28 באוגוסט 2013

ישוחרר אחמד קטמאש


בזמן כתיבת שורות אלה מחזיקה ישראל 5,068 בני אדם כאסירים בטחוניים בבתי הכלא שלה, מתוכם 134 מוחזקים כעצירים מנהליים. הסמכות שלקחה לעצמה ישראל עם כיבוש הגדה המערבית להחזיק בני אדם ללא משפט ומבלי לתת להם את היכולת להתגונן מפני ההאשמות המוטחות בהם לקוחה, כביכול, מהמשפט הבינלאומי, שם מוגבלת הסמכות הזו לשימוש במקרים חריגים בלבד כאשר קיימת סכנה ברורה ומיידית שאין אפשרות למנוע בדרך אחרת. מעצר מנהלי מאפשר בעצם לקטוף כל אדם משגרת חייו, גם אותי ואתכם, לכלוא אותנו בכלוב, בלי החובה לספר לנו במה אנו מואשמים ובלי צורך לנהל משפט בו מוצגות ראיות, מובאים עדים וניתנת לנו אפשרות להגן על עצמנו. עיניה של אלת הצדק קשורות, אבל מה שעושה ישראל הוא גם לקשור את ידיה, גם להלביש אותה בשק וגם לתלות אותה הפוכה מהתקרה.

המחוקק הישראלי ראה את הנולד, כנראה. הוא ידע שכוח מסוג זה - המאפשר לדלג על מערכת המשפט ולאסור אדם בכלא ללא משפט - יכול רק להשחית, ולכן ניסה להציב בלמים לשימוש חסר אחריות באמצעי הזה. הוא נכשל באורח אומלל למדי. על פי החוק, "מפקדים צבאיים" יכולים להורות על כליאתו של אדם לתקופה של עד שישה חודשים. נשמע מוגזם, שהרי נניח שצץ צורך דחוף לעצור מאן דהוא לפני שיעשה מעשה כזה או אחר, מה יש להחזיק אותו ללא משפט שישה חודשים? תחקרו שבוע, שבועיים, חודש אפילו, ותחליטו אם יש בסיס להשאירו במעצר. מצאתם כזה? הציגו אותו בפני בית המשפט בהליך ראוי, ויקבע בית המשפט אם הצלחתם לבסס את טענתכם ואם לאו.
אז איפה נכשל המחוקק? הן בצו מספר 1651 ("צו בדבר הוראות ביטחון יהודה ושומרון"), והן בחוק סמכויות שעת חירום מ-1979 (שאגב, תקף רק בשעת חירום. אנחנו כרגע בשעת חירום. אנחנו בשעת חירום תמידית), החוק אומר שמותר לגזור עד חצי שנת מעצר, אבל לא קובע כמה פעמים אפשר יהיה לגזור את החצי שנה הזו. מתוך 134 העצירים המנהליים, יותר ממחציתם (69 בני אדם) נעולים כבר יותר מחצי שנה מאחורי סורג ובריח ומבלי שהיתה להם הזדמנות להופיע בבית משפט ולהגן על עצמם מפני ההחלטה השרירותית הזו. ואנחנו עוד מעזים לקרוא לעצמנו מדינת חוק.

אחד מהאסירים האלה הוא הסופר אחמד קטמאש.

האסיר הפוליטי אחמד קטמאש
אחרי הרצח הנורא באיתמר במארס 2011, בו נטבחו חמישה בני משפחה ישראליים, עצרו כוחות הביטחון הישראליים מאות פלסטינים מהכפר הסמוך ומאזורים אחרים בגדה המערבית. כשהגיעו לעצור את קטמאש בביתו באל בירה הוא לא היה בבית. החיילים כיוונו את נשקם אל בתו והכריחו אותה להתקשר אליו, הוא ענה והזמין את החיילים לבית אחיו בו שהה, כדי שיעצרו אותו. החיילים אפילו לא טרחו לחפש בביתו או בבית אחיו, שם נעצר, כדי למצוא נשק או כל חומר מפליל אחר. הם רצו רק את קטמאש, המספר שמאז מעצרו נחקר פעם אחת בלבד, במשך עשר דקות תמימות.
כל אדם שעיניו בראשו מבין שאין כאן "צורך דחוף" להחזיקו במעצר. לישראל היו כבר 858 ימים למצוא פתרון ל"צורך הדחוף" שהיה קיים בעת מעצרו. עשרים ושמונה חודשים שבהם היו יכולים אותם כוחות בטחון עלומים לטפל בסכנה הברורה והמיידית שהציב הסופר הפלסטיני הזה לשלומם של תושבי ישראל. שנתיים וארבעה חודשים שבהן האדם הזה - שעוד לפני מעצרו ניסה לקדם פתרונות בלתי אלימים לסכסוך הישראלי-פלסטיני ואף הוציא כמה ספרים בעניין, וממשיך בכך גם כיום - אמור היה להפסיק לאיים על שנתם השלווה של התושבים בין הירדן לים.
אבל לא. על פי קפטן שקרכלשהו מהשב"כ - קטמאש עדיין מהווה איום, השב״כ רק לא יכול לספר לאף אחד מהו. התביעה הצבאית גם לא ניסתה לשקול חלופות למעצר המנהלי, לדוגמה משפט שבו יוכל קטמאש להתמודד עם ההאשמות ועם הראיות הקיימות נגדו, או אפילו מעצר בית או שחרור בתנאים מגבילים להם יתחייב קטמאש בפני בית הדין (תנאים, אגב, שהסכים להם מרצונו). אפילו השופטים הצבאיים, חותמות גומי משומשות שכמותם, מתחו ביקורת על תוכן ה"מודיעין" שהוצג בפניהם שעל פיו קטמאש הוא לכאורה בכיר בחזית העממית, ארגון שקטמאש עזב עוד בשנות התשעים. למעשה, זו ההאשמה היחידה התלויה נגדו. קטמאש מואשם שהוא חבר בארגון פוליטי, וגם אם נניח לרגע לעובדה שהוא אינו חבר בארגון או תומך במטרותיו ושמעולם לא תמך בפעילות האלימה שלו, קטמאש הוא אסיר פוליטי. 

הסיפור הזה דפוק מכל כך הרבה זוויות, כי גם לו היה קטמאש חבר בחזית העממית (והוא לא), אז מה? החזית העממית היא מפלגה שיש לה מושבים במועצה המחוקקת הפלסטינית, אמנם מפלגת שמאל קיצוני, אבל עדיין מפלגה. חשבו מה היה קורה לו היו אנשי הבית היהודי מוכנסים לכלא ללא משפט מפני שמישהו, שאולי מזוהה עם עמדותיהם, היה מבצע פשע נגד פלסטינים. העילה למעצרים ההמוניים של מארס-אפריל 2011 היתה הרצח הנורא באיתמר ששויך על ידי השב"כ לחזית העממית מכיוון שבוצע על ידי שני נערים שמשפחתם היתה ידועה כתומכת הארגון, וייתכן כי גם השניים תמכו בו. אבל השב"כ עצמו מספר כי כמה ימים לפני הרצח פנו הרוצחים לחבר בחזית העממית וביקשו ממנו נשק, והוא סירב. נמרוד אלוני, מי שהיה מח"ט שומרון באותה תקופה, אמר בשיחת תדרוך לעיתונאים לאחר לכידת שני המחבלים כי הרציחות לא היו קשורות לשום ארגון. עיתון ״הארץ״ מדווח כי למרות תמיכתם של השניים בחזית העממית, החוקרים לא מצאו עדות כלשהי שהמתקפה תוכננה על ידי הארגון, ומסקנתם היתה כי הם תיכננו את המתקפה בעצמם. הארגון עצמו, שבתקופת הפיגועים של תחילת שנות האלפיים מיהר לקחת אחריות על כל פגיעה בישראלים, מילא פיו מים ולא נטל עליו אחריות. עם זאת יש לציין כי לא הצלחתי למצוא גינוי של הארגון לרצח המתועב של המשפחה באיתמר.

