26 באוקטובר 2013

והרשות נתונה

"שלוש דרכים להחזיק בשטחים שנכבשו ושתושביהם היו רגילים לחיות כאנשים חופשיים תחת שלטון עצמי: אחת היא להרוס אותם, השניה היא לעבור להתגורר בהם, והשלישית היא להרשות לתושבים לחיות תחת חוקיהם, ולבסס בהם אוליגרכיה שנאמנותה נתונה לך"
- ניקולו מקיאוולי, הנסיך, תרגום חופשי מאנגלית

***

כחלק מהמשא ומתן שנערך בראשית שנות התשעים באוסלו, הסכימה ישראל להעניק לעם הפלסטיני אוטונומיה בחלקים מסוימים מהשטחים שכבשה ב-1967. לצורך השליטה בערים המרכזיות בגדה הוקמה "הרשות הפלסטינית" (בערבית: הרשות הלאומית הפלסטינית) שמתפקדת מאז כממשלה לכל דבר, מפעילה כוחות שיטור, תברואה, חינוך ועוד. אש"ף, שעד אז הוביל את מאבק השחרור הפלסטיני, התבסס, התברגן, וממוביל המאבק לזכויות העם הפלסטיני עבר להתרכז בניהול השוטף של הפלסטינים בשטחי הגדה המערבית בלבד. שוטרים פלסטינים נשלחים בידי ישראל לעצור "מבוקשים" בשטחי האוטונומיה, ואנשי המודיעין שלה מעבירים מידע לכוחות הבטחון הישראלים על יריביהם הפוליטים. אידיליה.

אבל גם ברשות הפלסטינית, כמו בכל ארגון מסואב ומושחת אחר, הפוליטיקה הפנימית והיריבויות הבין-ותוך-ארגוניות מערימות קשיים על הניהול השוטף ועל הבטחת זרימת הכסף וכספי התרומות ממדינות העולם. בניגוד להצהרות המתלהמות של כמה חברי כנסת וסגני שרים בישראל, התמוטטות של הרשות הפלסטינית תהיה אסון ליציבות הסטטוס-קוו של אותו "עימות בעצימות נמוכה" שמנסה ישראל לשמר, וראשי מערכת הביטחון מבינים זאת היטב.

אסירים בבתי הכלא הישראלים על פי שיוך ארגוני
מקור הנתונים: שירות הבתי הסוהר באמצעות ארגון "בצלם"

מדי חודש מגיש ארגון "בצלם" לשירות בתי הסוהר הישראלי בקשה על פי חוק חופש המידע, ומן התשובות אפשר לראות שנכון לסוף ספטמבר 2013, מחזיקה ישראל בבתי הכלא שלה סה"כ 17,144 אסירים, כ-30% מהם (5,033) מסווגים כאסירים ביטחוניים, רובם המוחלט פלסטינים. אחד הקריטריונים שלפיו מפולח מידע זה הוא השיוך הארגוני של האסירים, קריטריון המאפשר לעקוב אחרי "האיום" שמהווה אותו ארגון בעיני פקידי שירות הביטחון הכללי באותו חודש. כפי שאפשר לראות בגרף למעלה, בשנה האחרונה גדל במאות מספר האסירים ה"ביטחוניים" שמחזיקה ישראל, והגידול האבסולוטי המשמעותי ביותר הוא דווקא בקרב חברי אש"ף. לא הצלחתי למצוא קורלציה לפעילות חבלנית מצד אנשי הארגון. עלייה משמעותית נוספת שהתמקדה בארגון יחיד חלה בין יולי לאוגוסט 2012, אז נוספו למצבת האסירים כ-200 אנשי החזית העממית לשחרור פלסטין (PFLP). מעבר על ארכיון הדו"חות החודשיים של השב"כ לא סיפק תשובה לעלייה החדה הזאת. אם מי מהקוראים יודע מה פשרה, אשמח להחכים.

