3 בספטמבר 2013

המומחה

בשבוע שעבר הגיעה לסיומה תביעה שהוגשה בשם עזבון פלוני נגד הרשות הפלסטינית וכמה נתבעים אחרים וביניהם יאסר ערפאת, אלמוני המכונה "בזבז", קולונל ג'יהאד מסאמי ואחרים. השופטת דליה גנות מבית המשפט המחוזי בתל אביב הפכה את הפסיקה של השופט עדי אזר שפסק פיצויים בסך עשרה מליון ש"ח לכל אחד משמונת ילדיו של המנוח, ודחתה את טענת עורכת הדין שושנה גלס לפיצויים מקופת הרשות הפלסטינית מכמה סיבות, כולן טכניות להחריד ואין בהן לשנות את העובדה שפלוני נורה ונהרג על ידי חמושים. ויקיפדיה, אגב, טוענת שמדובר בגדודי חללי אל אקצא מבלי לספק סימוכין כלשהם.
במהלך המשפט הביאה התביעה שלל עדים שיראו שיד הרשות הפלסטינית היתה במעשה הנבלה. הופיע אריק שפטר שהיה דובר אוגדת איו"ש, הופיע רון כתרי שהיה דובר צה"ל (ושאת עדותו ביטלה השופטת כלאחר יד), הופיע נעם שילה שהיה אז ראש לשכתו של אלוף הפיקוד, והופיע גם אחד, איתמר מרכוס, מנהל עמותת "המרכז לחקר התקשורת (ע.ר. 580399400)" או בשמה הפופולרי יותר "מבט לתקשורת הפלסטינית" ובלעז "Palestinian Media Watch".
השפעתה של העמותה זו, לדבריה, רחבה ומרחיקת לכת. היא כוללת למשל דו"ח שהוצג בוועדה לענייני חוץ בבית הנבחרים האמריקאי, היא מתגאה בהקפאת סיוע בסך 150 מליון ש"ח שהיה אמור להגיע לרשות, היא מספרת ש"מחקריה" מונחים על שולחן ראש ממשלת ישראל, ועוד התרברבויות מלאות חשיבות עצמית. אם כך, הופיע אדון מרכוס הנכבד כ"עד מומחה" בפני בית המשפט שתפקידו היה להראות כי הרשות הפלסטינית הפעילה מערך הסתה נרחב. למרכוס דנן אין השכלה מיוחדת בתחום התקשורת, והוא אפילו לא דובר ערבית, אבל כבן למשפחה עשירה מאוד המממנת ארגוני ימין קיצוני רבים תחת המטריה של קרן המרכזית לישראל (השוגר דדי של חננו, אם תרצו, הפורום המשפטי למען ארץ ישראל, משמרת יש"ע, ועוד רבים וטובים), ובזמן שהיה סגן יו"ר הקרן הזרה הזו , הוא הקים והפעיל "מכון מחקר" שתפקידו לסקור את התקשורת הפלסטינית וללקט משם פנינים שיציגו את ישראל בתפקיד הקורבן. בשנת 2011, על פי דו"חות העמותה, היא קיבלה תרומות בסך 2,178,758 ש"ח, כמעט כולן מתורם יחיד, למרות שבשנים קודמות הועברו אליה כספים דרך הסוכנות היהודית, לא פחות.
אז מומחה.
מכיוון שאני חושב שכבוד השופטת גנות עשתה עבודה נפלאה בכתיבת פסק הדין, אביא את דבריה כלשונם ואשתדל להתערב כמה שפחות. ההדגשות הן שלי:

המומחה הביא ציטוטים משלושה עיתונים: "אל חייאת אל ג'דידה"; "אל איאם"; "אל קודס", וכן הביא ציטוטים מתחנת הרדיו "קול פלשתין" ומהטלוויזיה של הרשות הפלשתינית – PBC, בהגדירו את כלי התקשורת הללו כ"כלי התקשרות החשובים לחוות הדעת". המומחה מרכוס נמנע מלציין בחוות דעתו את קיומם של כלי תקשורת נוספים: עיתונים ורשתות טלוויזיה, הנפוצים מאוד בשטחי הרשות הפלשתינית, אולם לא היה בפיו הסבר מדוע נהג כך, דבר הפוגם באמינותה ובמקצועיותה של חוות דעתו.