בשולי הסיפור הזה נותר האיש, אחמד קטמאש. אינטלקטואל, שמאלן, מרקסיסט, מבקר חריף של ישראל מצד אחד ושל הרשות הפלסטינית מצד שני, שמקדם רעיון של מדינה דמוקרטית אחת בין הירדן לים, שקורא באופן חד-משמעי לפתרונות בלתי אלימים, שגינה וממשיך לגנות פגיעה באזרחים הן מהצד הפלסטיני והן מהצד הישראלי. קטמאש יושב בכלא ללא משפט ובלי אשמה. השלטון הישראלי בוחר להשתיק דווקא את קולו של קטמאש - המבקש אחווה בין ישראלים לפלסטינים, המבקש שוויון, היוצא נגד הכוח והשחיתות במנגנון הרקוב של הרשות הפלסטינית מחד גיסא ושל כוחות הכיבוש מאידך גיסא, קול שאינו מזוהה עם שום ארגון פוליטי או אחר. וההשתקה הזו מתבצעת בדרך האנטי-דמוקרטית והבוטה ביותר שבארסנל של הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, ובאמצעות מנגנון הצבא המוסרי ביותר בעולם.

בימים אלה עומדת להסתיים תקופת המעצר המנהלי האחרונה של קטמאש, אז יעמוד שוב מול שופט צבאי שיידרש להחליט אם להאריך שוב את כליאתו ללא משפט. אנחנו אוהבים לקרוא לעצמנו דמוקרטיה, מדינת חוק, אבל המציאות העצובה היא שאנחנו כבר מזמן לא כאלה. מדינה שמאפשרת כליאה ללא משפט של אדם שכל חטאו הוא שפעם לפני 13 שנים השתייך לתנועה פוליטית כזו או אחרת - אינה מדינת חוק. מדינה שמחזיקה אסיר פוליטי בכלא יותר משנתיים בהסתמך על תקנות לשעת חירום שנועדו לשימוש כמוצא אחרון לפני האפוקליפסה - אינה דמוקרטיה. מדינה שמפחדת להציג בדל של ראיה או עדות, שמפחדת לעמוד כמאשימה מול האדם שאת חרותו היא שוללת, היא מדינה רקובה.
כאזרחים במדינה הזו, אסור לנו לשתוק עוד. עלינו לצאת בקריאה גדולה שתרעיד את היכלי הצדק בירושלים: ישוחרר אחמד קטמאש. ישוחררו כל העצירים המנהליים. יש לסיים את מצב החירום, המאפשר לעוולות כאלה להתרחש.
וצדק אחד לכולם.

---

ברצוני להודות לארגון אמנסטי הבינלאומי, לארגון בצלם, ולאדם נוסף, על עזרתם בתחקיר לפוסט


24 באוגוסט 2013

אכיפה

אחרי הפוסט "עבדים" בו נסקרה אי אכיפת חוקי העבודה של הפלסטינים המועסקים בהתנחלויות על ידי הגופים הישראלים האחראים על כך, ואחרי שהראנו כי אפילו לגוף האחראי על רווחת האוכלוסיה בשטח הכבוש לא באמת אכפת מה קורה שם, החלטתי לשאול את משרד הכלכלה למה בעצם הוא לא עושה את העבודה שלו. השאלות ששאלתי היו מאוד ספציפיות, התשובות - הרבה פחות, וגם לקח הרבה מאוד זמן ונדנודים מצדי כדי לקבל אותן. כנראה הם לא באמת מרגישים שהם חייבים תשובות למישהו. עם זאת, אם הנתונים שכן סופקו על ידי המשרד מעוגנים במציאות, המצב קצת פחות חמור מכפי שהוצג.

שאלתי כמה ביקורות ביצע משרד הכלכלה ב2012 ו-2013 באזורי התעשיה בגדה המערבית, מה היו תוצאות הביקורות?  כמה תיקים נפתחו על הפרה של זכויות עובדים, וכמה מעסיקים הועמדו לדין.
התשובות שקיבלתי היו שבשנים 2011- 2012 נפתחו 25 תיקי חקירה כנגד מעסיקים של פלסטינים ביו"ש. כל תיק, נוגע בממוצע, ל-5 עובדים, כך שמדובר על למעלה ממאה עובדים. בנוסף, כ-15 תיקים ממתינים לבחינה של המחלקה המשפטית ו-10 עדיין בהליכי חקירה.
זאת אומרת: 15 חקירות הסתיימו בשנתיים, 10 עדיין לא, ממוצע של חקירה אחת בחודש. אולי להזכיר ש"חקירה" אינה פעולה מסובכת כל כך - מדובר באפס או אחד: האם המעסיק משלם בתלושים לעובדים, והאם התלושים תואמים את החוק. בטוחני שעובד עצל אחד יכול לסיים בדיקה של לפחות מפעל אחד בשבוע, אך פקחי משרד הכלכלה בודקים אחד בכל חודש. אלפי מפעלים ישראלים בשטחי הגדה המערבית יכולים לעשוק ללא פחד, הסיכוי שיגיעו לבדוק אותם מגרד את האפס. מדינת חוק.
אבל זה לא נגמר שם. דוברת רשמית של משרד הכלכלה כותבת כך: "כיום, כאמור, אין בסמכות המשרד לאכוף את החוק בישובים שמעבר לקו הירוק, למעט עבירות על חוק שכר מינימום וחוק עובדים זרים". אמנם אינני משפטן, אבל שופטת בין הדין לעבודה בירושלים שרה שדיאור דווקא כן, והיא קובעת כי על המעסיקים הישראלים לשלם לפועליהם הפלסטינים שעות נוספות, דמי הבראה, פיצויי פיטורין, דמי חגים ושאר תנאים סוציאלים. יתר על כן: בדו"ח מבקר המדינה ממאי 2012 נוזף המבקר במשרד התמ"ת (היום, הכלכלה) על "המחדל הנמשך לאורך שנים של היעדר פיקוח ואכיפה משמעותיים בתחום הבטיחות והגהות במפעלים ישראלים באיו"ש, שיש בו כדי להצביע על זלזול מתמשך בחיי אדם". מבקר המדינה קובע כי זו אחריות משרד הכלכלה, משרד הכלכלה, כפי שראינו בתגובתו, החליט שלא.

שלחתי שאלות המשך: כמה תיקי חקירה נפתחו באותן שנים בשטחי ישראל, וציינתי שאני חושש שאיני מבין את טענתם שמשרד הכלכלה אחראי רק על אכיפת שכר מינימום וחוק עובדים זרים, בעיקר בעקבות פסיקת בג"צ מ2007 שקבעה כי חוקי העבודה הישראלים חלים על יחסי העבודה שבין מעבידים ישראלים לעובדיהם הפלסטינים.

כעבור חודש (לא אלאה אתכם במה נדרש כדי לקבל את התשובה הזו, אני רוצה לשמור על קמצוץ הכבוד שעוד נותר לי) קיבלתי תשובה שבינה לבין השאלות הספציפיות ששאלתי יש מעט מאוד. במקום לקבל את מספר תיקי החקירה הנפתחו בשטח ישראל נעניתי כי מדובר "בהיקפים נרחבים". ובהמשך: "האכיפה כיום מעבר לקו הירוק היא רק בחוקים שפורטו [לא פורטו בשום מקום בתגובה, נ.] ורק בהליכים פליליים שהינם מורכבים יותר וארוכים בהשוואה להליכים מנהליים". אז לטענת משרד הכלכלה לא ניתן לנהל הליכים מנהליים מול מעסיקים מסוג מתנחלים. והם ממשיכים: "פסיקת בג"צ הנזכרת בפנייתך, בעניין גבעת זאב, לא נתנה למינהל ההסדרה והאכיפה במשרד הכלכלה סמכויות אכיפה".
גם כאן חוששני שאני חולק על עמדת המשרד, ושוב לא רק אני: בבג"צ הנזכר בתגובתם (5666/03) קובע בית המשפט בפירוש ובניסוח שאינו משתמע לשני פנים: "משכך, בנסיבות המיוחדות שלפנינו, אין מנוס מאשר לקבוע כי הדין אשר יש להחיל על יחסי העבודה הנדונים – הוא הדין בעל "מירב הזיקות" לחוזי ההעסקה – הוא הדין הישראלי". כאן צריך המשרד לבחור: או שהוא עוסק באכיפה כפי שטען בראשית תגובתו, או שאין לו סמכות לאכיפה כפי שהוא טוען עכשיו. מקל אחד, שני קצוות. או שאסור לו לאכוף והוא מפר את החוק בכך שהוא מבצע פעולות אכיפה (מעטות, אך עדיין), או שהחוק מתיר לו לאכוף אבל הוא מנסה להתחמק מתפקידו. או שינה אפשרות שלישית כמאמר הפרסומת לטאקו: "Why not both?"

