23 ביולי 2013

פארסה

החיים מזמנים לנו לעיתים התרחשויות שלו היו מוצגות לנו ברומן או בסרט היינו מבטלים אותן כקלישאתיות ובלתי אמינות, אבל בכל זאת, הנה הן, לפנינו. שני הסיפורים שאביא לפניכם כמו נכתבו על ידי סופר עצלן במיוחד שלא טרח אפילו לנסוות להסוות את הפלגיאט שהוא מבצע במהדורות קודמות של ההסטוריה, ולא אכפת לו עד כמה ידועות הן ומפורסמות. בקריאה ראשונה נראה כאילו חלה כאן טעות והמציאות לא יכולה להיות עד כדי כך שבלונית ורפטטיבית, אבל ככה זה, מסתבר. אפילו התסריטאי של חיינו התעייף מאיתנו, ובינינו, אי אפשר להאשים אותו.

1

את הפרעות המוכרות בשם "סופות בנגב" אנחנו מכירים היטב. היתה זו סדרה של תקיפות אלימות ורצחניות לעיתים שהחלו לאחר רצח הצאר אלכסנדר השני על ידי מחתרת "רצון העם" (הנדרודניקים) ושכוונו בעיקר כלפי יהודים. את מרבית התקיפות ביצעו קבוצות של בריונים שפשטו על כפר או עיירה בה חיו יהודים, תוך שהם מאיימים ומכים, לעיתים שורפים ואונסים, לעיתים רוצחים. הפוגרומים האלה לא פסחו גם על חבל פודולסיה וחבל גליציה, בהם נוסדה ופעלה חסידות רוז'ין המפוארת במהלך המאה התשע עשרה ובמחציתה הראשונה של המאה העשרים.
ביום ראשון השבוע בארבע וחצי לפנות בוקר פשטו עשרות בריונים כאלה על כפר בנגב. הם התפרעו וצעקו לעבר התושבים שילכו משם, שזו לא אדמה שלהם. על פי מספר דיווחים חלקם גם גרמו נזק לרכוש ופגעו בחיות משק. סופות. בנגב. הפעם הבריונים האלה היו דווקא חסידי רוז'ין, והקורבנות היו תושבי הנגב הבדואים. חבורה של עשרות חסידים צעירים שיצאה לתפילת שחרית בהר אבנון הצופה לירוחם חזרה דרך הכפר רכמה (רח'מה) הסמוך, החליטו להראות לתושבים מי הריבון, מי חזק יותר. מדינת ישראל, אגב, לא מכירה ברכמה למרות שתושביו יושבים על האדמות האלה עוד מהתקופה שאבותיהם של החסידים היו בצד השני של המקל.
סוף דבר, מספר לי אליעזר באומגרטן מירוחם, הגיעה משלחת מטעם החסידים להפגש עם השיח' עודה זנון, ראש הכפר, והתנצלה על התקיפה. סוכם כי החסידים יגיעו לכפר לבצע עבודות, לפגוש את התושבים ולשמוע את סיפורם. נחכה ונראה.
החסידים ברכמה. מקור: פורום דו קיום בנגב


2

"שְׁנֵי אֲנָשִׁים הָיוּ בְּעִיר אֶחָת, אֶחָד עָשִׁיר, וְאֶחָד רָשׁ. לְעָשִׁיר, הָיָה צֹאן וּבָקָר הַרְבֵּה מְאֹד. וְלָרָשׁ אֵין-כֹּל, כִּי אִם-כִּבְשָׂה אַחַת קְטַנָּה אֲשֶׁר קָנָה, וַיְחַיֶּהָ, וַתִּגְדַּל עִמּוֹ וְעִם-בָּנָיו יַחְדָּו. מִפִּתּוֹ תֹאכַל וּמִכֹּסוֹ תִשְׁתֶּה, וּבְחֵיקוֹ תִשְׁכָּב, וַתְּהִי-לוֹ, כְּבַת. וַיָּבֹא הֵלֶךְ, לְאִישׁ הֶעָשִׁיר, וַיַּחְמֹל לָקַחַת מִצֹּאנוֹ וּמִבְּקָרוֹ, לַעֲשׂוֹת לָאֹרֵחַ הַבָּא-לוֹ. וַיִּקַּח, אֶת-כִּבְשַׂת הָאִישׁ הָרָשׁ, וַיַּעֲשֶׂהָ, לָאִישׁ הַבָּא אֵלָיו." - שמואל ב', פרק י"ב, פסוקים 1-4.
שני אנשים גרים בהר חברון. אחד מתנחל, יצחק ניר, ואחד רש, יוסף הרש. בחיי שככה קוראים לו. בחודש אפריל לפני שנה יצא הרש לראות את עזיו בשדה שליד יטא, כשמונה מתנחלים יצאו מההתנחלות הסמוכה בית חגי והחלו ליידות אבנים לעברו ולעבר שני ילדים שהתלוו אליו. כשנמלטו אלה מאימת האבנים, לקחו המתנחלים 14 עיזים, ומאוחר יותר מכרו אותם.
יוסף הרש. מקור: תעאיוש

***

המשותף לשני הסיפורים האלה הוא תחושת האדנות המטורפת שיצאה מכלל שליטה ולבשה בגדי מפלצת לאומנית ומאיימת. אלמלא עקרה המדינה את ערכי המוסר הבסיסיים ביותר מהישראליות המודרנית, לא היה עולה על דעת איש לפלוש לכפר בשעות הקטנות של הבוקר ולטעון שתושביו צריכים ללכת כי האדמה עליה נולדו אבות אבותיהם אינה שלהם יותר. אלמלא איינה המדינה את מערכת החוק ויצרה מציאות בה יש דין אחד ליהודי ודין אחר ללא יהודי, לא היו מרשים לעצמם בני העם הנבחר לתקוף ולגנוב רכוש לא-יהודי כמו שקורה מדי שבוע בגדה המערבית, והמשטרה לא היתה מרשה לעצמה להתעלם מתלונות תושבי רכמה ולטרוח להגיע רק כאשר קיבלה תלונה נוספת מידידיהם היהודים בירוחם. אלמלא האדנות הזו לא היינו מהרהרים לרגע ב"מתווה פראוור", תכנית הטיהור הגדולה של הנגב, עקירה של עשרות אלפי בני אדם מבתיהם על מנת לתת את אדמתם ליהודים. משהו בסיסי שבור אצלנו, עמוק בפנים. המציאות שלנו נראית אמנם כפארסה, אבל שלא נטעה לרגע: אנחנו בעיצומה של טרגדיה שסופה עגום במיוחד.