המומחה מרכוס נשאל לגבי העיתון "אל פג'אר" וענה כי "אני לא מומחה לאל פאג'ר", והנני תוהה איזו מומחיות נדרשת לצורך קריאת המאמרים והבנתם?
זאת ועוד. המומחה הסכים, כי העיתון "אל קודס" הוא בעל התפוצה הגדולה ביותר בקרב הפלשתינים ואילו העיתון "אל חייאת" הינו בעל התפוצה הנמוכה ביותר, והנה, למרות זאת, מרבית הציטוטים המופיעים בחוות דעתו לקוחים מהעיתון "אל חייאת" דווקא. המומחה נשאל מדוע נהג כך, וענה, כי עשה כן משום ש"אל חייאת אל ג'דורה זה בבעלות של הרשות. לי כחוקר לא משנה אפילו אם אף אחד לא קורא את זה, אני יודע מהן העמדות של הרשות בגלל שזה למעשה השופר שלו ולכן לא אכפת לי שרק 8,000 ביום קוראים אותו, אלא המסרים שהוא רוצה להעביר לעמו"
תשובה זו הינה בעייתית משהו, שכן אם מטרת חוות הדעת הינה להוכיח קיומה של מדיניות הסתה, המיועדת להמונים, הרי שהדעת נותנת, שמדיניות זו תבוא לידי ביטוי בעיתונים הגדולים והפופולריים יותר, אשר ברור, שהתפוצה שלהם גבוהה בקרב תושבי הרשות הפלשתינית, משכך, אם המסרים הנטענים מגיעים רק לידיעתם של קומץ תושבים הקוראים דווקא את "אל קודס", היכן כאן המדיניות של ההסתה? לא זו אף זו, במהלך חקירתו, הסכים המומחה מרכוס, כי "וופא" היא סוכנות הידיעות הרשמית הקשורה לאש"פ, ולמרות זאת, לא מצא המומחה לנכון לשלב בחוות דעתו ולו ציטוט אחד מ"וופא" כאשר הדעת נותנת, שאם אכן קיימת מדיניות של הסתה, היא תבוא לידי ביטוי ביתר שאת ובאופן ברור בכלי תקשורתי רשמי של אש"פ, מה עוד שהמומחה נימק את החלטתו לכלול את מרבית הציטוטים בחוות דעתו מהעיתון "אל חייאת", על אף תפוצתו הנמוכה, דווקא בשל היותו שופרה של הרשות הפלשתינית. המומחה טען בחקירתו, כי לא הביא מובאות מ"וופא" המעידות לכאורה על מדיניות של הסתה בשל מגבלות כח אדם, ובהמשך טען כי "וופא" פרסמה באותה עת את כתבותיה באינטרנט ואילו "אנחנו רצינו לבחור עיתונים, עיתונים שמופצים", ופעם נוספת צפה השאלה מדוע נבחר דווקא העיתון בעל התפוצה הנמוכה ביותר כדי להוכיח את מדיניות ההסתה הנטענת?
בהמשך חקירתו נשאל המומחה מרכוס מדוע לא הביא ציטוטים מרשתות הטלוויזיה "אלג'זירה" ו"אל ערביה", למרות שהוא הודה, שמדובר בערוצי טלוויזיה הזוכים לפופולריות רבה וקהל רב בגדה צופה בהם. המומחה לא סיפק תשובה לתהייה זו.