אבל אלה אנקדוטות. כואבות ומטרידות, אבל אנקדוטות. הכלב קבור בשארית התגובות:
"משרד הכלכלה מודע למצב המתקיים בתחום חוקי העבודה מעבר לקו הירוק, ולפיכך שוקד בתקופה האחרונה, במשותף עם משרד המשפטים והמינהל האזרחי באיו"ש, על תיקון תחיקת הביטחון החלה באזור, במטרה להחיל את חוקי העבודה, החלים בשטחי ישראל, גם על מעסיקים ישראלים באזור זה, ובכך תתאפשר חקירה ואכיפה על חוקי העבודה מעבר לקו הירוק ... בימים אלו ממש, פועל משרד הכלכלה על תיקון תחיקת הביטחון בתיאום עם משרד המשפטים, היועמ"ש לאיו"ש וגורמים נוספים"
לכאורה - כיוון חיובי. משרד הכלכלה הישראלי ידאג לאכוף את החוק שיאפשר לפועלים פלסטינים להיות מועסקים בתנאי העסקה הוגנים יותר. בפועל - המשרד, שבראשו עומד שר שהתבטא לא פעם ולא פעמיים בצורך לספח את הגדה המערבית, עושה עבודות מטה להתאמת חוקי מדינת ישראל לאלה בשטח הכבוש שהיא מחזיקה. שוב מקל, שוב צריך, כביכול, לבחור צד. 
התהליך הוא ברור וכמוהו יש כמעט בכל היבט של הנוכחות הישראלית בגדה המערבית: הזנחה פושעת של אכיפת החוק מעודדת פושעים לעבור עליו בידיעה שלא יענשו, במקום לפעול להגביר את האכיפה ולהעניש את הפושעים, פועל השר להרחבת סמכויותיו ולהגשמת חזונו הפוליטי. אפשר לראות תהליך דומה במשרד הבינוי שם במקום לאכוף את הבניה הבלתי חוקית המשתוללת בהתנחלויות פשוט מלבינים אותה. עוד תהליך כזה קיים גם בגנים הלאומיים שאדמות שנחמסו על ידי פושעים חובשי כיפות מועברות רשמית לעמותות ימין לצורך הקמת "גנים ארכיאולוגים" שנועדו להרחיק מהם את בעליהם המקוריי, או ב"מנגנון הרבש"צים" שהקים למעשה מיליציות חמושות של מתנחלים שאינן כפופות לכוחות הצבא.
צידו השני של אותו מטבע הוא תהליכי ההפרטה של שירותים בגדה, אם זו הפרטת מחסומי הגבולות שהועברה לידי חברות אבטחה של מקורבים, או ההפרטה המתוכננת של מנגנון הפיצו"ח שגם הוא יעבור לידיים פרטיות.

אבל לא רק תלונות יש לי, אני רוצה להציע גם פתרונות. הפתרון שלי הוא פשוט לביצוע, לא יעלה שקל למשלם המיסים, וייטיב עם כל המעורבים, פרט לפושעים, כמובן. חלק גדול מאוד מהמפעלים הישראלים בגדה המערבית גוזר את עיקר פרנסתו מיצוא וממתן שירותים ומוצרים לגופים ממשלתיים. למשל "א.ס. מדפי ירושלים מפעל לייצור רהיטי מתכת בע"מ" ממעלה אדומים מעניק שירותים ללא פחות ממשטרת ישראל. "אלומיניום קונסטרקשן בע"מ", גם הם ממעלה אדומים, מספקת חומרים לפרוייקטים ענקיים ובהם קריית הממשלה ועזריאלי, "עופרטקס תעשיות (1977) בע"מ" מאזור התעשיה ברקן מייצא 70% ממוצריו לחו"ל, "גיא צרפתי בע"מ" מקרני שומרון זכה במכרז אספקת מיכלי אשפה לעיריית אילת ועוד ועוד דוגמאות כולן של מפעלים פורעי חוק המוציאים את פרנסתם מכספי המיסים של כולנו ומיצוא פרי העושק שלהם לשווקי העולם.
ההצעה שלי היא פשוטה: כחלק ממכרזי הממשלה ידרוש המחוקק עמידה בסטנדרטים של העסקה הוגנת. לא הוגן? לא קונה. לא מופרך בעיני. צעד נוסף הוא היתר יצוא: לא מעסיק כחוק? לא יכול לייצא. גם שם אין צורך לרדוף אחרי המעסיק, המעסיק ירדוף אחרי הממשלה לקבלת אישור, ממש כמו תעודת יושר. כולם מרוויחים. כלומר, אלה שרואים בשמירה על זכויות העובדים משהו יותר מסתם מטרד.

-----------

לקריאה נוספת:
אי אכיפת החוק על מעסיקים ישראלים בשטחים - נייר עמדה של קו לעובד, אוגוסט 2013

------------

התגובות של משרד הכללה במלואן:
תגובה ראשונה:
בהמשך לפנייתך, להלן  תשובת משרד הכלכלה:
להלן הנתונים לגבי האכיפה באזור C: בשנים 2011- 2012 נפתחו 25 תיקי חקירה כנגד מעסיקים של פלסטינים ביו"ש. כל תיק, נוגע בממוצע, ל-5 עובדים, כך שמדובר על למעלה ממאה עובדים. כ- 15 תיקים ממתינים לבחינה של המחלקה המשפטית ו-10 עדיין בהליכי חקירה. במסגרת תכנית העבודה של אגף האכיפה במשרד, צפויה להתבצע בהמשך השנה פעילות נוספת ממוקדת באזורי התעשייה ביו"ש.
 מעבר לכך, משרד הכלכלה מודע למצב המתקיים בתחום חוקי העבודה מעבר לקו הירוק, ולפיכך שוקד בתקופה האחרונה, במשותף עם משרד המשפטים והמינהל האזרחי באיו"ש, על תיקון תחיקת הביטחון החלה באזור, במטרה להחיל את חוקי העבודה, החלים בשטחי ישראל, גם על מעסיקים ישראלים באזור זה, ובכך תתאפשר חקירה ואכיפה על חוקי העבודה מעבר לקו הירוק.
עבודה זו מתבצעת תוך רגישות הנעה בין הוראות המשפט הבינלאומי, המחייב לכבד את הציבור המצוי בשטחים שמעבר לקו הירוק ואת המשטר החוקי הקיים, לבין ההתאמות הנדרשות בכדי להגן על צרכי האוכלוסייה בכלל וזכויות העובדים בפרט. בחודשים הקרובים צפויה עבודה זו להסתיים.
כיום, כאמור, אין בסמכות המשרד לאכוף את החוק בישובים שמעבר לקו הירוק, למעט עבירות על חוק שכר מינימום וחוק עובדים זרים.

ותגובת ההמשך:
ראשית, אנא קבל את התנצלותנו על העיכוב בשליחת התשובה. להלן התשובה אשר סיפקו לנו הגורמים המקצועיים לשאלותיך:
"מינהל ההסדרה והאכיפה במשרד הכלכלה מבצע תהליכי אכיפה מנהליים ופליליים בהיקפים נרחבים, במסגרת פעילויות יזומות שוטפות, מבצעים ענפיים (לפי תחומיי עיסוק) ובעקבות תלונות עובדים. חלק מאותם תהליכי אכיפה מובילים לחקירה פלילית \ מינהלית, כאשר כל חקירה שכזו עשויה לעסוק בעניינם של עשרות ולעתים מאות עובדים בעסק. יודגש כי האכיפה כיום מעבר לקו הירוק היא רק בחוקים שפורטו ורק בהליכים פליליים שהינם מורכבים יותר וארוכים בהשוואה להליכים מנהליים. פסיקת בג"צ הנזכרת בפנייתך, בעניין גבעת זאב, לא נתנה למינהל ההסדרה והאכיפה במשרד הכלכלה סמכויות אכיפה ובימים אלו ממש, פועל משרד הכלכלה על תיקון תחיקת הביטחון בתיאום עם משרד המשפטים, היועמ"ש לאיו"ש וגורמים נוספים. עם שינוי החקיקה  נאכוף את כלל חוקי העבודה שבסמכותינו וגם נוכל לאכוף גם בהליך המינהלי שיאפשר לנו כלים קלים יותר ומהירים. למשרד הכלכלה אין סניף הזמין לאוכלוסיית הפלסטינים, אך עובדים פלסטינים מוזמנים להגיש תלונה באמצעות טופס התלונה המקוון באתר מינהל ההסדרה והאכיפה במשרד הכלכלה ותלונתם תיבדק ובלבד שעניינה בתחומים שבהם רשאי מינהל האכיפה וההסדרה לעסוק נכון להיום. יצוין כי תחום הבטיחות והבריאות התעסוקתית אינו מצוי בתחום האחריות של מינהל ההסדרה והאכיפה במשרד הכלכלה ומטופל ע"י המינהל הייעודי לעניין זה – מינהל הבטיחות והבריאות התעסוקתית - שלו סמכויות אחרות במסגרת החוק ומוגבלות גם כן.