על פי סיכום הדיווחים של סוכנות הידיעות הפלסטינית "מען", בספטמבר בלבד נעצרו כ-220 פלסטינים בפשיטות של כוחות הביטחון הישראליים, וכפי שראינו במקרה של אחמד קטמאש, המניעים למעצרים אינם תמיד ביטחוניים גרידא. כדי לשמור על שלטון הרשות באוטונומיה שיצרה ישראל בגדה, היא לא יכולה לאפשר לאופוזיציה להרים את ראשה, ועליה להשתיק כל קול שמאיים על יציבות השלטון. אני לא מתכוון לומר כי אין בין המעצרים כאלה שמסייעים לכוחות הישראלים למנוע פעילות אלימה נגד אזרחים ישראלים - אבל המספרים האלה, המאות והאלפים שמגיעים למרתפי החקירות ולתאי המעצר בשטח ישראל - וזאת בניגוד לאמנת ז'נווה האוסרת העברת אסירים מחוץ לשטח הכבוש - אינם כלי כירורגי שנועד לסכל פיגועי טרור. הם פטיש קהה שנועד לחבוט בכל מי שמעז להרים את ראשו ולצאת נגד האינטרסים הישראליים.
השחיתות במנגנון הרשות הוא סוד גלוי מאוד: מאות מיליוני דולרים שהיו מיועדים לרווחת העם הפלסטיני מצאו בית חם בחשבונות הבנק של בכיריה ואיש מהם לא נענש. לעומתם, כמה ממבקרי השלטון הבולטים נעצרו על ידי ישראל בהאשמות שונות ונעולים בבתי הכלא שלה כאסירים ביטחוניים, חלקם אפילו בלי האשמות של ממש, אלא בעזרת המנגנון המינהלי בלבד. ככל שמתרבים הקולות המבקרים את הרשות מבפנים, כך עולה מספר המעצרים המבוצעים על ידי ישראל בקרב אנשי אותו ארגון, והעצימות הנמוכה נשמרת. שיתוף הפעולה המבוסס על אינטרסים הדדיים משותפים עובד: כוחות פלסטיניים מדכאים בשם ישראל את המתרחש בשטחי האוטונומיה בעוד ידיה נשארות נקיות, ובתמורה מרחיקה ישראל את מי שמאיים על ראשי המנגנון המושחת בגדה, והם רוחצים בניקיון כפיהם. כולם מרוויחים. כולם, פרט לעם הפלסטיני.

***

בואו נערוך ניסוי מחשבתי קצר: תארו לעצמכם מצב בו מדי שבוע היו נעצרים עשרות אזרחים ישראלים על ידי כוח חמוש של ישות לאומית עויינת. הם היו נלקחים למרתפי חקירות שבהם, על פי כל העדויות, לא בוחלים בעינוי נחקרים, ואז מוחזקים למשך חודשים ושנים בבתי הכלא המרוחקים של האויב. כמה זמן לדעתכם היה נשמר הסטטוס-קוו הזה? מאז 1967 ועד היום עברו יותר מחצי מליון בני אדם במרתפיה החשוכים של ישראל. רוב אלה שהיו שם פעם אחת פשוט ינמיכו את ראשם, ישתקו מול שחיתות, מול רשע, מול פשעים ואימה. ככה מחזיקים את הכיבוש במשך כמעט יובל שנים. רק באמצעות הטלת אימה בקנה מידה עצום על אוכלוסיה אזרחית אפשר לשמור עליה מדוכאת ושקטה. זה המחיר של "עימות בעצימות נמוכה", או "ניצחון מספיק" כפי שהוא מכונה בימין הישראלי. הפרקטיקה נועדה לשמר את המצב הקיים, בו חיה אוכלוסיה שלמה משך שנים רבות תחת אימה לילית מפלישה של כוחות חמושים לבתי משפחות, מאות אלפי אנשים מצולקים נפשית, ושלושה דורות מדוכאים עד עפר. הכל בשם הכיבוש, בשם המולך המשיחי והמזויף של ההבטחה האלוהית ועליונות הגזע היהודי, שהכל נעשה בדברו.

למרבה הצער, האינטרסים הכספיים המעורבים בהמשך קיומו של המנגנון הזה הם כבדים ומבוססים מכדי לפנות את הדרך מרצונם. לא ישראל ולא צמרת הרשות רוצים לשים קץ לחגיגת השחיתות הזו, כל צד וסיבותיו הוא: אלה שמים ממשלת בובות שמרגיעה את השאיפות לעצמאות של האוכלוסיה המקומית, ואלה נהנים ממנעמי השלטון בלי רצון אמיתי לדאוג לטובת שאר העם. לכן גם סבב השיחות הנוכחי נמרח במשך תשעה חודשים שבהם כביכול יש התקדמות ואין מקום לפעולות אחרות, בדיוק כפי שתהליך המשא ומתן כולו נמרח על פני עשרים שנה, באותן תוצאות. קיומה של הרשות הפלסטינית הוא אינטרס של ישראל, ועשרים השנים האחרונות לימדו אותנו שהרשות רק מנציחה את הנוכחות הישראלית בגדה: הרשות היא חלק מהבעיה ולא חלק מהפתרון. ההנהגה הפלסטינית נכשלה, אבל איש לא יוכל להדיח אותה פרט לעם הפלסטיני. למרות מה שהיו רוצים שנחשוב, כוחן של הרשות ושל ישראל מוגבל. 1,500 מעצרים בחודש ימתחו את יכולותיהן הלוגיסטיות עד הקצה, אז יאלצו לשנות את הכללים. כשזה יקרה - החומה תתחיל להיסדק, להישבר. העצימות הנמוכה היא אויבתו של המאבק לחופש. יש לה אפקט מרגיע, משכיח מלב, מייאש. אם אין בעיה, איש לא יטרח לחפש לה פתרון, ובכך טמונה הצלחת המדיניות הישראלית בשטחי הגדה המערבית. כל עוד הרשות נמצאת במקומה, לא יישבר מעגל המשא ומתן האין סופי וחסר התוחלת, והנוכחות הישראלית על אדמת פלסטין תמשיך לקיים שלטון אפרטהייד אכזרי באין מפריע. הרשות היא עוד מסכה שהציבה ישראל בפני תושבי ישראל, פלסטין והעולם, ומטרתה להנמיך את העצימות. עוד מראית עין של פתרון, שמטרתה האמיתית היא קיבוע המצב הקיים.