באשר לרשת הטלוויזיה "אל ערביה" טען ש"אנו לא צופים באל ערבייה", ולגבי רשת הטלוויזיה "אלג'זירה" ענה, כי הוא ואנשיו מאזינים לה "לעיתים רחוקות מאוד", ופעם נוספת, אין מנוס מהמסקנה, כי חוות דעתו של המומחה מרכוס איננה מאוזנת ולמעשה היא מוטה, במיוחד כשהוברר שנעשה בה שימוש בציטוטים מעיתונים לא משמעותיים מחד גיסא, והוכחה התעלמות מקיומם של עיתונים אחרים ורשתות טלוויזיה פופולריות מאוד בקרב תושבי הרשות הפלשתינית, מאידך גיסא. ודוק: עסקינן בנסיון להוכיח מדיניות של הסתה. הדעת נותנת, כי אם מדובר במדיניות, תנצל הנהגת הרשות הפלשתינית את כלי התקשורת – עיתונים ורשתות טלוויזיה – הגדולים והפופולריים יותר לצורך העברת מסריה, שכן אז ברור שמסריה יגיעו לידיעת קהל גדול ורב יותר, ועל כן – המסקנה היא, כי התובעים לא הוכיחו קיומה של מדיניות הסתה, אם כי, כפי שציינתי, הם הוכיחו ללא כל ספק קיומה של הסתה בכלי התקשורת הפלשתיניים, הסתה, אשר לעיתים, כפי שעולה מהקלטות שהוצגו בפני, אינה אלא דברי בלע מעוררי קבס.
זאת ועוד. המומחה מרכוס הסכים בחקירתו, כי התפוצה היומית של העיתונים, בשטחי הרשות הפלשתינית מוערכת בכ- 50,000 עיתונים, ובהתחשב בעובדה שחוות דעתו של המומחה מרכוס משתרעת על בדיקת התקשורת במשך 15 שנים (משנת 1995 עד שנת 2010), הסכים המומחה, כי בתקופה זו פורסמו בתקשורת הפלשתינית עשרות אלפי מאמרים. המומחה מרכוס התייחס בחוות דעתו ל- 76 מאמרים בלבד, שפורסמו במהלך אותם 15 שנים, ועל כן נשאל, האם הוא סבור שאותם 76 מאמרים שצוטטו מהווים מדגם מייצג, שיש בו כדי להוכיח את התכנים שהופיעו בתקשורת הפלשתינית במהלך אותם 15 שנים, ובעיקר – את מדיניות ההסתה הנטענת, ותשובתו המפתיעה של המומחה מרכוס הייתה "בהחלט", ולא נותר לי אלא לתהות האם ציטוט 76 מאמרים, על פני תקופה של 15 שנים עשוי להיות מדגם מייצג של הלך הרוח בתקשורת הפלשתינית בתקופה הנדונה, והאם יש בו כדי להוכיח קיומה של מדיניות הסתה? התשובה היא – לא ולא, ותשובה זו אף מתחזקת נוכח הקביעה, כי לא כל המאמרים שצוטטו מהווים הסתה, כי אם הבעת דעות של הדוברים באשר לאופן המשך ההתנהלות המדינית מול ישראל. ודוק: באם דוברים מסויימים קוראים להחזרת האינתיפאדה, אין לראות בכך בהכרח הסתה לרצח ולהרג ישראלים ויהודים.
כפי שהובהר על ידי המומחה מרכוס, פירושה של המילה "אינתיפאדה" הוא "התנערות". אמנם אין ספק, שבמהלך שנות האינתיפאדה היינו עדים להתנהגויות קשות כנגד חיילי צה"ל וכנגד תושבי ישראל, אשר כללו זריקות אבנים, זריקות בקבוקי תבערה ואף פיגועי התאבדות, אלא שלא ניתן לפרש מראש כל הבעת דעה הקוראת להחזרת האינתיפאדה, כקריאה מפורשת לרצח יהודים. פירוש זה הינו מרחיק לכת.
