26 בנובמבר 2013

צבא הגנה לצה"ל

בפוסט הקודם ראינו שצה"ל לא מהסס להשתמש באלימות, באיומים באונס, ובכל אמצעי אחר נגד ילדים פלסטינים. במקרה הטוב הוא רואה בהם בני אדם מבוגרים, במקרה הפחות טוב, כפי שראינו, הוא כלל לא רואה בהם בני אדם.
אבל את צה"ל אי אפשר להאשים בגילאות. צה"ל דואג לילדים שלו, גם אם על פי כל קנה מידה בינלאומי הם כבר מבוגרים.
לפני חודש, באותו זמן בו פרסם האו"ם את העדכון האחרון לדו"ח שלו בו הוא מצטט הפרות רבות של האמנה לזכויות הילד על ידי חיילים ישראלים, עלתה ידיעה קצרה באתר הפרקליטות הצבאית בזו הלשון:
הידיעה כפי שהופיעה באתר הפרקליטות הצבאית
אם ניסיתם ללחוץ על הלינק, אגב, תגלו שהידיעה כבר הוסרה משם, אבל לרשת יש זכרון משלה, ובכל מקרה - לא זו הנקודה: ילדים בני 12 מותר להכות במקלות. על ילדים בני 14 מותר לאיים באונס. ילדים בכל הגילאים מותר לחטוף באמצע הלילה ממיטותיהם, ממשפחותיהם, בלי להתחשב בגילם או במצבם הנפשי. אבל בקלגסיהם, אפילו אלה החשודים בעבירות מין חמורות (שמספרן כמעט והכפיל את עצמו בין 2011 ל-2012), באלה צריך להתחשב. "שאלת גילו של חשוד או נאשם צריכה להלקח בחשבון" החליטו רשויות החוק הצבאיות. דווקא על ה"ילדים" האלה בוחר הצבא לשמור. לא על האוכלוסיה המוגנת הנמצאת תחת חסותו על פי הדין הבינלאומי ועל ילדיה הזכאים להגנה מיוחדת על פי אותם חוקים, אלא על בגירים על פי כל דין ועל פי כל חוק במדינת ישראל - הם זכאים להגנה כזו בגלל גילם הצעיר.
צה"ל יודע הכי טוב להגן על עצמו. אנחנו רואים את זה במספר כתבי האישום האפסי כשמדובר בפגיעה בפלסטינים, אנחנו רואים את זה באיומים האיומים שצצים בדיוק לפני דיוני התקציב, ואנחנו רואים את זה גם במדיניות ההגנה על קטינים שלו. כשצריך, גם מטאטא יורה, לימדו אותנו מור"קים. וכשצריך, בגיר יהודי הוא קטין, בעוד קטין פלסטיני הוא בגיר. צה"ל הוא ראשי תיבות רקורסיבים: צבא הגנה לצה"ל. את תפקידו - להגן על האוכלוסיה עליה הופקד, הוא זנח כבר מזמן.


24 בנובמבר 2013

שטוקהולם

"החוקר הכניס אותי לחדר. הוא תפס את הראש שלי והתחיל לדפוק אותו בקיר. אחר כך הוא נתן לי אגרופים וסטירות ובעט בי ברגליים. הכאב היה עצום והרגשתי שאני לא מסוגל לעמוד על הרגליים. אחר כך הוא התחיל לקלל אותי. הוא אמר דברים גסים מאוד עליי ועל אמא שלי. הוא איים לאנוס אותי, לעשות בי מעשים מיניים אם אני לא אודה בזריקת האבנים. מאוד פחדתי מהאיומים שלו בגלל שהוא היה מאוד אכזרי ובגלל שאף אחד לא היה בחדר חוץ משנינו."

כך מתאר מ', ילד בן 14 תושב אזור בית לחם, את מעצרו בידי רשויות הביטחון הישראליות באזני תחקירן של ארגון "בצלם". הארגון גבה 56 עדויות דומות מקטינים שנעצרו בדרום הגדה המערבית בשנים האחרונות, והעדויות האלה מזעזעות: כל הילדים דיווחו על אלימות שהופעלה נגדם וכללה סטירות, אגרופים, בעיטות ומכות באמצעות חפצים כמו אקדח או מקל. 12 מהם דיווחו כי החוקרים הישראלים איימו עליהם או על בנות משפחתם באונס ובתקיפה מינית, ושישה ילדים סיפרו כי החיילים איימו להוציא אותם להורג אם לא יודו בזריקת אבנים.
 
***

פרקליטים מטעם יוניצ"ף, ארגון החירום של האו"ם הפועל למען ילדים, גבו ביולי תצהירים בשבועה מ-19 ילדים פלסטינים שנעצרו על ידי כוחות צה"ל בחודשים שקדמו לכך. שניים מהתצהירים נגבו מילדים בני 13, שלושה מבני 14, שלושה מבני 15, והשאר מבני 16-18. הממצאים העולים מהעדויות האלה מצמררים: בכל המקרים לא הורשו הורים להתלוות אל ילדיהם שנלקחו על ידי החיילים. בשום מקרה, ובניגוד לחוק, לא הוסברה לילדים זכותם לשתיקה או לנוכחות הורה או עורך דין בחקירתם. בכל המקרים דיווחו הילדים על קשירה כואבת של ידיהם, וב-16 מקרים גם כיסו את עיניהם. כל הילדים העידו בשבועה כי סבלו מאלימות פיזית בזמן מאסרם, אלימות הכוללת בחלק מהמקרים הכאות, סטירות, בעיטות, כולל עם מקלות, בחלקים שונים בגופם כולל בראש ובפנים. כל הילדים פרט לשניים העידו כי נחשפו גם לאלימות מילולית. 13 ילדים עברו חיפוש בעירום, כמעט כולם במרכזי החקירות, אחד מהם במחנה צבאי ואחד במתקן של השב"ס.

בדו"ח אחר, מיוני, נאספו 31 עדויות בשבועה מילדים בני 13-17 שגם הם נעצרו על ידי רשויות הביטחון הישראליות. כל הילדים העידו כי היו קורבנות לאלימות מצד החיילים - הכוללת קשירה כואבת של הידיים, כיסוי עיניים, חיפוש בעירום, קשירת רגליים, אלימות מילולית, מכות, סטירות, בעיטות, הכאה באמצעות מקלות. הילדים העידו כי לא סיפרו להם על זכויותיהם לנוכחות הורה או עורך דין בחקירתם, ושלושה ילדים, בני 15 ו-16, דיווחו כי החיילים איימו עליהם באלימות מינית.
24 מתוך 31 הילדים שהעידו, הועברו למתקני כליאה בתוך ישראל, בניגוד לאמנת ז'נבה הרביעית.