20 ביולי 2013

לא רלוונטי

לאחר הטבח האכזרי שביצע אחד, ברוך גולדשטיין, בעשרות מתפללים חפים מפשע במערת המכפלה, התכנסה ועדה בראשות נשיא בית המשפט העליון בדימוס מאיר שמגר וקבעה שזה לא היה בסדר. היא גם קבעה שכל תחום שמירת החוק בשטחי הגדה המערבית הוא ברדק אחד גדול וכי חייבים לעשות שם סדר, כמו לדוגמה להגדיר איזה גוף אחראי לעשות מה. כל זה היה לפני יותר מ-18 שנה, והבלגן עדיין חוגג. כל אחד מ"גופי הביטחון" בגדה מסרב לקחת אחריות ומנסה לזרוק את האחריות על גופים אחרים בתירוצים שנעים על הציר שבין השקר של ״אין כוח אדם״ לבין הכנות המפתיעה שבהודאה בפחד מכוחם של המתנחלים. מבקר המדינה פרסם השבוע דו"ח חמור על המתרחש בשטח הגדה המערבית החושף מעט מהזלזול והאטימות שהיא לחם חוקם של המנהל האזרחי וגופי השלטון האחרים הממונים על הטיפול באוכלוסיה שם, מעבר להרי החושך.

ניקח לדוגמה את החלק בדו"ח מבקר המדינה המדבר על אכיפת חוקי התכנון והבניה באיו"ש במישור הפלילי. טענת המשטרה היא שבשטח ישראל האחריות בתחום מונחת לפתחי הרשויות המקומיות, וכי למשטרה אין את כוח האדם לטפל בנושא. לעומת זאת, ראש תחום הפיקוח במינהל האזרחי לא הולך סחור סחור ומניח את הדברים על השולחן: הפקחים (אשר רבים מהם מתנחלים בעצמם) עלולים להיתקל בהתנגדות מצד מתנחלים אחרים. אפילו היועץ המשפטי של המינהל האזרחי כותב כי כל מה שנדרש כדי להעמיד לדין את עברייני הבנייה הוא רק רצון טוב ושיתוף פעולה של הרשויות המעורבות. בתרגום חופשי: אין לא יכול, יש לא רוצה. והשורה התחתונה: אין כיום שום סמכות בשטח הגדה המערבית שרואה עצמה אחראית לאכיפת חוקי התכנון והבנייה. יופי.

גם בתחום הגנת הסביבה המצב לא מזהיר: כאשר חשפו פקחי המינהל האזרחי עבירות חמורות בתחום, הלכו והגישו תלונה במשטרה. זו בתורה סירבה לקבל את התלונה בתואנה כי העניין אינו באחריותה. כאשר נכנס מבקר המדינה לתמונה, השיבו לו במשטרה כי יטפלו בחלק מהתלונות "לפנים משורת הדין" מכיוון שאין למשטרה אחריות בעניין. כעת כל מה שנותר הוא רק למצוא את שורת הדין הזו שבה טופלו לכאורה חלק מהתלונות.

בהערת אגב המתייחסת להעברת פסולת מישראל לשטחי הגדה המערבית, בניגוד לחוק, חושף המבקר כי למרות טענות משרד הביטחון על פיקוח הדוק במעברים, המתפ"ש (תיאום פעולות הממשלה בשטחים) טוען כי בפועל כמעט לא מתבצע פיקוח כזה. כל מי שנכנס לשטח הכבוש דרך אחד המחסומים של רשות המעברים יכול להעיד כי הכוחות במחסום לא מסתכלים כמעט בכלל על כלי הרכב הנכנסים, ולמרות עשרות מיליוני השקלים המועברים לזכיינים (כן, מחסומים רבים הופרטו ומופעלים על ידי חברות של גנרלים בדימוס ומקורביהם) - אפשר להכניס כמעט כל דבר לשטחי הגדה.

גם כאשר מדובר בבריאות הציבור, לא נראה שהמינהל האזרחי מוטרד יתר על המידה. על פי החוק, נדרש קמ"ט (קצין מטה) חקלאות של המינהל לבצע בדיקות להימצאות שאריות חומרי הדברה בתוצרת החקלאית לפני הקטיף בשטחים ובנקודות המכירה בישראל. על פי הדו"ח, הוא פשוט לא עושה את זה. התירוץ: "מחסור בכוח אדם". יתרה מזאת, העברה של סחורות חקלאיות מהגדה המערבית לשטח ישראל אמורה להיות נתונה בפיקוח מחמיר של יחידת הפיצו"ח (פיקוח על צומח וחי במינהל האזרחי), וכל משלוח כזה אמור להיבדק על ידה במעברים המיועדים לסחורות. אז מה עושים? כאן נרתמים לעזרה איזורי התעשייה הישראלים, שם האחריות היא של המתנחלים. לוקחים סחורה פלסטינית, מעמיסים על משאיות ישראליות, והופ - קיבלנו סחורה ישראלית לכל דבר, שאינה חייבת בבדיקה. ומה עם בריאות הציבור? בכיבוש כמו בכיבוש, כסף בא לפני מוסר או דאגה לשלום הציבור. והחוק? היועצת המשפטית של משרד החקלאות אומרת שמדובר בפרצה בחוק וכי דרוש שינוי חקיקה. בינתיים, תוצרת פלסטינית לא יכולה להגיע ישירות לישראל, אלא חייבת לעבור קודם אצל מתנחל שיגזור קופון. כרגיל, הכיבוש טוב למתנחלים.

