22 באוגוסט 2013

פרקטיקה

לכבוד יום הולדתו המאה קיבל יצחק פונדק השבוע דרגות של אלוף בצה"ל. "תיקון עוול היסטורי" קראו לזה. לכבוד הענקת הדרגה ראיינה מגישת הטלויזיה סיוון רהב מאיר את האלוף הטרי, וזה לא היסס לחשוף את דעותיו: "מה צריך לעשות? על כל טיל היום שהם יורים, אנחנו עונים בעשרים פגזים של תותחים. אם נהרוג חמש מאות הם יירגעו מיד. ותאמיני לי יש לי ניסיון רב בזה. טיפלתי בערבים חמש שנים".


האלוף בצבא המוסרי בעולם לא לבד. גם מי שהיה מועמד למשרת הרב הראשי, הגזען שמואל אליהו, התבטא בצורה דומה ב2007: "אם הם לא עוצרים אחרי שנהרוג מאה, אז צריך להרוג אלף. ואם הם לא עוצרים אחרי שנהרוג אלף, צריך להרוג עשרת אלפים. ואם הם לא עוצרים צריך להרוג מאה אלף, אפילו מיליון. מה שצריך כדי שיעצרו.", או ב2002 כשענה: "כל ה'מוסר' הזה שאומר להרוג רק את האשמים הוא לא תופס במלחמות" (למען הסר ספק: אנחנו כרגע במלחמה בין אומות, לדבריו). ומה שהיה קיצוני לפני שלושים שנה אצל מרטין "כל הערבים לא שווים יהודי אחד" כהנא, הפך היום למיינסטרים שאינו ראוי אפילו לגינוי.

***
אחרי כינון הפרוטקטורט של בוהמיה ומוראביה בשטח של מה שהיה עד אז צ'כוסלובקיה נתקלו הגרמנים בהתנגדות קטנה אך בלתי פוסקת מצד מחתרות מקומיות. כדי להלחם בתופעה, הם הכריזו על הוצאה להורג של שבעה בני אדם על כל גרמני שנהרג. הנס פרנק, שהיה מושל הגנרלגוברנמן בשטחי פולין, התבטא בנושא בראיון שנתן ב6 בפברואר 1940 לעיתונאי היינץ קלייס (Kleiss)  ואמר כי הנוהל שהונהג בפראג לפיו מפרסמים כרזה על כל שבעה צ'כים שהוצאו להורג, לא יעבוד בפולין, כי אין מספיק עצים לייצר את הנייר עליו יודפסו הכרזות. בפגישה של הNSDAP ב18 במרץ 1942 בה נכח פרנק, דיווח מושל ראדום כי על כל חייל אס.דה שנהרג מוצאים להורג 50 בני ערובה. הדוגמאות הן רבות ואיומות, אבל אני חושב שכולנו מבינים לאן זה הולך.

***
אומרים עלי שאני אדם מעשי. מכיוון שלמדתי לא מעט על מנגנונים דומים מהעבר, אני רוצה לשאול שאלות מעשיות: נניח ומשאלתם של אנשי הציבור שהזכרתי תתגשם ובאמת יתאפשר להם לצאת ולטבוח ב500 חפים מפשע. קודם כל, איך יבחרו אותם? האם יקחו גברים היכולים להחזיק נשק? או אולי כפי שמלמדת אותנו "תורת המלך" עדיף לקחת ילדים העלולים לגדול להיות כאלה? אולי נשים? אולי זקנים? האם יש תמהיל מועדף על מועצת החכמים הזו? קצת מכל דבר? הלאה - נניח והרכיבו רשימה, או בחרו בית בו מתגוררת משפחה מרובת נפשות. מה עכשיו? האם הם מעדיפים להשתמש בטילים? לא, אלה עלולים לפספס, או לא להחריב לגמרי את המבנה ואז ישארו חו"ח ניצולים. אולי גז? אולי הצתה באש? הטבעה במים? או שהם מעדיפים שיטה פרסונלית יותר של אחד על אחד עם אקדח או סכין? ואחרי זה, מה יעשו עם הגופות? להשאיר אותן שם הרי אי אפשר, זו סכנה תברואתית ממדרגה ראשונה. אז לקבור? לשרוף? לטחון? והעולם, מה יגיד? עדיף להסתיר, לא? כל כך הרבה שאלות, ותשובות אין. הבעיה נעשית קשה יותר מקרוב, כאשר להצהרות הבומבסטיות של חדלי אישים מוצמדים שמות, ופנים, ותום של ילדות שמגיע לקיצו בהחלטה אטומה של קצין במדים.