***

"הגענו לאיזה מקום מחוץ לעציון והם הורידו אותי בכוח מהמכונית. הידיים שלי כאבו מאד בגלל האזיקונים. הורידו לי את הכיסוי מהעיניים. לא ידעתי איפה אני. קשרו אותי לעץ ואז הרימו לי את הידיים האזוקות למעלה וקשרו גם אותן לעץ. זה כאב לי מאוד. 'דאוד' [החוקר] התחיל לתת לי מכות אגרוף. אחרי כמה דקות הוא שלף אקדח ואמר לי: "אני ארצח אותך אם אתה לא תודה! באזור הזה, אף אחד לא ימצא אותך, אנחנו נהרוג אותך ונשאיר אותך כאן"

זה קטע מעדותו של ילד בן 15 על חקירתו בידי אנשי הביטחון הישראלים, כפי שנגבתה על ידי "בצלם". אנשי הארגון פנו פעמים רבות לרשויות הביטחון הישראליות כדי לברר האם הן מטפלות בתופעת ההתעללות בילדים בידי מי שכביכול אמורים להגן עליהם. הרשויות סירבו להתייחס לפניותיהם, "מחשש לשיבוש החקירה". מתוך 993 התיקים שנפתחו במח"ש בגין אלימות שוטרים ב-2009, רק 6% הגיעו להעמדה לדין פלילי, והשיעור בשטחי הגדה המערבית עלוב עוד יותר. במצ"ח, שיעור ההעמדה לדין בין 2000-2010 מגוחך אף יותר, ומגיע ל-3.5% בלבד. מדינת חוק.

***
ילד פלסטיני מול ביתו ההרוס, פברואר 2013
 
לפי הנתונים של ארגון "בצלם", שמקורם בשירות בתי הסוהר הישראלי, החזיקה ישראל בבתי הכלא שלה 209 ילדים פלסטינים בממוצע בכל חודש ב-2013. נתוני האו"ם מראים כי במחצית הראשונה של השנה נהרגו 11 ילדים פלסטינים ונפצעו 383.
האלימות יוצרת בעיות מקיפות יותר: 17 התקפות של ישראלים על בתי ספר פלסטינים במחצית השנה הראשונה, ו-27 תקריות שבהן הפריעו לתלמידים להגיע למוסדות הלימוד שלהם, הן גורם מכריע המעודד נשירה מהלימודים, בעיקר של בנות. זאת בנוסף להשפעות ההרסניות של עקירת ילדים מסביבתם בעקבות הריסות חוזרות ונשנות של בתי משפחותיהם. התמונה המצטיירת מבהילה, והיא פרי מכחולנו.
מכבסת המלים הצבאית מכנה את הילדים האלה "בוגר רך", כדי להסתיר את אבדן התמימות, את הילדוּת הנרמסת בחדרי חקירות חשוכים. אי אפשר להמשיך להחזיק בשטח אזרחי תחת ממשל צבאי בלי להוליד עיוותים מתועבים כמו "בית דין צבאי לנוער". הצבא - תפקידו להילחם, לא לשלוט. תפקידו להרוג, לא להזין. הכימרה הזו, השליטה של חיילים באוכלוסיה אזרחית היא חטא, היא פשע, והיא חייבת להסתיים. "הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון" היא חלק מהשיחדש שהוטמע בנו. הסיסמה הריקה הזו נראית לנו כל כך טבעית, עד שאיבדנו את היכולת לראות בעצמנו את גודל השקר הזה. אין דמוקרטיה תחת משטר צבאי. "הצבא המוסרי ביותר בעולם" מאיים באונס, חוטף ילדים רכים ממיטותיהם בלילות ומתעלל בהם. די לספר לעצמנו שאנחנו מוסריים. 

חיילי צה"ל עוצרים ילד בן 13 בבורין סמוך לשכם

***

"מדינה היא הקרה שבכל המפלצות הקרות. בקור היא משקרת, והשקר מזדחל וגח מפיה: 'אנכי המדינה, אנכי העם'", אמר זרתוסטרא של ניטשה - אבל לא, המדינה אינה העם. העם נלקח בן ערובה בידי חבורת פושעים שהצליחו למכור לו את השקר של ה"ביטחון" כדי להצדיק את המשך השליטה במיליוני בני אדם אחרים. התהליך שמנהל את מדינת ישראל הוא לא תהליך אוסלו, הוא תהליך שטוקהולם: הזדהות מלאה עם החוטפים. אנחנו חיים במדינה שצריכה טיפול בהלם, שצריכה להשתחרר מאחיזת החנק של המתנחלים ושל עוזריהם כדי להמשיך לחיות כבני אדם. אנחנו חיים בהכחשה חמורה כל כך, עד שזה נראה לנו טבעי להתעלל בילדים בשם אידיאלים כוזבים. באיזה שלב איבדנו את הדרך וצעדנו סומים אחרי המשכוכיות העיוורות מגבעות השומרון? מתי סיממנו את מצפוננו כל כך עד שלא יתעורר מצעקות הילדים הבוקעות מחדרי המעצר והחקירות שלנו? אדם שלב פועם בחזהו לא יכול להישאר אדיש לזוועות האלה. חייבים לשים קץ לתהליך שטוקהולם הישראלי, להשתחרר מחוטפינו, לשאוף לעתיד שיאפשר לנו חיים בכבוד, שבו נוכל לקרוא לעצמנו בני אדם.


22 בנובמבר 2013

ואידך זיל גמור

כשמירי רגב אומרת  "אני רוצה שסהרונים יהיה מלא ב-7000 מסתננים", לכולנו ברור למי היא מתכוונת. כשהיא קוראת להם "סרטן", מיד עולה לנו בראש תמונה של הזרים אליהם היא מכוונת. וכשהיא מתלהמת "צריך להקים מאהל, בקציעות. היה כאן אחלה מאהל בקיץ, מה רע בלהקים להם מאהל?" - כולנו יודעים את רעתו של מי היא מבקשת.

אז זהו. שלא.