על פי חברת מקורות, מדי שנה "נגנבים" כ-5 מיליון מטר מעוקב מים באזור הגדה המערבית. בנוסף, כ-15 עד 25 מיליון מטר מעוקב נוספים נשאבים מקידוחים בלתי חוקיים. קמ"ט מים במינהל האזרחי הוא האדם שאמור, על פי היועץ המשפטי של איו"ש, להיות הגורם האחראי בתחום. ברם לדידו הוא אחראי רק על ניתוק גניבות קיימות. יחידת הפיקוח לא משתפת עמו פעולה ועובדת (כנראה) על פי תוכנית משלה, כך שהריסה של בארות רבות לא מתואמת אתו ועם הענף האמון על קשר עם ארגונים בינלאומיים, והן מגיעות כהפתעה לגורם האמור כביכול להיות אחראי עליהן.
אפילו פעולת ההריסה של בארות מים לא נעשית כראוי: יחידת הפיקוח מחרימה את המשאבות אבל משאירה את הבאר פתוחה במקרים רבים, דבר היוצר סכנת זיהום של מי התהום. בתגובה מסרו ביחידת הפיקוח: "לא ידענו שצריך לסתום את הבאר".

ואם עד עכשיו עסקנו בעניינים אזרחיים גרידא, הנה אנחנו מתקרבים לתחום הביטחוני: שהיית פלסטינים בישובים ישראלים. על פי החוק, ישראלי המבקש להכניס פלסטיני לישוב יהודי, וכאן נכללים גם אזורי התעשייה הישראלים בגדה, חייב להוציא אישור עבודה בשבילו, תהליך המערב גם את השב"כ וגם את המשטרה. דא עקא, התהליך מכביד על מעסיקים רבים והם בוחרים לוותר עליו ולהבריח את העובדים שלהם פנימה. מי שנתפס בלי אישור עובר עבירה פלילית. בין השנים 2011-2008, על פי הדו"ח, נערכו מבצעי אכיפה רבים על ידי חיילי צה"ל, אך לא הוגשה אף לא תלונה אחת על ידי החיילים כמתחייב בהוראות. בחלק מהמבצעים לא טרחו אפילו החיילים לרשום את פרטי המעסיקים והמועסקים. גם אם קמ"ט תעסוקה היה מעוניין להגיש תלונה נגד המעסיק כדי שתיפתח נגדו חקירה פלילית, צה"ל לא מעביר לו את הפרטים הדרושים, וכך שוב מרוויחים המתנחלים: גם מעסיקים בניגוד לחוק וגם לא משלמים את המחיר כשהם נתפסים.

עוד מסתבר מהדו"ח כי המשטרה לא מטפלת בתאונות דרכים בהם לא מעורבים ישראלים. ממש כך: "בהחלטה חד צדדית‪ ,‬הפסיקה התביעה הצבאית ביהודה לטפל בתיקי‬ ‫תעבורה‪, לרבות בתיקי תאונות דרכים חמורות ועברות תנועה הכוללות סיכון ממשי לחיי אדם". ממתי מחליטה תביעה להפסיק לבצע את תפקידה? כשחיי אדם אינם חשובים בעיניה. חיי פלסטינים, זאת אומרת. נכון ליולי 2012, עדיין לא סיימו הפרקליטות והמשטרה לריב, ונהגים עבריינים עדיין לא עומדים לדין.
ועוד מעשי חלם: ב-2010 עידכן המינהל האזרחי את מערכת המחשבים שלו. עד אז הוא עבד על מסופים שנחשבו מיושנים ומביכים עוד לפני עשרים שנה. רק עניין פעוט אחד שכחו שם: לעדכן את החלק המחובר למחשבי המשטרה. לפיכך, מאז ועד היום לא עוברים הנתונים של כלי רכב המגיעים מהרשות הפלסטינית למחשבי משטרת ישראל. מדינת היי-טק.

