ללא אור, יין ללא יאנג. זו נקודת יחוס מושלמת בשבילנו להשוות מולה כל דבר שצבוע בצבעים האלה, ושאם נעמיד אותו לידה, הוא יכנס לצל הגדול שהיא מטילה ויהפוך בדמיוננו לחלק ממנה, ידבק ברשע שלה.
אבל זו בדיוק הבעיה. בכוונה אני לא רוצה להכנס לניואנסים של תתי-התקופות השונות של השלטון הנאצי כי למרות שיש הרבה מה לומר בקשר לתהליכים, זרמי עומק, והתפתחות לאורך הזמן, כל אלה לא רלוונטים, ונבלעו גם הם תחת המושג "נאציזם". "נאציזם" כמותג, ויסלחו לי האלרגים למונחים שיווקיים, זה מחנות השמדה, זה רצח של מליונים, אלה תאי גזים, בורות הריגה, אי-אנושיות במנח הטהור ביותר שלה. שימו כל דבר ליד זה ומיד יופעלו כל מנגנוני ההתנגדות של הקוראים. אנחנו לא נאצים. והם צודקים. בתפישה הבינארית-אסתטית  של "האם א' הוא ב'", כבר הפסדנו, כי א' הוא לא ב'. ציונות אינה נאציזם.

ומעבר לטעות של הטיעון הרטורי, ההשוואה עושה עוול נוסף: היא מגמדת את פשעי הציונות בכך שהיא מציבה אותם לצד פשעי הנאצים, הגדולים מהם פי כמה. את הפשעים האלה, שלנו, אסור לגמד. יש להתייחס אליהם בכבוד וברצינות להם הם ראויים. הגירוש ההמוני והאלים של מאות אלפי מיושבי הארץ, גירוש שכלל גם רצח של המונים, רק כדי לפנות מקום למתיישבים החדשים שהגיעו מכל העולם; יצירת משטר צבאי ששלט בחייהם של מאות אלפים אחרים במשך כמעט שני עשורים במסגרת הממשל הצבאי על ערביי ישראל; יצירת שני מעמדות מובחנים מאוד על בסיס אתני גזעי, וההכחשה המתמשכת לגביהם; יצירת משטר צבאי נוסף, זה שעדיין קיים כבר כמעט יובל מלא, ושבשמו מתבצעים אין ספור פשעים קטנים וגדולים נגד מליוני בני אדם בגדה המערבית וברצועת עזה; הדיכוי של אומה שלמה, המחמיר עם הכחשת עצם זכותה להתקיים; הטיהור האתני שהתבצע וממשיך להתבצע בנגב כלפי מאות אלפי בדואים שחיים בתת תנאים הראויים למדינת עולם שלישי; האדנות ותחושת העליונות שמרשה לעצמו העם היושב בציון תוך השפלה הולכת ונמשכת של כל מי שלא משתייך אליו; הכליאה ההמונית של עשרות אלפי בני אדם לאורך השנים ללא משפט וללא האשמה; עשרות אלפי מעצרי הילדים המחרידים, ניתוקם ממשפחתם, וחקירתם תוך הפעלת אלימות פיזית ונפשית; מאות אלפי המעצרים של אזרחים מוגנים לצורך דיכוי כל רגש לאומי וכל ניצן של עצמאות; מתן כח בלתי מוגבל למשטרה חשאית שאינה כפופה לשום חוק ולשום פיקוח, ושמבצעת פשעים איומים כחלק ממנגנון החושך שקם בשטחים הכבושים וזולג לאט אך בקצב יציב גם אלינו; טבח של אלפים בעזה, מאות מהם ילדים קטנים, נשים, וקשישים, והסירוב הצדקני והמתחסד להכיר באחריות למותם; הצביעות של מנהיגי האומה הזו כשהם מעבירים עוד ועוד חוקים בשם איזה רוב דמיוני על מנת לרמוס עוד ועוד את המיעוט שכבר כורע תחת כובד הדיכוי; הקריאה להוצאות להורג ללא משפט ע"י שרים בממשלה שעדיין מתעקשת לקרוא לעצמה דמוקרטיה; ועוד ועוד ועוד פשעים שאסור לגמד, ואסור להניח ליד פשעים אחרים, גדולים מהם. הם גדולים מספיק לעמוד לבד.

אני לא רוצה להתחסד. הבלוג הזה התחיל את דרכו בתור "משווה". חשבתי אז, ואני חושב גם היום שיש קווי דמיון בין עליית הפאשיזם הגרמני לבין עליית הפאשיזם הציוני, כמו גם לזה של הפאשיזם האיטלקי של מוסליני וזה הספרדי של פרנקו. כל תהליכי ההתפתחות של המשטרים הפאשיסטים דומים זה לזה, או משהו דומה. אבל כשיוצאים מהבועה הקטנטנה של השמאל הרדיקלי, אני חושב שהשימוש בכלי הזה, המשווה, מזיק הרבה יותר ממה שהוא מועיל. הוא מרחיק, הוא מנכר, הוא מותח את הקו בין הדובר למאזין ביניהם ולא מעבר לשניהם, כך שיהיו יחד. מי שמשווה את בן שיחו לנאצי, לרשע הטהור ביותר בהסטוריה של המאה האחרונה, לא יכול להיות חבר. לא יכול להגיד משהו בעל ערך. הוא אויב.

התלבטתי אם לכתוב את הרשימה הזו בעיקר מחשש להיפסטריזם. להיות זה שהשווה לפני שזה היה מיינסטרים ועכשיו כשכולם עושים את זה הוא אומר שזה כבר לא קול. זו לא הכוונה. השיח היום הוא אלים מאוד, מכל הכיוונים. אובדן הבושה, זה שמאפשר לאנשים להגיד דברים בפנים גלויות שבעבר לא היו חולמים להגיד גם באופן אנונימי זה חלק מהסיפור. השמאל נתפש כאויב לאורגיה הלאומנית המשתוללת ברחובות, ובמידה מסויימת טוב שכך. אבל אם אנחנו לא מסוגלים להראות את היקף הפשעים המתרחשים כאן מבלי להזדקק לאפיטומה של הרוע, אנחנו בטח עושים משהו לא נכון. עזבו את הנאצים בשיח הפוליטי בארץ. אולי יש נקודות דמיון באספקטים מסוימים ואנקדוטות אחרות שיגרמו לנו להרגיש צודקים יותר, אבל זה לא נכון, וזה בטח לא מספיק.


31 באוקטובר 2014

על הכליאה בהפרדה

ברביעי בלילה הגיע אופנוען לכנס למען הקמת בית המקדש שערכה תנועת ימין יהודית וירה שלושה כדורים לעבר יהודה גליק, פעיל מרכזי בתנועה. שעות מעטות לאחר מכן פשטו כוחות שב"כ על שכונת אבו טור בירושלים וירו למוות במועתז חיג'אזי, אסיר פלסטיני משוחרר, שלטענתם היה אחראי לירי על גליק. אבל כמו במקרה של אלשלודי, גם כאן הסיפור מורכב יותר.

חיג'אזי, תושב אבו טור, נכלא בדצמבר 2000 לאחר שלדברי המדינה ניסה להצית ארון חשמל בבניין של מתנחלים כחלק מאינתיפדת אל אקצא. מקורביו טוענים שלא היה חבר בג'יהאד האיסלמי, כפי שנטען על ידי המדינה, וכי הודה בחברותו בתנועה רק לאחר עינויים שספג מידי חוקרים ישראלים. במהלך מאסרו - לאחר שלדברי מקורביו הושפל על ידי סוהרים וראה את בני משפחתו מושפלים כשהגיעו לבקר אותו - תקף סוהר באמצעות סכין גילוח והיכה חוקר שלדברי בני משפחתו היה בין מעניו. תקריות אלה הובילו את רשויות הכלא להכניסו לבידוד. על פי מועדון האסיר הפלסטיני, הוחזק חיג'אזי 11 שנים בכלא הישראלי, מתוכן כ-10 שנים בהפרדה. כשהשתחרר ביוני 2012, סבל מהפרעות פסיכיאטריות קשות שנגרמו, לדברי מקורביו, מתקופת כליאתו הארוכה בהפרדה. חיג'אזי היה פעיל בזמן שביתת הרעב של האסירים המינהליים, ולאחר שחרורו ניסה להעלות מודעות לגבי הסכנות של כליאה בהפרדה לתקופות ארוכות. לא נוכל לבחון את מידת ההשפעה של הכליאה בבידוד על מעשיו של חיג'אזי, מכיוון שנורה למוות על ידי השוטרים שבאו לעצור אותו. עם זאת, יש קונסנזוס רחב מאוד של אנשי מקצוע בתחום רפואת הנפש הגורסים שכליאה בהפרדה עלולה לגרום נזקים קשים מאוד לכלואים. יו"ר איגוד הפסיכיאטרים פירסם לפני כמה שנים חוות דעת לפיה החזקת אסיר בתנאי הפרדה למשך זמן ארוך גורמת נזק נפשי קשה, וההסתדרות הרפואית אוסרת על חבריה לתת הרשאה להחזקה של אסיר בבידוד. מומחים אף טוענים שכליאה בהפרדה לאורך זמן מנוגדת לאמנות בינלאומיות עליהן חתומה ישראל. מכיוון שמדובר במקרה השני בתוך שבוע אחד שבו אסיר ששוחרר מכליאה בבידוד חשוד שגרם בכוונה לפגיעה באזרחים ישראלים, אולי כדאי לבחון את העניין מעט יותר לעומק.

