13 ביוני 2013

התופת

הנוכחות הישראלית בגדה המערבית חגגה בשבוע שעבר ארבעים ושש שנים. יותר מדור. הכיבוש הזה הפך כבר לחלק מהטבע שלנו, ממי שאנחנו כעם, כמדינה, כלאום; מישות חיצונית הוא חילחל לאט פנימה, להוויה הישראלית, והוא משתלט עליה לאט, תופס חלקה אחר חלקה ממה שהיתה פעם הציונות, היהדות, משחית ומרעיל, עד שלא ישאר דבר מלבדו.
לכבוד יום ההולדת שלו, של המפלץ שיצרנו לפני כמעט יובל, אני רוצה להקדיש לו עיבוד של חלקים מאחת הקלאסיקות הספרותיות של האלף האחרון: התופת, מתוך הקומדיה האלוהית של דנטה אליגיירי, בהבדל אחד: לכיבוש שלנו אין מעגל תשיעי שם לוציפר לועס את הבוגדים ולאחריו הפרוגטוריום, אצלנו עוד לא רואים את התחתית.
הציטוטים מעובדים בחלקם ולקוחים מתוך תרגומים שונים של עמנואל אולסבנגר, זאב ז'בוטינסקי, ואריה סתיו, הטעויות כולן שלי.

וַיְהִי בְּמַחֲצִית נְתִיב חַיֵּינוּ
וָאֶמָּצֵא אוֹבֵד בְּיַעַר חֹשֶׁךְ,
כִּי מִן הַאֹרַח הַיָּשָׁר הֻטֵּיתִי.
הוֹי מַה־קָּשֶׁה לוֹמַר, אֵיכָה הָיָה הוּא
זֶה־יָּעָר עַז, פִּרְאִי וְעַב הַסֹּבֶךְ:
מִדֵּי זָכְרִי בּוֹ, יִתְחַדֵּשׁ הַפַּחַד.

מעגל ראשון
כֹּה נִשׁפְּטוּ לִרקוֹב
הַנְּבָלִים, זוּ שָׁם, בֵּין דָּרֵי אֶרֶץ,
לֹא פָעֲלוּ כָל-רָע וְגַם כָּל-טוֹב

כאן עומדים החפים מפשע. הם יודעים, ושותקים. הם יודעים, ולא מתקוממים. הם יודעים על הרוע, על ההשפלה היום יומית, הם יודעים על הפגיעה בחפים מפשע, על האפרטהייד, על הילדים המתים, על הגזל, על המאסרים ללא משפט, על אמהות המופרדות מילדיהן, על עינויים, על צמא, על גירוש ועקירה, על העוול המתמשך בשטחים שכבשה ישראל, ובוחרים להחריש. לא עושים רע, בדרך כלל, אבל גם טוב לא עושים. אזרחים טובים הם אזרחים שותקים.

מעגל שני
וְנוֹדַע-לִי, כִּי זֶהוּ בוֹר הַחֶבֶל
שֶׁל נִכְנָעִים לְתַּאֲווֹת חֶמדָּה,
מְשַׁעבְּדֵי רַעיוֹן לְיִּצרֵי-הֶבֶל.

פיתוי. פיתוי להיות אדון לאחרים, פיתוי לשים עצמך מעל האחר בגלל שהוא בן לגזע אחר, נחות ממך, כביכול. הפיתוי לקרקע זולה, שאמנם נגזלה מעם אחר, אבל עולה פחות, אז למה לא, בעצם? הפיתוי לחיות על חשבונו של האחר כי לך יש צבא ולו - אין. הפיתוי לעקוף טור מכוניות ארוך במחסום כי המחסום הוא בשביל אחרים, ערבים. להכנע לפיתוי כי זה נוח, וקל, וזול, ונעים.