ישראל קראה היטב את עצותיו של מקיאוולי. היא הרסה, היא עברה לגור שם, והיא הקימה שלטון אוליגרכי שנאמן לה. כשהמשחק מכור, הצעד הראשון בדרך לפתרון חייב להיות שינוי החוקים.


18 באוקטובר 2013

פשעי מלחמה

החוק הישראלי מכיר רק בסוג אחד של פושעי מלחמה: נאצים, עוזריהם ומשמידי עם אחרים. אף על פי שישראל נמצאת במצב של סכסוך מזוין הכולל החזקה של אוכלוסיה כבושה ולוחמה תכופה בשטח מאוכלס, אין בחוק הישראלי התייחסות מיוחדת לפשעי מלחמה, מלבד אלה הנוגעים לעבר הטראגי של העם היהודי. החוק מ-­1950 לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם מגדיר פשע מלחמה, בין השאר, כ"שוד רכוש ציבורי או פרטי; הריסה שרירותית של כרכים, ערים, או כפרים, והחרבה שאינה מוצדקת על ידי צורך צבאי". אבל אך ורק אם הם התרחשו תחת השלטון הנאצי. החוק, אגב, גם מגדיר פשע נגד האנושות בין השאר כ-"רדיפה מטעמים לאומיים, גזעיים, דתיים, או פוליטיים". אבל שוב, לא אצלנו, חלילה. רק אז, ושם.

כפי שמראה הדו"ח החדש והמעמיק של ארגון "יש דין", "לאקונה: פשעי מלחמה בחוק הצבאי ובפסיקת בתי הדין הצבאיים", החוק הישראלי אינו מחשיב את מעשיו של סא"ל גבע שגיא, לדוגמה, לפשע מלחמה: שגיא קירב נייר בוער לאיבר מינו של נער פלסטיני  ואיים להחדיר בקבוק לפי הטבעת שלו אם הנער לא יסגיר את אביו. זה גם לא נחשב לפשע מלחמה כשאותו שגיא השתמש בעובדת זרה מסנגל כמגן אנושי והסתתר מאחוריה בעודו עובר בין חדרים של בית בבית לחם שאליו פלש, תוך כדי שהוא יורה מנשקו שהושען על כתפה של אותה אשה מבוהלת. סא"ל שגיא לא הורשע בפשעי מלחמה. הצבא המוסרי ביותר בעולם הסתפק בכך ששגיא חתם על עסקת טיעון באשמה של "התנהגות שאינה הולמת". הוא עדיין קצין.
וזה לא נחשב לפשע מלחמה כשקצין בדרגת סרן מגדוד 50 של הנח"ל בחר עובר אורח אקראי והורה לו להזיז חפץ החשוד כמטען נפץ, בזמן שהוא עצמו תפס מחסה.
וזה לא נחשב לפשע מלחמה כשרב"ט ארז סבן ורב"ט גל מזרחי קשרו ילד בן 13, היכו אותו נמרצות וגנבו ממנו כרטיסי חיוג שהיו ברשותו.
וזה לא נחשב לפשע מלחמה כשסמ"ר כפיר כהן הצמיד רימוני הלם לגופם של אזרחים, ביניהם שתי נשים, שאותן שאל: "את רוצה לראות עוד פעם את הילדים שלך?".
וזה לא נחשב לפשע מלחמה כאשר שני חיילי גבעתי המסתתרים תחת ראשי התיבות ג"א וס"א ציוו על ילד בן תשע לפתוח תיקים שחשדו כי הם ממולכדים. הם קיבלו שלושה חודשים על תנאי והורדה בדרגה אחת.
וזה לא נחשב לפשע מלחמה כשסמ"ר ס' מגבעתי ירה למוות בריה ובמאג'דה, אם ובתה, בעת שנופפו בדגל לבן. צה"ל קרא לזה שימוש בלתי חוקי בנשק והרוצח המתועב קיבל 45 ימי מאסר בגינו.
אזכיר כי אמנת ז'נבה, שישראל חתומה עליה, גורסת כי אזרחים החיים בשטח כבוש הם "אזרחים מוגנים" וכי תפקיד הצבא הכובש הוא להגן עליהם. מה חבל שהוא לא מצליח להגן עליהם מעצמו. התיאורים שקראתם כאן אינם מקרי קצה שביצעו כמה עשבים שוטים. אם אינכם מאמינים, אתם מוזמנים ללכת לקרוא את מאות העדויות של החיילים עצמם, או לפחות אלה מהם שנותרו בהם שרידיו של מצפון, באתר של "שוברים שתיקה".