על פי מידע של שירות בתי הסוהר שהגיע לארגון בצלם באמצעות שאילתה לפי חוק חופש המידע (למען הסר ספק, כל הכתוב פה הוא על דעתי בלבד והקשר היחיד של בצלם לעניין הוא הגשת הבקשה לשב"ס), בין 29 באפריל 2013 לבין 30 ביוני 2014, שהו בהפרדה 3,215 אסירים ב-5,297 מקרים נפרדים. רשויות הכלא יכולות לכלוא אסיר בהפרדת יחיד, שבה הכלוא שוהה לבדו במשך לפחות  23 שעות ביממה בתא ייעודי קטנטן (גודלו של תא הפרדה ממוצע נע בין מטר וחצי על שניים לשלושה על שלושה וחצי מטרים). אפשרות נוספת לכליאה היא בהפרדה זוגית, שבה נכלאים שני אסירי הפרדה בתא אחד. כתבתי בעבר על המשמעויות של כליאה בהפרדה, ולצערי לא הרבה השתנה מאז. אני ממליץ לקרוא את הרשימה הקודמת כדי להיזכר בעדויות על הנזקים  שגורמת כליאה כזו.

בתקופת הדיווח הוחזקו בהפרדה 2,027 אזרחים ישראלים, 962 פלסטינים תושבי הגדה, הרצועה ומזרח ירושלים, ו-225 בעלי אזרחות זרה. זינוק משמעותי חל בכליאתם בהפרדה של אזרחים זרים: בין תחילת 2007 לבין סוף אפריל 2013 נכלאו בסך הכל 28 זרים בהפרדה, אך בתקופה העוקבת ועד סוף יוני 2014 נכלאו בהפרדה 225 בעלי אזרחות זרה - זינוק של מעל 700% בפרק זמן של 14 חודש.

בתקופת הדיווח נרשמו 451 פעמים שבהן נשלחו קטינים להפרדה. בסך הכל הוחזקו בהפרדה 212 קטינים שונים בתקופת הדיווח, לפחות שלושה מהם ילדים פלסטינים בני פחות מ-16. דו"ח של האו"ם קובע כי החזקה בבידוד של קטינים משולה לעינויים או ליחס אכזרי ובלתי אנושי, טענה שנתמכת גם על ידי הסניגוריה הציבורית של משרד המשפטים הישראלי ועל ידי גורמים מקצועיים רבים. המספר הגבוה של קטינים שהוחזקו בהפרדה חייב להעלות שאלות קשות בנוגע לדרך בה מתמודדים השב"ס בכלל והנהלות בתי כלא שבהם מוחזקים קטינים בפרט עם הנמצאים תחת חסותם.

סעיף 19 לפקודת בתי הסוהר קובע את התקופה המותרת להחזקת אדם בהפרדה. נראה שהמחוקק בבואו לקבוע אמצעי כזה הבין שמדובר בכלי שיש להשתמש בו כאמצעי אחרון בלבד, וכזה שנועד להשגת מטרות מוגדרות. על פי הפקודה, יכול סוהר זוטר להורות על הפרדה עד 12 שעות בלבד. סוהר בכיר יכול להאריך הפרדה לפרק זמן שלא יעלה על 48 שעות. אם עדיין סבורים בבית הכלא שיש עילה להמשך החזקת האסיר בהפרדה, רשאי מנהל בית הכלא להאריך את תקופת ההפרדה מעת לעת, לתקופות נוספות שלא יימשכו יותר מ-48 שעות כל אחת, ובלבד שתקופת ההפרדה הכוללת לא תגיע ליותר מ-14 יום, רצופים או לא, בפרק זמן של 30 יום.
אם כל אלה לא מספיקים, יכול סוהר בכיר בדרגת גונדר משנה לפחות, שעבר הסמכה מיוחדת, להורות על החזקת אסיר בהפרדה בתא לבדו לתקופה שאינה עולה על חודש. מותר לו לחדש את השימוש באמצעי הקיצוני הזה לתקופה של עד חצי שנה, ובתנאי שמדי חודש יתייעץ עם שלל גורמים מקצועיים. הפרדה זוגית מוגבלת גם היא, וכליאה בהפרדה זוגית לתקופה של יותר מחצי שנה דורשת אישור מנציב שירות בתי הסוהר בעצמו, וגם הוא מוגבל לאשר החזקה בהפרדה זוגית של עד 12 חודש בלבד.
במקרה שכלו כל הקצין, ובכירי השב"ס בדקו, בחנו והתייעצו עם שורה של גורמים מקצועיים, ומצאו שאין ברירה אחרת אלא להמשיך ולהחזיק אדם בהפרדת יחיד מעל חצי שנה, או אדם בהפרדה זוגית מעל שנה - הם רשאים לפנות לבית המשפט. גם בית המשפט מוגבל לפסוק תקופה נוספת של עד חצי שנה בלבד להפרדת יחיד ושנה בלבד להפרדה זוגית. כמו בעניין המעצר המינהלי, הקובע שאפשר לכלוא אדם ללא משפט לתקופה שלא תעלה על 6 חודשים, אבל לא אומר כמה פעמים, גם כאן עשה המחוקק חצי עבודה; הוא אמנם הגביל את התקופה המותרת של כליאה בהפרדה, אבל לא ציין מפורשות כמה פעמים יוכל בית המשפט להשית אותה ברציפות, ובכך רוקן מתוכן את כל המגבלות הצודקות שהוטלו על השימוש בכלי האכזרי הזה.

על פי המספרים שמקורם בשירות בתי הסוהר, הוכנסו 962 אסירים פלסטינים להפרדה בתקופה שבין אפריל 2013 ליוני 2014. מתוכם הוחזקו 683 בהפרדה מצטברת (שייתכן שאינה רצופה) במשך פחות מחודש, 86 מהם הוחזקו בהפרדה מצטברת במשך חודש עד ששה חודשים, ו-13 מהם הוחזקו בהפרדה בת יותר מחצי שנה. האדם הסביר שהיה מביט בנתונים האלה היה מצפה שבית המשפט יידרש לעניינם של לפחות 13 אסירים, אך על פי אותם נתונים, בכל התקופה התקיימו 9 דיונים בלבד בבית המשפט לצורך הארכת הפרדה. הנתון הזה מתמיה אף יותר כשמסתכלים על תקופת ההפרדה המצטברת לכל תקופת הכליאה:
25 אסירים פלסטינים מוחזקים בהפרדה מצטברת בת יותר מחצי שנה, מהם 8 אסירים מוחזקים יותר מ-3 שנים ו-3 אסירים מוחזקים יותר מ-7 שנים בבידוד. הנתונים האלה מספרים לנו שבבתי הכלא שלנו יושבים עשרות פלסטינים שנותקו מכל מגע אנושי למשך שנים, ואליהם מצטרפים גם אסירים ישראלים המוחזקים בהפרדה ולא נכללים בנתונים אלה. ככה יוצרים מפלצות. אדם המנותק מחברת בני אנוש אחרים מאבד את עצמו. משתגע. לדוגמה, הרצל אביטן הוחזק 13 שנה בבידוד. עם הזמן הוא החל לדבר אל חתולים, שהיה מאכיל באמצעות מקל. משפחתו של אסי אבוטבול מספרת שבמהלך בידודו שנמשך יותר מ-7 שנים ברציפות, הוא פיתח הפרעות פסיכיאטריות חמורות ומתקיים כיום על שורה של תרופות לטיפול בהפרעות הללו; בן זיגייר, האסיר איקס, התאבד שבעה חודשים אחרי כליאתו בהפרדה; התקופה הקצרה יחסית בת החודש שבה הוחזק עבד אלרחמאן אלשלודי שינתה אותו לחלוטין, לפי דברי משפחתו, ויצרה אצלו בעיות פסיכיאטריות קשות שייתכן שהובילו אותו לפגוע באזרחים אחרי שחרורו; וכעת מצטרף אליהם מועתז חיג'אזי, שהעביר בתא מבודד עשר שנים מחייו, ושעל פי מקורביו גרמה לו התקופה הזו נזקים בלתי הפיכים.