לקבלת מידעים / תלונות אודות חשד להפרת חוקי עבודה על עובד יכול לפנות בערוצים הבאים:
כתובת מייל : report.achifa@economy.gov.il
פקס: 03-6828690
טלמסר – 1800-354-354
טלפון 03-7347849/50
להגשת תלונה דרך טופס מקוון באתר
פרטי המתלונן נשמרים במשרד וניתן גם להגיש תלונה אנונימית




22 באוגוסט 2013

פרקטיקה

לכבוד יום הולדתו המאה קיבל יצחק פונדק השבוע דרגות של אלוף בצה"ל. "תיקון עוול היסטורי" קראו לזה. לכבוד הענקת הדרגה ראיינה מגישת הטלויזיה סיוון רהב מאיר את האלוף הטרי, וזה לא היסס לחשוף את דעותיו: "מה צריך לעשות? על כל טיל היום שהם יורים, אנחנו עונים בעשרים פגזים של תותחים. אם נהרוג חמש מאות הם יירגעו מיד. ותאמיני לי יש לי ניסיון רב בזה. טיפלתי בערבים חמש שנים".


האלוף בצבא המוסרי בעולם לא לבד. גם מי שהיה מועמד למשרת הרב הראשי, הגזען שמואל אליהו, התבטא בצורה דומה ב2007: "אם הם לא עוצרים אחרי שנהרוג מאה, אז צריך להרוג אלף. ואם הם לא עוצרים אחרי שנהרוג אלף, צריך להרוג עשרת אלפים. ואם הם לא עוצרים צריך להרוג מאה אלף, אפילו מיליון. מה שצריך כדי שיעצרו.", או ב2002 כשענה: "כל ה'מוסר' הזה שאומר להרוג רק את האשמים הוא לא תופס במלחמות" (למען הסר ספק: אנחנו כרגע במלחמה בין אומות, לדבריו). ומה שהיה קיצוני לפני שלושים שנה אצל מרטין "כל הערבים לא שווים יהודי אחד" כהנא, הפך היום למיינסטרים שאינו ראוי אפילו לגינוי.

***
אחרי כינון הפרוטקטורט של בוהמיה ומוראביה בשטח של מה שהיה עד אז צ'כוסלובקיה נתקלו הגרמנים בהתנגדות קטנה אך בלתי פוסקת מצד מחתרות מקומיות. כדי להלחם בתופעה, הם הכריזו על הוצאה להורג של שבעה בני אדם על כל גרמני שנהרג. הנס פרנק, שהיה מושל הגנרלגוברנמן בשטחי פולין, התבטא בנושא בראיון שנתן ב6 בפברואר 1940 לעיתונאי היינץ קלייס (Kleiss)  ואמר כי הנוהל שהונהג בפראג לפיו מפרסמים כרזה על כל שבעה צ'כים שהוצאו להורג, לא יעבוד בפולין, כי אין מספיק עצים לייצר את הנייר עליו יודפסו הכרזות. בפגישה של הNSDAP ב18 במרץ 1942 בה נכח פרנק, דיווח מושל ראדום כי על כל חייל אס.דה שנהרג מוצאים להורג 50 בני ערובה. הדוגמאות הן רבות ואיומות, אבל אני חושב שכולנו מבינים לאן זה הולך.

***
אומרים עלי שאני אדם מעשי. מכיוון שלמדתי לא מעט על מנגנונים דומים מהעבר, אני רוצה לשאול שאלות מעשיות: נניח ומשאלתם של אנשי הציבור שהזכרתי תתגשם ובאמת יתאפשר להם לצאת ולטבוח ב500 חפים מפשע. קודם כל, איך יבחרו אותם? האם יקחו גברים היכולים להחזיק נשק? או אולי כפי שמלמדת אותנו "תורת המלך" עדיף לקחת ילדים העלולים לגדול להיות כאלה? אולי נשים? אולי זקנים? האם יש תמהיל מועדף על מועצת החכמים הזו? קצת מכל דבר? הלאה - נניח והרכיבו רשימה, או בחרו בית בו מתגוררת משפחה מרובת נפשות. מה עכשיו? האם הם מעדיפים להשתמש בטילים? לא, אלה עלולים לפספס, או לא להחריב לגמרי את המבנה ואז ישארו חו"ח ניצולים. אולי גז? אולי הצתה באש? הטבעה במים? או שהם מעדיפים שיטה פרסונלית יותר של אחד על אחד עם אקדח או סכין? ואחרי זה, מה יעשו עם הגופות? להשאיר אותן שם הרי אי אפשר, זו סכנה תברואתית ממדרגה ראשונה. אז לקבור? לשרוף? לטחון? והעולם, מה יגיד? עדיף להסתיר, לא? כל כך הרבה שאלות, ותשובות אין. הבעיה נעשית קשה יותר מקרוב, כאשר להצהרות הבומבסטיות של חדלי אישים מוצמדים שמות, ופנים, ותום של ילדות שמגיע לקיצו בהחלטה אטומה של קצין במדים.

***
ככל שעובר הזמן קריאות לרצח בני לאום אחר מתקבלות יותר ויותר בשוויון נפש. "מוות לערבים" הפכה לקריאה מקובלת, וכששר בממשלה טוען ש"אני הרגתי המון ערבים בחיים שלי ואין עם זה שום בעיה" - דעת הקהל הולכת ונשחקת. קריאות השבר האוטומטיות של השמאל מאבדות מעצמתן ונבלעות בינות לטוקבקים ולסטטוסים המתלהמים, וציבור הולך וגדל של אזרחים מקבל את הרעיון שאולי רצח זה לא דבר נורא כל כך. רצח של ערבים, כמובן. לעזאזל, רק לפני חמש שנים טבחנו בשלוש מאות ילדים ועוד מספר דומה של אזרחים חפים מפשע. בזמן המבצע הארור הזה נכחתי אני באחד מצמתי ההחלטות של הצבא, והייתי עד ממקור ראשון לחבורה של תא"לים ואל"מים שיושבים בחדר ומדברים על "לשטח את עזה, לקחת D-9 ולעלות על כל הבתים ולא משנה מי נמצא בפנים". מפקדים ראויים, עלאק.
במקרה אחר ישבתי עם אדם מבוגר, קצין בצה"ל, שלקח אותי הצידה, הביט לי עמוק לתוך העיניים וטען שהוא רואה שאני "מבין עניין". הוא גילה לי שהחלום שלו הוא לפתח נגיף שתוקף "גנים של ערבים" ומעקר אותם, אותו הוא רצה לפזר במים של עזה. הוא כבר לא איתנו, ולמיטב ידיעתי גם לא התקדם עם תוכניתו השטנית. כבר סיפרתי כאן, אני חושב, על חייל שהכרתי ושתכנן להסיע משאית גז לתוך המסגד הגדול בג'נין. גם הוא, למיטב ידיעתי, כבר במקום אחר.
נכשלנו, קהינו, איבדנו את דרכנו המוסרית, האנושית. אנחנו חוזרים על המנטרה "הצבא המוסרי ביותר בעולם" שהזריקו לנו לוורידים עד שאנחנו באמת מאמינים לזה. ילדים מתים, אבות, אחים, אמהות, סבים, ואנחנו חיים על החרב, מספרים לעצמנו סיפורים למה אין ברירה ולמה אין דרך אחרת. ככה בנו לנו את התודעה במשך עשורים, וכך היא עוצבה והתקשתה. האתוס של לעולם לא עוד קושר באופן הרסני לצד הלאומי, הדתי, במקום לזה האנושי והמוסרי, ואנחנו רואים מוות של לא-יהודי כרע הכרחי הנופל בתוך חוקי המוסר ולא מחוץ להם.
האם באמת הגענו לשלב בו קריאה של אישי ציבור לרצח חסר הבחנה של חפים מפשע אינו עילה להדחה מיידית ולסערה ציבורית? התשובה, כמה שלא נעים לשמוע, היא כן. אנחנו שם.
ועם ההבנה הבלתי אפשרית הזו הצעד הבא הוא רטוריקה שהופכת לפרקטיקה. מילים שהופכות למעשים. וילדים חיים, שהופכים לילדים מתים.