סמל מבקר המדינה. מקור: ויקיפדיה

***

אבל כל זה לא באמת משנה. כן חוק, לא חוק, כן אכיפה, לא אכיפה, דו"ח המבקר הזה הוא לא יותר מהוראות לשיפור הנימוסים תוך כדי ביצוע מתמשך של מעשה בכפייה. הנוכחות הצבאית והאזרחית של ישראל בשטחי פלסטין יכולה להיות מסודרת ומתפקדת ככל שירצו השלטונות: אפשר להציב עוד 300 פקחי תכנון ובנייה כך שיוכלו להרוס יותר מבנים פלסטינים שלא מקבלים היתרי בנייה; אפשר לאכוף בחומרה כל עבירה על חוקי הגנת הסביבה כך שגם מעט הפרנסה שיש לתושבי יעבד מייצור פחם תלקח מהם; אפשר לפקח על המעברים כך שסיכה לא תעבור בלי אישור של פקיד א' ובלי חתימה של פקיד ב'; אפשר לדאוג שכל מלפפון ואבטיח הגדלים לצד תעלות באזורי תעשייה מזהמים ייבדקו באופן אישי על ידי רב סרן עם סטטוסקופ; שכל ארגז עגבניות שיוצא מהגדה יעבור בדיקות גנטיות לגלות אם הוא גודל על ידי פלסטיני או ישראלי; שכל באר המשקה עשר משפחות פלסטיניות על צאנן תיאטם עם פלומבה מסיליקון לבן כדי שלא יוכלו לשאוב ממנה מים, גם לא עם דלי, כמו אבות אבותינו; אפשר שלא ייכנס ולו פלסטיני אחד לאזורי התעשייה הישראלים, שם יוכלו לעשוק אותו ולהעבידו בתנאים מחפירים המסכנים את בריאותו ואת חייו; אפשר שכל פרט על לחץ האוויר בצמיגי כל משאית הנוסעת בין ג'נין לשכם יעבור למחשבי משטרת ישראל, כי הם ודאי יידעו מה לעשות עם זה. המבקר יכול להתריע על עוד ועוד כשלים שאפשר לתקן, פרט לאחד: אין לנו מה לעשות שם. הצבא והמתנחלים צריכים לצאת משם, ועד שזה יקרה יוכל מבקר המדינה למלא עוד ארבעים כרכים עם תובנות והמלצות לשלטון החוק שקיים או לא קיים באיזור הדמדומים הישראלי בגדה המערבית.
כשראש המינהל האזרחי, תא"ל מוטי אלמוז, כותב למפקד הישיר שלו כי "אנחנו רחוקים מאוד מביצוע תפקידנו" בכל הקשור לשמירה על החוק, או כשכותב היועץ המשפטי של אוגדת איו"ש לאלוף פיקוד מרכז דאז כי "התוצאה הסופית של המאמצים להשליט את החוק באיו"ש רחוקה מלהשביע רצון", ניכר שהם מבינים שיש בעיה, אבל הם כבולים בתוך מערכת חוקים שאינה רלוונטית לפתרון הבעיה. כאשר קיימת מערכת חוקים אחת לבני לאום אחד ומערכת חוקים אחרת לבני לאום אחר - הבעיה היא לא באכיפה, הבעיה נעוצה בעצם קיומן של שתי מערכות חוקים כאלה. כשזכויותיהם של שני בני אדם החיים באותו מרחב גיאוגרפי, תחת אותו שלטון, נגזרות מהמוצא האתני שלהם, הבעיה לאו דווקא טונה באכיפה של חובותיהם.

המינהל האזרחי, הגוף האחראי על החוק בגדה, כפוף ישירות לשר הביטחון, ישות פוליטית במהותו, ולא לרמטכ"ל שהוא ישות מקצועית. החוסר במסנן המקצועי הזה הוא רק תחילת הבעיה, והיא מתעצמת כשמוסיפים לקלחת גם את המתנחלים - קבוצת לחץ נוספת עם זרועות שליטה בצבא ובממשלה, שהאינטרסים שלה מתנגשים עם אלה של האוכלוסיה הכבושה - ומחריפה מפני שרבים מעובדי המינהל האזרחי חברים בקבוצה הזו. לא לחינם אוסר החוק הבין-לאומי על העברת אוכלוסיה אזרחית לשטח כבוש ויצירת מעמדות שליטה הנקבעים על בסיס לאום וגזע: אי אפשר לצפות מדרג מקצועי למלא את תפקידו כשהאינטרסים שלו ושל משפחתו ייפגעו בתהליך. זה פשוט לא עובד.

***

דו"ח מבקר המדינה הוא מסמך חשוב בכך שהוא חושף את ערוותו של השלטון הצבאי הרופס בגדה, ואת חוסר הרצון והיכולת של המדינה לקיים שלטון אמיתי לטובת תושבי השטח הכבוש שבחזקתה בהתאם לחוק הבינלאומי. דו"ח מבקר המדינה הוא גם מסמך לא רלוונטי כי הוא מנסה לתקן משהו שאין לו תקנה, להחליף שן תותבת לכימרה שנולדה בחטא ושהיתה צריכה למות לפני שנים רבות. הוא רוצה שנתקן כשאנחנו צריכים לשבור. את המנגנון הרקוב הזה צריך לסלק, לא לשפר. את זה לא יעז אף מבקר מדינה לכתוב, את זה נוכל להכתיב אנחנו, פלסטינים וישראלים שנמאס לנו מהשחיתות המוסרית של השלטון משני הצדדים. את הספר הזה נכתוב אנחנו, אלה שבאמת שואפים לראות כאן שלום.



17 ביולי 2013

סולידריות

לפני שני קייצים החלו אנשים להבין שהמדינה מקולקלת. במקום שהממשלה תעבוד בשביל העם, העם עובד בשביל הממשלה. במקום שטובת כל האזרחים תעמוד מול עיני ההנהגה - זו רואה רק קבוצה מצומצמת מאוד של מקורבים. במקום חלוקה צודקת של המשאבים - דורשים המנהיגים חלוקה רבה יותר של הנטל, והוא רק הולך ותופח, הולך ומכביד, עד שחלק נכבד מאוד מאזרחי המדינה לא יכולים עוד לכלכל את עצמם בכבוד.
הניצוץ ההוא, שלבש אז את דמותה של אחת, דפני ליף, נשרף והצית להבה. מאות אלפי בני אדם יצאנו לרחובות ודרשנו - משהו. חסר לו צדק - רודף צדק. את זה ביקשנו. או ככה לפחות אמרנו לעצמנו.