טוגו, 1885

על פי נתוני רשות האוכלוסין וההגירה מאוקטובר האחרון (זהירות, פדף) יש בישראל 53,636 "מסתננים" ש-92 אחוזים מהם מגיעים מסודן ומאריתריאה. בישראל יש גם כ15 אלף עובדים זרים לא חוקיים (לא כולל פלסטינים), אבל - וזה אבל גדול, המספרים האלה מתגמדים מול מספר התיירים שנמצאים בישראל שלא כחוק: על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, יש בישראל 93,000 כאלה, ש-55.8% מהם מגיעים מברה"מ לשעבר. קרי, מספר הסודנים הנמצאים בישראל שלא כחוק נמוך משמעותית ממספר יוצאי ברה"מ באותו מעמד, וכך גם מספר האריתראים. אותם איש לא קורא להשליך למחנות, אותם איש לא עוצר ללא משפט למשך שנים ארוכות. רבים מהם עובדים, הם יכולים לשכור דירות, לחיות כמו בני אדם.
קל לפתור את זה בגזענות של שחור ולבן, היררכיה גזעית. אני מאמין שזה חלק מהעניין, אבל לא הכל. האינטרסים של ישראל עם רוסיה למשל שונים משמעותית מאלה עם הרפובליקה המתפוררת של סודן. רק תארו לעצמכם איזו צעקה היתה קמה לו היתה קוראת חברת הכנסת רגב לאסוף למחנות את האזרחים הרוסים הנמצאים בישראל ללא אשרה: היא היתה מוצאת את עצמה ברחוב עוד לפני שהיתה מספיקה להגיד "קרצינומה". לו היתה מנסה לכלוא ללא משפט את אזרחי מולדובה, ודאי היתה זוכה לביקור אישי של חברה למפלגה אביגדור ליברמן, או אם את אזרחי אוקראינה היתה מבקשת לשלוח "מרצון" לארצם באזיקים, הקולגה פאינה קירשנבאום היתה מזדעקת ומבהירה לה שככה לא מתנהגים.
הטיפול הממשלתי ב"מסתננים" נגוע בגזענות ובצביעות. אין פה כל חידוש. הגזענות, אחרי הכל, היא מטבע עובר לבוחר. אבל אי אפשר לכלוא רק "שחורים" ולתת פס חופשי ל"לבנים". תגידו - אלה עוברים על חוק הכניסה לישראל ואלה על חוק ההסתננות, אבל זו היתממות כדי לצאת ידי חובה. אלה חוקים זהים במהותם שמטרתם להחליט למי יותר להיות פה ולמי לאו. אם אסור - אדרבה - קבצו את כל העבריינים ללא הבדלי גזע ושאו בתוצאות הזעם הבינלאומי כשישראלים השוהים במדינות שונות בעולם יתחילו לקבל יחס דומה. בוחרים לעשות זאת לבני גזע אחד בלבד? תפסיקו להתחבא מאחורי תתי סעיפים ותקנות והכריזו על המדיניות הגזענית כפי שהיא. הנסיון להחזיק את המקל משני קצותיו הוא אווילי ויש לאמר את הדברים כפי שהם: מדינת ישראל בוחרת בגזענות. ה"מסתננים" אינם קבוצת האוכלוסיה הגדולה ביותר הנמצאת בישראל שלא כחוק, אבל הם הקבוצה החלשה ביותר, וככאלה - משמשים כשק החבטות של חברי כנסת עלובים כדי לקדם את עצמם.
אסור להקל ראש בתנאי הקיום הקשים באזורים בהם קיבצה ישראל את יוצאי סודן ואריתריאה, אבל גם אי אפשר להפוך אותם לשעירים לעזאזל. יש להסדיר את מעמדם בהקדם האפשרי, לתת להם רשיונות עבודה שיאפשרו להם לחיות בכבוד ולא ב"שמורות" בהם מרכזת אותם המדינה, ואת חברי הכנסת הגזענים המשגשגים ברפש שיצרו במו ידיהם יש להשליך ממשכן הכנסת, שהרי לא טובת המדינה מול עיניהם, אלא טובתם האישית בלבד. ואידך זיל גמור.


