11 ביולי 2013

חייל חולם על חבצלות לבנות

הוא חולם על חבצלות לבנות, על ענף של זית, על שדיה המלבלבים לעת ערב.
הוא חולם על ציפור, הוא אומר לי, על פרחי הלימון.
הוא לא מתבוסס בחלומו. הוא מבין את הדברים רק כפי שהוא חש ומריח אותם.
מולדת בשבילו, הוא אומר לי, היא לשתות את הקפה של אימו, לחזור הביתה לעת ערב.

והאדמה? אינני יודע את האדמה, הוא אומר.
איני חש אותה בבשרי ובעצמותי, כמו שמספרים השירים.
לפתע ראיתי את הארץ כפי שרואים חנות מכולת, רחוב, עיתונים.

שאלתיו, אבל אינך אוהב את הארץ?
אהבתי היא פיקניק, הוא אמר, כוס יין, רומן.
האם תמות למען ארצך?
לא!
הקשר שלי עם ארצי אינו יותר מסיפור או מנאום חוצב!
הם לימדו אותי לאהוב אותה, אך מעולם לבי לא חש זאת.
מעולם לא ידעתי את שורשיה וענפיה, או את ניחוח עשביה

ומה על אהבתה? האם היא בערה כשמשות ותשוקה?
הוא הישיר אלי את מבטו ואמר: אני אוהב אותה עם אקדחי.
ובחשיפת זבחים בערימת האשפה של העבר
ובצלם חרש-אילם שגילו ומשמעותו לא ידועים

הוא סיפר לי על רגע הפרידה, איך אמו
בכתה בשקט כשהובילו אותו לחזית,
ואיך קולה המיוסר הוליד תקווה חדשה בבשרו
שיונים יכסו את מפקדות הצבא

הוא שלף סיגריה. הוא אמר, כמו נמלט מתוך בצה של דם,
חלמתי על חבצלות לבנות, על ענף של זית, על ציפור המחבקת את השחר בתוך עץ של לימון.
- ומה ראית?
- ראיתי את מה שעשיתי:
אטד אדום כדם.
ריססתי אותם בתוך החול... בחזם... בבטנם.
- כמה מהם הרגת?
- אי אפשר לדעת. רק עיטור אחד קיבלתי.

כואב, ביקשתי אותו שיספר לי על אחד מהמתים
הוא הסיט מבטו, מולל פינה של עיתון מקופל,
אז אמר, כמו פוצח בשיר:
הוא קרס כמו אוהל אבנים, חובק כוכבים מנותצים.
מצחו הגבוה מוכתר בדם. חזהו ריק ממדליות.
הוא לא היה לוחם מנוסה, נראה יותר כמו איכר, פועל, אולי רוכל.
כמו אוהל הוא קרס ומת, זרועותיו פרושות כמו נחלים חרבים
כשחיפשתי בכיסיו אחר שמו, מצאתי שתי תמונות, אחת של אשתו, ואחרת של בתו.

הרגשת עצוב? שאלתי.
קוטע אותי, הוא אמר, מחמוד, ידידי,
העצב הוא ציפור לבנה שאינה מתקרבת לשדות קטל.
חיילים חוטאים כשהם חשים עצב.
הייתי שם כמו מכונה, יורקת אש ומוות
הופכת את החלל לציפור שחורה.

הוא סיפר לי על אהבתו הראשונה, ומאוחר יותר, על רחובות רחוקים
על התגובות למלחמה בתקשורת הגיבורה.
וכשהחביא שיעול בממחטתו שאלתיו
הניפגש שנית?
כן, אך בעיר רחוקה

כשמילאתי את כוסו הרביעית, שאלתי בבדיחות:
אתה הולך? ומה עם המולדת?
עזבני, הוא ענה.
אני חולם על חבצלות לבנות, על רחובות של שיר, על בית של אור.
אני זקוק ללב טוב, לא לקליע.
אני זקוק ליום בהיר, לא לנצחון מטורף, פאשיסטי.
אני זקוק לילד שיוקיר יום של צחוק, לא לכלי משחית.
נולדתי לחיות בשביל זריחת השמש, לא לצפות בשקיעתה.

הוא נפרד ממני והלך לחפש חבצלות לבנות,
ציפור המקדמת את פני השחר על ענף של זית.
הוא מבין דברים רק כפי שהוא חש ומריח אותם.
מולדת בשבילו, הוא אמר, היא לשתות את הקפה של אמא, לחזור הביתה לעת ערב
בשלום.

---
מחמוד דרוויש, 1967
תרגום חופשי: אני.


2 comments:

מיכאל קמינר אמר/ה...

נכתב לאחר פגישה עם החייל ההסטוריון היום שלמה זנד לאחר מלחמת 67

אנונימי אמר/ה...

תודה