חיילי צה"ל מחוייבים לפעול על פי אמנות ז'נבה ואמנת האג, כך מורה להם פקודת מטכ"ל 33.0133. אבל ניגוד למה שמורה הדין הבינלאומי, אין בדין הצבאי או האזרחי בישראל "אחריות מפקדים" (Command Responsibility). קרי, אי אפשר להעמיד לדין מפקד (או אזרח) בשל פשעי מלחמה שביצעו הכפופים לו, אלא אם הורה בעצמו על ביצועם. כחלק ממסקנותיה, המליצה ועדת טירקל - שהוקמה לבדיקת אירועי "המשט לעזה", בו הרגו חיילי צה"ל תשעה נוסעים, אחד מהם כנראה נורה בסגנון הוצאה להורג (דו"ח פאלמר, סעיף 128) - כי יש לאמץ חקיקה שתטיל אחריות פלילית על מפקדים שלא דאגו שפקודיהם ישמרו על החוק הבינלאומי.
בנוסף, הפצ"ר דרש מהתביעה הצבאית להמיר כל עבירה שבה ייתכן כי חלה הפרה של דיני הלחימה הבינלאומיים לעבירה פלילית לפי חוק העונשין או לפי חוק השיפוט הצבאי, כך שלמעשה לא יהיו במשפטי חיילים אזכורים לפשעי מלחמה, אלא הם יואשמו בהפרה רגילה - חמורה פחות - של חוקי הצבא. כלומר למעשה מבחינת חוקי הצבא, אין הבדל בין עבירה של שימוש בלתי חוקי בנשק לצורך יריות באוויר בשמחות משפחתיות, לבין שימוש בלתי חוקי בנשק כלפי אוכלוסיה אזרחית בשטחים הכבושים.

גם במקרים הנדירים שבהם כבר מתייחס החוק הצבאי לפשעים נגד אוכלוסיה מוגנת, לדוגמה בעבירה של ביזה, גישת החוק היא שהבעיה אינה בפגיעה באזרחים מוגנים, אלא בכך שזו פגיעה ב"טוהר המידות, שהוא ’אח תאום של עקרון טוהר הנשק'". גם בעבירת התעללות הכל היינו הך: לפי החוק הצבאי, העונש לחייל על התעללות בחייל הנמוך ממנו בדרגה או באדם המוחזק במשמורת הוא עד שלוש שנות מאסר, ועד שבע שנים ב"נסיבות מחמירות". החוק לא מבדיל בין התעללות בחייל אחר לבין התעללות באזרח שאמור להיות מוגן על ידי הצבא.

מאז תחילתה של האינתיפאדה השנייה בספטמבר 2000 עמדו לדין בבתי הדין הצבאיים 196 נאשמים,
חיילים וקצינים, באישומים הנוגעים לפגיעה בפלסטינים וברכושם. באף אחד מהמשפטים שנערכו נגד אותם נאשמים לא הטריח עצמו בית הדין לעסוק במעמדם של הקורבנות כאזרחים מוגנים על פי הדין הבינלאומי, קל וחומר להתייחס לחובתם של אותם קצינים וחיילים להגן על האזרחים על פי אותו דין לו מחויבת כביכול מדינת ישראל. כאילו הכיבוש אינו קיים. המספרים האלה מקבלים תפנית מקאברית כשהם מתחברים לעדותו של תא"ל אוחנה, מפקד המשטרה הצבאית, מול ועדת טירקל, שם אישר כי רק 6%-9% מהתיקים שנפתחים על ידי גורמי אכיפת החוק בצבא מסתיימים בכתב אישום, ועם הנתונים של ארגון "יש דין" המראים כי 96.5% מהתלונות המוגשות על ידי פלסטינים נסגרות בלי כתב אישום.

***

הדו"ח של "יש דין" הוא מסמך חשוב כי הוא מציף את הצורך בחקיקה מיוחדת נגד פשעי מלחמה. העילה שהוא מעלה היא שאם לא ייחקקו חוקים כאלה, יהיו אותם פושעי מלחמה ישראלים, קצינים וחיילים, חשופים לתביעות כשיבקרו בחו"ל. לטעמי, חשיבות הדו"ח הזה היא בעיקר בהדגשה כי פשעי מלחמה מתרחשים תחת הכיבוש הישראלי לעתים מזומנות, והשלטון בישראל פשוט בוחר לא להגדיר אותם ככאלה.

אנחנו יכולים להמשיך לטמון את הראש בחול ולהתכחש לקיומו של הכיבוש, לעצם קיומו של העם הפלסטיני, לעובדה שהצבא הישראלי מבצע פשעי מלחמה לעתים תכופות הרבה יותר מכפי שהיינו רוצים להאמין - לעזאזל, ההכחשה הזו עובדת לנו כבר כמעט חמישים שנה. אבל מה שנסלח לישראל לפני שנים לא רבות כבר לא ייסלח לנו בקרוב. בנימין נתניהו עשה עבודה מצוינת בהכחדה של מעט הקרדיט שעוד נותר לישראל כמדינה של קורבנות. כפי שהדברים נראים כיום, מה שפעם הצטייר כסיוט רחוק - האפשרות שחיילים ישראלים יועמדו למשפט בבית הדין הבינלאומי בהאג - בהחלט עלול להתגשם בקרוב.