אין ברשותי מספיק נתונים כדי לקבוע אם הפר שירות בתי הסוהר את לשון החוק, אבל רוחו ודאי וודאי שהופרה וממשיכה להיות מופרת. כלי קיצוני שניתן בידי אנשי השב"ס לשימוש בעתות אין ברירה ולתקופות קצרות נהפך למכשיר אותו מפעילים לעתים מזומנות, ולפעמים אף לתקופות ממושכות כל כך שיש לשאול איך יכול שופט, כביכול קו ההגנה האחרון של האזרח מפני המערכת, להיות אטום כל כך ולאשר שוב ושוב מדי כמה חודשים את המשך הפרדתו של האדם עליו הופקד להגן. 20 פעם היה צריך שופט לחתום על צו המשך ההפרדה לחיג'אזי, שנעצר כנער בן 17 והוחזק ב-10 השנים הבאות בבידוד מלא מהעולם. מול השופט עמדו חוות דעת פסיכיאטריות, סוציאליות, רפואיות ואחרות, ו-20 פעם החליט לבגוד ברוח החוק ולאשר את המשך בידודו.

חיג'אזי הוא רק אחד מעשרות. המערכות המקצועיות של השב"ס והשב"כ, והגורמים המקצועיים במשרדי הממשלה, מודעים לנזק שגורם הבידוד. זה מופיע במסמכים. עתירות שמגישים עורכי דין בשם לקוחותיהם הנמקים בתאי ההפרדה זוכות מדי פעם למלה טובה מהשופטים, אבל בלי מהלך מערכתי ומנגנון פיקוח אמיתי, אי אפשר יהיה לעצור את השגרה שבה אנשים שחירותם נלקחה מהם על פי חוק, או אפילו על פי צו צבאי, מעונים במשך שנים בגחמותיו של פקיד זה אחר, בדרך כלל על סמך חומר חסוי ובלי סיכוי אמיתי להגן על עצמם. על פי דו"ח של הסניגוריה הציבורית, ב-97% מהמקרים התקבלה בקשת המדינה להארכת הכליאה בהפרדה. לאסיר שאינו מיוצג על ידי עורך דין יש 0% סיכוי לצאת מהפרדה. אפס אחוזים.

וזה לא נגמר שם. אסירים ישראלים שמשתחררים מהכלא מקבלים סיוע מהרשות לשיקום האסיר, הכולל בין השאר טיפול של אנשי מקצוע, ובמקרים מסוימים אפילו טיפול אינטנסיבי בהוסטל ושירותי השמה תעסוקתיים שיעזרו להם לשקם את חייהם. הסיכוי של אסיר שעובר שיקום לחזור לבית הכלא הוא 10%, לעומת הממוצע הארצי שלפיו 62% מהאסירים המשוחררים חוזרים לכלא. אסירים פלסטינים משוחררים, בטחוניים או פליליים, פשוט נזרקים לרחוב. לרשות לשיקום האסיר אין מנדט לטיפול באסירים פלסטינים, וכל הבעיות שלהם נופלות על משפחותיהם ועל קהילותיהם. אצל אסירים בטחוניים המצב אפילו קשה יותר, כי במקרים רבים הם ממשיכים להירדף על ידי המשטרה החשאית הישראלית, שהופכת את שיקומם למשימה בלתי אפשרית - וכפי שראינו השבוע, הם עלולים להידחק לפינות חשוכות.

נתון אחרון שכדאי להזכיר הוא החלוקה הלאומית בבתי הכלא: על פי הרשות לשיקום האסיר, רק מעט יותר מרבע מהאסירים בישראל הם יהודים. 10% נוספים הם בעלי אזרחות זרה המיועדים לגירוש, והשאר הם פלסטינים תושבי שטחי 1948 ו-1967. נתוני השב"ס המדויקים המועברים מדי חודש מעט שונים מאלה המופיעים בדו"ח הרשות, אבל היחס נותר בעינו: מדינת היהודים כולאת לא-יהודים ביחס גבוה בהרבה מחלקם באוכלוסיה. שוויון בפני החוק, אתם יודעים.



24 באוקטובר 2014

אלשלודי

נתחיל מהסוף: עבד אלרחמאן אלשלודי נהג ברכב שפגע בשמונה בני אדם סמוך למטה הארצי של המשטרה בירושלים. לאחר שהרכב נעצר הוא ניסה להימלט ונורה על ידי שוטרים שרדפו אחריו. הוא פונה לבית החולים שערי צדק, שם נפטר אחרי כמה שעות. התינוקת חיה זיסל ברון בה פגע, בת שלושה חודשים, נפטרה מפצעיה. משפחתו של אלשלודי עודכנה על האירוע מהתקשורת ומהרשתות החברתיות. איש לא אמר להם היכן הוא מאושפז ומה מצבו. כשהגיעו לבית החולים סירבו הרופאים לדבר עמם, ואחיו של הדורס, עז אלדין בן ה-15, נעצר ונלקח לחקירת שב"כ במגרש הרוסים. נכון לחמישי בערב הציבה המדינה תנאים לשחרור גופתו של אלשלודי, וסירבה להעביר אותה למשפחתו אם לא יתחייבו לקברו בלילה, בנוכחות 20 אורחים בלבד.

אבל סיפורו של אלשלודי, כדרכם של סיפורים טראגיים, מתחיל מוקדם יותר והוא מורכב הרבה יותר.

אלשלודי נעצר לראשונה כשהיה בן 18 בעוון "עבירות בטחוניות" ונגזרו עליו 16 חודשי מאסר. הוא הואשם בזריקת אבנים ובהשתייכות לארגון חמאס, כמו אלפי צעירים אחרים המוחזקים כיום או הוחזקו בבתי הכלא הישראלים בשנים האחרונות. בתחילת השנה נעצר שוב למשך חודש, ובמהלך מאסרו, מספרת אמו, הושם בבידוד למשך עשרים יום ברציפות, דבר שהשפיע קשות על מצבו הנפשי. היא מספרת שהוא ספג השפלות, איומים ואף עינויים מצד חוקריו, וגם לאחר ששוחרר נלקח מדי פעם ל"שיחות" על ידי אנשי השב"כ, שהמשיכו להשפיל ולקלל אותו, ואף איימו עליו באיומים שונים שעירערו עוד יותר את שפיותו. הם אמרו לו שלעולם לא ימצא עבודה, שלא יוכל ללכת ללמוד, שלא יוכל לנהל חיים רגילים. מקורביו מספרים שהסיבה לשיחות התכופות הללו היתה ניסיון של אנשי השב"כ לגייסו לעבוד למענם, ניסיונות שאלשלודי התאמץ להדוף עד הרגע האחרון.
שלושה ימים לפני האירוע, ממשיכה אמו, לא הצליח אלשלודי לישון. מאז שחרורו מהכלא הישראלי הוא סבל מהזיות וממתח נפשי, ובבוקר האירוע החליטה לקחת אותו לרופא. הרופא שלח אותו לפסיכיאטר להמשך הטיפול, ונקבע להם תור ל-9 בנובמבר. הם חזרו הביתה ואלשלודי הלך לישון.