זאת, אף זאת. בחלק מדברי הדוברים, שהינם נושאי משרה בכירים ברשות הפלשתינית, מוצגת הקריאה לחידוש האינתיפאדה כברירת מחדל, שיש לבחור בה באם לא יתקדם, או באם ייעצר תהליך השלום, כלחץ על ישראל להמשיך בשיחות עם הפלשתינים, ואינני סבורה, שבקונטקסט זה ניתן לפרש את הקריאה לחידוש האינתיפאדה כהסתה לרצח יהודים.
יצויין, כי הבאת מקבץ הציטוטים בחוות דעתו של המומחה מרכוס, במיוחד כאשר חלקם קשים לקריאה ולצפייה, יוצרת רושם דרמטי מאוד ומפתה משהו להגיע למסקנה בדבר קיומה של מדיניות הסתה, אלא, כפי שציינתי, רושם זה עולה למקרא ולצפייה רציפה של 76 מאמרים ומספר קלטות, אשר חלקן ארסיות ומהוות הסתה ברורה, וחלקן, אינו אלא הבעת דעות פוליטיות, שלא ניתן להגדירן כהסתה בשום פנים ואופן, והחשוב מכל – מדובר בקומץ בלתי מייצג של 76 מאמרים מתוך עשרות אלפי מאמרים שפורסמו בתקופה נשוא חוות הדעת, ואין צורך בתואר בסטטיסטיקה על מנת להגיע למסקנה, כי 76 מאמרים מתוך עשרות אלפים, אינם יכולים להעיד על קיומה של מדיניות הסתה.
וגם בכך לא סגי. המומחה מרכוס ברר מתוך שלל המאמרים והפרסומים בתקשורת הפלשתינית את אותם קומץ מאמרים, שלגביהם סבר שהם משרתים את מטרתו, אולם הוא עשה דבר נוסף. הוא צרף לחוות הדעת שתי קלטות שהוגדרו "כפרטיות". הקלטת האחת הינה מתאריך 5.12.00, בה נשמע עימאד פלואג'י – שר התקשרות ברשות הפלשתינית, המבהיר, כי האינתיפאדה השנייה לא החלה "בגלל הביקור של שרון השנוא למסגד אל אקצא. זה היה הקרש האחרון ששבר את סבלנות העם הפלשתיני. האינתיפאדה הזאת תוכננה כבר מאז חזרתו של הנשיא משיחות קמפ דייויד האחרונות", ואילו הקלטת הפרטית האחרת הינה מינואר 1996 ובה נראה ונשמע נביל שעת', שהיה בכיר בצוות המו"מ של אש"פ בשיחות עם ישראל, באומרו, כי כל עוד תכבד ישראל את הסכמי השלום, לא ינקטו הפלשתינים באלימות, אולם אם יופרו ההסכמים "נחזור לאלימות. אך הפעם יהיו 30,000 חיילים פלשתינים חמושים בתוך הערים... אם נגיע למבוי סתום, נחזור למאבק וללחימה, כפי שנלחמנו 40 שנה, ואף יותר".
המומחה מרכוס סבור, כי תוכן דברי הדוברים בקלטות מהווה הסתה, אולם אינני יכולה להסכים עימו. אין בהן, אלא מה שנשמע – אזהרות המופנות לישראל לבל תחדל ממאמצי השלום, שאם לא כן, תפרוץ מלחמה, ומדברי פאלוג'י הננו למדים, כי הצד הפלשתיני מתכנן את מהלכיו הפוליטיים והצבאיים, התנהלות שהינה ידועה, והייתה ידועה אף אילו לא אמר את שאמר. אלא מאי? לא רק שאין בדברים הנשמעים בקלטות משום הסתה, או עדות למדיניות של הסתה, אלא שכלל לא ברור מי הקהל שהאזין לקלטות אלו, ובעיקר מה היה מספר האנשים שהאזין לאמור בהן, אם בכלל.
