13 בנובמבר 2013

בעבוע

ליד הדרך המובילה לכפר הבדואי אום אל חיראן, הסמוך ליער יתיר, עובר קו חשמל. הוא מתפתל עם הכביש העולה מהעיירה מוכת העוני והפשע חורה, ומלווה את הנוסעים בכביש האספלט הישן כמעט עד בתי הישוב הבדואי הבלתי מוכר. כקילומטר לפני הישוב פונה קו עמודי החשמל פנייה פתאומית שמאלה ומתרחק מהכביש לכיוון ביתם של שני אנשים, עמוס ושוש גולד, ובית הקברות לכלבים שהם מפעילים במקום. 1,600 האזרחים הישראלים מעבר לעיקול האחרון חיים כבר 57 שנה בלי חשמל, אבל הכלבים המתים בחצרם של בני הזוג גולד דווקא נהנים ממנו.
"מדינה מטומטמת", מפטיר בתסכול סלים אבו אלקיעאן, אחד האזרחים הבלתי נראים מאום אל חיראן. אותה מדינה שהעבירה את משפחתו לפני כמעט ששים שנה מאדמתם הסמוכה לצומת בית קמה בתמורה לאדמה עליה הם יושבים היום. עידן לנדו כתב על זה כבר, על הדרך שבה גורשו בני שבט אלקיעאן כדי לפנות מקום ליהודים בלבד בקיבוץ שובל בתמורה לאדמה עליה הם מתגוררים כיום, ועל כך שאותה מדינה ממש מוסרת כיום למתנחלים יהודים את האדמה שמסרה כבר לשבט אלקיעאן. גם היישוב החדש המיועד לקום על אדמתם של בני אלקיעאן מיועד ליהודים בלבד. וזה לא שיש למדינה משהו אישי נגד סלים. כשהיה קטן חיבק אותו משה דיין, הוא מספר, ובנו קיבל באותו היום צו גיוס לגבעתי וצו הריסה לביתו - והלך לגבעתי. השלטון הישראלי יודע לקחת, לתת - פחות: כבר שלוש פעמים חיבלו "אלמונים" בצינור המים המאולתר המגיע לכפר. צינור גינה קטן שגם ככה בקושי זורמות בו כמה טיפות. המשטרה ויתרה. לא עצרה אף חשוד. כבר שמונה שנים אין אוטובוס לישוב המרוחק הזה. הקו שנהג לעבור שם עורך כעת עיקוף עצום של עשרות קילומטרים כדי להגיע לישובים היהודיים בהמשך הכביש, כדי לא לעבור בכפר. הסיבה הרשמית היא "חשש לזריקת אבנים". במשטרה, לדבריו, אין אפילו תיק אחד שנפתח באשמה כזו. 

אום אל חיראן. צילום: יוסי גורביץ

גם אמיר אבו גוידר, תושב הכפר הבלתי מוכר זרנוק ופעיל בפורום דו-קיום, מספר בשקט על היאוש מהמצב: "לתושבים אין אמונה במדיניות של הממשלה, אנשים מתוסכלים", הוא אומר. זרנוק, ישוב שהוקם בשנות ה-20 של המאה הקודמת, גם הוא מיועד לטיהור. גם במקומו מתוכנן לקום ישוב ליהודים בלבד, "עומרית" יקראו לו.
בכניסה לכפר זרנוק יש בית ספר תיכון שבו לומדים כ-1,000 תלמידים בדואים (לשם השוואה, בשנה"ל 2007-2008 היו בישראל 368 תלמידים בממוצע בכל מוסד חינוכי). בשעת ההפסקה אי אפשר לזוז בחצר מרוב צפיפות, אבל לפחות יש בית ספר. בית הספר הזה, שנבנה על ידי המדינה אחרי שהוכרחה לעשות כן על ידי בג"צ, מיועד להריסה. למה? כי הוא נבנה (על ידי המדינה, כן?) על אדמה השייכת למשפחה יהודית-בוכרית תושבת צרפת, שרכשה אותה בשנות ה-30 של המאה העשרים. המדינה מכירה, אם כן, בבעלות על האדמה בזרנוק, אבל רק בבעלות של יהודים. תביעות הבעלות על שטחים צמודים (באמת צמודים, מטרים בודדים) שנמצאים בחזקת בדואים עוד מלפני קום המדינה - אינן מוכרות, ותושביהם מיועדים לגירוש. "המדינה אומרת שהיא מעודדת את הבדואים לעבור לישובים המוסדרים, אבל העידוד הזה מתבטא בהריסת בתים", ממשיך אמיר. "יש תושבים שמוכנים לעבור לרהט במידה שההצעה של המדינה תהיה הוגנת, אבל היא פשוט לא כזו". המדינה מנסה לייצר מצב של מקסימום בדואים במינימום שטח, והדרך שלה לעשות את זה היא באמצעות פחד. ומה עם אלימות? שאלתי. "השיח האלים נמצא בשוליים" הוא ענה, ואחר כך הוסיף: "בערב, כשיושבים במרכז הכפר ומדברים, רוב התושבים מבקשים להגיע להסדר, אבל אומרים שהם לא יודעים מה יעשו אם יידחקו אל הקיר" - וזו בדיוק התוכנית של המדינה.