עבד אלרחמאן אלשלודי

ירושלים בוערת, על אף נסיונות הממשלה לשדר שהכל כרגיל. מדי לילה נערכים מעצרים של צעירים כמו אלשלודי במזרח העיר. כוחות ביטחון גדולים פושטים על בתיהם באישון לילה ולוקחים אותם לחדרי החקירות, שם הם חשופים להתנהלות אלימה מצד מערכת מוטה שתעשה הכל כדי לשבור אותם, והיא מצליחה בכך לעתים קרובות. לרכזי השב"כ ניתן כוח בלתי מוגבל והם משתמשים בו כדי לדחוף את קורבנותיהם אל מעבר לקצה, לשברם ולהשפילם עד שיאבדו את עצמם - כמו אלשלודי, שנקרא שוב ושוב ל"שיחות" כאלה לאחר ששוחרר ממעצר בו נשלח לבידוד ארוך - בניסיון לגרום לו למכור את חבריו, את קרוביו, את משפחתו ואת עמו.

משפחתו של אלשלודי עדיין טוענת שייתכן כי מדובר בתאונה, שאולי הוא לא התכוון לפגוע בהולכי הרגל. אלשלודי לא היה בקו הבריאות כשהתיישב מאחורי ההגה, על כך אין עוררין. אין בכך כדי להסיר ממנו את האחריות למותה של ברון התינוקת, אך מי שהביא אותו למצב הזה אחראי לא פחות ממנו למה שקרה ולמה שעוד עלול לקרות לאלפי צעירים פלסטינים אחרים הנמצאים במצב דומה לשלו, נדחפים לשם על ידי כוחות עלומים. השב"כ, שלא רואה מולו בני אדם אלא רק מטרות; משטרת ירושלים, שמעדיפה נצחונות יח"צ קלים על טיפול אמיתי לשיפור הביטחון האישי של כל תושבי העיר; עיריית ירושלים, שרואה בפלסטינים תושבי העיר אויבים שיש להמאיס עליהם את החיים עד שיעזבו, ומשקיעה מיליונים בחיזוק ההתיישבות היהודית בשכונות פלסטיניות במקום לשפר את איכות החיים של תושבי השכונות עצמם; משרד הבריאות, שנכשל שוב ושוב במתן מענה לחולים הדורשים טיפול ושיקום משמעותי; מערכת המשפט, המעניקה צדק אחד ליהודים ואי-צדק אחר לכל השאר; ולבסוף, הממשלה שהכריזה מלחמה על תושביה הפלסטינים של המדינה, שמייצרת משטר אפרטהייד דה-פקטו, שבו ליהודים יש סט זכויות אחד, ולפלסטינים סט אחר, נחות ממנו.

אין הצדקה לפגיעה בחפים מפשע, ומעשהו של אלשלודי, אם אכן היה מכוון, ראוי לכל גינוי ומיאוס. אבל אסור גם להיתמם ולבודד את המקרה הזה מהתמונה הגדולה יותר, זו שמצטיירת כבר עשרות שנים מתחת לאפנו, זו שממנה אנחנו אוהבים כל כך להתעלם. קל לפטור את זה כפיגוע של מחבל מרושע, כאקט של מטורף חולה נפש, או כמעשה הירואי של שהיד - נקמה על דריסת שתי ילדות בנות חמש בסינג'יל על ידי מתנחל מיצהר זמן לא רב לפני כן. אבל כל מסגור כזה הוא עוול לאמת. כל תיוג כזה מרוקן מתוכן את המציאות בה אנחנו חיים ומרדד אותה לכדי קלישאה. הגיע הזמן להביט מעבר לה ולראות את המורכבות של החיים ואת התהליכים הפועלים ברקע, אלה היכולים להביא אדם לעשות מעשים איומים כאלה.



4 באוקטובר 2014

הקצאות

נתחיל מהסוף: ממשלת ארה"ב מעבירה מדי שנה עשרות מיליוני דולרים למדינת ישראל לצורך "ישוב מחדש של פליטים". זו לא בדיחה, ב-2012 היו אלה 20 מיליון דולר, והשנה אלה 15 מיליון דולר. הכסף הזה מועבר כחלק מה-Omnibus spending bill, "חוק ההסדרים" האמריקאי שמאגד הקצאות כספים רבות, שאינן קשורות זו בזו, בחוק אחד הדורש הצבעה אחת בקונגרס והצבעה אחת בסנאט. אותו חוק, אגב, מאשר את "הסיוע האמריקאי" המפורסם לישראל, בסך יותר מ-3.1 מיליארד דולר. להלן תרגום סעיף 480 מהחוק האמריקאי הנדון לשנת 2014:

"לצורך הוצאות שאין עבורן כיסוי אחר, כדי לאפשר למזכיר המדינה לבצע את הוראות סעיפים 2(א) ו-(ב) של חוק הסיוע להגירה ופליטים משנת 1952 ופעילויות אחרות שעונות על צורכי מהגרים ופליטים, משכורות ועלויות של אנשי צוות והסמוכים על שולחנם, לפי המאושר בחוק שירות החוץ, 1980...הקצאת עלויות לפי סעיפים 5921 עד 5925 של סעיף 5 בחוק האזרחי של ארה"ב...רכישה ושכירה של רכבי נוסעים ושירותים המאושרים על פי סעיף 3109 של סעיף 5 בחוק האזרחי של ארה"ב, סך של 1,774,645,000 דולר שיישמרו עד שההוצאה תסתיים כולה...מתוכם לא פחות מ-35,000,000 דולר ישמשו למתן מענה על דרישות הומניטריות בהיקף זעיר:
כל עוד 15,000,000 דולר מהכספים המוקצים תחת סעיף זה בחוק זה או בחוקים אחרים המבצעים הקצאות עבור מחלקת המדינה, פעילויות חוץ, ותוכניות דומות יעמוד לרשות פליטים המיושבים מחדש בישראל"


המגזין של Washington Report on Middle East Affairs הסוקר את העברות הכספים למזרח התיכון, מציין שארה"ב לא מעבירה כסף לאונסק"ו (UNESCO) לאחר שזה קיבל לשורותיו את הרשות הפלסטינית, וכי סעיף דומה מופיע גם בחוק מ-2012. מעבר על החוק מעלה שלוש שאלות שראוי להפנות לנבחרי הציבור הישראלים והאמריקאים:

מספר הפליטים בישראל
האו"ם מעריך שיש כיום בעולם כ-51.2 מיליון "עקורים" - קרי, אנשים שנאלצו לעזוב את ביתם מחשש לחייהם - מתוכם 16.7 מיליון פליטים ו-1.2 מיליון מבקשי מקלט. חמש המדינות המארחות את מספר הפליטים הגבוה ביותר הן פקיסטן - 1.6 מיליון פליטים, אירן - 857 אלף פליטים, ואחריהן לבנון, ירדן, וטורקיה עם מספרים דומים. ישראל לא נמצאת ברשימה הזו, וחמש המדינות הללו לא נמצאות בחוק ההסדרים האמריקאי. מאז הקמת מדינת ישראל הוכרו בה כפליטים כ-200 בני אדם. ב-2010, הוענק מעמד פליט לשישה אנשים בלבד, ב-2011 הוכרו שמונה בני אדם כפליטים, וב-2012 הוכרו שישה. על פי האו"ם, כ-90% ממבקשי המקלט שנמצאים בארץ זכאים למעמד של פליטים, אבל גם אם נניח שכולם היו מוכרים כפליטים, עדיין מתמיה מדוע טורח המחוקק האמריקאי לנקוב רק בשמה של ישראל בסעיף הטיפול בפליטים.

על אילו פליטים מדובר
לא סביר להניח שהסכום של 35 מיליון דולר (לפחות) שהועבר מארה"ב הגיע לחשבונות הבנק של הבודדים שכן קיבלו מעמד פליט בישראל. האם ייתכן שמדובר בפליטים אחרים עליהם אחראית מדינת ישראל? על פי נתוני אונר"א, נכון ל-2013 היו רשומים במשרדיה כמעט 5 מיליון פליטים פלסטינים ממשפחות שגורשו מישראל במהלך הנכבה. למרבה הצער, איש מהם לא יושב מחדש בתחומי ישראל באותן שנים. מכיוון שבסופו של דבר מדובר במדינה יהודית, הלכתי ובדקתי גם באתר משרד העלייה והקליטה. מצאתי שהשנה עלו לישראל 16,581 בני אדם שקיבלו מיד אזרחות וסל קליטה נדיב, אבל גם שם אין כל אזכור לפליטים. מעבר על רשימת המדינות מהן עלו היהודים היקרים למדינה לא מעלה חשד שמי מהם הוא פליט. אז על מה מדובר? את ישובם מחדש של אילו פליטים מממנת ממשלת ארה"ב בכזו נדיבות? איזה מגזר מקופח במיוחד יש במדינה, כזה שלאמריקאים יש פינה חמה בלב עבורו?