המומחה מרכוס הבהיר בחקירתו, כי הקלטת, שבה נראה ונשמע נביל שעת', נמסרה לו על ידי אדם שעבד עימו - יגאל כרמון, וכאשר נשאל האם מישהו בציבור הפלשתיני שמע את הקלטות, או  האם פורסם תוכנן בתקשורת, השיב המומחה בהגינותו, כי אינו יודע ואם כן – הכיצד יש בצירוף קלטות אלו כדי לסייע בהוכחת קיומה של מדיניות הסתה?
בחקירתו תיאר המומחה מרכוס את דרך עבודתו, והוא הסביר כי הוא מנחה את המתרגמים המועסקים על ידו "לקרוא את העיתונות הפלשתינית, להסתכל בטלוויזיה הפלשתינית ולחפש כל מה שקשור לנושא השלום, אם זה מקדם את השלום, אם זה מונע את השלום, ובכל התחומים, בתחום של התרבות, בתחומים של הספורט, בתחומים של התשבצים, בעיתונים הרשמיים... אני רוצה להבין את העולם המלא של התושב הפלסטיני, כפי שזה מתבטא במיוחד אני רוצה לדעת מהן ההנחיות שההנהגה של הרשות הפלשתינית מעבירה לתושביה וכל האמצעים שיש לרשותה. ואני לוקח את כל התרגומים האלו, ואני מנתח אותם ואני רואה אם יש שיקולים. אני רואה אם יש מגמות ואני רואה אם יש דברים שהשתנו מיום ליום או תקופה מסויימת....". המומחה אף הביא דוגמא, באומרו "אנחנו התחלנו בסביבות 94, 95 ולאורך כל התקופה הזאת ראינו המון המון עוינות כלפי ישראל, ראינו המון שנאה, הצגת היהודי כאויב אללה, היו הרבה איומים שבסופו של דבר הפלשתינים יחזרו אל האלימות... פתאום אנחנו ראינו שביולי 2000 היה שינוי. הייתה דרשה בטלוויזיה הפלשתינית מדרשן שהוא דרשן שחזר כמה פעמים בטלוויזיה הפלשתינית והדרשות והדרשנים הם בפיקוח של הרשות הפלשתינית...", כאשר הובהר, כי מדובר בדרשה שתוכנה ארסי ביותר והיא מכוונת כנגד יהודים וכנגד ישראל.
הדעת נותנת, כי נוכח מעקב אינטנסיבי כל כך, כמתואר, ונוכח ההתרשמות בדבר "המון המון עויינות לישראל", ניתן היה לצטט מאות ואף אלפי מאמרים, שהופיעו לכאורה בתקשורת הפלשתינית בתקופה הרלבנטית, והעובדה, כי המומחה צירף רק 76 מאמרים, אשר, כפי שציינתי, לא כולם מהווים הסתה, מעוררת תחושת אי נוחות ומביאה למסקנה, שחוות הדעת איננה חוות דעת סטטיסטית, אלא איסוף אינפורמציה חלקי ביותר בנושא ספציפי, והסקת מסקנות אישיות של המומחה, שאין להן תימוכין בחוות הדעת עצמה. ודוק: אין כל ספק בדבר קיומה הברור של הסתה כלפי ישראל וכלפי היהודים בתקשורת הפלשתינית, אולם לא הוכחה מדיניות של הסתה ברמת ההסתברות המשפטית הנדרשת.
למרות שהמומחה הציג עצמו כמי שמחפש בתקשורת הפלשתינית כל פרסום הקשור לשלום, לא מצא המומחה לנכון לכלול בחוות דעתו – לצורך האיזון – פרסומים מהתקשורת הפלשתינית, שכללו קריאה לשלום, והוא הסביר זאת בכך ש"זה לא קשור למחקר החוות דעת הזה. לא קשור לנושא הזה בכלל", וכן "הם לא היו המגמה", ונשאלת השאלה, מדוע הקריאות לשלום אינן קשורות לנושא? משום שהן משמיטות את הקרקע מתחת למסקנה, שסומנה מלכתחילה, בדבר קיומה של מדיניות הסתה??