הנסיך

פעם שאלתי את עצמי מה יכול להביא אדם לקרוא לרצח של אדם אחר, ויותר מזה - מה יכול להביא חברה של אנשים לקרוא לטבח בחברה אחרת. היום, לצערי, אני מבין שמדובר בסך הכל בעיצוב נכון של התודעה. ברוח ניקולו מקיאוולי, ולטובת אלה מביניכם השואפים להיות שליטים טוטליטרים יום אחד, הכנתי רשימה של מספר שלבים שיובילו אתכם למחוז חפצכם. כל קשר בין הרשימה הזו למציאות בישראל של היום על אחריותכם בלבד.

ניקולו מקיאוולי

ראשית יש למצב את הלאום שלך כלאום נעלה ומוסרי, כזה היודע להבחין בעוול כשהוא רואה אותו, שבאופן כללי חבריו טובים יותר מבני לאום אחר גם פיזית וגם רוחנית. הדגש כי העם הוא אחד ומאוחד, וכל מי שאינו חבר בו הוא אויב. תוכל גם להסתמך על הבטחה מכח עליון או מתקופות עתיקות וקסומות.

שנית, את האויב יש למצב כתת אדם אכזרי ומרושע. הצג אותו כצמא דם, ערמומי, השתמש במטאפורות מתחום האפידמולוגיה, ופזר הבטחות למיגורו והחזרת סביבה בריאה ונקיה. הבלט בתקשורת כל פשע שמבוצע על ידי בני אותו לאום ומתג אותו כשפל במיוחד, חסר אחריות ומצפון. אחד את תתי הקבוצות של לאום האויב לכדי קבוצה אחת. ניואנסים רק יבלבלו את התעמולה שלך.

שלישית, ואת השלב הזה יש לעשות בזהירות, החל בדה-הומניזציה. השתמש בשמות תואר משפילים ומקטינים, הדבק תיאורים לא מחמיאים לתכונות גוף בולטות או מנהגים יחודיים, לאט לאט החל לרמוז כי מערכת הרגשות האנושית זרה לו. כאבו אינו כמו כאבך. אבלו אינו כאבלך.

רביעית, ערפל וטשטש את זהותו. האויב אמנם גר כאן, אבל הוא שייך ללאום במקום אחר. הוא אמנם נמצא כאן כרגע, אבל ביתו הוא מעבר לגבול, מחוץ למחנה, יחד עם בני עמו האחרים. מקומו לא כאן, ביחד איתך. הצבע על פגמים מוסריים ואחרים בהתנהגות קרוביו הלאומיים במדינות שכנות והדבק את חסרונותיהם אליו. זה יעבוד.

חמישית, עודד אלימות נגדו. לא בפומבי, עוד לא. אבל להעלים עין מכמה גפיים שבורות זה בסדר. לאבד ראיות נגד נאשמים שתקפו בן ללאום האויב זה גם. הקל בעונשים לאלה שתרשיע עד כדי גיחוך, כך תשלח מסר שזה בסדר להכות כל עוד הלאום של הקורבן הוא הלאום הנכון, וגם תוכל לרחוץ בנקיון כפיך שהרי הכל נעשה על פי החוק. חמש מיליציות לאומניות. אל תחקור תקיפות של כוחות הבטחון שלך נגד בני הלאום האויב. עשה זאת לאט ותראה איך האלימות נעשית נוכחת יותר ויותר עד שהיא הופכת ליום יומית. תראה שהתקשורת תתעייף מלפרסם סיפורים כאלה, ועד מהרה גם הקורבנות לא ימהרו להתלונן. הראה נוכחות וחזק את פעילות השטח שלך.

שישית, השתק כל ביקורת נגד טוהר הלאום שלך. יבש את דרכי המימון של ארגונים הפועלים למען שוויון. התקף, האשם בבגידה כל מי שסוטה מהתלם, אל תרפה. הקם ארגוני קש המדברים בשם העם והפעל באמצעותם לחץ על עצמך לעשות מה שתרצה. הוסף עוד כאלה, זה באמת עובד. החצן את הלאומנות שלך, הראה נוכחות בתוך ריכוזי אוכלוסיה של האויב כדי לבסס אדנות. זו הארץ שלך, לא שלו.

שביעית, שלב והקצן את השלבים השני עד הרביעי. ספר על קונספירציות של האויב להשתלט על המדינה בשיתוף פעולה עם אחיו בחו"ל. ייצר פאניקה, אבל אל תאבד שליטה. הגבר את המעקב והשליטה באזרחים בני הלאום של האויב, אבל אל תזניח גם משתפי פעולה מבני עמך. זכור: מהרסיך ומחריביך ממך יצאו. זה הזמן להרחיב את סמכויות אכיפת החוק. העלה משכורות לשוטרים ולמשטרה החשאית, אתה תצטרך את נאמנותם בקרוב. הכן מחנות מעצר המוני, עדיף הרחק ממרכזי אוכלוסיה. גייס אוכלוסיה חלשה לשמור על המחנות אבל הצב בראשם אינטלקטואלים רהוטים ומנומסים ככל הניתן שיוצגו בתור הפנים של המחנה.

שמינית, משבר. חכה לשעת כושר, או ייצר אחת אם כזו לא מציגה את עצמה בפניך. ג'ריקן נפט וכמה גפרורים זה כל מה שצריך כדי להדליק מדורה גדולה. הכן תוכנית למעצרים נרחבים של יריבים והפעל אותה מיד עם ההכרזה על המשבר, עצור גם את אלה המביעים מחאה, הם משתפים פעולה עם האויב בכך שהם מחלישים את המורל של העם. חמישה ימים בתא והם לא יעזו למחות יותר. זכור - זו לא העת לזכויות אדם, האויב
בשער.

תשיעית, הרחב. קח למחנה המעצר מישהו (או מישהי) מכל ישוב, מכל שכונה, והחזר אותם שבורים אחרי כמה ימים. אחרים יראו ויבינו. הטל פיקוח הדוק על אמצעי התקשורת וסגור כאלה שאינם מתיישרים לפי דרישותיך. עצור את ראשיהם. הכרז על מפלגות הצד השני כארגוני טרור ועצור את מנהיגיהן. נגד אלה שהצליחו להמלט תוכל לבחור אם לאיים על משפחותיהם או לפרסם סיפורים על שחיתות פיננסית ומוסרית. דכא כל התנגדות. טהר את שורות השירות הציבורי מכל מי שאינו מזדהה לחלוטין עם מטרותיך, והגבל את גישתם לערוצי פרנסה אחרים. החל בהדרה שיטתית של האויב מהמרחב הציבורי, דחוק אותו לאזורים מסויימים, לשעות מסויימות, הקטן את החיכוך בין האוכלוסיות למינימום. חשוד בכל אזרח שנמצא בקשרים עם האויב.

עשירית, טיהור. יתכן ולמרות נסיונותיך תגיע לשלב הזה כשדעת הקהל הפנימית והחיצונית נוטה נגדך. זה הזמן למנף את הפחד ולצאת למלחמת מנע. זו שעת מבחן ואסור לך לטעות. בזמן שהתותחים רועמים מותר לך לעשות הכל. הפעל תוכניות לגירוש אוכלוסיית אויב משטחים נרחבים אם מתוך ואם בקרבת הערים המרכזיות. החרם את רכושו כחלק מהמאמץ המלחמתי. אם אין צורך במלחמה, או שאין נגד מי להלחם, הגבר את רמת האלימות נגד האויב עד שתקום מחתרת חמושה, קטנה ככל שתהיה. אז הכרז על איום מיידי ובצע את הטיהור. מי שיוצא נגדך הוא בוגד ויש להרחיקו משאר החברה. אל תהסס.

זכור: אמור לנתיניך כי הם טובים יותר מאחרים והם ילכו אחריך בעינים עצומות. הוקע את הפציפיסטים ולוחמי זכויות האדם כבוגדים, ותוכל לגרום לאנשיך לעשות כל דבר מפחד פן יוקעו גם הם. אותו דבר עובד בכל מדינה.