איפה הכסף
ב-2012 הוכרו בישראל שישה פליטים ובמקביל העבירה ארה"ב 20 מיליון דולר עבור פליטים. במפתיע, לא נמצאו מיליוני דולרים מהסכום הזה בחשבונות הבנק של אותם שישה. בדקתי בתקציב משרד העלייה והקליטה, אין אזכור לא לפליטים ולא לישוב מחדש. גם בתקציב משרד הפנים לא מצאתי אזכור לישוב מחדש של פליטים. אפילו בדקתי בתקציב המשרד לבטחון פנים, זה שאחראי בין השאר על טיפול בפליטים בתוך המדינה, אבל גם שם: שום ישוב מחדש. יש רק פרויקט אחד הנוגע קלות בתחום הזה, והוא מטופל על ידי משרד ראש הממשלה, אך הוא דורש הרחבה משמעותית של המושגים "פליטים", "צדק", ו"אטימות". עוד על כך בהמשך.
הממשלה מספרת לנו שלטפל בפליטים זה יקר. כדי לממן את הטיפול קבעה החלטת ממשלה 960 מסוף 2013 קיצוץ רוחבי של 560 תקנים של עובדי מדינה - החלטה שפוגעת בנו, האזרחים, באופן ישיר וכואב. הקמת מתקן "חולות" עלתה לנו 323 מיליון שקל - והפעלתו עולה לנו, האזרחים, יותר ממאה מיליון שקל מדי שנה, וזאת מבלי לקחת בחשבון את עלויות ההקמה והתחזוקה של יחידת "עוז", שהוקמה כדי לצוד פליטים ברחבי הערים, ומבלי להתייחס לתקציבים שונים המופנים מהקופה המדולדלת ממילא של הרשויות המקומיות. מדוע, אם כן, לא נלקח התקציב הנדיב שמפנה ממשלת ארה"ב לטובת ישוב מחדש של פליטים בישראל ומנותב לישובם מחדש של הפליטים בישראל?

אז מה זה
איני יכול לקבוע בוודאות לאן הולך הכסף הזה, אבל מהיכרות עם הנפשות הפועלות איני סבור שיהיה מופרך להניח שמדובר בהגדרה רחבה יותר למושג "פליטים". אדם יכול לשער כי ה"פליטים" חסרי הכל להם מסייעת ארה"ב בעקיפין הם לא אחרים ממתנחלי ההתנתקות, אלה שעל פי תקציב משרד ראש הממשלה הטיפול בהם נאמד ביותר מ-11 מיליארד שקל לאורך השנים. לעומתם, פליטים לא-יהודים שנרדפים, שנכלאים, שמגורשים, שסובלים - אלה לא יזכו לקבל אפילו סנט מתקציב הישוב-מחדש של פליטים שמעניקה ארה"ב לישראל. אם אכן מדובר בישוב מחדש של מתנחלים, כאלה שלא מוכרים כפליטים בשום מסמך רשמי של ישראל או של ארה"ב, יש כאן טעם לפגם וחשד לניצול לרעה של עשרות מיליוני דולרים. אם מדובר בפליטים אחרים - יתכבדו נא שתי המדינות, הנותנת והמקבלת, ויסבירו מיהם בדיוק הפליטים שיושבו מחדש בישראל בשנים האחרונות. לאזרחי ארה"ב וישראל מגיעות תשובות לשאלות הללו. לראשונים - מפני שהכסף יוצא מכיסיהם, ולאחרונים - כי בשמם מתבצעים פשעים נגד פליטי החרב ומבקשי המקלט שבתחומי ישראל.

---
תודה לדיויד שין ולטל שניידר על עזרתם בכתיבת הפוסט


12 בספטמבר 2014

נתיחה

לפני יומיים פרסמו כלי התקשורת הישראלים כי "עציר בטחוני התאבד בתאו בכלא אשל בבאר שבע". לדברי הכתבות הוא נמצא תלוי ע"י חברו לתא שהזעיק מיד את הסוהרים, ואלה בצעו בו החיאה ופינו אותו לבית החולים סורוקה, שם נפטר. הגדיל לעשות, כרגיל, אתר האינטרנט "וואלה!" שקבע כי "האסיר שהתאבד, פלסטיני בן 37 מחברון, נעצר לפני חודשיים במהלך מבצע 'שובו אחים' בחשד לעבירות ביטחוניות".
ראאד אל ג'עברי, "העציר", היה בן 35 במותו, נשוי ואב לחמישה ילדים. ב-26 ביולי הוא נרדם לרגע על ההגה, לדבריו בעקבות כדורים משככי כאבים שלקח, ופגע במתנחלת שחנתה שעמדה בצד הדרך בכביש בין ירושלים לחברון. לדברי משפחתו, אלג'עברי פנה מיוזמתו לג'יפ צבאי שחנה בכניסה למחנה הפליטים אל-ערוב וסיפר להם שהוא חושב שפגע בלי כוונה ברכב במתנחלת שעמדה על הכביש, ואלה עצרו אותו ולקחו אותו איתם. ברור לכל אדם כי מחבל מפגע שתכנן לרצוח מתנחלים באמצעות רכבו לא יעצור וידווח על העניין לחיילים, וכך קבע גם בית המשפט שהחליט לשחרר אותו בערבות של 8,000 ש"ח עד שיערך משפטו על תאונת הדרכים הזו.
הפרקליטות הצבאית החליטה שלא (מערכת משפט צבאית, אחרי הכל), ואלג'עברי הועבר מכלא "עופר" בו הוחזק עד להחלטה על שחרורו בערבות לכלא "אשל" שבנגב, שם, לדברי הארגון "נאדי אל אסיר", הוחזק בבידוד. שני עצירים שהועברו יחד איתו מעופר לאשל מעידים כי מצב בריאותו הפיזית והנפשית היה מצוין וכי הוא שידר אופטימיות. ביום חמישי האחרון הוא התקשר לאשתו ונשמע בטוח כי הוא מרגיש טוב וכי הוא עומד להשתחרר בקרוב. "אל תדאגי" הוא אמר לה, והיא האמינה לו.

ראאד אלג'עברי

גופתו של אלג'עברי הועברה מבית החולים סורוקה למכון לרפואה משפטית באבו כביר, שם נערכה בגופו נתיחה לצורך קביעת סיבת המוות. לא ברור לי עד הסוף אם הפתולוג הראשי הפלסטיני, ד"ר צאבר אלעאלול נכח בנתיחה או שלא הורשה להכנס, כך או כך, לטענתו, בצעד חריג וראשון מסוגו, הוציאה ישראל צו האוסר עליו לדווח על תוצאותיה גם בתקשורת הפלסטינית.
הלוויתו של אלג'עברי היתה מתוכננת להערך אתמול אחרי הצהריים, אך בעקבות המהלך החריג של ישראל הוחלט לבצע בגופו נתיחה שניה, הפעם במכון הפלסטיני לרפואה משפטית באבו דיס, כך שד"ר אלעאלול לא יפר את דרישת ישראל שלא לפרסם את תוצאות הנתיחה הישראלית בכך שיפרסם רק את תוצאות הנתיחה הפלסטינית, וכך היה. הנתיחה השניה מראה בבירור שאין סימני תליה על צווארו של המנוח. סיבת המוות ברורה מאוד, לדבריהם, והיא מכות חמורות בצידו השמאלי של הראש שגרמו לזעזוע מח ואיבוד דם.
אינני פתולוג, אבל אני מאמין שיש פה סתירה קשה בין גרסת שב"ס כי אלג'עברי תלה את עצמו בתא השירותים לבין תוצאות הנתיחה הפלסטינית שטוענת נחרצות כי זה לא מה שקרה. בצירוף עם העובדה כי המכון לרפואה משפטית באבו כביר מסרב לפרסם את תוצאות הנתיחה שהוא ערך ואף ניסה למנוע בצורה חריגה את פרסומם גם בתקשורת הפלסטינית, ערימת סימני השאלה לגבי כל ההתנהלות של המדינה בפרשה הזו הולכת וגדלה מרגע לרגע.