המומחה מרכוס הודה בחקירתו, כי "היו לפעמים גינויים של הרשות הפלשתינית", אולם הוא לא חשב לכלול אותם בחוות דעתו, הן משום שהן לא שירתו את מטרתו ומסקנותיו במסגרת חוות דעתו, והן משום, שלדבריו "בעיני הם היו לצורכי חוץ".
במאמר מוסגר אציין, כי בשלב מסויים בחקירתו חזר בו המומחה מהודאתו בדבר נוכחות גינויים בתקשורת הפלשתינית לפיגועי רצח שאירועי בישראל, ובהתייחס לתקופה הרלבנטית לרצח פלוני ז"ל, הוא "לא זכר" אם היו גינויים, וכאשר נשאל האם בשנים 2000- 2001 פורסמו בתקשורת הפלשתינית החלטות רשמיות של הרשות הפלשתינית, שהתנגדו לרצח יהודים, הוא ענה "אני לא זוכר, יכול להיות שהיה דבר כזה, אבל לא זוכר את זה", אם כי הודה, ש"היו תקופות שבהם הרשות הפלשתינית אמרו בזמן הזה, לתקופה מסויימת, צריכים להפסיק את הפיגועים... כן, 2001, 2000", והוא אף הודה, כי היה פרק זמן מסויים, שערפאת עצמו נתן הוראה להפסיק את הפיגועים כנגד ישראל, ולא היה בפיו הסבר מדוע לא כלל אינפורמציה חשובה זו בחוות דעתו.
עובדה נוספת, שהתבררה במהלך חקירתו של המומחה מרכוס הינה, כי "יש מדור בעיתונות הפלשתינית שמביאים מהעיתונות הישראלית...", עובדה אשר משום מה לא צויינה בחוות דעתו של המומחה מרכוס, מן הסתם משום שאיננה עולה בקנה אחד עם מסקנת חוות דעתו.
המומחה אף הודה שהיו פרסומים של וופא – סוכנות הידיעות הרשמית של הרשות הפלשתינית – שגינו את הטרור, אשר לא צוטטו בחוות דעתו, ולמרות שהעיתון אל חייאת אלג'דידה נחשב לעיתון של הרשות והוא התבסס בכתוב בו על מחקריו, הוא "לא זכר" שעורכו – נביל עמרו, נהג לכתוב בו מאמרי ביקורת חריפים כנגד הרשות.
… [אני מקצר, הנה הסיכום] ...
חוות דעתו של המומחה מרכוס, איננה עונה להגדרת "חוות דעת". המומחה מרכוס ציין בפתיח לחוות דעתו וכן בחקירתו בבית המשפט כי עסק, למעשה, באיסוף חומרים, אשר יתמכו בטענות התובעים בהתייחס לקיומה של מדיניות הסתה בתקשורת הפלשתינית, לרבות הסקת מסקנות בדבר קיומו הלכאורי של קשר סיבתי בין מדיניות ההסתה האמורה לבין הרצח של המנוח.
איסוף חומרים זה וציטוטם, אינו מהווה חוות דעת של מומחה, מה עוד שלא צורף תיעוד תקשורתי כלשהו התומך בטענה בדבר קיומו הלכאורי של קשר סיבתי בין ההסתה ובין הרצח, וכאשר למומחה מרכוס אין את הידע והכלים הנדרשים לקביעת קשר סיבתי כזה.

עד כאן השופטת גנות.
בפעם הבאה שיתפרסם "מחקר" חדש של המכון המדופלם של מר מרכוס, או שאיזה פוליטיקאי ישראלי ינופף בממצאיו כדי להצדיק עוולה כזו או אחרת, זכרו שבית משפט ישראלי קבע שהוא מוטה ולא מאוזן. יד ראשונה ממומחה.


תגובה 1:

אנונימי אמר/ה...

על מומחים מעין אלו היינו אומרים שהם מומחוים וסליחה על גסות הרוח