18 באוגוסט 2013

החלמה מהירה, מר יוגב

חבר ועדת חוץ וביטחון, אל"מ (מיל'), ח"כ מטעם מפלגת הבית היהודי מוטי יוגב, כנראה לא זכר את שיעורי  ההסטוריה שלמד בבית הספר התיכון שעה שעלה על קו מספר 86 בפתח תקווה. בלאקאאוט, כנראה. או שאולי מדובר במכה שקיבל בקודקודו ושגרמה לאבדן זיכרון, אמנזיה רטרוגרדית, זמנית בוודאי. או שאולי זה כבר הגיל, אמנם הוא רק בן 57, אבל כבר היו מקרים מעולם. שלא נדע. כך או כך, התקפת השכחה הזמנית של חבר הכנסת הנכבד גרמה לו לספור ערבים על האוטובוס. לא זו בלבד שהוא ספר אותם, בסיום הנסיעה הוא התראיין לכלי תקשורת ישראלי ופלט בלי להתבלבל או לגמגם "האוטובוסים מלאים בערבים, לא הייתי רוצה שהבת שלי תיסע שם".
ולמה אמנזיה? כי הרי לא יתכן שמנהיג נכבד כמו ח"כ יוגב, שעטה על כתפו שלושה עלי גפן, שעמד בראש תנועת בני עקיבא, שכיהן כסגן ראש מועצת בנימין, שהיה יו"ר החברה לשיקום ולפיתוח הרובע היהודי, אדם שינק את קורות עם ישראל משד אימו, שמשפחתה של אשתו הגיעה ארצה אחרי ששרדו את זוועות השואה, שדווקא אדם כזה ישכח את החודשים הראשונים של שנת 1942.

חבר ועדת חוץ וביטחון, אל"מ (מיל'), ח"כ מטעם מפלגת הבית היהודי מוטי יוגב
כדי לנסות להחזיר בעדינות את זכרונו של האל"מ (מיל'), חשבתי לצטט שתי מובאות מיומנו של אחד, ויקטור קלמפרר, יהודי:
5 בפברואר, 1942, יום חמישי בערב: "...פורסם צו האוסר על יהודים לנסוע בחשמליות 'הכטוואגן', שבהן המשטח הקדמי אינו נפרד מפנים החשמלית, ובימי ראשון לנסוע בחשמליות בכלל..."
6 במרץ, 1942, יום שישי: "...היום פורסם האיסור על שימוש בחשמליות 'עקב חוסר המשמעת החוזר ונשנה של יהודים בחשמליות'. קדמו לכך בחודשים האחרונים: הגבלה למשטח הקדמי של החשמלית, איסור לנסוע בחשמליות 'הכטוואגן', איסור לנסוע באוטובוסים..."

כדי עוד קצת לעודד את תהליך ההזכרות, אומר לו שכאשר פוליטיקאים מבקשים לאסור על אדם לעלות על כלי תחבורה בגלל הגזע שלו הם הופכים את עצמם, וגם אותנו, אלה שהם מתיימרים להנהיג, לדברים שנשבענו שלא ישובו להתקיים. לעולם לא עוד, לא לנו ולא לאחרים. ללא הבדל דת, גזע ומין, נדרנו. לעולם לא עוד.

בטוחני ששתיה מרובה ומנוחה יחזירו למר יוגב את עשתונותיו, וזכרונו יתחיל לשוב אליו טיפין טיפין. אז גם יזכר ודאי בכרזה שהיתה תלויה אז ב1935 בסניף המפלגה שלא מזכירים את שמה בפרבר של העיר דרזדן, דלשצן שמו, ובה נכתב: "העולם חייב לראות שהאספסוף היהודי לא יכול לגרור אותנו למלחמה, ולהיווכח שאנחנו 'עם של אחים'".

החלמה מהירה, מר יוגב. החלמה מהירה.


16 באוגוסט 2013

ארס פואטיקה

כתיבה בעברית על הכיבוש משולה לדיווח מסיפונה של ספינת ענק לנוסעים האחרים הנמצאים באולמות ובחדרים, עסוקים כל אחד בענייניו. כל כך הרבה קורה מסביב עד שהבחירה על מה לכתוב נעשית משימה בלתי אפשרית כמעט. הכותב המדווח מהסיפון יכול להסב את תשומת לב חבריו למקרה חריג שקרה בדיוק עכשיו, כמו עמלץ לבן מזנק ממעמקים או להקת דולפינים חולפת. רבים מדרי הספינה ירוצו לסיפון, אולי יספיקו לראות את זנבו של הכריש או את הקצף שהשאירו אחריהם היונקים הימיים. הם יטפחו על כתף המדווח, ויבקשו שיקרא להם שוב אם דבר דומה יקרה שוב.
מדי פעם יבחין המדווח בתופעה מקוממת. אחד המלחים, אולי אפילו קצין, משליך פסולת מהסיפון. המדווח יתחקה אחריו וימצא שהממונה הישיר על חבר הצוות ידע על העניין ושתק. הוא יחשוף את הפרשה וסערה קטנה תפרוץ. "אסור לשתוק" יצעקו הנוסעים, וכעבור כמה ימים ישכחו. יהיו שיראו במדווח גיבור, אחרים מלשין ובוגד, אחדים יבואו ללחוץ את ידו ולומר כל הכבוד, מישהו ישאיר לו פתק מאיים מתחת לדלת, אנונימי.
אבל המדווח לא אוהב לחכות ליד המקרה. הוא חוקר, לומד, ומנפק מאמר על להקת דגים נדירים שחיה לא רחוק מהמקום בו חולפת הספינה. הוא יתאר את מנהגיהם, את מזונם, את מחולות החיזור שלהם, ויצבע את הכל בצבעים יפים, מעניינים. המאמר יקרא על ידי חלק מדיירי הספינה, חלק אפילו ישיב לו, חלק יסתכל בתמונות וימשיך בענייניו. לעיתים הוא יכתוב על ההסטוריה של כלי השייט, על הנמל ממנו יצאו, הוא יחפור וימצא רומן אסור בין המשקיעה שסיכנה את כספה לבין פועל יצור במפעלי הספנות, על מכרות הברזל מהם נכרו העפרות שהותכו לבניית שלד הפלדה, ועל שמות קוד בהם השתמשו כדי להטעות את האויב שלא יחבל בבניית הספינה. הוא אוהב את זה, את הפרטים הקטנים. אבל פרטים כאלה לא מביאים קוראים. את זה הוא כותב בשביל עצמו.
אחת לתקופה ירד המדווח מתחת לסיפון, למטבחים, לתוך חדרי המכונות, לאורך השדרית, לאחורי הירכתיים, ויחזור לספר על סדקים בגוף הספינה, על מזון מזוהם, על עשן מוזר היוצא מהמנועים, על חורים קטנים דרכם מחלחלות טיפות מי מלח. הוא יתריע, הוא יודע שאלה נושאים חשובים שהזנחה שלהם תוביל להתפרקות כלי השייט העצום. הוא מדווח, וחלק מדיווחיו אפילו זוכים להתייחסות הנהלת הספינה. הם מבטיחים לתקן, פעם אפילו שלחו משלחת לבדוק. הנוסעים קוראים את הדיווחים, מצקצקים על אזלת היד של ההנהלה, וממשיכים הלאה.
כדי להרגיע את הביקורת, מספרת הנהלת הספינה על הקראקן. תמנון עצום האורב במעמקים, שולח זרועות ענק לחבק את גוף הספינה ולמחוץ אותו. במקום לטפל בדליפות, מוציאה ההנהלה את הכסף על צלצלי ענק לציד קראקנים מסוכנים. במקום לתחזק את המנועים הם רכשו צוללות זעירות שיתורו את המעמקים אחרי היצור. במקום לדאוג למזון נקי לנוסעים קונים עוד גז דוחה תמנונים. המדווח רואה את כל זה ומתריע, אבל אומרים לו: קראקן. שמישהו יחשוב על הקראקן.

מה שבאמת מטריד את המדווח אלה הזרמים החזקים שמתחת לפני המים. עליהם הוא לא כותב, כי הם גדולים עליו. הם מקיפים אזורים עצומים כל כך ששום מאמר לא יספיק להכיל, והוא הרי רק מדווח. הזרמים האלה חזקים יותר מכל יצור חי, אמיתי או מדומיין, והם אלה שיקבעו את גורל הספינה. הזרמים האלה סוחפים את הספינה לאזורים אפלים, הוא יודע, ואם לא תצליח להחלץ מהם, סופה יהיה קשה וכואב. כשהוא מביט בהם, מתברר לו שמה שחשב כזרם עצום הוא רק פני השטח של זרם גדול עוד יותר, חזק פי כמה. הוא מתייאש, אבל שבוע אחר כך מתיישב לחקור את הזרם החדש, שמתברר כפני השטח של זרם שלישי, גדול ועצום יותר. וכך הלאה.
אז הוא שוב כותב על דולפינים,  או על מים אדומים, או על מלח שהשתין בתוך סיר המרק, וכל אותו זמן הוא חולם על הזרמים האלה, לו רק היה יכול לתמצת אותם לכדי מאמר, אולי היו חבריו לספינה מבינים שאם לא יקומו לעשות מעשה עכשיו, בקרוב יהיה מאוחר מדי. אם רק יצליח להעביר להם את הדברים כפי שהוא רואה אותם, אולי יקומו עוד אנשים וידרשו לשנות את המסלול, לפעול לתיקון הכיוון, אם עוד לא מאוחר מדי.