21 בנובמבר 2013

את החושך לא מגרשים במקל

אתמול הודיעו פרקליטות מחוז מרכז והיועץ המשפטי לממשלה על נכונותם להגיש כתב אישום כנגד מפעילי אתר "הקול היהודי" המזוהה עם הקו הקיצוני של מתנחלי יצהר. אני קורא אדוק של הבטאון הזה עוד מימיו הראשונים. מופיעות שם ידיעות שלא מגיעות לאתרי החדשות המרכזיים על פעולות אלימות שמבצעים המתנחלים בכפרים פלסטינים בגדה, סיפורים על אפליה, פגיעה באזרחים ערבים בשטח מדינת ישראל, התארגנויות לתמיכה בעסקים שמפלים לא-יהודים, ושלל תכנים אחרים שמהווים כר פורה למי שמבלה את זמנו בחקר גזענות והדרת מיעוטים.
לפני מספר שנים פרסם ג'ינג'י אחד, יוסף אליצור שמו, מאמר ובו הוא התווה דרכי פעולה להתמודדות עם נסיונות המדינה לפנות את המתנחלים הפולשים לאדמות לא להם. "ערבות הדדית - האסטרטגיה", הוא קרא למכתם האומלל הזה. האסטרטגיה של אליצור הורכבה משלושה נדבכים עיקריים: הראשון - הטרדת בעלי תפקידים במנהל האזרחי ובפרקליטות, השני - התארגנות של מתנחלים לחסימת צירי תנועה ופלישה למחנות צבא, והשלישי - פגיעה בערבים ("האויב האמיתי", כדבריו).
מתועבים ככל שיהיו, הדברים האלה היו זוכים, במקרה הטוב, לחשיפה של כמה מאות קוראים. בזמנו (וגם היום, תכלס) איש לא באמת הכיר את עמותת "יהודים שמחים" (ע.ר. 580533321) שמפעילה את האתר, וכמות הגולשים בו גם היום היא זניחה. על פי הערכות שונות, מספר המבקרים באתר היום נע בין 18,000 ל25,000 מבקרים בחודש, שרבים מהם חוזרים יותר מפעם אחת. קרי, מספר בני האדם (יוניקים) שקוראים את התכנים האלה עומד על כמה מאות עד אלפים בודדים כל חודש. בזמן פרסום המאמר היה מדובר על פחות. לא בדיוק קהל רב.
אין ספק שדבריו של אליצור אינם ראויים. מעבר לדרך החשיבה הילדותית של התנכלות לחלשים כי הם חלשים, ומעבר לגזענות הפסיכוטית של פגיעה פיזית בבני אדם בגלל השתייכותם הדתית שמהדהדת זמנים חשוכים מהעבר, אליצור גם פונה להתקפות אישיות אינפנטיליות על פקידים ממונים: "זה מתחיל באנשים כגון אדון שי ניצן, תושב רמות, שחייו השלווים צריכים להיות מופרים: תמונתו צריכה להיות מופצת תחת הכותרת 'צורר היהודים', ושכניו צריכים לדעת איזה שטן גר בשכנותם" או "הזכרנו את רמי זיו מפדואל, ידוע לנו גם על אשר ויזל מטל מנשה" [שניהם פקחים במנהל האזרחי, נ.]. והאינפנטיליות ממשיכה: "בסיס המנהל בבית אל יכול בהחלט להוות יעד לפלישה מהירה ומדוייקת של קבוצה גדולה, שתביא לנזק והרס באחד ממשרדיו המכובדים. אתם הורסים לנו – אנחנו הורסים לכם! … אפשר גם לעקוב אחרי ניידות המנהל, וללמוד את ציר הנסיעה ומקומות החניה שלהם. למה לא? זה אפילו חוקי (גם אם ההמשך לא כל כך חוקי)".
כמו שאתם רואים, לא מדובר על טקסט מכונן, או אפילו משהו שהיה מעביר תלמיד כיתה ה' בשיעור הבעה. אי אפשר לקחת את הדברים האלה ברצינות, כי הם אינם רציניים. אלה פטפוטים של אדם שיכור. לא מיין, כנראה, אבל מגזענות, מעליונות מדומיינת, מתחושת כח עלובה. אלה דברי הבל של אדם מסכן שמעטים היו קוראים, אלמלא החליטה הפרקליטות לתת להם הד.
וכאן, אולי, טמונה גוויתו של ההולך על ארבע. אליצור אולי כתב את הדברים, אך איש לא היה שם לב אליהם בלי המגפון שהעניקו לו רשויות החוק. התגובה הראויה למאמר הזה היא התעלמות. כפי שנהג לומר ריכרד שטראוס: "אל תסתכלו על הטרומבונים, זה רק מעודד אותם". עצם האיום בהגשת כתב האישום נתן זריקת עידוד לעמותה והיא הצליחה לגייס מעל מאה אלף שקלים בתרומות, והגשתו עכשיו כנראה רק תגביר את הזרם. המדינה לקחה את הפינצ'ר האומלל הזה והפכה אותו למפלצת. לקחה בטאון אומלל עם מספר דו ספרתי של קוראים והפכה אותו לשופר הרשמי של הימין הקיצוני בגדה. לאף אחד לא היה אכפת מדבריהם של כמה היפים שגרים בקראוון ומפרסמים שטויות ברשת עד שהמדינה החליטה שהדברים שלהם חשובים עד כדי שהיא תוציא מאות אלפי שקלים בתביעה נגדם. פתאום זה חשוב, וגם הדברים ההזויים שלהם מקבלים משקל אחר.
ויש עוד דבר, והוא לא פחות חשוב: השימוש של המדינה בנשק ה"הסתה" שתפקידו להגביל את חופש הביטוי צריך להיות שמור למקרים קיצוניים בלבד, שהשפעתם מיידית, רחבה, ורעה. לדעתי, כאן זה לא המקרה. אמנם הדברים מתועבים ומכוערים יותר מהרגיל, ותוכנם בהחלט עונה על הקריטריונים היבשים של החוק, אבל צריך להיות תחת השפעת חומרים משככי תודעה חזקים למדי כדי להאמין שמישהו יושפע מגיבוב השטויות האינפנטילי הזה, קל וחומר אם מראש מידת החשיפה שלו, עד לאיום בהגשת כתב אישום, היתה אפסית. לדעתי מדובר כאן במשהו אחר. קטנוני יותר. השב"כ מתוסכל כבר תקופה ארוכה מחוסר היכולת שלו להלחם בבריוני ההתנחלויות. היכולת שלו, על פי כמות מעשי האלימות מול מספר כתבי האישום שמגיעים להרשעה, עלובה למדי. אנשיו פשטו לפחות פעם אחת על הקראוון שמשמש את "היהודים השמחים" הנ"ל, ויצאו בידיים ריקות. התסכול הזה הוא שהביא להחלטה להגיש את כתב האישום ולא שום דבר אחר. הבעיה היא שההחלטה הזו מסמנת את הקו לפיו יחליטו על הגשת כתב האישום הבא, וזה שאחריו, וזה שאחריו, עד שיהיה קשה לומר דבר כלשהו בעל ערך לפני שמישהו יחליט שזה מסוכן.
טוב היה אם את הטיפול במסמך המטופש הזה היו משאירים אנשי הפרקליטות במישור הרטורי, האידיאולוגי, ולא מעבירים אותו למישור הפלילי. את החושך לא מגרשים במקל, אמר היום הרב חיים נבון. מלחמה בגזענות ובטפשות אי אפשר לנצח בכלים משפטיים אלא בחינוך, בהקניית ערכים נכונים, באהבת אדם באשר הוא אדם. היום הפרקליטות הסתכלה על הטרומבונים, והטרומבונים לא השפילו מבט.


16 בנובמבר 2013

פגיעה בהסברה

לפי גורמים פלסטינים ואחרים, לפני שישה ימים פשטו כוחות משטרה ישראלים על בתיהם של 25 צעירים תושבי מזרח ירושלים. חטאם של הפושעים המסוכנים שלתוך בתיהם נכנסו כוחות הבטחון הוא כתיבת סטטוסים בפייסבוק. 25 משתמשים שהביעו את דעתם ברשת, ממש כמו שרבים מאיתנו עושים מדי יום, נלקחו מביתם. 15 מהם שוחררו עוד באותו היום, ועשרה הובאו בפני שופט. המדינה החליטה גם לקחת את ציוד המחשב והטלפונים של האקטיביסטים, ולדרוש מעשרים מהם 1,000 ש"ח ערבות.

ההאשמה הרשמית אותה טפלה המדינה, על פי פרסומים שונים, על הצעירים הפלסטינים היא "הסתה", אבל הדפוס שהולך ומתבהר גם בעקבות המעצר השערורייתי והמתמשך של ר'אזי נבולסי, סטודנט המתגורר בחיפה, הוא שהכוונה היא יותר "פגיעה בהסברה". מדי יום אנחנו עדים למבול של טינופת גזענית הקוראת לרצח, אונס, ושלל מיתות איומות ומשונות לבני אדם שכל חטאם הוא שנולדו ללאום אחר, ושם המשטרה דווקא ממלאת פיה מים ולא נוקפת אצבע לעצור את ההסתה הברורה והמסוכנת. אבל כשערבים עושים את זה? עד כאן. הם חייבים להגרר לתחנת המשטרה, חייבים לעצור אותם לפני שילחצו על הלייק.
זה לא סוד שמנגנון ה"הסברה" הישראלי בצרות. אחרי כל כך הרבה שקרים - אף אחד כבר לא מאמין לו. לכן זה לא פלא שכשהמילים נכשלות, הוא חייב להשתמש באמצעים אחרים: אם האמת לא לצידך, דאג שיהיה לך מקל גדול. אם אתה לא יכול להתמודד עם מילותיהם של כמה בני נוער עם מקלדת - הרחק אותם ממנה, גרור אותם לתחנת המשטרה, וקח להם את המחשבים.
הנשק החדש-ישן הזה, מעצרי השתקה, זולג בקצב איטי אך בטוח משטחי הגדה המערבית לשטח ישראל. כפי שראינו, הוא מאוד חד-צדדי, ועד כה הופעל בעיקר כלפי לא-יהודים, אבל כמו כל דבר, גם זה יגיע למיינסטרים. לכו תדעו, אולי גם סטטוס שלכם יפגע באיזה פקיד עם יותר מדי כח בידים.