כשאנחנו בעצמנו מתייחסים כאל בדיחה לחוק שאמור לספק הגנה לתושבי השטח הכבוש שברשותנו (כאמור, 96.5% מהתלונות נסגרות ללא כתבי אישום), אחרי כמעט יובל שבו אנחנו מחזיקים בו ב"תפיסה לוחמתית" ומבלי שטרחנו לחוקק חוקים שיסדירו את פשעי המלחמה שמתרחשים או שעלולים לקרות שם, לא נוכל להתפלא אם העולם ייטול את מקום השופט במקומנו. חטאנו, עווינו, פשענו, וזמן התשלום מתקרב. שמעתי שיפה בהאג בעונה הזו של השנה.


8 באוקטובר 2013

מדד הדמוקרטיה

המכון הישראלי לדמוקרטיה פרסם, כמדי שנה, את תוצאות הסקר הטלפוני שערך תחת הכותרת "מדד הדמוקרטיה הישראלית". כמדי שנה, עטה התקשורת על הממצאים המדאיגים במוצאת שלל רב. עיתון "הארץ" בחר להבליט את הגרסה הישראלית לאפרטהייד ויצא עם הכותרת "מחצית מהציבור תומך במתן זכויות יתר ליהודים", ערוץ שבע הלך על הזווית הפטריוטית נטולת הערבים והדגיש כי "רוב היהודים הביעו אמון בצה"ל וגאים בישראל", וואלה בחר את האופציה החברתית עם "ירידה באמון הציבור במוסדות השלטון", בעוד האתר החרדי "לדעת" סיכם "42.7% מעדיפים את הדמוקרטיה על ההלכה". אכן, ממצאים מדאיגים. אבל, ואני לא מזלזל לרגע במקצועיותם של עורכי הסקר תמר הרמן, אלה הלר, ניר אטמור, ויובל לבל, כשעיינתי אני בנתוני הסקר נרגעתי. לא בגלל שאני חושב שחלק מהציבור היהודי לא תומך במדינת אפרטהייד ורוצה שההלכה תהיה החוק במדינה, אלא בגלל הצד השני: הערבים.


בסקר הטלפוני שערך מכון המחקר "דיאלוג" (כן, זה אותו מכון שהחטיא 26 מנדטים בבחירות של 2006) נשאלו 1,000 מרואיינים, מתוכם 852 יהודים ו148 ערבים שורה של 44 שאלות, מתוכן הערבים לא נשאלו שאלות "רגישות", כך שהם ענו על כמה שאלות פחות. אני לא מתכוון לערוך ניתוח סטטיסטי של הנתונים, אבל אני כן רוצה להזמין אתכם למשחק בו אני אציג את נתוני הסקר כאילו נשאלו בו רק ערבים, ואתם תחליטו לבד איזה מידה של אמון אתם בוחרים לתת בו. נתחיל:
נתון ראשון: כרבע מהערבים מרוצים עד מרוצים מאוד מתפקוד הדמוקרטיה הישראלית. קשה לי להסביר את הנתון הזה כי קשה לבחור ממה הם מרוצים יותר: מהעובדה שנכון ל-2008 היתה ההכנסה הממוצעת לשעת עבודה של שכיר ערבי 61% מזו של שכיר יהודי? שהביטוח הלאומי הגדיר מעל חצי מהמשפחות הערביות כעניות? שהם מהווים כ-17% מהאוכלוסיה, אבל שולטים רק ב2.7% משטח הרשויות המקומיות? קשה לבחור.

נתון שני: כ-43% מהערבים נותנים אמון במשטרה. אותה משטרה שירתה למוות ב-13 אזרחים ערבים לפני כעשור, אותה משטרה בה הם מהווים רק כ-2% מכמות המגוייסים אליה, אותה משטרה שהזניחה את הישובים הערבים עד שכנופיות אלימות שולטות ברחובות, אותה משטרה שאזקה פצוע ערבי בשוד בנק רק בגלל שהוא ערבי, אותה משטרה שהתעלמה באופן קבוע מתלונות של נשים מוכות בישובי הנגב, אז כן, מאוד הגיוני שמחצית מהנשאלים מביעים בה אמון.

נתון שלישי: 11% מהערבים חושבים שהזכות להחליט על הסכם שלום הכולל נסיגה משטחי הגדה המערבית צריך להיות נתון בידי משאל עם של יהודים בלבד. 9% נוספים חושבים שההחלטה צריכה להיות בידי רבנים. אני רק אניח את זה פה.