***

אינני יודע מה הוביל למותו של ראאד אלג'עברי. השב"ס טוען כי הוא התאבד בתליה, למרות שעל פי תוצאות הנתיחה אין סימני תליה על צווארו. נשיא מועדון האסיר הפלסטיני קדורה פארס, בהודעה שהוציא הבוקר, טוען שהוא נרצח במכות סוהרים ואנשי בטחון ישראלים. אולי פרסום תוצאות הנתיחה של המכון הישראלי לרפואה משפטית יוכל לשפוך יותר אור על הנושא, אבל העניין פה חמור יותר: אדם פגע קלות באדם אחר במסגרת תאונת דרכים, כמוה יש עשרות ביום. הוא פנה לחיילים לספר להם מה קרה, כך שהטענה כי הוא מחבל מרושע אינה עומדת במבחן האדם הסביר. למרות זאת, הוא נכלא למשך מעל חודש כאסיר בטחוני, וגם אחרי שהוחלט לשחררו בערבות, החליט איזה פקיד במנגנון השלטון הצבאי בגדה כי יש להשאירו כלוא. הוא הושם בבידוד (על תאונת דרכים קלה, נשוב ונזכיר), וכעבור מספר ימים נמצא ללא רוח חיים, עם פצע מדמם בראשו. התקשורת הישראלית, כהרגלה, מקבלת את סיפור השב"ס ומפרסמת כי מדובר בעציר בטחוני מסוכן שנעצר במסגרת מבצע "שובו אחים" וכי הוא התאבד בתליה. מאז הנתיחה אתמול עוד לא מצאתי התייחסות בתקשורת הישראלית לסתירות האיומות בין הגרסה הזו לבין הראיות, כך שההלוויה שתערך היום בחברון תיפטר כנראה כעוד "התפרעויות" ללא סיבה של פלסטינים. לציבור הישראלי מגיע לדעת יותר.

בארבע השנים האחרונות מתו חמישה פלסטינים במשמורת שב"ס, חלקם בנסיבות חשודות ביותר, כמו במקרה של ערפאת ג'ראדאת למשל, שלטענת הוועד נגד עינויים נפטר כתוצאה מאלימות קשה שהופעלה נגדו במסגרת חקירתו בכלא מגידו. למיטב ידיעתי, איש במנגנון הבטחוני הישראלי לא נתן את הדין על המיתות האלה, ואיש גם לא נתן את הדין על מאות ואלפי הפלסטינים שנכלאו סתם, כמו במקרה של אלג'עברי, רק כי הם פלסטינים.

אינני יודע מה הוביל למותו של ראאד אלג'עברי, אבל ברור לחלוטין כי לו היה נולד יהודי, הוא לא היה יושב כעציר בטחוני בכלא מאובטח על תאונת דרכים קלה עוד לפני משפטו, וברור לחלוטין כי לו היה נולד יהודי, הדרישה לחקירת נסיבות מותו היו נמרחות באותיות ענק על העמודים הראשונים של כל כלי התקשורת. ראאד אלג'עברי הוא עוד אדם ששילם את מחיר שלטון האפרטהייד בגדה. עלינו, כישראלים, מוטלת החובה לפעול שהוא יהיה הקורבן האחרון.


23 באוגוסט 2014

אין אדם משים עצמו רשע

ב-30 ביוני נמצאו גופותיהם של שלושה נערים ישראלים בקבר רדוד בחלקת אדמה סמוכה לכפר בית כחיל השייכת לאדם בשם חוסאם קוואסמה. 12 יום מאוחר יותר נעצר קוואסמה בביתו של קרוב משפחה בענתא ונלקח לחקירה שנערכה על ידי שירות הביטחון הכללי. תוצאות החקירה, או גרסת התוצאות כפי שבחרה המדינה להציגן, נשלחו לכל המערכות של כלי התקשורת, שכהרגלם פירסמו את הדברים כפי שהתקבלו ומבלי לשאול שאלות: "ידיעות אחרונות" זעק: "עצור בחשד לרצח 3 הנערים: השיג מימון מעזה"; "הארץ" כתב "מפקד חוליית חוטפי הנערים בגדה קיבל מימון מחמאס בעזה‎", וקביעות דומות מבלי לסייג כי מדובר בטענה המסתמכת על הודאה שהוצאה באמצעים מפוקפקים ושאינה נתמכת בדבר.
אסייג ואומר שאין בידי מידע מעבר למה שפורסם בנוגע למידת מעורבותו של החשוד בחטיפת הנערים הישראלים, אך בואו נביט רגע על השתלשלות העניינים כפי שהיא מצטיירת מההודאה, זו שהצליחה לשכנע את רשויות החוק והתקשורת בישראל כי מדובר באמת, "ברמה הקרובה לוודאות":
לכאורה, לפני כמה חודשים העביר אחיו של חוסאם, מחמוד קוואסמה, תושב עזה, סכום כסף לאחיו כדי שירכוש חלקת אדמה עבור המשפחה צפונית לכפר בית כחיל. חוסאם רכש את חלקת האדמה וגייס קרוב משפחה ואת חברו כדי לבצע רצח של צעירים ישראלים. הוא רכש נשק ולאחר שרצחו השניים האחרים את הנערים, הוא עזר להם להסתתר וקבר את הגופות בחלקת האדמה הרשומה על שמו, שרכש בכספי אחיו.

איני מומחה לפלילים או למעשי טרור, אבל האדם הסביר שהיה שומע את הסיפור הזה היה מרים לפחות גבה אחת, והתהייה הראשונה שוודאי היתה עולה בראשו היא למה לרוצח לקבור את הגופות באדמה הרשומה על שמו? ובכן, ודאי תתפלאו לשמוע שבעשרות העמודים שקראתי, שנכתבו על ידי מיטב המשפטנים שהצליחה המדינה לגייס, לא עלתה השאלה הזאת אפילו פעם אחת. פרט לציון העובדה שמעורבותו של קוואסמה דנן היא "ברמה הקרובה לוודאות", על פי שורה של "ראיות מינהליות", אין למדינה דבר פרט להודאתו של החשוד. ראיות מינהליות הן ראיות שהוכרו ככאלה על ידי הרשות המינהלית, והן לא עומדות בכללי הראיות הרגילים, וממילא אינן מוצגות לבית המשפט. הרי אם באמת עזר חוסאם קוואסמה לשני החשודים האחרים להסתתר, מדוע לא עצרה אותם המדינה? ואם אכן קנה נשק, היכן הנשק? הקשר הראייתי היחיד שהוביל את חוקרי השב"כ הממולחים לעצור את קוואסמה הוא מציאת גופות הנערים באדמה הרשומה על שמו, ומכאן קצרה ומהירה הדרך למרתפי השב"כ ולהוצאת ההודאה מהחשוד באמצעים מפוקפקים – עניין שהקל משמעותית את הלחץ שהופעל על החוקרים למציאת אשם בפשע הנורא הזה.
אדגיש שוב כי איני יודע אם קוואסמה מעורב או לא מעורב ברצח הנערים, אבל אם באמת הרסה המדינה את ביתו והפכה את אשתו ואת ששת ילדיהם לחסרי בית על סמך הודאתו בלבד - הודאה שעל פי פאדי קוואסמה, עורך דין וקרוב משפחה רחוק של חוסאם קוואסמה, הוצאה תחת "עינויים קשים" - מדובר בשערורייה ששותפות לה כל רשויות החוק במדינה, וזאת בלי קשר בכלל למידת מעורבותו ברצח. אם אנחנו מוותרים על הצורך בראיות, לשם מה כל ההצגה של מערכת צדק ובתי משפט?

