5 באוקטובר 2013

יועץ לענייני ערבים

עם הקמת הממשלה הראשונה בישראל מונה השר בכור שלום שטרית לשר לענייני מיעוטים יחד עם תפקידו כשר המשטרה. כהונתו במשרד החדש לא היתה ארוכה במיוחד, וביוני 1949 פורק משרד המיעוטים וסמכויותיו פוזרו בין משרדי הממשלה השונים. זאת אומרת - כמעט פוזרו. התפישה אז היתה שהערבים הם מועקה זמנית, והמדינה הצעירה התייחסה אליהם בהתאם. הממשל הצבאי שהוטל עליהם, לדוגמה, שלט בכל פן של חייהם, החל מאיסור על אסיפות והפגנות, דרך מינוי של פקידים ואנשי חינוך, וכלה בצורך להוציא אישור על "העתקת מגורים". החל מ-1956 ריכז את כל אלה משרד היועץ לענייני ערבים במשרד ראש הממשלה. כמובן שמי שאחזו בתואר הזה לא היו ערבים, אלא "אנשי ביטחון", כאלה שכפי שהם אוהבים להעיד על עצמם, "מבינים ערבים".

כחלק מהפקעת הקרקעות של הפלסטינים ה"נפקדים" החרימה המדינה גם נכסים רבים שהיו בשליטת הווקף. בין הנכסים האלה היו מבני ציבור, מסגדים, בתי קברות, כמו גם בניינים במקומות מרכזיים בערים ושטחים פתוחים. הרבה בגלל זהות ראש הווקף בזמנו - אס.אס. גרופנפיהרר חאג' אמין אל חוסייני, מתוקף תפקידו כראש הוועד הערבי העליון - החרמת הנכסים היתה מוחלטת, והם הועברו לניהול האפוטרופוס הכללי לנכסי נפקדים, אך נשלטו בפועל על ידי היועץ לענייני ערבים. הכסף שהניבו הנכסים האלה הועבר למשרדי הממשלה השונים, כביכול למען הציבור הערבי, אך בפועל נבלעו נתחים רבים ממנו בתקציבי משרדים שמראש ראו עצמם כמשרתי הציבור היהודי בלבד. לדוגמה, עד 1959 התעלם שנתון הממשלה מקיומם של האזרחים הערבים, ככל הנראה עדיין בתקווה שמדובר בעניין זמני בלבד. החל מ-1960, הפעילות במגזר הערבי פורסמה רק אצל היועץ לענייני ערבים ולא בכל אחד ממשרדי הממשלה, אולי כדי להדגיש שהם מטפלים ביהודים בלבד. אגב, עד היום מחלק משרד ראש הממשלה את "מלגות הווקף המוסלמי".

אבל היועץ לא עסק רק בניהול הכספים של הנכסים המוחרמים. כמו היום, גם אז היתה תעמולת הפנים מרכיב חשוב במדיניות הממשלה, והחל מ-1958 "כיוון" היועץ את היחידה לתעמולת פנים ("מחלקת ההסברה") למיעוטים במשרד ראש הממשלה. מבקר המדינה דאז הגדיר את תפקידה "לחזק את התודעה האזרחית והסברת מדיניות הממשלה ופעולותיה בקרב אוכלוסיית בני המיעוטים תוך קידום יחסי ההבנה והידידות בין בני המיעוטים לבין היהודים". בפועל, היחידה הוקמה כדי לאזן את התעמולה אליה נחשפו האזרחים הערבים דרך כלי התקשורת במדינות ערב. מפקד היחידה ב-1964 היה מאיר ג'ראח, והוא קבע שמטרותיה יהיו, בין השאר, "יצירת תודעה בעניין עוצמתה וכושר עמידותה של המדינה". היחידה יזמה גם פעילויות תרבות, ושילמה ביד יפה ל"אישים מעצבי דעת קהל" במגזר הערבי, כדי שיביאו קהל לארועים האלה. בידיה היתה גם רשימה של 5,000 "משכילים ערבים" אליהם פנו באופן סדיר עם חומרי תעמולה בתחומים שונים. כחלק ממאמצי התעמולה במגזר, השתתפה המדינה בהוצאת שני עיתונים יומיים, אל-יום ואל-אנבאא, וודאי לא תפלו מכסאותיכם אם אספר לכם כי תקציב התעמולה היה גדול פי 48 מהתקציב שניתן לסיוע במלגות לימודים עבור סטודנטים ערבים. שנה לאחר מכן שולש תקציב הלשכה, כך ש-45% ממנו הופנו ל"מענקים והקצבות מיוחדות" - סעיף שנועד לעודד בתשלום ישיר אישי ציבור ערבים שדיבררו בחיוב את מדיניות הממשלה - או כפי שהגדיר זאת אהרן ליש, "לאלה שנרתמו לשרות המדינה".