נתון רביעי: 42% מהנשאלים הערבים טוענים שארגוני זכויות אדם כמו האגודה לזכויות האזרח ובצלם גורמים נזק למדינה. האגודה לזכויות האזרח הוא הארגון שבזכותו בוטל חוק וועדות הקבלה הגזעני שהגביל את זכותם של המשיבים לגור היכן שיחפצו, שקרא לפתוח בחקירה נגד הרב הגזען שמואל אליהו שקרא לא להשכיר להם דירות, שעתר למען יצוג הולם לערבים במוסדות התכנון, שפועל למען הכרה בישובים מוזנחים ובלתי מוכרים, שנלחם נגד האפליה בנתב"ג, ועוד ועוד פעולות על מנת להשוות את זכויות האזרח הערבי לזה של מקבילו היהודי - זה הארגון שגורם נזק למדינה. ניחא.

נתון חמישי: מעל 12% מהמשתתפים בטוחים שהחלטות גורליות למדינה בנושאי שלום וביטחון צריכות להתקבל ברוב יהודי, מעל 18% טוענים שהחלטות גורליות למדינה בנושאי שיטת הממשל ומבנה הכלכלה והחברה צריכות להתקבל ברוב יהודי, ומעל ל-23% אומרים שמי שלא שרת בצבא לא צריך להיות זכאי להבחר לכנסת. נו, שוין.

ואפשר להמשיך, אבל אתם ודאי כבר מבינים את העניין. אני לא טוען שהמכון הישראלי לדמוקרטיה נובח על עץ שאינו שם, ואני כן חושב שיש בעיות אמיתיות של גזענות ותופעות של תפישה מעוותת של הדמוקרטיה על ידי אזרחי המדינה, אבל כמו שקשה לקחת ברצינות את הנקודות שהועלו כאן, כך צריך לקחת את הסקר הטלפוני הנ"ל כולו: גרגר של מלח, כוס עראק, ומגרסה.


5 באוקטובר 2013

יועץ לענייני ערבים

עם הקמת הממשלה הראשונה בישראל מונה השר בכור שלום שטרית לשר לענייני מיעוטים יחד עם תפקידו כשר המשטרה. כהונתו במשרד החדש לא היתה ארוכה במיוחד, וביוני 1949 פורק משרד המיעוטים וסמכויותיו פוזרו בין משרדי הממשלה השונים. זאת אומרת - כמעט פוזרו. התפישה אז היתה שהערבים הם מועקה זמנית, והמדינה הצעירה התייחסה אליהם בהתאם. הממשל הצבאי שהוטל עליהם, לדוגמה, שלט בכל פן של חייהם, החל מאיסור על אסיפות והפגנות, דרך מינוי של פקידים ואנשי חינוך, וכלה בצורך להוציא אישור על "העתקת מגורים". החל מ-1956 ריכז את כל אלה משרד היועץ לענייני ערבים במשרד ראש הממשלה. כמובן שמי שאחזו בתואר הזה לא היו ערבים, אלא "אנשי ביטחון", כאלה שכפי שהם אוהבים להעיד על עצמם, "מבינים ערבים".

כחלק מהפקעת הקרקעות של הפלסטינים ה"נפקדים" החרימה המדינה גם נכסים רבים שהיו בשליטת הווקף. בין הנכסים האלה היו מבני ציבור, מסגדים, בתי קברות, כמו גם בניינים במקומות מרכזיים בערים ושטחים פתוחים. הרבה בגלל זהות ראש הווקף בזמנו - אס.אס. גרופנפיהרר חאג' אמין אל חוסייני, מתוקף תפקידו כראש הוועד הערבי העליון - החרמת הנכסים היתה מוחלטת, והם הועברו לניהול האפוטרופוס הכללי לנכסי נפקדים, אך נשלטו בפועל על ידי היועץ לענייני ערבים. הכסף שהניבו הנכסים האלה הועבר למשרדי הממשלה השונים, כביכול למען הציבור הערבי, אך בפועל נבלעו נתחים רבים ממנו בתקציבי משרדים שמראש ראו עצמם כמשרתי הציבור היהודי בלבד. לדוגמה, עד 1959 התעלם שנתון הממשלה מקיומם של האזרחים הערבים, ככל הנראה עדיין בתקווה שמדובר בעניין זמני בלבד. החל מ-1960, הפעילות במגזר הערבי פורסמה רק אצל היועץ לענייני ערבים ולא בכל אחד ממשרדי הממשלה, אולי כדי להדגיש שהם מטפלים ביהודים בלבד. אגב, עד היום מחלק משרד ראש הממשלה את "מלגות הווקף המוסלמי".