אבל יותר משהיתה זו קריאה לצדק חברתי היתה זו דרישה לכבוד. רצינו שיספרו אותנו, שיקחו אותנו בחשבון, שיסתכלו גם עלינו כשמחלקים את העוגה. זו לא היתה קריאה לצדק כי דרישה כזו היתה מתחילה במערכת משפט אחת לכולם, בזכות לחופש, בזכות לבחור ולהבחר, להיות שווים, בזכות ללכת ברחוב בלי שילדים בני 18 במדים ונשק יוכלו לקחת אותך לזמן בלתי מוגבל, או יצטלמו איתך כפות ומושפל, כנוע. היו קריאות כאלה, ודאי שהיו, אבל הם נבלעו בזעקות לכבוד, השתיקו אותן, כי שוויון זה פוליטי, ועל פוליטיקה אסור לדבר. אבל אלה הבלים, כי לפני שיש צדק יש שוויון. לפני קריאה לצדק חברתי יש להפיל את החומות, להקים את החברה בה אנחנו רוצים אותו, את הצדק החמקמק הזה. אותם אלה שיצאו לרחובות בזעקות לצדק הם אלה שרומסים אותו במילואים ובסדיר. אותם המדוכאים בידי הממשלה הם הכלים בהם היא משתמשת כדי לדכא אחרים. סולם מרושע של דיכוי, בו כל אחד רק קצת פחות מסכן מזה שמתחתיו. זה לא עובד ככה. צדק לא נגמר איפה שנוח לנו. או שהוא שם, או שהוא לא. וכאן טעינו.

ולא שאני חושב שהתהליכים שהחלו לנוע בקיץ ההוא היו רעים או לא נכונים. להפך: מה שקרה שם היה נפלא, נהדר, מופלא אפילו. אנשים קמו, יצאו מהבית, דיברו, התחברו, חלמו ביחד על עולם טוב יותר. עולם שחכים ביי היה גאה בו. שכבות שלא היו מתחברות אחרת הותכו יחד לניצוץ משותף שבער מהר ונכבה מהר, אבל הותיר בהן סימן. הרבה מאוד קבוצות שנצרפו אז פועלות עד היום, לאט יותר, עמוק יותר, אבל פועלות ועושות שינוי. הרבה גופים שהתחזקו בקיץ הזה ממשיכים לעשות, לחשוף, לתקן, יוצרים תשתית שהיתה חסרה כל כך אז ומחכים לניצוץ הבא. והוא מתקרב.

השבוע היינו עדים למאורע היסטורי: ממשלת ישראל בחכמתה האינסופית עשתה מה ששלושה דורות של מנהיגים פלסטינים לא הצליחו לעשות ויצרה ראש גשר בין הפלסטינים של 67' לאחיהם מ48'. הפגנות נערכו בג'נין, בשכם, ברמאללה, בירושלים, באום אל פחם, בסכנין, בבאר שבע, ביפו, בעזה, ובעוד ועוד מוקדים כולם קוראים יחד נגד תכנית הטיהור האתני המתוכנן בנגב. "נכבה שניה", מכנים את מתווה פראוור, התכנית לגירוש עשרות אלפי בני אדם מבתיהם ומאדמתם וריכוזם בתחום מושב מוגבל שרק בו יותר להם לחיות. 30% מתושבי הנגב דורשים 5% משטחו, ומדינת ישראל מסרבת מטעמים פסולים של דת וגזע. אי הצדק בתכנית הזו זועק לשמיים, והאוכלוסיה החלשה והמוחלשת ביותר במדינה והעומדת בפני אסון - לא מקבלת את התמיכה המגיעה לה. דווקא כאן יש הזדמנות לסולידריות אמיתית שתשבור חומות ותוכל לעשות שינוי אמיתי. דווקא בעמידה לצד קורבנות פראוור נוכל להמיס את ההתנגדות משני הצדדים, הפלסטיני והישראלי, ולפעול יחד למען מטרה ראויה ומשותפת. עוד לא מאוחר לבטל את פראוור, ואחרי שנצליח בזה - נעבור הלאה למאבק הבא: חיים בכבוד לכולנו, אם ברמאללה או בבית שאן, ביעבד או במעלות. כאשר לא יהיה הבדל בין הזכויות של תושבי אל בירה לאלה של תושבי נס ציונה, אז נוכל להתחיל לדבר על צדק. כאשר אזרחי ביר אל משאש יזכו לאותן פריווילגיות להם זוכים תושבי עומר, אז נוכל יחד להפיל את השלטון שרואה רק את טובתו. לא צריך לחכות שזה יקרה - צריך לגרום לזה לקרות. אין צדק בלי שוויון, ואין שוויון בלי צדק. המחאה הבאה חייבת לכלול את כל התושבים שבין הירדן לים. לא נחזיק שלט הקורא לצדק ביד אחת בעוד היד השניה מכוונת נשק על ילדים בחברון. מהפכה אמיתית תבוא רק עם סולידריות אמיתית, וסולידריות נקבל רק אם נושיט יד דרך הגדר למדוכאים שמצידה השני.

אין כל רע בדרישה הישראלית לחיות בכבוד. להפך. הטענות על יוקר המחייה, השחיתות המזרימה מליארדים מכיסי הרבה עניים לארנקם של מעט עשירים, שלטון המקורבים, המחוברים, כל אלה טענות טובות ונכונות ואסור להפסיק להשמיע אותן. לעזאזל, גם אני לא גומר את החודש. אבל כל עוד הטענות האלה הן היחידות שמושמעות המשחק נשאר במגרש הלא נכון, זה שתמיד נפסיד בו. אם נצליח לגרור את הקרב למגרש חדש, עם קבוצות חדשות וכוחות חדשים - רק אז נוכל לנצח את השיטה, את השלטון, זה שמשחק בנו כמו בבובות עם הפרד ומשול, משול והפרד. כל עוד נשחק לפי החוקים - נמשיך להפסיד, ועם כל הפסד נאבד עוד כח ועוד תקווה. הדרך היחידה לנצח היא לשנות את החוקים, לקבוע אותם. הממשלה עושה הכל כדי להפריד בין יהודים וערבים? חילונים וחרדים? פלסטינים וישראלים? רק ביחד ננצח.

הפוטנציאל הגלום במחאה נגד תכנית פראוור הוא עצום ויש בו את כל מה שצריך כדי להצית מחדש את אש המהפכה, אבל יותר מכל יש בו סולידריות אמיתית חפה מאינטרסים. זו ההזדמנות שלנו להוכיח שבאמת רצינו צדק, ויותר מזה - זו ההזדמנות שלנו גם לקבל אותו.