עד ה"מהפך" של 1977, היה ליועץ לענייני ערבים של ראש ממשלת ישראל תפקיד נוסף: היה עליו לוודא שבזמן הבחירות יצביעו הערבים למפא"י, ולא חלילה למק"י או לרק"ח. אחרי 1968 היועץ אף המליץ באופן רשמי לפקוד משכילים ערבים למפלגת העבודה.

קיומו של משרד היועץ העניק לרבים ממשרדי הממשלה אמתלה להימנע מעיסוק ישיר בבעיותיהם של האזרחים הערבים, ולשכתו נהפכה למחסום בין המערכת המינהלית לבין האזרח הערבי. ולמרות זאת, בעיני המנגנון עצמו היה היועץ חסר סמכויות לחלוטין: חבר הכנסת מחמד ותד טען כי פרופסור משה שרון, ששימש בתפקיד היועץ לענייני ערבים של מנחם בגין, התפטר וחזר לאקדמיה אחרי שלא הצליח להיפגש עם ראש הממשלה במשך שנתיים, וגם היועץ שלפניו לא הצליח להביא אפילו לקיומו של דיון רציני אחד בממשלה באחד מתחומי אחריותו.

עצם קיומו של תפקיד המיועד במיוחד לשליטה בציבור הערבי ובכך מפריד אותו מכלל אזרחי מדינת ישראל, חרה לרבים מבני המגזר הערבי. חבר הכנסת לשעבר תאופיק זיאד הגדיר את זה באופן מושלם: "לנו, לאוכלוסיה הערבית, לאזרחיה הערבים של מדינת ישראל, מהניסיון שלנו, יש גם רגישות מיוחדת לכל מה שהוא מיוחד בטיפול בבעיותיה של האוכלוסיה הערבית. … בפולקלור הערבי-הפלשתינאי יש סיפור על צייד ציפורים, שיוצא בבוקר בקור העז לצוד ציפורים. בגלל הקור העז זולגות דמעות מעיניו, והוא כאילו בוכה. ציפור אחת אומרת לשנייה: ראי, הצייד הזה הוא רחמן בן רחמן. עונה לה הציפור: הוא יורה בנו, אותו רחמן בן רחמן. אל תסתכלי על הדמעות בעיניו אלא על מה שעושות ידיו. ואנחנו מסתכלים על הידיים". עמיתו של זיאד, עבד אל ווהאב דראוושה, המשיך: "האוכלוסיה הערבית איבדה את האמון במסגרות שהוקמו לטיפול בה … מי שחפץ בשירות מסוים היה צריך להתקפל, להתחנף ולהתכופף בפני האדון המתווך … לשכת היועץ יצרה את ההרגשה שמי שקרוב לצלחת מקבל, מי שמתחנף זוכה לאימוץ, מי שאומר הן זוכה ליתרונות". לאורך השנים החרים היועץ גופים שונים רשמיים-למחצה של הציבור הערבי בישראל שלא התיישרו לפי הקו הרשמי אליו רצתה הממשלה להובילו, וקידם מנהיגים שהממשלה חפצה ביקרם, גם כשהיה זה נגד האינטרס המובהק של כלל הציבור הערבי.

המנטרה ששיננו היועצים השונים לאורך השנים, ולא רק הם, היתה השוואה בין מצב אזרחי המדינה הערבים לבין מצבם של אזרחי מדינות ערב השונות. עצם ההשוואה הזו מראה כי ממשלות ישראל לא חשבו לראות באזרחים הערבים בני אדם שווי זכויות, אלא נטע זר של עם שונה. אך הציבור הערבי לא ביקש לראות מה מצב האזרחים מעבר לגבול, אלא ביקש להשוות את מצבו עם זה של האזרח היהוד שחלק עמו מדינה. אברהים שבאס, פעיל מפ"ם, אמר בתגובה להערה דומה: "אני פוסל בהחלט כל השוואה שהיא עם המדינות הערביות. אם אתה משווה אותי לארצות ערב זאת אומרת שמלכתחילה קיים ספק שאני פה, שורשי פה, ועתידי פה. אני בכל זאת שייך למדינה". כשמיכאל איתן הכריז מעל דוכן הכנסת: "איננו צריכים להתבייש בפני איש. נתנו למיעוט הערבי בארץ-ישראל יותר ממה שנתנה כל אומה בעולם בתנאים שווים. אנחנו יכולים להיות דוגמה לעולם בכך", ענה לו דראוושה: "אנחנו לא נמצאים כאן בחסד של מישהו. זאת הארץ שלנו, זאת המולדת שלנו. השורשים שלנו בארץ הזאת עמוקים משלך".