מעגל שלישי ורביעי
זמן רב יחזיקו מעמד
שולטים ומדכאים את האויב מאמש
המתייסר קשות, נכלם ומתייפח
החמדנות מזה ופזרנות מזה
את מנעמי החלד לעד גזלו מהם
כי הזהב כולו אשר היה מאז
מתחת לירח, אין בו להרגיע
ולו נשמה אחת מן המתים האלה
כך יש אומה מושלת, והשניה נכנעת
ומצייתות השתיים לדין הכרעותיה
של פורטונה, כמו הנחש, נחבאת בעלי העשב

תאוות בצע, חמדנות, גרגרנות, אבדן הצלם לטובת השקל. עוד מכרז תפור, עוד מימון ממשלתי, עוד מענק. תקציבים מכל משרדי הממשלה, אפילו המשרד לפיתוח הנגב והגליל מעביר מליונים לגדה המערבית. מועצת מטה בנימין מקבלת מהממשלה יותר ממה שמקבלות שדרות, ירוחם ואופקים גם יחד, תושב יהודי שגר בהתנחלות מקבל 70% יותר מתושב בכל מקום אחר בישראל, ו40% יותר מתושב של עיירת פיתוח. מתנחלים מקבלים הרבה יותר על חשבון אלה בישראל שבאמת אין להם. פיצוי על השחיתות המוסרית, עוד ממתק תמורת הנשמה, עוד מזון לקרברוס.

מעגל חמישי
אכן רבים מבני תבל זו המדמים
כי הם מלכי הארץ, כמו חזירים ברפש
זכרם לדראון, שוכנים בבור השחת
כמו קרפדות אשר נחש החרידן
המזנקות מיד אל תחת פני המים
מסתופפות עמוק עד יעבור הזעם
אתם, הה, בני עוולה, גורשו מגן העדן
מדוע זה שוכן עוד בלבכם הרהב?

אדוני הארץ, מלכיה בשם עצמם. כאן ישבו הפקידים במדים ואלה הלבושים אזרחי, ממשלת הצללים. אלה שהחליטו לסתום בור מים המשקה עשרות משפחות ולהעביר צינור אטום להתנחלויות המוריקות במעלה הגבעה. אלה שחתמו על צו המורה להרוס את הצריפים הרעועים, כבשת הרש של תושבי חאן אל אחמר. אלה ששלחו את הדחפורים לסוסיא, לוולאג'ה, לעין ג'זאל, לעין אל עילווה, לאל חדידה, לואדי אבו הינדי, לענאתה, ולעוד ועוד ועוד ישובים. אלה שמתכננים לעקור אלפים מאדמתם בשם טוהר הגזע והאדמה, יושבים בחדריהם, שולחים מכתבים איש לרעהו, מסכמים בינם לבין עצמם את העוולות לפרטי פרטים, סטרילים, ספטים, לא מלכלכים את ידיהם בזוהמת ההרס, רק חותמים על צווים, והוראות, ותכניות. אלה הספונים במשרדים ממוזגים, במחי קולמוס מונעים מאם את ילדיה ומאב את משפחתו. אלה הפחדנים הרואים במסמכיהם דפים בלבד, דו מימדיים, מסרבים לראות מעבר להם, את החיים הנמצאים בתוכם. אלה הגאוותנים החשים שלהם ניתנה המלוכה לשלוט בעם אחר, לרדת לחייו ולמנוע ממנו את הזכות למשול בעצמו.

מעגל שישי
הללו כאן, השיב לי, כופרים הם בעיקר
וכן חסידיהם מכל עדה וכת
רובצים הם כאן יחד, כופר לצד רעהו
מהם עולים בלהב, מהם באש פוחתת

כופרים. כופרים במוסר, כופרים באמת הבסיסית של אל יעשה אדם לחברו האדם. נוהים אחרי מנהיגיהם המעוותים, מסלפים את מצוותיהם כדי להצדיק את מעשי נבלתם, מצטטים פסוקים, מתפלפלים על התפל, מצדיקים רצח תינוקות, אונס נערות, גזל אדמות, השפלת זקנים וטף, והכל בשם השקר הישן, שהכל נעשה בדברו.