אבל היועץ לא עסק רק בניהול הכספים של הנכסים המוחרמים. כמו היום, גם אז היתה תעמולת הפנים מרכיב חשוב במדיניות הממשלה, והחל מ-1958 "כיוון" היועץ את היחידה לתעמולת פנים ("מחלקת ההסברה") למיעוטים במשרד ראש הממשלה. מבקר המדינה דאז הגדיר את תפקידה "לחזק את התודעה האזרחית והסברת מדיניות הממשלה ופעולותיה בקרב אוכלוסיית בני המיעוטים תוך קידום יחסי ההבנה והידידות בין בני המיעוטים לבין היהודים". בפועל, היחידה הוקמה כדי לאזן את התעמולה אליה נחשפו האזרחים הערבים דרך כלי התקשורת במדינות ערב. מפקד היחידה ב-1964 היה מאיר ג'ראח, והוא קבע שמטרותיה יהיו, בין השאר, "יצירת תודעה בעניין עוצמתה וכושר עמידותה של המדינה". היחידה יזמה גם פעילויות תרבות, ושילמה ביד יפה ל"אישים מעצבי דעת קהל" במגזר הערבי, כדי שיביאו קהל לארועים האלה. בידיה היתה גם רשימה של 5,000 "משכילים ערבים" אליהם פנו באופן סדיר עם חומרי תעמולה בתחומים שונים. כחלק ממאמצי התעמולה במגזר, השתתפה המדינה בהוצאת שני עיתונים יומיים, אל-יום ואל-אנבאא, וודאי לא תפלו מכסאותיכם אם אספר לכם כי תקציב התעמולה היה גדול פי 48 מהתקציב שניתן לסיוע במלגות לימודים עבור סטודנטים ערבים. שנה לאחר מכן שולש תקציב הלשכה, כך ש-45% ממנו הופנו ל"מענקים והקצבות מיוחדות" - סעיף שנועד לעודד בתשלום ישיר אישי ציבור ערבים שדיבררו בחיוב את מדיניות הממשלה - או כפי שהגדיר זאת אהרן ליש, "לאלה שנרתמו לשרות המדינה".

עד ה"מהפך" של 1977, היה ליועץ לענייני ערבים של ראש ממשלת ישראל תפקיד נוסף: היה עליו לוודא שבזמן הבחירות יצביעו הערבים למפא"י, ולא חלילה למק"י או לרק"ח. אחרי 1968 היועץ אף המליץ באופן רשמי לפקוד משכילים ערבים למפלגת העבודה.

קיומו של משרד היועץ העניק לרבים ממשרדי הממשלה אמתלה להימנע מעיסוק ישיר בבעיותיהם של האזרחים הערבים, ולשכתו נהפכה למחסום בין המערכת המינהלית לבין האזרח הערבי. ולמרות זאת, בעיני המנגנון עצמו היה היועץ חסר סמכויות לחלוטין: חבר הכנסת מחמד ותד טען כי פרופסור משה שרון, ששימש בתפקיד היועץ לענייני ערבים של מנחם בגין, התפטר וחזר לאקדמיה אחרי שלא הצליח להיפגש עם ראש הממשלה במשך שנתיים, וגם היועץ שלפניו לא הצליח להביא אפילו לקיומו של דיון רציני אחד בממשלה באחד מתחומי אחריותו.

עצם קיומו של תפקיד המיועד במיוחד לשליטה בציבור הערבי ובכך מפריד אותו מכלל אזרחי מדינת ישראל, חרה לרבים מבני המגזר הערבי. חבר הכנסת לשעבר תאופיק זיאד הגדיר את זה באופן מושלם: "לנו, לאוכלוסיה הערבית, לאזרחיה הערבים של מדינת ישראל, מהניסיון שלנו, יש גם רגישות מיוחדת לכל מה שהוא מיוחד בטיפול בבעיותיה של האוכלוסיה הערבית. … בפולקלור הערבי-הפלשתינאי יש סיפור על צייד ציפורים, שיוצא בבוקר בקור העז לצוד ציפורים. בגלל הקור העז זולגות דמעות מעיניו, והוא כאילו בוכה. ציפור אחת אומרת לשנייה: ראי, הצייד הזה הוא רחמן בן רחמן. עונה לה הציפור: הוא יורה בנו, אותו רחמן בן רחמן. אל תסתכלי על הדמעות בעיניו אלא על מה שעושות ידיו. ואנחנו מסתכלים על הידיים". עמיתו של זיאד, עבד אל ווהאב דראוושה, המשיך: "האוכלוסיה הערבית איבדה את האמון במסגרות שהוקמו לטיפול בה … מי שחפץ בשירות מסוים היה צריך להתקפל, להתחנף ולהתכופף בפני האדון המתווך … לשכת היועץ יצרה את ההרגשה שמי שקרוב לצלחת מקבל, מי שמתחנף זוכה לאימוץ, מי שאומר הן זוכה ליתרונות". לאורך השנים החרים היועץ גופים שונים רשמיים-למחצה של הציבור הערבי בישראל שלא התיישרו לפי הקו הרשמי אליו רצתה הממשלה להובילו, וקידם מנהיגים שהממשלה חפצה ביקרם, גם כשהיה זה נגד האינטרס המובהק של כלל הציבור הערבי.