***
ככל שעובר הזמן קריאות לרצח בני לאום אחר מתקבלות יותר ויותר בשוויון נפש. "מוות לערבים" הפכה לקריאה מקובלת, וכששר בממשלה טוען ש"אני הרגתי המון ערבים בחיים שלי ואין עם זה שום בעיה" - דעת הקהל הולכת ונשחקת. קריאות השבר האוטומטיות של השמאל מאבדות מעצמתן ונבלעות בינות לטוקבקים ולסטטוסים המתלהמים, וציבור הולך וגדל של אזרחים מקבל את הרעיון שאולי רצח זה לא דבר נורא כל כך. רצח של ערבים, כמובן. לעזאזל, רק לפני חמש שנים טבחנו בשלוש מאות ילדים ועוד מספר דומה של אזרחים חפים מפשע. בזמן המבצע הארור הזה נכחתי אני באחד מצמתי ההחלטות של הצבא, והייתי עד ממקור ראשון לחבורה של תא"לים ואל"מים שיושבים בחדר ומדברים על "לשטח את עזה, לקחת D-9 ולעלות על כל הבתים ולא משנה מי נמצא בפנים". מפקדים ראויים, עלאק.
במקרה אחר ישבתי עם אדם מבוגר, קצין בצה"ל, שלקח אותי הצידה, הביט לי עמוק לתוך העיניים וטען שהוא רואה שאני "מבין עניין". הוא גילה לי שהחלום שלו הוא לפתח נגיף שתוקף "גנים של ערבים" ומעקר אותם, אותו הוא רצה לפזר במים של עזה. הוא כבר לא איתנו, ולמיטב ידיעתי גם לא התקדם עם תוכניתו השטנית. כבר סיפרתי כאן, אני חושב, על חייל שהכרתי ושתכנן להסיע משאית גז לתוך המסגד הגדול בג'נין. גם הוא, למיטב ידיעתי, כבר במקום אחר.
נכשלנו, קהינו, איבדנו את דרכנו המוסרית, האנושית. אנחנו חוזרים על המנטרה "הצבא המוסרי ביותר בעולם" שהזריקו לנו לוורידים עד שאנחנו באמת מאמינים לזה. ילדים מתים, אבות, אחים, אמהות, סבים, ואנחנו חיים על החרב, מספרים לעצמנו סיפורים למה אין ברירה ולמה אין דרך אחרת. ככה בנו לנו את התודעה במשך עשורים, וכך היא עוצבה והתקשתה. האתוס של לעולם לא עוד קושר באופן הרסני לצד הלאומי, הדתי, במקום לזה האנושי והמוסרי, ואנחנו רואים מוות של לא-יהודי כרע הכרחי הנופל בתוך חוקי המוסר ולא מחוץ להם.
האם באמת הגענו לשלב בו קריאה של אישי ציבור לרצח חסר הבחנה של חפים מפשע אינו עילה להדחה מיידית ולסערה ציבורית? התשובה, כמה שלא נעים לשמוע, היא כן. אנחנו שם.
ועם ההבנה הבלתי אפשרית הזו הצעד הבא הוא רטוריקה שהופכת לפרקטיקה. מילים שהופכות למעשים. וילדים חיים, שהופכים לילדים מתים.



6 תגובות:

אנונימי אמר/ה...

ההבדל בין ישראל לגרמניה זה שעדיין אין תאי גזים

Kupiel אמר/ה...

 תודה לך על הפוסט הזה, ועל כל העבודה החשובה שאתה עושה עם הבלוג!
הלוואי והייתי יכול להתבטא כמוך

אנונימי אמר/ה...

www.yadvashem.org/odot_pdf/Microsoft%20Word%20-%202136.pdf

אנונימי אמר/ה...

נשמע כחולה נפש שזקוק לטיפול.
הוא טיפל בערבים? שלא נדע מצרות.
באיזה שנים הוא טיפל בהם? מתי האזור הזכיר לנו את גן עדן?

רן אמר/ה...

תודה לך איש יקר שאתה ממשיך ומאיר את האיזורים בתודעה שלנו שכבר עובדים בצורה אוטומטים ולא שמים לב לדרדור מיום ליום ומשנה לשנה.
הלוואי ותמשיך לכתוב, ושדבריך ייחשפו לעוד ועוד אנשים.

אל תיתן לרעש ההמון להפחיד אותך...

תודה שוב!

אנונימי אמר/ה...

קצת אירוני שנתת את הדוגמה של צ'כיה במלחמת העולם השניה. כי בצ'כיה היה מיעוט גרמני גדול ועוין שרצה להסתפח לגרמניה. צ'כיה כמו ישראל היתה מדינה מתקדמת עם הצבא החזק ביותר במרכז אירופה עם תעשיות צבאיות מפותחות. כמו במקרה של ישראל, למדינות העולם היה נוח למכור את צ'כיה להיטלר, צ'כיה נכנעה ללא קרב. בסוף המלחמה המיעוט הגדול והעוין נבעט החוצה בצורה אלגנטית ולפעמים בצורה ברוטלית.

ללא נשק וצבא היהודים בישראל היו נשחטים בידי הערבים ( מה שעדיין קורה מידי פעם). הנכונות לגבות מהאויב מחיר כבד ולהשתמש בנשק ובעוצמה שיש לנו היא זאת שתחסוך מחיר דמים כבד גם מהיהודים וגם מהערבים.

מאחר שבשנים האחרונות יש נטייה לחסוך את המחיר הזה, בטווח הארוך זה יגרום ליותר הרוגים ופצועים.