ולמה אסור לסמוך על המדינה כשהיא מתגאה בהודאה של החשוד בלי שמץ של ראיה אמתית שתתמוך בזה? מפני שאם נבחן מקרים אחרים שבהם הורשע אדם בישראל ללא ראיות אמיתיות אחרות פרט להודאה שהוצאה באמצעים פסולים, תתגלה תמונה מבהילה של פרקטיקות המתאימות לכנופיות פשע וטרור ולא למדינת חוק מהוגנת. ודוק: כאן אין מדובר בהרשעה עדיין, כי עוד לא הוגש כתב אישום, ועם זאת הספיק העניין לשלטון החוק והצדק כדי להחליט להרוס את בית משפחתו של קוואסמה. סקירה קצרה:

טארק נוג'ידאת, שריף עיד ויוסוף סביח
ב-21 ביולי 2003 נרצח החייל אולג שייחט. זמן קצר לאחר הירצחו נעצרו שלושה צעירים ערבים-ישראלים מכפר כנא: טארק נוג'ידאת, שריף עיד ויוסוף סביח. במהלך חקירתם על ידי השב"כ, שנמשכה 21 יום בהם בודדו מן העולם ונמנע מהם קשר עם עורך דין, נשבר אחד מהם, טארק נוג'ידאת. לדבריו, הודה אחרי יומיים בלבד - שבהם נמנעה ממנו שינה, הוא נחקר בחדרים ללא חלונות, והאוכל שהוגש לו היה זהה בכל הארוחות, כך שלא יכול היה להבחין בין יום ללילה. במצב ניתוק כזה הוא נשבר והאמין לדברי החוקרים שהודאה ברצח תשפר את מצבו. פרט להודאתו של נוג'ידאת למשטרה לא היה בדל של ראיה נגדם. פיסת נייר ספוגה בדם, שבמהלך ההודאה נאמר כי מדובר בדמו של אחד מהשלושה שנפצע במהלך הרצח, חזרה מבדיקת המעבדה בתוצאה חד משמעית: לא מדובר בדם של מי מהם. למרבה הבושה, קבע בית המשפט העליון כי אי-התאמה זו אינה מכרסמת במשקל הלכאורי של ההודאה, מפני שמדובר בפרט מוכמן בחקירה שרק הרוצח יכול לדעת על קיומו. שנה מאוחר יותר נלכדו באירוע לא קשור צעירים אחרים שהודו ברצח אולג שייחט. נוג'ידאת ושני חבריו שוחררו ממעצרם וכתב האישום נגדם בוטל. לאחר יציאת האמת לאור, אפשר לקבוע במידה גבוהה של ודאות כי חוקריו של נוג'ידאת חשפו בפניו את "הפרט המוכמן", כדי לתת יותר משקל להודאתו. למיטב ידיעתי איש מהחוקרים הללו לא הועמד לדין.

מרדכי בן-עזרא
ב-14 ביולי 1991 נרצח ישראל דז'לושיצקי, חלפן כספים, בביתו שבפתח-תקווה. שיחת טלפון אנונימית למשטרה הניעה את החקירה, וכמה ימים מאוחר יותר התברר שמקורה באדם בשם מרדכי (מוטי) בן עזרא. החקירה הובילה להרשעתו של בן עזרא על פי הודאתו, שהשתנתה כמה פעמים במהלך החקירה, וללא שמץ של ראיה נוספת. ההגנה טענה כי ההודאה הגיעה מאדם הלוקה בנפשו, דבר שהיה ברור גם לבית המשפט, אך עובדה זו לא הפריעה לשופט להרשיע את בן עזרא. לאחר ההרשעה התגלו ראיות הקושרות לרצח אדם אחר, בשם סימון בן ארי. רק לאחר גילוי ראיות אלה התברר לפתע כי ההודאה שנגבתה מבן עזרא, שקיבלה את אמונו המלא של בית המשפט, היתה המצאה מתחילתה ועד סופה. הרשעתו של בן עזרא בוטלה, ובן ארי הורשע ונכלא על מעורבותו ברצח.

סולימאן אל עוביד
ב-10 ביוני 1993 נעלמה חנית קיקוס מטרמפיאדה סמוכה ליישוב אופקים. שמונה ימים מאוחר יותר נעצר סולימאן אל עוביד, תושב רהט כבן 40 שעבד במטמנת דודאים. במהלך חקירתו הודה אל עוביד באונס וברצח קיקוס, ואף שיחזר את המעשה, וטען כי השליך את גופתה באתר הפסולת שבו הועסק. גופתה של קיקוס נמצאה במקרה בבור ניקוז ליד שכונת נאות חצרים בבאר שבע. על אף שבידי המשטרה היו אז עדויות סותרות כגון עדותו של שומר המזבלה, שנסמכה בבדיקת פוליגרף, שלפיה היה אל עוביד בחברתו כל אותו הלילה, ועדותו של מושבניק שטען שהוא, ולא אל עוביד, הסיע את קיקוס מהטרמפיאדה באופקים לצומת מצדה בבאר שבע, החליטו השופטים להרשיע את אל עוביד על סמך הודאתו בלבד, על אף שנגבתה באמצעים מפוקפקים. ב-2008 פנה שר המשפטים לנשיא המדינה בבקשה לקצוב את עונשו של אל עוביד, בין השאר בגלל עיוות הצדק שנעשה לו. כמעט אין אדם אחד מהמעורבים בפרטי הפרשה שמאמין שאל עוביד באמת עשה את המעשה המיוחס לו, ולמרות זאת הוא עדיין בכלא.

עיזאת נאפסו
ב-4 בינואר 1980 עצרו כוחות של שירות הביטחון הישראלי קצין צה"ל ממוצא צ'רקסי, וחקרו אותו במשך 14 ימים תוך עינויים והשפלות שבעקבותיהם נשבר והודה בריגול. נאפסו הורשע על ידי בית המשפט ונשלח למאסר של 18 שנה. שבע שנים מאוחר יותר, לאחר שזיהה נאפסו את אחד מחוקריו כיוסי גינוסר, שהיה מעורב גם בפרשת קו 300, עירער נאפסו לבית המשפט העליון - ושם, מחשש למבוכה גדולה יותר, הודתה המדינה כי חוקריו לא דיברו אמת, והרשעתו בוטלה. כדי  להשתחרר הסכים נאפסו להודות בעבירה קלה, ושוחרר מיידית מהכלא. לאחר שחרורו תבע את המדינה על הפרשה, ועל פי טענות אחדות הסאגה הסתיימה בתשלום של סכום המוערך בכמיליון שקל ובהסכם סודיות המונע ממנו לדבר עם התקשורת.

פרשת מע"צ
ב-1978 נעצרו חמישה צעירים בחשד שהיו מעורבים בשורת הצתות ובאירועים אחרים. הם נחקרו, נשברו והודו במעשים האלה ובתכנון פשעים נוספים. בית המשפט הרשיע ארבעה מהמעורבים (החמישי הוגדר כעד תביעה) והם נשלחו לכלא, ריצו את עונשם ושוחררו. 14 שנים מאוחר יותר הודה קצין משטרה שהיה מעורב בחקירתם, שי שמחי, כי ההודאה הוצאה מהחשודים בעינויים ואף זויפה בחלקה על ידי החוקרים.

עמוס ברנס
לאחר מציאת גופתה של החיילת רחל הלר ב-1974, יצר עמוס ברנס קשר עם המשטרה ומסר להם כי הכיר את הנרצחת. לאחר זמן מה הוא נעצר, ולמרות האליבי שהציג, נחקר תוך מניעת שינה והפעלת אלימות עד שהודה ברצח. ברנס ניהל מאבק עיקש מול המערכת שהרשיעה אותו בלי בדל ראיה נגדו, עד שב-2002 זוכה ואף נפסקו לו פיצויים בסך כ-5 מיליון שקל.