המנטרה ששיננו היועצים השונים לאורך השנים, ולא רק הם, היתה השוואה בין מצב אזרחי המדינה הערבים לבין מצבם של אזרחי מדינות ערב השונות. עצם ההשוואה הזו מראה כי ממשלות ישראל לא חשבו לראות באזרחים הערבים בני אדם שווי זכויות, אלא נטע זר של עם שונה. אך הציבור הערבי לא ביקש לראות מה מצב האזרחים מעבר לגבול, אלא ביקש להשוות את מצבו עם זה של האזרח היהוד שחלק עמו מדינה. אברהים שבאס, פעיל מפ"ם, אמר בתגובה להערה דומה: "אני פוסל בהחלט כל השוואה שהיא עם המדינות הערביות. אם אתה משווה אותי לארצות ערב זאת אומרת שמלכתחילה קיים ספק שאני פה, שורשי פה, ועתידי פה. אני בכל זאת שייך למדינה". כשמיכאל איתן הכריז מעל דוכן הכנסת: "איננו צריכים להתבייש בפני איש. נתנו למיעוט הערבי בארץ-ישראל יותר ממה שנתנה כל אומה בעולם בתנאים שווים. אנחנו יכולים להיות דוגמה לעולם בכך", ענה לו דראוושה: "אנחנו לא נמצאים כאן בחסד של מישהו. זאת הארץ שלנו, זאת המולדת שלנו. השורשים שלנו בארץ הזאת עמוקים משלך".

וכמו בכל מנגנון בירוקרטי, ישנה משרת יועץ לענייני ערבים בגופים רשמיים רבים, וברובם המכריע (ואני מנסח בזהירות, כי לא הצלחתי למצוא אפילו דוגמה נגדית אחת), אלה יהודים שממלאים את התפקיד. במשטרת ישראל מאויש התפקיד על ידי ניצב משנה משה תמיר ושורה של סגני ניצבים במחוזות השונים. במינהל האזרחי הוחלף לפני כמה שנים התואר יועץ לענייני ערבים ב"יועץ לענייני פלסטינים". גם בעיריות "מעורבות" קיים תפקיד כזה, המפורסם (והכי פחות ראוי) מביניהם היה דורון זהבי, או "קפטן ג'ורג'", כפי שהזדהה בפני הערבים שאותם עינה.

***

השלטון בישראל עושה מעט מאוד כדי לשלב את אזרחי המדינה הערבים במרקם החיים של המדינה. בפועל נעשה הרבה מאוד כדי להפרידם ולהרחיקם מהקונסנזוס התוך-יהודי שבה. עצם קיומו של יועץ מיוחד לענייני ערבים אינו דבר פסול, בדיוק כפי שלממשל האמריקאי ישנו גם כיום יועץ לענייני יהודים, שם הוא נקרא "מקשר לקהילה היהודית". הבעיה מתעוררת כשתפקידו של היועץ הוא לפעול כנגד הציבור שאותו נועד לשרת. כיום משמש למעשה היועץ לשתי מטרות פסולות: הראשונה היא איסוף מודיעין, כביכול בשיחות רקע עם אישי ציבור ערבים, והשנייה היא בחישה בענייני המגזר והסטתם לכיוון הרצוי לממשלה - גם כשהוא מנוגד לאינטרס של האוכלוסיה. אם טובתו של הציבור הערבי עומדת באמת לנגד עיניהם של המכהנים בראש המנגנון, שיואילו נא להציב ערבים בתפקיד היועצים, ושיתנו בידיהם סמכויות אמיתיות שיכולות לסייע במחיקת הפערים. אם לצטט את ראש עיריית אום אל-פחם, שדיבר על הממונה על המגזר הערבי במשרד החינוך: "האם קו-פ-ל-ביץ יהיה אחראי לחינוך הערבי?", רוצה לומר - החלטתם להפריד? לפחות תנו לנו למשול בעצמנו. הקריאות של השנים האחרונות להקמת מועצה ערבית-ישראלית שתייצג את הציבור הערבי מול ממשלת ישראל, קריאות שהועלו כמה פעמים בעבר ונפסלו בכל פעם מחדש, הן מצד אחד אמיצות וראויות, שכן סוף סוף יוכלו חמישית מאזרחי המדינה לזכות בייצוג הראוי לדרישותיהם המוצדקות - אך מצד שני יעמיק יישומן את ההפרדה בין שני הלאומים החיים במדינה וידגיש את ההבדלים במקום לנסות לחבר את שני העמים תחת שלטון אחד.
ברגע שישראל מגדירה את עצמה כמדינת לאום, היא לא מותירה מקום ללאומים אחרים החיים בה. אדם יכול להיות גאה בלאומיותו ועדיין להיות אזרח נאמן, ואת זה לא הצליחו להבין כל ממשלות ישראל. דיכוי של לאום אחד והאדרת לאום אחר לא יכולים לעודד אמון. שאיפתנו צריכה להיות לא רק להפריד את הדת מהמדינה, אלא גם את המדינה מהלאום. רק כך נוכל לבנות חברה ישראלית צודקת.