15 בנובמבר 2013

קווי האפרטהייד של מר יוגב

זוכרים את המחלה שתקפה את חבר הכנסת מוטי יוגב, זו שגרמה לו להתנהג כגזען חשוך מהסוג הגרוע ביותר? אז יש לי בשורות קשות. היא החמירה.
בישיבה שזימן ביום שלישי השבוע מתוקף היותו יו"ר וועדת המשנה של וועדת החוץ והבטחון של הכנסת לענייני יהודה ושומרון הוא הפליג בתיאורים איומים על המתרחש כשיהודים ופלסטינים נוסעים ביחד באוטובוסים: "יש צעירים יהודיים שפלסטינים שורפים להם את הציציות", "נשים יהודיות מוטרדות מינית", וכי "העיר אריאל הפכה לגטו מאחר והתושבים חוששים לעלות על האוטובוסים". "בנושא הזה, ההגדרה 'סיוט' איננה הגדרה מחמירה" קינח יוגב את הצגת הנושא.
אני לרגע לא מזלזל באירועים אלימים שכאלה, אבל יש רק בעיה אחת: עד היום, בשמונת החודשים האחרונים, מאז שהותר לפלסטינים לנסוע כאחד האדם באוטובוסים ישראלים, הוגשו שלוש תלונות בלבד למשטרת ישראל על המתרחש שם. נניח שרק שליש מאלה שחוו תקיפה כלשהי מתלוננים, אנחנו עדיין מדברים על פחות מעשרה מקרים מתוך אלפי נסיעות בתקופה המדוברת. כדי לסבר את האוזן על המתרחש באזורים אחרים שפחות מעניינים את הח"כ המודאג, בסקר שנערך מטעם עיריית תל אביב העידו 45% 37% מהנשים המשתתפות כי חוו הטרדה כזו או אחרת בזמן נסיעה בתחבורה ציבורית.
המסקנה המתבקשת, אצל האדם הבינוני והסביר, היא כי יש להלחם בהטרדות בתחבורה הציבורית בכל מקום, אולי להגביר את הענישה כלפי התוקפים, אולי לפצוח בקמפיין הסברה האהוב כל כך על בני סיעתו של הנ"ל, אבל לא. אבל אל תבלבלו את מר יוגב עם הגיון. ידידו, חבר הכנסת יוני שטבון הסביר: "אין סיבה שהפתרון המעשי לבעיה לא יהיה על בסיס קווים יעודיים מופרדים בין יהודים לפלסטינים" הוא אומר בלי להתבלבל, וראש עיריית אריאל המשיך "נכון שקווים אלו יהיו מופרדים מהקווים של המתיישבים". קווים מופרדים על בסיס גזע. יש לזה שם, אתם יודעים.

אז מה יהיה עם מר יוגב? אני חושש שהוא שם לעצמו מטרה להפוך את מדינת ישראל ממדינת אפרטהייד סמוי בה כלפי חוץ כולם שווים, למדינה בה האפרטהייד גלוי ומעוגן בחוק, כמו דרום אפריקה בשעתה. שם זה הרי הצליח כל כך יפה.


13 בנובמבר 2013

בעבוע

ליד הדרך המובילה לכפר הבדואי אום אל חיראן, הסמוך ליער יתיר, עובר קו חשמל. הוא מתפתל עם הכביש העולה מהעיירה מוכת העוני והפשע חורה, ומלווה את הנוסעים בכביש האספלט הישן כמעט עד בתי הישוב הבדואי הבלתי מוכר. כקילומטר לפני הישוב פונה קו עמודי החשמל פנייה פתאומית שמאלה ומתרחק מהכביש לכיוון ביתם של שני אנשים, עמוס ושוש גולד, ובית הקברות לכלבים שהם מפעילים במקום. 1,600 האזרחים הישראלים מעבר לעיקול האחרון חיים כבר 57 שנה בלי חשמל, אבל הכלבים המתים בחצרם של בני הזוג גולד דווקא נהנים ממנו.
"מדינה מטומטמת", מפטיר בתסכול סלים אבו אלקיעאן, אחד האזרחים הבלתי נראים מאום אל חיראן. אותה מדינה שהעבירה את משפחתו לפני כמעט ששים שנה מאדמתם הסמוכה לצומת בית קמה בתמורה לאדמה עליה הם יושבים היום. עידן לנדו כתב על זה כבר, על הדרך שבה גורשו בני שבט אלקיעאן כדי לפנות מקום ליהודים בלבד בקיבוץ שובל בתמורה לאדמה עליה הם מתגוררים כיום, ועל כך שאותה מדינה ממש מוסרת כיום למתנחלים יהודים את האדמה שמסרה כבר לשבט אלקיעאן. גם היישוב החדש המיועד לקום על אדמתם של בני אלקיעאן מיועד ליהודים בלבד. וזה לא שיש למדינה משהו אישי נגד סלים. כשהיה קטן חיבק אותו משה דיין, הוא מספר, ובנו קיבל באותו היום צו גיוס לגבעתי וצו הריסה לביתו - והלך לגבעתי. השלטון הישראלי יודע לקחת, לתת - פחות: כבר שלוש פעמים חיבלו "אלמונים" בצינור המים המאולתר המגיע לכפר. צינור גינה קטן שגם ככה בקושי זורמות בו כמה טיפות. המשטרה ויתרה. לא עצרה אף חשוד. כבר שמונה שנים אין אוטובוס לישוב המרוחק הזה. הקו שנהג לעבור שם עורך כעת עיקוף עצום של עשרות קילומטרים כדי להגיע לישובים היהודיים בהמשך הכביש, כדי לא לעבור בכפר. הסיבה הרשמית היא "חשש לזריקת אבנים". במשטרה, לדבריו, אין אפילו תיק אחד שנפתח באשמה כזו. 