מעגל שביעי
בגופו של הזולת עד לא רחם אפשר
לפגוע עד זוב דם, את רכושו לשרוף
להמיט עליו חורבן או לרצחהו נפש
הללו עריצים הם
מי שנתנו ידם לגזל ולהרג
כאן הם מקוננים על מעשי הרשע

איימן היה בן 11 כאשר קבוצה של מתנחלים ממשכיות תפסו אותו ליד המעיין. הם הכו אותו וכרכו כבל עבה סביב צוואר הסוס שלו. כשהסוס לא מת מהר מספיק לטעמם, הם הסירו את הכבל ורוצצו את ראשו באבן. הסוס של איימן מת. גם אחותו של איימן הוכתה, וגם אימו. ההתקפות של המתנחלים בקוצרא, בלובן א-שרקיה, בסוסיא, בפרעתא, ביאסוף, וכמעט בכל נקודה אחרת בגדה המערבית היא עניין יום יומי. עשבים שוטים, אומרים לנו, אבל העשבים האלה שוברים, מכים, ופוצעים בני אדם. עשב כזה הוא צבי סטרוק. בן של חברה בכנסת ישראל. הוא חטף רועה בן 15. תקף אותו במכות נשק, קרע את בגדיו, העמיס אותו על הטרקטורון שלו תוך הכאה בלתי פוסקת של הנער, שפך עליו בנזין, והשאיר אותו ערום בשדה.  אלה הבנים שלי, אלה הבנים.

מעגל שמיני
הנה בין גנבים בניך, חמישה
מצאתי ואודה, כלימה רבה כסתני
כי לא מהם תזכי לתהילה
עתה אל התרמית, לב האדם אוכלת
והיא מנהג שגור בין איש כלפי רעהו
שוכני החוג הזה דומה כורתים את קשר
האהבה אל האדם, אותו חישל הטבע

בתחבולות תעשה לך מלחמה. בתחבולות תגזול, תגנוב, תספין, סובב בכחש, הכל תאמר רק לא אמת. הנהגה שמנו לנו, משכוכיות עוורות. זה לא כיבוש, אומרים. הם כלל לא עם, אומרים. אסונם מומצא, שקרים, ספחת. אדמה יפקיעו לצרכי בטחון ולפתע - גרים שם יהודים. מסמכים מזויפים יגישו לבית הדין כדי לגזול עוד אדמה, עוד בית. הכל מותר במלחמה, אבל השקר השתלט, ואמת לא נותרה עוד, קליפות אדם של רמאים, תוכם מזמן אבד.

הבטחה
ואם לנוס תוכל ממחוזות צלמוות
ואת כוכבי מרום תשוב לראות, שפתיך
מלחשות בעונג, "הייתי שם, ושבתי,
ספר לאנשים על סבלותינו, אנא"

אז הנה, מספר אני. ואין בזה דבר. כותב מילים, ועוד מילים שאיש אינו קורא. הייתי שם, פקיד עלוב במנגנון הרקוב של הכיבוש, ראיתי שוחד, בכי, שכול. ראיתי עוולות, עשיתי עוולות, ואני מספר. ארבע וחצי שנים אני כותב את הבלוג הזה, בעיקר בשבילי, ומדי פעם בשביל אחרים. הרבה טוב זה לא עושה, אבל מספר. כי הבטחתי. כי יש עוד מקום במעגל הראשון של אלה שיודעים ושותקים. ואולי, רק אולי, אם מספיק אנשים יספרו, הלחישות שלנו תהפכנה לצעקות, כאלה שמהן כבר לא יוכל העולם שממעל להתעלם.

מורי ואנכי בשביל נסתר מעין
עשינו את דרכנו אל אור היום בחלד
ללא הפסק טיפסנו, ללא מנוחה בדרך

הוא לפני, אני מאחוריו, והנה
מבעד לפתח צר, ראיתי את היופי
נישא במרום שמיים, מן המקום ההוא

להתבונן יצאנו שוב בכוכבי רקיע



4 תגובות:

אנונימי אמר/ה...

פאק. נשבר לי הזין מהמקום הזה

אנונימי אמר/ה...

נפגש על החוף כשיגיע הסוף

אנונימי אמר/ה...

לאט לאט, אבן אחר אבן, פוסט אחר פוסט, כמו בשנות השמונים בדרום אפריקה, כמו בשנות השישים בארה"ב...

הגר אמר/ה...

גרמת לי לבכות. ולא, אני לא עוזבת. מישהו צריך לקרוא אותך ולקוות לטוב