והוא נזכר. כשהיה ילד קטן, בבית הילדים, ישב אביו ליד מיטתו לעת לילה ושר לו בקול שקט, עמוק ומרגיע:

דוגית נוסעת, מפרשיה שניים, ומלחיה נרדמו כולם.
רוח נושבת על פני המים, ילד פוסע על החוף דומם.
ילד פעוט הוא ועגום עיניים, שוטפים המים, למרחק אין סוף
אם לא יעורו כל מלחיה, איכה תגיע הדוגית לחוף?


3 באוגוסט 2013

שליטה


ראשית, אם לא עשיתם כן קודם לכן, אני מאיץ בכל לקרוא את הפוסט הקודם בנושא הסוקר את דו"ח מבקר המדינה לגבי (אי) אכיפת החוק בגדה המערבית. הוא מכיל חומר רקע שיעזור להבין את הפוסט הנוכחי.

רקע
כאשר כבשה ישראל את הגדה המערבית מידי הירדנים ב1967 מונה האלוף חיים הרצוג ל"מפקד כוחות צה"ל באזור יהודה ושומרון". הרצוג, חייל גאה בצבא הבריטי, לא אהב את התואר שניתן לו והתעקש לקבל את התואר הקולוניאליסטי "מושל", וכך קושטו גם המפקדים הצבאיים האחרים שמונו לשלוט בחיי האוכלוסיה הפלסטינית בערים השונות באזור.
כחודשיים מאוחר יותר הקים צה"ל גוף שנקרא "תאום הפעולות בשטחים" (תפ"ש) והעמיד בראשו את אלוף משנה שלמה גזית. העקרון המנחה שהגוף הזה קם לאורו היה כי "יש לראות בהקמת הממשל הצבאי תופעה זמנית וארעית המוגדרת במונחים של שבועות או לכל היותר חודשים. השיקול המנחה יהיה צבאי-בטחוני ולא הצורך לארגן מנהל אזרחי על כל היבטיו". כעבור שנה החליטה הממשלה כי ראש התפ"ש יהיה כפוף לשר הבטחון ולא לרמטכ"ל, בעיקר בגלל תקציבי העתק שעברו תחת ידו: כל מנגנון גביית המיסים מהאוכלוסיה המקומית, יחד עם הקצאות אדירות מטעם ממשלת ישראל היו קצת יותר מדי להשאיר שלא בשליטה ישירה של  "האוצר השני" המנוהל במשרד הבטחון. וכך החלה השליטה הישראלית בשטחים את נדידתה משליטה צבאית מלאה כפי שדורשת אמנת ז'נווה להפרטה איטית של סמכויות לטובת גורמי שליטה אזרחיים. אבל אני מקדים את המאוחר.
ב1981, ארבע עשרה שנים אחרי "התופעה הזמנית והארעית" שהיא הכיבוש, הבין צה"ל שזה לא הולך. צבא נועד להלחם ולהרוג, צבא לא יכול לשלוט באוכלוסיה אזרחית. צבא יודע לירות, לא לדאוג לסניטציה ולתשתיות כבישים. צבא יודע למחוק ערים וכפרים בירי פצצות כבדות, הוא לא מוצלח כל כך במינוי גננות או בניהול תקנים במחלקת היולדות של בית החולים שכם. וכך הטיל האלוף אורי אור את צו מספר 947: "צו בדבר הקמת המנהל האזרחי".
למרות שהוקם על ידו, המנהל האזרחי לא כפוף מנהלתית לאלוף הפיקוד אלא לראש התפ"ש. הוא משמש כזרוע העוקפת של ממשלת ישראל לשליטה בחיי הפלסטינים ועובדי משרדי הממשלה הישראלית יושבים באופן ישיר תחתיו. אם החוק הבין לאומי דורש ממשל צבאי, הראש הישראלי מצא דרך לאזרח גם אותו. הטיעון, כמובן, אצילי: "הדבר דרוש לשמירה על המינהל התקין והסדר הציבורי וכן להבטחת רווחתה וטובתה של האוכלוסיה ולהספקת השירותים הציבוריים ולהפעלתם" כותב האלוף אור בצו ההקמה. והרי הדבר ברור: עדיף שהשלטון יהיה אזרחי על צבאי, ואם במקרה יש כבר ממשלה באזור, למה שלא היא תמנה את פקידיה על השטח הכבוש? והשליטה ממשיכה לנדוד.

מבנה
תרשים השליטה בגדה המערבית
הגרפיקה המצויינת נעשתה על ידי ריי-וי
שר הבטחון הוא מפקדו הישיר של ראש המתפ"ש (מפקדת תיאום פעולות הממשלה בשטחים), ראש המתפ"ש מפקד ישירות על ראש המנהל האזרחי, וזה מפקד חלקית על קציני המטה שלו (קמ"טים), שכפופים בעצם ישירות לשרי הממשלה בתחומים השונים. למשל קמ"ט תחבורה הוא הנציג המיידי של שר התחבורה הישראלי. קמ"ט בריאות מייצג את שרת הבריאות, וכו'. הקמ"טים הם הסמכות המקצועית בתחומם, והם אחראים בעצם לבצע את מדיניות משרדי הממשלה הישראלים בשטח שבאחריותם, וגם זה בניגוד לרוח אמנת ז'נווה. אז מממשל צבאי הכפוף להיררכיה הצבאית: רמטכ"ל --> אלוף פיקוד --> מפקד אוגדת איו"ש --> ראשי ענפים מקצועיים, עברנו במטמורפוזה מרשימה לשלטון אזרחי: שר הבטחון --> ראש המתפ"ש --> ראש המנהל האזרחי --> נציגי משרדי ממשלת ישראל.

החוק
ראשית, הפרקליטות הצבאית טוענת כי "משעה שנכבשו על ידי כוחות צה"ל, ישראל התייחסה לשטחי איו"ש ורצועת עזה כאל שטחים המוחזקים ב-"תפיסה לוחמתית" (Belligerent occupation)", מצב משפטי המוסדר על ידי מספר אמנות שהמפורסמת בהן היא אמנת ז'נווה. גם בג"צ נדרש לעניין וקבע ב1983 כי "יהודה ושומרון מוחזקות על ידי ישראל בדרך של תפיסה צבאית או "תפיסה לוחמתית" (Belligerent Occupation). באזור הוקם ממשל צבאי, אשר בראשו עומד מפקד צבאי. כוחותיו וסמכויותיו של המפקד הצבאי יונקים מכללי המשפט הבינלאומי הפומבי, שעניינם תפיסה צבאית … חייבת הפעלת הסמכות לקיים את כלליו של המשפט הבינלאומי הפומבי, שעניינם תפיסה לוחמתית..." (בג"ץ 393/82).
גילוי נאות: אני לא משפטן ודין בין לאומי סבוך אינו כוס התה שלי, אז הלכתי ושאלתי אנשים שכן מתמצאים. להלן סיכום קצר של מה שהם אומרים, והטעויות, אם ישנן, כולן שלי:
במשפט הבינ"ל נהוג להבחין בין דין מנהגי לדין הסכמי. דין הסכמי הוא אמנות, חוזים, ושאר הסכמים חתומים בין מדינות, והם מחייבים כמו כל חוזה או הסכם אחר. דין מנהגי, לעומת זאת, אומר שפרקטיקות שהפכו למנהג בינ"ל מחייבות את כל המדינות, גם אם הן לא חתומות על אמנה בעניין. איסור על עינויים למשל מחייב בדין הבין לאומי כל מדינה, גם אם לא חתמה על מסמך בעניין. כך גם עבדות, שימוש ברעלים או במחלות נגד בני אדם, וכו'. דין בינ"ל מנהגי הוא דין מחייב במשפט הבין לאומי, ודין בינ"ל מנהגי הוא דין מחייב גם במשפט הישראלי.
ישראל חתמה על אמנת ז'נווה, כך שכביכול היא כפופה אליה על פי הדין ההסכמי, ברם, מיטב המוחות המשפטיים הישראלים קמו וטענו כי הדין ההסכמי לא תקף משום השטח הנכבש מעולם לא הוכר על ידי ישראל כשטח של מדינה שהיא צד להסכם (ירדן). אני לא רוצה להכנס לדיון אם הדין המנהגי תופס כאן, כמו שטוען בית הדין הבינ"ל בהאג, כי אני לא חושב שזה באמת משנה. עובדה היא שגם החוק הישראלי מכיר בדין הבינ"ל כדין מחייב בשטח הגדה, אבל - וזה החלק החשוב - הוא מנסה לרקוד ע שתי החתונות: מצד אחד הוא מאמץ חלק מהאמנה הנוגע לדין ההומניטרי, ומצד שני דוחה חלקים אחרים הנוגעים להעברת אוכלוסיה לשטח כבוש. למה? ככה. וזה שורש הדיון המשפטי כאן. ככה.