אום אל חיראן. צילום: יוסי גורביץ

גם אמיר אבו גוידר, תושב הכפר הבלתי מוכר זרנוק ופעיל בפורום דו-קיום, מספר בשקט על היאוש מהמצב: "לתושבים אין אמונה במדיניות של הממשלה, אנשים מתוסכלים", הוא אומר. זרנוק, ישוב שהוקם בשנות ה-20 של המאה הקודמת, גם הוא מיועד לטיהור. גם במקומו מתוכנן לקום ישוב ליהודים בלבד, "עומרית" יקראו לו.
בכניסה לכפר זרנוק יש בית ספר תיכון שבו לומדים כ-1,000 תלמידים בדואים (לשם השוואה, בשנה"ל 2007-2008 היו בישראל 368 תלמידים בממוצע בכל מוסד חינוכי). בשעת ההפסקה אי אפשר לזוז בחצר מרוב צפיפות, אבל לפחות יש בית ספר. בית הספר הזה, שנבנה על ידי המדינה אחרי שהוכרחה לעשות כן על ידי בג"צ, מיועד להריסה. למה? כי הוא נבנה (על ידי המדינה, כן?) על אדמה השייכת למשפחה יהודית-בוכרית תושבת צרפת, שרכשה אותה בשנות ה-30 של המאה העשרים. המדינה מכירה, אם כן, בבעלות על האדמה בזרנוק, אבל רק בבעלות של יהודים. תביעות הבעלות על שטחים צמודים (באמת צמודים, מטרים בודדים) שנמצאים בחזקת בדואים עוד מלפני קום המדינה - אינן מוכרות, ותושביהם מיועדים לגירוש. "המדינה אומרת שהיא מעודדת את הבדואים לעבור לישובים המוסדרים, אבל העידוד הזה מתבטא בהריסת בתים", ממשיך אמיר. "יש תושבים שמוכנים לעבור לרהט במידה שההצעה של המדינה תהיה הוגנת, אבל היא פשוט לא כזו". המדינה מנסה לייצר מצב של מקסימום בדואים במינימום שטח, והדרך שלה לעשות את זה היא באמצעות פחד. ומה עם אלימות? שאלתי. "השיח האלים נמצא בשוליים" הוא ענה, ואחר כך הוסיף: "בערב, כשיושבים במרכז הכפר ומדברים, רוב התושבים מבקשים להגיע להסדר, אבל אומרים שהם לא יודעים מה יעשו אם יידחקו אל הקיר" - וזו בדיוק התוכנית של המדינה.

לו הייתם אתם מקימים גוף שמטרתו ליישב מחדש עשרות אלפי אזרחים שערבית היא שפת אמם, ולו היו ניתנים לכם עשרה תקנים למשרות בתפקיד "קשר עם הציבור", כמה דוברי ערבית הייתם ממנים לתפקידים האלה? התשובה של מדינת ישראל לשאלה הזו היא: אחד. רק תקן אחד מתוך עשרה במטה ליישום הסדרת ההתיישבות הבדואית בנגב אויש על ידי דובר ערבית. עד כדי כך לוקחים שם ברצינות את העניין הרגיש של העתקת אלפי משפחות מביתן. ואת מי הייתם ממנים לעמוד בראש הגופים האלה? פוליטיקאים? אנשי חינוך? אנשי רוח? נציגים מהקהילה אותה מבקשים לפנות? ובכן, מדינת ישראל העמידה אנשי צבא, משטרה, ושב"כ בתפקידי המפתח במינהלות הפינוי השונות: האלוף דורון אלמוג, אותו אדם שהוצא נגדו צו מעצר בלונדון בחשד לפשעי מלחמה מפני שהורה על הרס 50 בתים ברפיח, הוא, לדעת קברניטי מדינת ישראל, האדם המתאים ביותר לנהל את המערכת הנפיצה הזו. הוא לא לבד: יונתן קובריגרו, גמלאי של שירות הביטחון הכללי, עומד בראש מינהלת אכיפת מקרקעין בדרום​ במשרד לבטחון פנים, אותה מינהלת שאחראית על מאות הלוחמים שמגייסת המשטרה לכח יס"מ יעודי לטיפול בפינוי הבדואים. לצדם מכהן ניצב בדימוס יהודה בכר, מנכ"ל הרשות להסדרת ההתיישבות הבדואית בנגב במשרד השיכון, או כפי שהוא אוהב לכנות את משרדו "רשות הבדואים". אתם כבר מבינים את הכיוון. כל המנגנון העצום הזה שעלותו מיליארדי שקלים מאוצר המדינה, לא נבנה למען אזרחי המדינה הבדואים. אפילו מנגנון ההסברה שלו מכוון לדוברי עברית. אין פה רצון אמיתי לתת פתרון שיסייע לעשרות אלפי האזרחים המקופחים ביותר בגבולות המוכרים של המדינה, יש פה כח שנועד "לפתור בעיה". לא הבעיה של הציבור המקופח, חלילה, אלא את זו של הרוב המדכא. וזו המהות של תכנית בגין-פראוור.

חיה נח, מנכ"לית פורום דו-קיום בנגב הולכת כבר שנים להפגנות השבועיות באל ערקיב. היא עומדת לצד הכביש עם חבריה והם מניפים שלטים הקוראים לסיים את המדיניות הרואה בבדואים אויב. לאחרונה, היא מספרת, נשמעים שם קולות חדשים. אדם שאיש מהמפגינים הקבועים לא מכיר הגיע מהצפון, לדבריו. הוא קרא להסלים את המאבק ולפתוח באלימות: "מה אבנים, בקבוקי תבערה!" ניסה לשכנע את המפגינים, שהתרחקו ממנו בצעדים זהירים. גם ד"ר תאבת אבו ראס, מנהל פרויקט עדאלה בדרום, מזהיר: "כל מה שצריך זו דחיפה אחת, פינוי אחד שיתבצע באלימות ויגרום לבדואי אחד להגיב באלימות. זה יצית את כל הנגב", אבל העימות עם המדינה הוא לא הבעיה היחידה: במשך מאות שנים חיו הבדואים על פי החוק השבטי, ובהתנגשות בין החוק הישראלי לחוק השבטי האחרון הוא שינצח, הוא אומר. כבר עכשיו מתפרסמות בעיתונות הבדואית בדרום מודעות המזהירות כל מי שחושב לקבל "פשרה" של המדינה על אדמות השייכות למשפחה אחרת. לדוגמה, מודעה אחת כזו פורסמה בעיתון "אלאסבוע אלערבי" באפריל 2012, ובה הזהירו בני משפחת אלאפיניש מרהט לא לקנות שטח אותו משווק מינהל מקרקעי ישראל כחלק מתכנית פראוור, מפני שהוא שייך להם. "כל מי שיעז לעשות כן יישא באחריות ומעמיד את עצמו לדין לפי המסורת והמנהגים הבדואיים האצילים" חותמת המודעה. הבדואים המבקשים להגיע להסדר עם המדינה נמצאים בין הפטיש לסדן. מצד אחד הם לא יכולים לבנות את ביתם על האדמה עליה הם כבר יושבים עשרות ומאות שנים, כי המדינה תהרוס אותו, ומצד שני המדינה מציעה להם אדמה שפשוט לא שייכת לה, והם לא יכולים לעבור גם אליה.