16 ביולי 2013

תראו מה קורה בסוריה

עד אפריל 1943 היתה התעמולה הגרמנית מרוכזת בשני נושאים עיקריים: אנטי-קומוניזם, ואנטישמיות. המסרים שהטיח גבלס בציבור הגרמני ובמדינות העולם הלכו ונשחקו, הלכו ואיבדו מקסמם הראשוני, והרשומות ביומנו מראות נסיון למצוא משהו חדש, כיוון שיתן זריקת מרץ לתעמולה הגרמנית. לכן, כשהפשירה האדמה ביער קאטין והגרמנים, שקיבלו מידע כמה חודשים קודם לכן על הוצאות להורג המוניות שנערכו במקום ב1940, יכלו לחפור ולגלות קבר אחים עצום ובו כ-12,000 גופות של קצינים פולנים שידיהם קשורות בגסות בתיל וכדור נעוץ באחורי גולגולתם.
הו, מה רבה היתה אז שמחתו של גבלס שיצא מייד במתקפת תעמולה כבירה נגד "הזוועות הבולשביקיות", מצווה על עורכי העיתונים לדווח על הטבח פעמיים-שלוש בשבוע לפחות (וכמובן, להסתיר את הדיווחים על תחמושת גרמנית שנמצאה בחלק מהקברים). ביומנו הוא כותב "התקרית בקאטין מתפתחת לכדי פרשה פוליטית עצומה אשר תהיה לה השלכות נרחבות, אנחנו מנצלים אותה בכל דרך אפשרית". ב28 באפריל הוא מוסיף: "כל כלי התקשורת של האויב מסכימים כי הקרע [שנגרם בין ממשלת פולין הגולה לבין מוסקבה בעקבות הגילוי בקאטין] הינו מאה אחוז נצחון גרמני לתעמולה הגרמנית בכלל ולי באופן אישי. הפרשנים משתאים מול הפקחות יוצאת הדופן בה הצלחנו להפוך את התקרית בקאטין לשאלה פוליטית … לא נותר אלא לדבר על נצחון תעמולתי גרמני. לאורך כל תקופת המלחמה רק לעיתים רחוקות יכולנו לרשום לעצמנו הצלחה שכזו".
הסטת הדיון מפשעי הגרמנים לפשעי הרוסים היתה אחת ההצלחות התעמולתיות הגדולות של גבלס, אלפרד רוזנברג, האידיאולוג הפותה של המפלגה הנאצית, מיהר להכריז על הסובייטים כעל תת אדם, והכוחות הגרמנים השונים מיהרו להקצין את טיפולם בשבויי המלחמה הרוסים.

***

היום עמד ראש ממשלת ישראל מר בנימין נתניהו מול עם ישראל ואמר: "הייתי מצפה ממי שהשלום והיציבות באזור באמת עומדים לנגד עיניו, שיתפנה לדון בנושא הזה, אחרי שיפתור בעיות קצת יותר דחופות באזור, כמו מלחמת האזרחים בסוריה, או המרוץ של אירן להשיג נשק גרעיני". רוצה לומר: מה אתם רוצים מאיתנו? הסורים גרועים הרבה יותר. באדנות של קולניאליסט ותיק קורא המנהיג הנבחר של מדינת ישראל לעולם להעלים עין ממעשיהם של היהודים בין הירדן לים.
דיכוי והשפלה יום יומיים של מאות אלפי פלסטינים? - תראו מה קורה בסוריה!
אפרטהייד משתולל כבר ארבעים ושש שנים - תראו מה קורה בסוריה!
מעצר של ילדים בני חמש? - תראו מה קורה בסוריה!
מאות הילדים הפלסטינים שהרגנו אנחנו? - תראו מה קורה בסוריה!
אלפי האסירים הפוליטים הנרקבים בבתי הכלא הישראלים בלי משפט ובלי צדק? - תראו מה קורה בסוריה!
תתעלמו מכל מה שקורה כאן בארבעים ושש השנים האחרונות, אומר נתניהו לעולם, תשכחו מזה שישראל עצרה מאתיים בני אדם שלא ביצעו שום פשע במבצע מעצרים ענק שנערך לפני כניסת חודש הרמדאן. תשכחו מזה שמאות אלפי בני אדם נתונים תחת שלטון צבאי, שבניגוד לאמנות בינלאומיות עליהם חתמנו אנחנו מיישבים מאות אלפי ישראלים באדמה גזולה. תראו מה קורה בסוריה!

***

אני לא משווה את נתניהו לגבלס, ואני לא משווה את ישראל לגרמניה הנאצית. הפשעים שעשו הגרמנים באותו זמן על אדמת פולין הכבושה היו איומים פי כמה מאלה שעושים הישראלים באדמת פלסטין. בעת גילוי הקבר בקאטין כבר פעלו מחנות השמדה על אותה אדמה ומספר הקורבנות של הגרמנים הגיע כבר למאות אלפים. אני גם לא משווה את הפשעים שמבצעים כוחותיו של אסד לאלה שעושים כוחותיו של נתניהו. אלה פשעים ואלה פשעים ואין באמת מקום או צורך להשוות ביניהם. מאבק אחד לא צריך לבוא על חשבון מאבק אחר, וזה שהשכן שלך רוצח לא אומר שמותר לך לאנוס. האסטרטגיה עימה בחר נתניהו להתמודד עם החלטת האיחוד האירופאי להתחיל לנקוט בצעדי חרם מוגבלים למדי נגד ההתנחלויות הבלתי חוקיות (וכן, כל ההתנחלויות אינן חוקיות) היא חסרת הגיון והרסנית כאחד. עם כל הכבוד למאבק הסורי לעצמאות מהרודן שלהם, מה הקשר להתנחלויות? הנסיון המטופש והמתנשא של נתניהו להצביע על פשעים חמורים יותר בעולם הוא אינו אווילי כמו שהוא מסוכן: במקום לנצל את ההזדמנות ולתפוס את הרוח הגבית שנתן לו העולם כדי להלחם במתנחלים, הוא מתייצב וקורא תגר על אירופה, השוק העיקרי ממנו ניזונה הכלכלה הישראלית. היום הכריז נתניהו שהוא מעדיף את המתנחלים על פני אזרחי המדינה, את ההתנחלויות על פני טובת העם.
היום, ואולי הגיע הזמן שנודה בזה, הכריז נתניהו מלחמה על אזרחי ישראל.