וכמו בכל מנגנון בירוקרטי, ישנה משרת יועץ לענייני ערבים בגופים רשמיים רבים, וברובם המכריע (ואני מנסח בזהירות, כי לא הצלחתי למצוא אפילו דוגמה נגדית אחת), אלה יהודים שממלאים את התפקיד. במשטרת ישראל מאויש התפקיד על ידי ניצב משנה משה תמיר ושורה של סגני ניצבים במחוזות השונים. במינהל האזרחי הוחלף לפני כמה שנים התואר יועץ לענייני ערבים ב"יועץ לענייני פלסטינים". גם בעיריות "מעורבות" קיים תפקיד כזה, המפורסם (והכי פחות ראוי) מביניהם היה דורון זהבי, או "קפטן ג'ורג'", כפי שהזדהה בפני הערבים שאותם עינה.

***

השלטון בישראל עושה מעט מאוד כדי לשלב את אזרחי המדינה הערבים במרקם החיים של המדינה. בפועל נעשה הרבה מאוד כדי להפרידם ולהרחיקם מהקונסנזוס התוך-יהודי שבה. עצם קיומו של יועץ מיוחד לענייני ערבים אינו דבר פסול, בדיוק כפי שלממשל האמריקאי ישנו גם כיום יועץ לענייני יהודים, שם הוא נקרא "מקשר לקהילה היהודית". הבעיה מתעוררת כשתפקידו של היועץ הוא לפעול כנגד הציבור שאותו נועד לשרת. כיום משמש למעשה היועץ לשתי מטרות פסולות: הראשונה היא איסוף מודיעין, כביכול בשיחות רקע עם אישי ציבור ערבים, והשנייה היא בחישה בענייני המגזר והסטתם לכיוון הרצוי לממשלה - גם כשהוא מנוגד לאינטרס של האוכלוסיה. אם טובתו של הציבור הערבי עומדת באמת לנגד עיניהם של המכהנים בראש המנגנון, שיואילו נא להציב ערבים בתפקיד היועצים, ושיתנו בידיהם סמכויות אמיתיות שיכולות לסייע במחיקת הפערים. אם לצטט את ראש עיריית אום אל-פחם, שדיבר על הממונה על המגזר הערבי במשרד החינוך: "האם קו-פ-ל-ביץ יהיה אחראי לחינוך הערבי?", רוצה לומר - החלטתם להפריד? לפחות תנו לנו למשול בעצמנו. הקריאות של השנים האחרונות להקמת מועצה ערבית-ישראלית שתייצג את הציבור הערבי מול ממשלת ישראל, קריאות שהועלו כמה פעמים בעבר ונפסלו בכל פעם מחדש, הן מצד אחד אמיצות וראויות, שכן סוף סוף יוכלו חמישית מאזרחי המדינה לזכות בייצוג הראוי לדרישותיהם המוצדקות - אך מצד שני יעמיק יישומן את ההפרדה בין שני הלאומים החיים במדינה וידגיש את ההבדלים במקום לנסות לחבר את שני העמים תחת שלטון אחד.
ברגע שישראל מגדירה את עצמה כמדינת לאום, היא לא מותירה מקום ללאומים אחרים החיים בה. אדם יכול להיות גאה בלאומיותו ועדיין להיות אזרח נאמן, ואת זה לא הצליחו להבין כל ממשלות ישראל. דיכוי של לאום אחד והאדרת לאום אחר לא יכולים לעודד אמון. שאיפתנו צריכה להיות לא רק להפריד את הדת מהמדינה, אלא גם את המדינה מהלאום. רק כך נוכל לבנות חברה ישראלית צודקת.



תגובה 1:

אנונימי אמר/ה...

האם הפונקציה פוזרה? והאם זה היה ב-1993?