לו הייתם אתם מקימים גוף שמטרתו ליישב מחדש עשרות אלפי אזרחים שערבית היא שפת אמם, ולו היו ניתנים לכם עשרה תקנים למשרות בתפקיד "קשר עם הציבור", כמה דוברי ערבית הייתם ממנים לתפקידים האלה? התשובה של מדינת ישראל לשאלה הזו היא: אחד. רק תקן אחד מתוך עשרה במטה ליישום הסדרת ההתיישבות הבדואית בנגב אויש על ידי דובר ערבית. עד כדי כך לוקחים שם ברצינות את העניין הרגיש של העתקת אלפי משפחות מביתן. ואת מי הייתם ממנים לעמוד בראש הגופים האלה? פוליטיקאים? אנשי חינוך? אנשי רוח? נציגים מהקהילה אותה מבקשים לפנות? ובכן, מדינת ישראל העמידה אנשי צבא, משטרה, ושב"כ בתפקידי המפתח במינהלות הפינוי השונות: האלוף דורון אלמוג, אותו אדם שהוצא נגדו צו מעצר בלונדון בחשד לפשעי מלחמה מפני שהורה על הרס 50 בתים ברפיח, הוא, לדעת קברניטי מדינת ישראל, האדם המתאים ביותר לנהל את המערכת הנפיצה הזו. הוא לא לבד: יונתן קובריגרו, גמלאי של שירות הביטחון הכללי, עומד בראש מינהלת אכיפת מקרקעין בדרום​ במשרד לבטחון פנים, אותה מינהלת שאחראית על מאות הלוחמים שמגייסת המשטרה לכח יס"מ יעודי לטיפול בפינוי הבדואים. לצדם מכהן ניצב בדימוס יהודה בכר, מנכ"ל הרשות להסדרת ההתיישבות הבדואית בנגב במשרד השיכון, או כפי שהוא אוהב לכנות את משרדו "רשות הבדואים". אתם כבר מבינים את הכיוון. כל המנגנון העצום הזה שעלותו מיליארדי שקלים מאוצר המדינה, לא נבנה למען אזרחי המדינה הבדואים. אפילו מנגנון ההסברה שלו מכוון לדוברי עברית. אין פה רצון אמיתי לתת פתרון שיסייע לעשרות אלפי האזרחים המקופחים ביותר בגבולות המוכרים של המדינה, יש פה כח שנועד "לפתור בעיה". לא הבעיה של הציבור המקופח, חלילה, אלא את זו של הרוב המדכא. וזו המהות של תכנית בגין-פראוור.

חיה נח, מנכ"לית פורום דו-קיום בנגב הולכת כבר שנים להפגנות השבועיות באל ערקיב. היא עומדת לצד הכביש עם חבריה והם מניפים שלטים הקוראים לסיים את המדיניות הרואה בבדואים אויב. לאחרונה, היא מספרת, נשמעים שם קולות חדשים. אדם שאיש מהמפגינים הקבועים לא מכיר הגיע מהצפון, לדבריו. הוא קרא להסלים את המאבק ולפתוח באלימות: "מה אבנים, בקבוקי תבערה!" ניסה לשכנע את המפגינים, שהתרחקו ממנו בצעדים זהירים. גם ד"ר תאבת אבו ראס, מנהל פרויקט עדאלה בדרום, מזהיר: "כל מה שצריך זו דחיפה אחת, פינוי אחד שיתבצע באלימות ויגרום לבדואי אחד להגיב באלימות. זה יצית את כל הנגב", אבל העימות עם המדינה הוא לא הבעיה היחידה: במשך מאות שנים חיו הבדואים על פי החוק השבטי, ובהתנגשות בין החוק הישראלי לחוק השבטי האחרון הוא שינצח, הוא אומר. כבר עכשיו מתפרסמות בעיתונות הבדואית בדרום מודעות המזהירות כל מי שחושב לקבל "פשרה" של המדינה על אדמות השייכות למשפחה אחרת. לדוגמה, מודעה אחת כזו פורסמה בעיתון "אלאסבוע אלערבי" באפריל 2012, ובה הזהירו בני משפחת אלאפיניש מרהט לא לקנות שטח אותו משווק מינהל מקרקעי ישראל כחלק מתכנית פראוור, מפני שהוא שייך להם. "כל מי שיעז לעשות כן יישא באחריות ומעמיד את עצמו לדין לפי המסורת והמנהגים הבדואיים האצילים" חותמת המודעה. הבדואים המבקשים להגיע להסדר עם המדינה נמצאים בין הפטיש לסדן. מצד אחד הם לא יכולים לבנות את ביתם על האדמה עליה הם כבר יושבים עשרות ומאות שנים, כי המדינה תהרוס אותו, ומצד שני המדינה מציעה להם אדמה שפשוט לא שייכת לה, והם לא יכולים לעבור גם אליה.