11 ביולי 2013

חייל חולם על חבצלות לבנות

הוא חולם על חבצלות לבנות, על ענף של זית, על שדיה המלבלבים לעת ערב.
הוא חולם על ציפור, הוא אומר לי, על פרחי הלימון.
הוא לא מתבוסס בחלומו. הוא מבין את הדברים רק כפי שהוא חש ומריח אותם.
מולדת בשבילו, הוא אומר לי, היא לשתות את הקפה של אימו, לחזור הביתה לעת ערב.

והאדמה? אינני יודע את האדמה, הוא אומר.
איני חש אותה בבשרי ובעצמותי, כמו שמספרים השירים.
לפתע ראיתי את הארץ כפי שרואים חנות מכולת, רחוב, עיתונים.

שאלתיו, אבל אינך אוהב את הארץ?
אהבתי היא פיקניק, הוא אמר, כוס יין, רומן.
האם תמות למען ארצך?
לא!
הקשר שלי עם ארצי אינו יותר מסיפור או מנאום חוצב!
הם לימדו אותי לאהוב אותה, אך מעולם לבי לא חש זאת.
מעולם לא ידעתי את שורשיה וענפיה, או את ניחוח עשביה

ומה על אהבתה? האם היא בערה כשמשות ותשוקה?
הוא הישיר אלי את מבטו ואמר: אני אוהב אותה עם אקדחי.
ובחשיפת זבחים בערימת האשפה של העבר
ובצלם חרש-אילם שגילו ומשמעותו לא ידועים

הוא סיפר לי על רגע הפרידה, איך אמו
בכתה בשקט כשהובילו אותו לחזית,
ואיך קולה המיוסר הוליד תקווה חדשה בבשרו
שיונים יכסו את מפקדות הצבא

הוא שלף סיגריה. הוא אמר, כמו נמלט מתוך בצה של דם,
חלמתי על חבצלות לבנות, על ענף של זית, על ציפור המחבקת את השחר בתוך עץ של לימון.
- ומה ראית?
- ראיתי את מה שעשיתי:
אטד אדום כדם.
ריססתי אותם בתוך החול... בחזם... בבטנם.
- כמה מהם הרגת?
- אי אפשר לדעת. רק עיטור אחד קיבלתי.

כואב, ביקשתי אותו שיספר לי על אחד מהמתים
הוא הסיט מבטו, מולל פינה של עיתון מקופל,
אז אמר, כמו פוצח בשיר:
הוא קרס כמו אוהל אבנים, חובק כוכבים מנותצים.
מצחו הגבוה מוכתר בדם. חזהו ריק ממדליות.
הוא לא היה לוחם מנוסה, נראה יותר כמו איכר, פועל, אולי רוכל.
כמו אוהל הוא קרס ומת, זרועותיו פרושות כמו נחלים חרבים
כשחיפשתי בכיסיו אחר שמו, מצאתי שתי תמונות, אחת של אשתו, ואחרת של בתו.

הרגשת עצוב? שאלתי.
קוטע אותי, הוא אמר, מחמוד, ידידי,
העצב הוא ציפור לבנה שאינה מתקרבת לשדות קטל.
חיילים חוטאים כשהם חשים עצב.
הייתי שם כמו מכונה, יורקת אש ומוות
הופכת את החלל לציפור שחורה.

הוא סיפר לי על אהבתו הראשונה, ומאוחר יותר, על רחובות רחוקים
על התגובות למלחמה בתקשורת הגיבורה.
וכשהחביא שיעול בממחטתו שאלתיו
הניפגש שנית?
כן, אך בעיר רחוקה

כשמילאתי את כוסו הרביעית, שאלתי בבדיחות:
אתה הולך? ומה עם המולדת?
עזבני, הוא ענה.
אני חולם על חבצלות לבנות, על רחובות של שיר, על בית של אור.
אני זקוק ללב טוב, לא לקליע.
אני זקוק ליום בהיר, לא לנצחון מטורף, פאשיסטי.
אני זקוק לילד שיוקיר יום של צחוק, לא לכלי משחית.
נולדתי לחיות בשביל זריחת השמש, לא לצפות בשקיעתה.

הוא נפרד ממני והלך לחפש חבצלות לבנות,
ציפור המקדמת את פני השחר על ענף של זית.
הוא מבין דברים רק כפי שהוא חש ומריח אותם.
מולדת בשבילו, הוא אמר, היא לשתות את הקפה של אמא, לחזור הביתה לעת ערב
בשלום.

---
מחמוד דרוויש, 1967
תרגום חופשי: אני.


5 ביולי 2013

פוילה שטיק

הרבה נכתב על מידת השליטה של ישראל ברצועת עזה. עד כמה הסגר, המצור, "השליטה הניכרת" של ישראל או איזה שם אחר שלא תבחרו משפיעים על חיי היום יום של הפלסטינים המתגוררים ברצועה. אין עוררין כי המצב שם אינו מן המשובחים: לפי נתוני עמותת גישה 70% מהתושבים מקבלים סיוע הומניטרי כזה או אחר ואחוז האבטלה עומד על מעל 31%; על פי נתוני יוניצף, כ-60% ממשקי הבית נמצאים במצב של אי בטחון תזונתי אפילו בהתחשב בסיוע ההומניטרי של האו"ם המגיע ללמעלה מ-1.1 מליון בני אדם.

