17 ביולי 2013

סולידריות

לפני שני קייצים החלו אנשים להבין שהמדינה מקולקלת. במקום שהממשלה תעבוד בשביל העם, העם עובד בשביל הממשלה. במקום שטובת כל האזרחים תעמוד מול עיני ההנהגה - זו רואה רק קבוצה מצומצמת מאוד של מקורבים. במקום חלוקה צודקת של המשאבים - דורשים המנהיגים חלוקה רבה יותר של הנטל, והוא רק הולך ותופח, הולך ומכביד, עד שחלק נכבד מאוד מאזרחי המדינה לא יכולים עוד לכלכל את עצמם בכבוד.
הניצוץ ההוא, שלבש אז את דמותה של אחת, דפני ליף, נשרף והצית להבה. מאות אלפי בני אדם יצאנו לרחובות ודרשנו - משהו. חסר לו צדק - רודף צדק. את זה ביקשנו. או ככה לפחות אמרנו לעצמנו.

אבל יותר משהיתה זו קריאה לצדק חברתי היתה זו דרישה לכבוד. רצינו שיספרו אותנו, שיקחו אותנו בחשבון, שיסתכלו גם עלינו כשמחלקים את העוגה. זו לא היתה קריאה לצדק כי דרישה כזו היתה מתחילה במערכת משפט אחת לכולם, בזכות לחופש, בזכות לבחור ולהבחר, להיות שווים, בזכות ללכת ברחוב בלי שילדים בני 18 במדים ונשק יוכלו לקחת אותך לזמן בלתי מוגבל, או יצטלמו איתך כפות ומושפל, כנוע. היו קריאות כאלה, ודאי שהיו, אבל הם נבלעו בזעקות לכבוד, השתיקו אותן, כי שוויון זה פוליטי, ועל פוליטיקה אסור לדבר. אבל אלה הבלים, כי לפני שיש צדק יש שוויון. לפני קריאה לצדק חברתי יש להפיל את החומות, להקים את החברה בה אנחנו רוצים אותו, את הצדק החמקמק הזה. אותם אלה שיצאו לרחובות בזעקות לצדק הם אלה שרומסים אותו במילואים ובסדיר. אותם המדוכאים בידי הממשלה הם הכלים בהם היא משתמשת כדי לדכא אחרים. סולם מרושע של דיכוי, בו כל אחד רק קצת פחות מסכן מזה שמתחתיו. זה לא עובד ככה. צדק לא נגמר איפה שנוח לנו. או שהוא שם, או שהוא לא. וכאן טעינו.

ולא שאני חושב שהתהליכים שהחלו לנוע בקיץ ההוא היו רעים או לא נכונים. להפך: מה שקרה שם היה נפלא, נהדר, מופלא אפילו. אנשים קמו, יצאו מהבית, דיברו, התחברו, חלמו ביחד על עולם טוב יותר. עולם שחכים ביי היה גאה בו. שכבות שלא היו מתחברות אחרת הותכו יחד לניצוץ משותף שבער מהר ונכבה מהר, אבל הותיר בהן סימן. הרבה מאוד קבוצות שנצרפו אז פועלות עד היום, לאט יותר, עמוק יותר, אבל פועלות ועושות שינוי. הרבה גופים שהתחזקו בקיץ הזה ממשיכים לעשות, לחשוף, לתקן, יוצרים תשתית שהיתה חסרה כל כך אז ומחכים לניצוץ הבא. והוא מתקרב.