אני לא יודע מה יקרה בנגב. איש אינו יודע. כל מה שצריך כדי להבעיר אותו, כפי שציין ד"ר אבו ראס, זו דחיפה קטנה אחת, שייתכן שכלל לא תגיע. מה שאני יכול לומר בוודאות הוא שהמדינה יוצאת מגדרה כדי לדחוף את הבדואים לפינה שתשלול מהם כל אופציה אחרת. ליחס שהיא מעניקה לאזרחיה הבדואים אי אפשר לקרוא בשם אחר פרט לגזענות, כזו מהזן המתועב ביותר: לעקור אזרחים מסוג אחד מהאדמה עליה הם יושבים כבר דורות, כדי להקים באותו מקום ישוב לאזרחים מסוג אחר. סלים אבו אלקיעאן מנסה לפשר ולהכניס אל ביתו גם את מתנחלי הר חברון המיועדים להגיע לגור במקומו: "אנחנו מוכנים לגור איתם יחד" - אבל הם לא רוצים. שאלנו את נציג חברי "גרעין חירן", המקבל שירותים מהמועצה האזורית הר חברון. הם פשוט לא רוצים. "לכל ישוב יש מרקם", הם אומרים. השבוע ניתנה החלטה נוספת לגבי גירוש תושבי אום אל חיראן כדי לפנות מקום למתנחלים היהודים, שהגיעו לאזור כדי "לתרום משמעותית לאיזון הדמוגראפי" (כך באתר האינטרנט שלהם). הם הרי רוצים להקים "קהילה שתושתת על אדני הערבות ההדדית, עין טובה, חסד ועזרה לזולת". אבל רק בין יהודים.

בינתיים, בהיעדר פתרון או איזו קרן אור לעתיד העגום של תושבי הנגב הבדואים, ממשיך הבעבוע האטי ומתעצם ככל שמגבירה המדינה את הלחץ. עם כל בית שנהרס, עם כל משפחה שמוצאת עצמה בלי מחסה, עם כל ילד שחרב עליו עולמו במכות הבולדוזרים - עם כל אחד מאלה מתרחקת התקווה לחיים בשלום. הטיהור האתני שמבצעת ישראל - וכן, זו ההגדרה המילולית של טיהור אתני - הוא כתם שחור ומדמם על התדמית המרופטת ממילא של הדמוקרטיה הישראלית. המלחמה שהכריזה המדינה נגד אזרחיה הבדואים - וזו באמת הכרזת מלחמה - היא כבר ערימת הרגבים המהבילה שתקבור אותה תחתיה. הפרלמנט האירופי כבר קרא לבטל את תכנית פראוור ולתת זכויות שוות לתושבי הארץ הילידים, וספק אם יסכים לעשות יותר מכך. מערכת האינדוקטרינציה היהודית מחנכת את אזרחיה שהבדואים הם פושעים ואנסים פורעי חוק ופורקי עול, שעל המדינה "לשים במקומם", כך שקשה לצפות מאזרחי ישראל היהודים לקום ולעשות מעשה. וכשהבעבוע יגיע לנקודת רתיחה לא נוכל עוד לחזור לאחור, ומחיר היהירות, האדנות, ותחושת העליונות על פני כל מי שאינו יהודי - ייגבה אישית מכל אחד מאתנו.



1 בנובמבר 2013

ברית דמים

כל ראשי הממשלה בעשורים האחרונים דיברו במהלך הקדנציה שלהם על "ברית הדמים" שנכרתה בין מדינת ישראל לעדה הדרוזית המתגוררת בשטחה. בכל יום זכרון אנחנו עומדים דום גם לזכרם של 386 החללים של העדה הדרוזית שנפלו כשהם לובשים את מדי הזית של צבא ההגנה לישראל, אבל מישהו מאיתנו באמת מכיר את שורשי הברית הזו? כשדובר צה"ל מתגאה באחוזי הגיוס הגבוהים במגזר הדרוזי הוא ממשיך לדברר את הנראטיב המתאר את שורשי הברית ככזו שנעשה מבחירה ולא בכפיה, שנעשתה ממניעים טהורים ולא תחת איומים, שנכרתה לטובת המיעוט הדרוזי ולא על מנת לקדם את האינטרסים התעמולתיים של ישראל. אבל זה לא באמת מה שקרה.


בעקבות מאורעות 1929 שיגרו 96 מנהיגים דרוזים איגרת לנציב הבריטי העליון בה הם הכריזו שהם שומרים על ניטרליות כלפי הסכסוך היהודי-ערבי. נסיונות של ההנהגה היהודית להעביר לצידה את המשפחות הדרוזיות ה"חשובות" יותר נכשלו, ורק שתי משפחות נחשבות פחות הכריזו על "ניטרליות אוהדת" כלפיהם, בעוד רבות אחרות העדיפו דווקא את הצד השני, והמגמה המשיכה כאשר באפריל 1939 ניסו בכירי הסוכנות היהודית אבא חושי, דב הוז, ושלמה אלפיה, להעביר את הדרוזים תושבי ישראל להר הדרוזים בדרום סוריה בהסכם "טרנספר" על מנת להקל את רכישת אדמתם ע"י יהודים, תכנית שעברה גלגולים רבים עד שנזנחה לבסוף ב1945 כשהתברר שהעלות הכרוכה בהעתקתם של תושבי הארץ אינה ריאלית. את הטוענים כי היתה ברית בין הדרוזים ליהודים בשנות השלושים אפנה לציטוט מכתבי משה שרת שכיהן כ"שר החוץ" של הישוב היהודי בארץ ישראל: "יש להמשיך ולהדק את הקשר עם הדרוזים אך אין להעלות על הדעת ברית רשמית עימם. ברית כזו רק תעודד ציפיות מופרזות, תגביר את תיאבונם של הדרוזים לטובות הנאה, תעלה ממון רב ובסופו-של-דבר תגרום לאכזבה ולמרירות". התקפות של כנופיות ערביות (שבהן היו גם דרוזים מסוריה) על כפרי הדרוזים בכרמל עודדו שיתוף פעולה עם אנשי הישוב היהודי, אך הבטחות רבות שניתנו לאנשי הכפרים, כמו עבודה בבתי הזיקוק למשל, לא קוימו והותירו מרירות אצל הדרוזים. ככלל, הקשרים בין הנהגת הישוב לראשי הדרוזים עברו עליות ומורדות עד הכרזת העצמאות הישראלית, אך הקשר הדרוזי-ערבי היה חזק פי כמה, והם היו מושקעים מאוד בנסיון ההאשמי לכינון "סוריה הגדולה", מהלך שלו היה מבשיל, היה מבטיח את נאמנותם לצד הערבי.
בסוף 1947 הקים פאוזי קאוקג'י, מפקד צבא ההצלה הערבי, גדוד דרוזי שמנה 500 לוחמים מסוריה ולבנון, ואחרי מפלה כואבת במיוחד שעלתה בחייהם של כמאה לוחמים ובפציעתם של כמאתיים נוספים החליטה ההנהגה הציונית לנצל את ההזדמנות. הש"י (שירות הידיעות של ההגנה) הצליח לגייס משתפי פעולה דרוזים מעוספיא ומדליית אל כרמל באמצעים מפוקפקים: אנשי ההגנה הבטיחו לא להצית את שדות הכפר כפי שעשו לכפרים ערבים רבים שהיו בשטח שבשליטתם אם יסכימו הצעירים הדרוזים להצטרף ללחימה לצד ישראל. וכך היה: עשרות בודדות של צעירים דרוזים תושבי ישראל הצטרפו לכ-400 דרוזים תושבי סוריה, עוד כ-100 מתנדבים צ'רקסים מכפר כמא, ומספר דומה של בדואים משבט ערב אל היב, על מנת להקים את יחידת המיעוטים הראשונה של צה"ל.
מפקד היחידה הראשון, טוביה לישנסקי, הודה כי מטרת גיוס הדרוזים היא בראש ובראשונה על מנת לערער את אמונן של מדינות ערב בקשר עם העדה, ומערכת התעמולה הישראלית עשתה שימוש בעצם קיומה של היחידה "כסכין חדה בגבה של האחדות הערבית". יועץ ראש הממשלה לענייני ערבים דאז, יהושע פלמון, כתב כי מדינת ישראל הצליחה "להרוס [לדרוזים] את הדרך חזרה" כי הם "נשרפו" כתוצאה מגיוסם לצה"ל.
אותו לישנסקי גם הקדיש חלק ניכר מזמנו על מנת לבחוש בפוליטיקה הפנימית של ההנהגה הדרוזית ולערער את מעמדו של שיח' אמין טריף שהתנגד לשיתוף הפעולה עם השלטון הציוני (עד שגם הוא "שוכנע" בסופו של דבר). מאמצים רבים הושקעו על מנת לטפח הנהגה אוהדת לשלטון, ולהקשות את חייהם של מנהיגים שלא שיתפו פעולה, וכאשר כמה מנהיגי שוליים כאלה שלחו איגרת לראש הממשלה בן גוריון ובה דרשו לגייס את בני העדה לשירות צה"ל, קמה מחאה גדולה ורובם המכריע של הצעירים סרבו לקבל את צווי הגיוס. ממכתבים שכתבו הסרבנים עולה כי "מנהיגי העדה" שביקשו להחיל את חוק הגיוס אינם אוחזים בסמכות המתאימה לבקש דבר כזה בשמם.