אחמד כוזלי, עאטף סביחי, והאחים מחמד וכמאל סביחי
בימי תחילתה של מלחמת לבנון הראשונה נעלמה החיילת דפנה כרמון. המשטרה נכשלה במציאת הרוצח, והתיק התקרר על המדפים. עם מציאת גופתו של דני כץ, נער חיפאי שנרצח, נעצרו שלושה תושבי סכנין ושני בדואים מהכרמל. לטענת המשטרה, בחקירתם הודה אחד החשודים גם ברצח כרמון והפליל שניים ממכריו, שנעצרו גם הם. בחקירתם, כך טענו במהלך המשפט, עינו אותם השוטרים במכות, באיומים ברצח באמצעות אקדח טעון, ובדקירות באיברי המין שלהם - עד שנשברו והודו ברצח שלא ביצעו. בקיץ 2009 התגלה תיק מודיעין ובו יותר ממאה מסמכים שלא הועברו לפרקליטי ההגנה, ובהם פרטים מזעזעים על מעצר אביהם של שניים מהחשודים במטרה להפעיל עליהם לחץ בחקירה, ומסמכים המראים את מעורבותו של השב"כ בחקירה, למרות הכחשות נמרצות שהושמעו בזמנו. נחשפה גם עדות של שוטר לפיה הקלטות של המורשעים, שבהן טענו לחפותם, הוסתרו מההגנה. בדיקות נוספות של קלטות השחזור מראות כי השוטרים סימנו לחשודים לאן עליהם להוביל אותם, וכי חקירות רבות של חשודים לא תועדו וכיוונים מבטיחים נוספים לא נבדקו, ביניהם אוברול ועליו כתמי דם מהסוג השייך לנרצחת, שנמצא בבית של ידיד שלה, ובאופן חשוד "אבד" למשטרה. למעשה, הסיבה היחידה שבגינה הם עדיין יושבים בבית הכלא היא הודאתם, שגם המדינה מכירה בכך שנגבתה בכפייה.

משה עזריה
ב-1981 נרצח הנער ישראל נולמן בחיפה. זמן קצר לאחר מכן נעצר משה עזריה, שאובחן כנמצא על גבול הפיגור השכלי, והודה ברציחתו. כתמי זרע שנמצאו על בגדיו של נולמן לא נבדקו ואף הושמדו, בחלק מקלטות החקירה בוצעו מחיקות חשודות שלפניהן אמר עזריה כי הוא לא יודע דבר מה, ואילו אחרי כמה דקות של מחיקה לפתע הסביר אותו ברהיטות, ועוד כהנה וכהנה. לאחר 17 שנים בכלא הידרדרה בריאותו הנפשית של עזריה והוא אושפז בבית חולים פסיכיאטרי. גם במקרה הזה הורשע אדם על סמך הודאתו בלבד, וראיות שהיו יכולות להביא לזיכויו לא נבדקו ואף הושמדו, כך שלא נותרה לו דרך להוכיח את חפותו.

נימר אבו חמוד
בינואר 1977 נרצח שומר תחנת הדלק "הסיירים", סג'ר בן עבדאללה אל-חרזין, במהלך שוד. המשטרה עצרה ארבעה חשודים במעשה וחקרה אותם תוך הפעלת אלימות קשה, בין השאר כלפי איברי המין של הנחקרים. גם כאן, הראיה היחידה שברשות החוקרים היתה הודאתם, ולפיה הרשיע אותם בית המשפט המחוזי. אחד מהארבעה, נימר אבו חמוד, הורשע רק על פי הודאתו. בערעור לעליון התבטא השופט חיים כהן באורח קיצוני לגבי הדרך בה נגבתה ההודאה מהחשודים: "אודה כי למקרא ולמשמע הערעור הנוכחי התחלתי לראשונה לפקפק במקצת שמא הגיע הזמן והמלחמה בפשעי הפושעים צריכה להידחות מפני המלחמה בפשעי שוטרים …  אבל הרושם העגום הוא שהמקרים הולכים ורבים, וחומרתם הולכת ומחריפה. השוטרים מצפצפים על הביקורת הנמתחת עליהם מפי השופטים ואינם מקיימים הוראותיהם, ואין פוצה פה". גזר דינו של נימר אבו חמוד בוטל והוא שוחרר.

***

לפי החוק יכול בית המשפט להרשיע אדם על סמך הודאתו ו"דבר מה נוסף". החוק אינו מגדיר מהו אותו דבר מה, ומערכת המשפט מנצלת את העמימות הזו כדי להרשיע נאשמים בלי בדל של ראיה פרט להודאה, שפעמים רבות נגבית במרמה או באמצעים בלתי כשרים אחרים כגון הפעלת לחץ פיזי, חברתי, או נפשי - עד כדי עינויים.
סעיף 12(א) לפקודת הראיות תשל"א קובע: "עדות על הודיית הנאשם כי עבר עבירה תהא קבילה רק אם הביא התובע עדות בדבר הנסיבות שבהן ניתנה ההודיה ובית המשפט ראה שההודיה היתה חופשית ומרצון". במקרים רבים מתעלם בית המשפט מהנסיבות שבהן נגבתה ההודאה. למעשה, במקרים מסוימים *יודע* בית המשפט כי ההודאה נגבתה בעינויים ובוחר להעלים עין - ומתייחס להודאה כאל "מלכת הראיות" שאין בלתה, שבהימצאה אין מקום או צורך בכל ראיה אחרת.
לפחות שתי ועדות ממלכתיות קבעו כי חוקרי המשטרה והשב"כ גובים הודאות באמצעים פסולים. ועדת לנדוי קבעה כי כדי למנוע פסילה של הודאות של חשודים, נהגו חוקרי השב"כ לשקר בעדויותיהם בבתי המשפט בנוגע למהלך החקירה, והכחישו הפעלת לחצים פיזיים (שם קוד לעינויים). ועדת גולדברג הביאה מקרים רבים בהן נגבו עדויות מחשודים שהתבררו מאוחר יותר כשקריות וככאלה שניתנו רק כדי לרצות את החוקרים ולסיים את הסיוט שבו נמצאו הנחקרים.
במחקר שנערך בבריטניה עבור המועצה המלכותית למשפט פלילי, נמצא כי במשך מעצר ניתנו הודאות על ידי 59.4% מן החשודים, וכי 46% מבין החשודים שלפני מעצרם היה בידי המשטרה חומר ראיות חלש נגדם, הודו במהלך המעצר בעבירות שבהן הואשמו. "פרויקט החפות" בארה"ב, שפתח מחדש מאות תיקים, מצא כי מתוך 123 המקרים הראשונים שבהם הוכח כי היתה הרשעת שווא, ב-33 מהם התבססה ההרשעה על הודאה בלבד. זה נתון מדהים שרק הוא לבדו היה צריך לבטל את הפרקטיקה של מתן משקל מכריע כל כך להודאה כשהיא לא מחוזקת בראיות.

השופט חיים כהן סיכם זאת יפה כשאמר "למעשה, רובה ככולה של החקירה המשטרתית לאחר תפיסת החשוד מכוונת להביאו לכדי הודאה", ומשמושגת ההודאה בדרך כלל גם נפסקת החקירה. הדבר נכון גם לחקירות שב"כ, שנועדו להביא את האדם לכדי שבירה באמצעים פסיכולוגים ופיזיים מתוחכמים, עד שיודה בעבירה בה הוא מואשם; השאלה אם ביצע את הפשע המיוחס לו או לאו מקבלת חשיבות משנית. זה כשל קונצפטואלי בו החוקר מניח הנחה כלשהי ויעשה הכל כדי לאמת אותה מפי החשוד, תוך התעלמות מהיבטים אחרים ומראיות נוספות שיכולות להוביל לכיוון חקירה אחר ואמתי הרבה יותר.

***

איני יודע מה עשה או לא עשה חוסאם קוואסמה. אני רק יודע, בהתבסס על נסיון העבר, שהודאתו בלבד לא יכולה לבסס אישום נגדו, וממילא לא יכולה להעניש את משפחתו, הכוללת את אשתו ואת ששת ילדיהם, בני שנה וחצי עד 12, ולהשאירם חסרי בית. מערכת המשפט הישראלית לא חפה מפגמים חמורים שמתגלים גם בהליך משפטי מלא, קל וחומר בהליך פגום בעליל כגון זה שהביא להריסת ביתו של קוואסמה, הליך שבו לא הוצגו ראיות וכלל לא הוגש עדיין כתב אישום. המעשה שנעשה כאן הוא פשע, טרור משפטי אם תבכרו את האופציה הפופוליסטית, לו שותפים כל זרועות השלטון והצדק במדינה.

הריסות ביתו של קוואסמה אחרי פיצוצו ע"י כוחות צה"ל
ואם חלילה תמצאו את עצמכם פעם בחדר החקירות של אחד מגופי אכיפת החוק במדינה, זכרו: הודאה אף פעם אינה לטובתכם. היא נועדה רק להקל על מערכת המשפט להציג מקרה "פתור", בלי קשר לנכונותו של הפתרון או למידת חפותם של הנאשמים.