אני לא יודע מה יקרה בנגב. איש אינו יודע. כל מה שצריך כדי להבעיר אותו, כפי שציין ד"ר אבו ראס, זו דחיפה קטנה אחת, שייתכן שכלל לא תגיע. מה שאני יכול לומר בוודאות הוא שהמדינה יוצאת מגדרה כדי לדחוף את הבדואים לפינה שתשלול מהם כל אופציה אחרת. ליחס שהיא מעניקה לאזרחיה הבדואים אי אפשר לקרוא בשם אחר פרט לגזענות, כזו מהזן המתועב ביותר: לעקור אזרחים מסוג אחד מהאדמה עליה הם יושבים כבר דורות, כדי להקים באותו מקום ישוב לאזרחים מסוג אחר. סלים אבו אלקיעאן מנסה לפשר ולהכניס אל ביתו גם את מתנחלי הר חברון המיועדים להגיע לגור במקומו: "אנחנו מוכנים לגור איתם יחד" - אבל הם לא רוצים. שאלנו את נציג חברי "גרעין חירן", המקבל שירותים מהמועצה האזורית הר חברון. הם פשוט לא רוצים. "לכל ישוב יש מרקם", הם אומרים. השבוע ניתנה החלטה נוספת לגבי גירוש תושבי אום אל חיראן כדי לפנות מקום למתנחלים היהודים, שהגיעו לאזור כדי "לתרום משמעותית לאיזון הדמוגראפי" (כך באתר האינטרנט שלהם). הם הרי רוצים להקים "קהילה שתושתת על אדני הערבות ההדדית, עין טובה, חסד ועזרה לזולת". אבל רק בין יהודים.

בינתיים, בהיעדר פתרון או איזו קרן אור לעתיד העגום של תושבי הנגב הבדואים, ממשיך הבעבוע האטי ומתעצם ככל שמגבירה המדינה את הלחץ. עם כל בית שנהרס, עם כל משפחה שמוצאת עצמה בלי מחסה, עם כל ילד שחרב עליו עולמו במכות הבולדוזרים - עם כל אחד מאלה מתרחקת התקווה לחיים בשלום. הטיהור האתני שמבצעת ישראל - וכן, זו ההגדרה המילולית של טיהור אתני - הוא כתם שחור ומדמם על התדמית המרופטת ממילא של הדמוקרטיה הישראלית. המלחמה שהכריזה המדינה נגד אזרחיה הבדואים - וזו באמת הכרזת מלחמה - היא כבר ערימת הרגבים המהבילה שתקבור אותה תחתיה. הפרלמנט האירופי כבר קרא לבטל את תכנית פראוור ולתת זכויות שוות לתושבי הארץ הילידים, וספק אם יסכים לעשות יותר מכך. מערכת האינדוקטרינציה היהודית מחנכת את אזרחיה שהבדואים הם פושעים ואנסים פורעי חוק ופורקי עול, שעל המדינה "לשים במקומם", כך שקשה לצפות מאזרחי ישראל היהודים לקום ולעשות מעשה. וכשהבעבוע יגיע לנקודת רתיחה לא נוכל עוד לחזור לאחור, ומחיר היהירות, האדנות, ותחושת העליונות על פני כל מי שאינו יהודי - ייגבה אישית מכל אחד מאתנו.



3 תגובות:

נתאי אמר/ה...

תודה על הפוסט. חסר בפוסט את הצד השני: לבדווים כמיהה אדירה להשתלב בחברה הישראלית, גם כלכלית וגם תרבותית, והיא הסיבה שאינתיפדה כזו לא פרצה כבר מזמן.

נעם אמר/ה...

זה מדויק לגמרי. אני חושב שחלק מהצעדים האחרונים של המדינה מבהירים לכל המעורבים שאינטגרציה כזו לא תהיה. ומהיאוש הזה תצמח תגובה אחרת

מגה בלוג - מומלצי הבלוגוספירה של א. אמר/ה...

תודה רבה על הפוסט.מומלץ
אסתי
http://hamimlatsim.blogspot.co.il/2013/11/28-20-2013.html