***

בתוכנית הלימודים של המורשת הדרוזית מטעם משרד החינוך לא לומדים את ההסטוריה כך, ולמעשה יש מעט מאוד על שורשי הברית הזו. באופן חתרני משהו תכנית הלימודים נטולת לאומנות ישראלית כמעט לחלוטין, והתלמידים הדרוזים נחשפים לפעילות של אישים בני העדה בסוריה ובלבנון תחת הכותרת "הדרוזים במרחב". אבל עיון בשאר התכנית חושף כי התלמידים מחונכים מגיל צעיר לשמור על טוהר הגזע ולהמנע מהתבוללות. משרד החינוך הישראלי מעביר תכנית לימודים בה תלמידי כיתות ה-ו "יסבירו בלשונם ובליווי דוגמאות מדוע אסורים על פי הדת: ניאוף,רצח, סמים, נישואי תערובת", ותלמידי כיתות י' עד י"ב לומדים על התבוללות, על "איסור נישואי תערובת בעדה הדרוזית", וכחלק מהלימודים הם "ינתחו טקסטים הדנים באיסור נישואי תערובת וינמקו על פי טקסטים אלה מדוע חשוב להקפיד על איסור זה". ממש ככה.
כשקראתי את תכנית הלימודים הזו לראשונה לא הצלחתי להבין איך מרשה לעצמו משרד החינוך להעביר תכנים כאלה, אך קריאה שניה ושלישית הזכירו לי שהמטרה כאן אינה רק למנוע מבני ובנות העדה להתחתן מחוץ לקבוצה שלהם, אלא גם שלא ישקלו קשר עם יהודיות. מופרך? הרי מדובר באותו משרד חינוך שמקיים כנסים בהשתתפות ארגון טוהר הגזע היהודי "יד לאחים" שנועדו למנוע קשרים בין נערות יהודיות לנערים ערבים.

***

מדינת ישראל הצליחה יפה בשילוב הדרוזים, שמהווים 1.7% מכלל האוכלוסיה, בצה"ל, אבל לא הרבה מעבר לכך: בעוד שרק 0.6% מעובדי המדינה הינם דרוזים, הם מהווים יותר מ- 5% מכלל הנגדים בצה"ל וכ-3% מכלל הקצינים. תא"ל בדימוס האיל סלאח הגדיר את זה יפה: "...אני לא יכול להסביר לעצמי ולחברה שלי איך אפשר להתמודד עם זה שאנחנו שווי זכויות רק כאשר אנחנו עובדים בשירות מערכת הביטחון", והמשיך אל"מ (מיל') מהנא כנעאן "....החברה יודעת לקבל אותנו בסיירות מובחרות, אבל לא דואגת לנו אחרי השחרור ולא עושה די כדי לפתור את מצוקת העוני. היום יש בידינו שתי אפשרויות – להישאר בשירות ביטחון, או לצאת לאזרחות ולעבוד בשכר מינימום". בשנת 2002 היה השכר הממוצע של גברים ביישובים הדרוזיים כ- 5,400 ש"ח, בקרב נשים, השכר הממוצע ביישובים הדרוזים עמד על 2,400 ש"ח. לשם השוואה, השכר הממוצע במשק הישראלי בשנה זו היה 7,604 ש"ח.

***

ברית הדמים הזו נולדה בחטא וגדלה בכחש. ספק רב אם הצעירים הדרוזים המתגייסים היום לצה"ל מכירים את הנסיבות בהן הבשילה, ושבעטיין הם הופרדו מהאומה הערבית. ואכן, בסקר שנערך בשנת 2008 זיהו עצמם 64% מהדרוזים כערבים, חמישה אחוזים יותר מאלה שהגדירו עצמם ישראלים. כפי שהפליא לכתוב יוסי גורביץ השבוע, אם לא נפתח את העבר, נדבר על הדברים כפי שהם קרו, לא נוכל להתקדם לקראת עתיד משותף. כל עוד מנסה המדינה להסתיר את העבר, להנחיל נראטיב שקרי לדורות של אזרחים, לא נוכל לבנות שותפות אמיתית. כי האמת, ערמומית שכמותה, תמיד נשאר לה סדק דרכו היא יכולה פתאום להתגלות.