שליטה אזרחית
על פי הדין הבינ"ל, על שטח שנכבש להיות תחת שלטון צבאי ולא להיות מסופח ישירות לשליטת הממשלה הכובשת. גם ישראל נענתה לדין הזה כאשר הקימה את הממשל הצבאי מיד לאחר כיבוש הגדה ב1967, אבל כפי שראינו, ככל שעבר הזמן, התרופף הציות הישראלי לחוק הבינ"ל ו"הסכמות" תוך שלטוניות החלו לתפוס את מקום הדין: למשל העברת אוכלוסיה אזרחית של הכח הכובש לשטח הנכבש, או ההפרדה שעשה הריבון הצבאי ב1981 עם מינוי גוף שאינו נתון למרותו לטיפול באוכלוסיה האזרחית. המתפ"ש אינו יחידה צבאית (למרות המדים) אלא נחשב ימ"ל (יחידה מחוץ לתקן) היושבת ישירות תחת משרד הבטחון. הוא מעסיק אזרחים רבים בתפקידי מפתח, ונהנה מתקציב של כ-100 מליון ש"ח לשנה הניתן מחוץ לתקציב הבטחון (למעשה, על פי "התקציב הפתוח", התקציב בפועל של שנה שעברה היה יותר מכפול).
הכפיפות הכפולה של ראש המתפ"ש מבלבלת גם את טובי המשפטנים העוסקים בתחום כבר שנים רבות. מנהלית הוא יושב תחת שר הבטחון ולא הרמטכ"ל, אבל מינויו נעשה על ידי הרמטכ"ל. הוא לובש מדים, אבל נהנה ממעמד חוץ צבאי. הוא חייל, אבל מקבל את משכורתו לא מתקציב משרד הבטחון. דברים דומים ניתן לומר גם על הקמ"טים: הם עובדי מדינה, אבל נמצאים תחת גוף סמי-צבאי. הם כפופים לראש המנהל האזרחי, אבל מקבלים הוראות ממנכ"ל המשרד הממשלתי ממנו הגיעו. הם כביכול שולטים בשטח בתחום המקצועי של משרדם, אבל הם חסרי סמכות אמיתית כי הריבון הוא בכלל הצבא שכפי שהראה מבקר המדינה, שעושה מה שבא לו. אציין שמשפטנים אחדים מאלה ששאלתי בקשר למצב החוקי של המנהא"ז טענו שמדובר במצב לגיטימי ושלא מדובר ב"אזרוח" של השליטה, אם כי גם הם לא הצליחו להסביר את הכפילות הצבאית-אזרחית בהיררכיית השליטה לאור הדין הבינ"ל..

ברדק
הכפילויות האלה, העמימות בנושא המבנה הארגוני, בתחומי חלוקת האחריות, הן אינן מקרה. המתפ"ש הוקם כתופעה זמנית וארעית, וכמו כל דבר זמני שהתקבע בלי תכנון מראש - הוא הסתאב ונרקב. הצבא הישראלי הפך מכח מגן לקלגס אלים ומבולבל שאיבד את דרכו: תפקידו הרשמי על פי החוק הבינ"ל הוא להגן על האוכלוסיה הכבושה, אך בפועל, כפי שמראה ארגון "יש דין", הוא עושה בדרך כלל את ההפך הגמור. המערכת הכפולה של דין אחד לאזרחים ישראלים (שלא צריכים להמצא מראש בשטח הכבוש) ודין אחר לתושבים כבושים עומד בשורש הבעיה: משטרה כחולה לישראלים, משטרה ירוקה לפלסטינים. משרד הכלכלה לישראלים, קמ"ט עבודה לפלסטינים. ועוד ועוד עיקומים ועיוותים אחרים.
אנשי הצבא הישראלים מתייחסים לאנשי המתפ"ש כ"פרקליטי השטן" (כך במקור, מערכות, גליון 400), נציגי האויב, ואלה בתורם מפחדים מהמתנחלים (דו"ח המבקר) ופעמים רבות פועלים נגד האינטרס הישיר של האוכלוסיה הנמצאת בשליטתם בלי שום סיבה טובה פרט להשפלה ולחידוש תחושת האדנות. הדברים מגיעים לעיתים למקומות מסוכנים מאוד כאשר המאבקים התוך-ישראלים על מי יכול לקחת פחות אחריות עולים בחייהם של פלסטינים רבים, אשר שוב נופלים קורבן לתחושת העליונות וחוסר האיכפתיות הצבאי לגורלם. אפשר לדבר עוד על אין האונות של הגוף הזה מול אחריותו, על הכניעות שהוא מפגין מול האלימות האזרחית הישראלית, על החבלה המכוונת שהוא מבצע בנושא שמירת זכויות הפלסטינים, ועוד ועוד, אבל אתם מבינים את העניין. אין לזה סוף.
כל כך הרבה גופים ישראלים פועלים בגדה המערבית וכמעט כולם נועדו כדי להיטיב את השליטה בעם הפלסטיני. במקרים רבים חלוקת האחריות אינה מעוגנת בחוק והיא נתונה לרצון הטוב (או העדרו של זה) של הגופים השונים האחראיים על אותו דבר. הגופים האלה מספקים במקרים רבים פרנסה נוספת למתנחלים הישראלים שהשתלטו על אדמות העם עליהם הם אמורים להגן, כביכול, אבל כאשר מגיעה שעת המבחן - האם זו העבודה או המשפחה - מעטים מהם יעשו את שהוטל עליהם. לא תמיד יעשו זאת בראש חוצות, אבל לאבד נייר כזה או לשכוח מטלה אחרת, זה קל, וזה קורה הרבה יותר מדי. בסופו של דבר מגף השליטה מונח על הצוואר הפלסטיני כבר לפחות ארבעים ושש שנים, הם ודאי אומרים לעצמם, הם וודאי כבר התרגלו.

סוף דבר
הקרדיט שקיבלה ישראל מאומות העולם על חשבון הפשעים שנעשו לבני העם היהודי באירופה הולך ואוזל, יש אומרים שכבר אזל ושאנחנו ממשיכים רק על אדים. ההכרזה האחרונה של האיחוד האירופאי על סימון מוצרי התנחלויות ועל איסור תמיכה בגופים ששותפים לו היא התחלת הסוף. מי שחושב שישראל תוכל להמשיך במשחק האפרטהייד המתחבא שלה - טועה, כי המציאות הקשה יוצאת החוצה והעולם בוחר לעמוד לצד הפלסטינים. הצעדים הבאים יהיו החרפת הסנקציות ובידוד כלכלי זוחל, עד שגם האח ברעננה יתחיל להרגיש את זה בכיס. אני לא יודע אם זה מה שיעזור, אבל מה שלא מבינים דרך הלב, אולי יבינו דרך הכיס.
התפ"ש והמנהל האזרחי נולדו בחטא וחיים בחטא. אנחנו אומרים לעצמנו שאנחנו חיים בדמוקרטיה, אבל מפעילים שלטון צבאי קילומטרים אחדים מזרחה. אנחנו מתהדרים בשוויון זכויות, אבל מנהלים שלטון אפרטהייד מלא רק מעבר לגדר. זה לא עובד. או שאנחנו מדינת חוק - או שלא. חוק אחד לכולם הוא הבסיס למדינה מתוקנת, ובמבחן הפשוט הזה אנחנו נכשלים. קל לנו לספר לעצמנו סיפורים על כמה אנחנו צודקים ויפים, אבל לבבואה המשתקפת במראה כבר אי אפשר להתכחש. פנינו - פני הכיבוש. חוץ ממנו כבר לא רואים דבר.