השבוע היינו עדים למאורע היסטורי: ממשלת ישראל בחכמתה האינסופית עשתה מה ששלושה דורות של מנהיגים פלסטינים לא הצליחו לעשות ויצרה ראש גשר בין הפלסטינים של 67' לאחיהם מ48'. הפגנות נערכו בג'נין, בשכם, ברמאללה, בירושלים, באום אל פחם, בסכנין, בבאר שבע, ביפו, בעזה, ובעוד ועוד מוקדים כולם קוראים יחד נגד תכנית הטיהור האתני המתוכנן בנגב. "נכבה שניה", מכנים את מתווה פראוור, התכנית לגירוש עשרות אלפי בני אדם מבתיהם ומאדמתם וריכוזם בתחום מושב מוגבל שרק בו יותר להם לחיות. 30% מתושבי הנגב דורשים 5% משטחו, ומדינת ישראל מסרבת מטעמים פסולים של דת וגזע. אי הצדק בתכנית הזו זועק לשמיים, והאוכלוסיה החלשה והמוחלשת ביותר במדינה והעומדת בפני אסון - לא מקבלת את התמיכה המגיעה לה. דווקא כאן יש הזדמנות לסולידריות אמיתית שתשבור חומות ותוכל לעשות שינוי אמיתי. דווקא בעמידה לצד קורבנות פראוור נוכל להמיס את ההתנגדות משני הצדדים, הפלסטיני והישראלי, ולפעול יחד למען מטרה ראויה ומשותפת. עוד לא מאוחר לבטל את פראוור, ואחרי שנצליח בזה - נעבור הלאה למאבק הבא: חיים בכבוד לכולנו, אם ברמאללה או בבית שאן, ביעבד או במעלות. כאשר לא יהיה הבדל בין הזכויות של תושבי אל בירה לאלה של תושבי נס ציונה, אז נוכל להתחיל לדבר על צדק. כאשר אזרחי ביר אל משאש יזכו לאותן פריווילגיות להם זוכים תושבי עומר, אז נוכל יחד להפיל את השלטון שרואה רק את טובתו. לא צריך לחכות שזה יקרה - צריך לגרום לזה לקרות. אין צדק בלי שוויון, ואין שוויון בלי צדק. המחאה הבאה חייבת לכלול את כל התושבים שבין הירדן לים. לא נחזיק שלט הקורא לצדק ביד אחת בעוד היד השניה מכוונת נשק על ילדים בחברון. מהפכה אמיתית תבוא רק עם סולידריות אמיתית, וסולידריות נקבל רק אם נושיט יד דרך הגדר למדוכאים שמצידה השני.

אין כל רע בדרישה הישראלית לחיות בכבוד. להפך. הטענות על יוקר המחייה, השחיתות המזרימה מליארדים מכיסי הרבה עניים לארנקם של מעט עשירים, שלטון המקורבים, המחוברים, כל אלה טענות טובות ונכונות ואסור להפסיק להשמיע אותן. לעזאזל, גם אני לא גומר את החודש. אבל כל עוד הטענות האלה הן היחידות שמושמעות המשחק נשאר במגרש הלא נכון, זה שתמיד נפסיד בו. אם נצליח לגרור את הקרב למגרש חדש, עם קבוצות חדשות וכוחות חדשים - רק אז נוכל לנצח את השיטה, את השלטון, זה שמשחק בנו כמו בבובות עם הפרד ומשול, משול והפרד. כל עוד נשחק לפי החוקים - נמשיך להפסיד, ועם כל הפסד נאבד עוד כח ועוד תקווה. הדרך היחידה לנצח היא לשנות את החוקים, לקבוע אותם. הממשלה עושה הכל כדי להפריד בין יהודים וערבים? חילונים וחרדים? פלסטינים וישראלים? רק ביחד ננצח.

הפוטנציאל הגלום במחאה נגד תכנית פראוור הוא עצום ויש בו את כל מה שצריך כדי להצית מחדש את אש המהפכה, אבל יותר מכל יש בו סולידריות אמיתית חפה מאינטרסים. זו ההזדמנות שלנו להוכיח שבאמת רצינו צדק, ויותר מזה - זו ההזדמנות שלנו גם לקבל אותו.



5 תגובות:

אנונימי אמר/ה...

למרבה הצער מה שמכונה "צדק חברתי" מעולם לא היה צדק חברתי אלא היה חישובים קטנוניים של אנשים קטנים.

אין צדק חברתי בלי מדינה לעם הפלשתינאי וכל עוולה המופנית אל העם הפלשתינאי תחזור על עקבותיה ותפגע בסופו של דבר בעם ישראל

אנונימי אמר/ה...

לא הבנתי, לבדואי אסור לרכוש דירה בתל אביב?

אנונימי אמר/ה...

צודק לגמרי, זו ההזדמנות לחסום את השור של הממשלה בדישו ולפתוח את הדרך לצדק לכולם!

אנונימי אמר/ה...

בתאוריה זה היה עובד. בשטח הכיבוש הוא מה שהעם רוצה, 46 שנים מדברות בפני עצמן

אנונימי אמר/ה...

צודק. שווה.
רק חלוקת כלי הנשק לקידום המטרה היא 100:1 לטובת חמושי עיו"ש (ויהודי לא יורה ביהודי...?) בנוסף, היאוש כ"כ נרחב שהשמאלן הממוצע חש שאם יצא למאבק, דמוי כיכר תחריר, הוא יפסיד כי אולי לא יהיה איפה לטעון את האייפון אחר כך... לא רואים את החזון של חברת כל חבריה...