מדי שבוע מפרסם המתפ"ש (מנהלת תאום הפעולות בשטחים) דו"ח מעוצב לעילא עליו מתנוססת חתימת המעצבת, קטיה קרסנר, ובו הוא מפרט את כמות המשאיות שיציאתן הותרה יחד עם נתונים נוספים כגון תמונות של פרוייקטים חדשים שנבנו, כמות האישורים שהונפקו, ועוד כהנה וכהנה. כל חודש, נכתב שם, יוצאות עשרות משאיות עמוסות סחורה את שערי הרצועה בדרכן ליצאה לשווקי העולם. הישג הסברתי מהמעלה הראשונה. ברם, בחינה מדוקדקת יותר של הדו"ח מעלה מספר שאלות שראוי לבחון קצת יותר לעומק: ראשית, היצוא מעזה לגדה המערבית, השוק הטבעי המיידי ביותר לסחורות העזתיות - אסורה. אם לפני 2005 היו עוברות מאות משאיות בין עזה לגדה מדי חודש, עכשיו - אסור. גם יצוא לישראל - עוד שוק טבעי ומיידי לטובין האלה שעוד לפני כעשור תפס נתח נכבד מההכנסות לכלכלה הפלסטינית - חסום. נותרו, איפוא, מדינות ערב והולנד. למה הולנד? כי ממשלת הולנד מממנת יצוא (בהפסד) לשטחה כדי לתמוך בכלכלה העזתית השברירית. זה פרוייקט גדול ומתמשך, אבל הוא יצוא בכאילו, ככה לא בונים כלכלה.
ומה מייצאים העזתים? אולי תתפלאו לשמוע שהסחורה העיקרית היוצאת מרצועת עזה היא - ארגזים. זה לא שיש שם מפעל גדול ליצור ארגזים (דולבים קוראים להם בשפה המקצועית), אלה הארגזים הריקים החוזרים לישראל אחרי שהגיעו לעזה עמוסים בסחורות שנקנו בכסף מלא. פוילה שטיק. בואו נבחן את המספרים:
מפברואר עד יוני השנה (המתפ"ש לא מפרסם את נתוני ינואר משום מה) נספרו 348 משאיות שיצאו סחורות מעזה. 288 מהן היו עמוסות בארגזים ריקים בלבד. קרי, 82% מהיצוא העזתי הנספר על ידי ישראל הוא בולשיט. ניפוח מספרים הסברתי תעמולתי שבינו לבין המצב בשטח יש קשר דומה לזה שבין דני דנון לבריכת פעוטות: זה שם, אבל לא ממש מחובר למציאות.
מספר המשאיות ליצוא על פי נתוני המתפ"ש

מספר המשאיות ליצוא על פי נתוני המתפ"ש לא כולל משאיות הנושאות ארגזים ריקים
*בדו"חות של חודש יוני חסרים שני ימים

בדו"חות השבועיים של חודש יוני, למשל, מתהדר המתפ"ש ב-31 משאיות שנמנו בספירת היצוא, אבל רק שתיים מהן נשאו סחורה שאינה ארגזים ריקים. 5% בלבד. זה דבר אחד לנפח קצת את המספרים, אבל זה דבר אחר לחלוטין להציג מצג שווא בפני כל העולם המבוסס על שקר, חד וחלק. בשום תרחיש לא ניתן לקרוא לארגזים הריקים המוחזרים לישראל ייצוא, והצגתם כחלק מהתמיכה בכלכלה הפלסטינית היא או טפשות, או רשעות, או שילוב מתועב במיוחד של שניהם. דוגמה נוספת לניפוח בלתי מידתי היא התפישה הכמותית של המתפ"ש:
עשרת אלפים טון תותים? נהדר! אבל רגע, איך מעמיסים עשרת אלפים טון ו471 ארגזים על עשר משאיות, בהתחשב שסמי טריילר עמוס עד אפס מקום יכול לשאת כ-12 טון בלבד? נוסיף עוד עגלה של עשרה טון ועדיין נהיה רחוקים מאוד מכמות הסחורה העצומה הזו. מה מתברר? התבלבלו שם בין ק"ג לטון. הבדל קטן. זו לא היתה טעות חד פעמית, כמעט כל הודעות המתפ"ש מבלבלות בין מידות המשקל האלה. טפשות? רשעות? לפחות זה מרזה.


***

"רוח המפקד" של ההסברה, התעמולה הישראלית, מחלחלת בשנים האחרונות לכל פינה בחברה הישראלית והזרוע הצבאית שלה אינה יוצאת מהכלל. סילוף הנתונים כדי למצוא חן בעיני מולך התעמולה נמצא בכל מקום: קחו למשל את ההכרזה של נציגת המשטרה רפ"ק גלית זיו בפני וועדת הפנים של הכנסת על פתיחת 165 תיקי חקירה ב-2013 של הפוגרומים המכונים תג מחיר והגשת 31 כתבי אישום בעקבותיהם. מרשים, לא? רועי שרון מחדשות עשר עשה מה שעיתונאי אמיתי צריך לעשות, ובדק את המספרים האלה:
תופתעו לשמוע שעל פי משרד המשפטים, הגוף האמון על הנושא, הוגשו ב-2013 רק שמונה כתבי אישום בעבירות "תג מחיר" ולא 31 כפי שטענה נציגת המשטרה. ו-165 תיקי חקירה? במשטרה עצמה מכירים רק 84, ובשב"כ רק שבעה. אז גם שם מסלפים, לפחות נראה טוב כלפי חוץ וזה מה שחשוב, ממילא הכל פוילה שטיק.