1 ביוני 2013

הפרדה

ארבעה וחצי מטרים רבועים. זה השטח המוקצה לאסיר הנמצא בהפרדה וגם זה לא תמיד נאכף. ארבעה וחצי מטרים רבועים, שבתוכם נכלל שטח המיטה, שטח הכיור, השירותים, ובמקרים רבים גם המקלחת. ארבעה וחצי מטרים רבועים שהם כל עולמו של אדם במשך יום, לילה, שבוע, חודש, שנה, שנתיים, ובשביל אסירים אחדים - עשרים שנה ויותר.

בתאי ההפרדה באגף 9 בבית הכלא הדרים למשל אין חלונות הפונים החוצה, מקקים מסתובבים בתאים, ובחלק מהתאים, המקלחת, שהיא עצמה חור בקיר, נמצאת ישירות מעל השירותים. לעתים הכיור מוצף וסתום, ונרשמו מקרים בהם רצפת התא היתה מלאה בטינופת ומרובבת בכתמי דם. כשהגיעו עורכי דין מטעם הסניגוריה הציבורית לביקור בבית הכלא איילון, הם לא היו מסוגלים לשאת את הנוכחות בתאים הטחובים, המצחינים, במשך יותר מחמש דקות - ונאלצו להימלט משם. בביקור אחר, שערכו בבית הכלא שיטה, הם דיברו עם אדם הכלוא בתא כה קטן עד שכתפו האחת נגעה במיטה והאחרת בקיר התא. בבית הכלא השרון שכב אדם אזוק למיטתו בידיו וברגליו במשך חמישה חודשים. הוא שכב בחושך, בתא מצחין ומטונף, בלי טלוויזיה או ספרים, לבד עם מחשבותיו. משוגע. כאשר ביקשו הסוהרים לפתוח את אזיקיו, לא הצליחו, בגלל החלודה שאכלה את המנעולים. חמישה חודשים. בבית הכלא הדרים שכב אדם אחר בתא הפרדה זעיר ומטונף בעודו אזוק בידיים וברגליים. חודשים.

הבדידות, "תחושת הקבר", כפי שהגדירה את זה אסירה אחת, תועדה במחקרים רבים כמובילה לתגובות פסיכוטיות עמוקות, לסימפטומים שמתבטאים במערכת העיכול, במערכת כלי הדם והלב, במערכת המין והשתן. היא יכולה לגרום לרעד, למיגרנות, לכאבי ראש, להפרעות בשינה, לעייפות רבה, לדפיקות לב מואצות, להזעת יתר ולקוצר נשימה. אסירים סובלים מהזיות ראייה ושמיעה, מחוסר התמצאות בזמן ובמרחב, מהזיות פראנואידיות, ועוד שלל הפרעות נפשיות ופיזיות אחרות. להשתגע. הקשר המועט שניתן לאסירים הוא עם עובד סוציאלי ולפעמים עם פסיכיאטר, וגם הוא מתבצע דרך צוהר בדלת התא ולא פנים מול פנים. אסירים ביטחוניים לא זוכים גם לזה. הקשר הטלפוני של האסירים היושבים בתאי ההפרדה עם העולם החיצון גם הוא מוגבל מאוד יחסית לאסירים אחרים, ונשלט על פי גחמותיהם של מנהלי אגפי ההפרדה. אסירים ביטחוניים פלסטינים לא זוכים לקשר כזה כלל: תועדו מקרים בהם חלפו ימים רבים עד שאסירים שבן משפחתם מקרבה ראשונה נפטר שמעו על כך, למרות פניות דחופות מצד נציגי המשפחות וארגוני זכויות האדם.
מי שאמון על בריאותם הנפשית של הכלואים בהפרדה הוא ד"ר משה בירגר, מנהל החטיבה לפסיכיאטריה משפטית במשרד הבריאות, וגם הוא מבין שהכליאה בבידוד גורמת נזק נורא לאסירים. כדי לקצר הליכים, הוא כותב: "מבחינה פסיכיאטרית, אין חולק על כך שלבידוד ממושך עלולות להיות השפעות והשלכות על המצב הנפשי, לכן כל אסיר שנבדק יש לראות כאילו הפסיכיאטר סבור שההפרדה עלולה להזיק למצבו". זאת אומרת: ברור לכולם שמדובר בעינוי בעל השלכות חמורות על בריאותו הנפשית של הקורבן, לכן אין צורך לקבל חוות דעת מרופא, ויש להניח שהרופא טוען נגד. אם עד היום חשבתי שהמשפט הבין-לאומי הוא מכבסת זכויות האדם האיומה ביותר, הרי זה רק בגלל שלא הכרתי מספיק את תחום הפסיכיאטריה המשפטית.

לאסירים מותר לצאת לטייל לבד בחצר במשך שעה ביום. לפעמים גם את זה לוקחים מהם, ולעתים הם נאלצים לצאת לחצר המבוצרת כשהם אזוקים בידיהם וברגליהם. אסיר אחד סיפר שלעתים הוא מוותר על הטיול בגלל הכאבים שגורמים לו האזיקים, ולאסיר אחר נקבעה שעת הטיול לזמן שלפני זריחת השמש כך שהוא לא ראה אותה במשך חודשים. אסירים אחרים נאלצים לוותר על הטיול בחצר מפני שנקבע לאמצע הצהריים, כאשר השהייה בשמש קשה מנשוא, והסוהרים נועלים אותם בחצר המגודרת בלי אפשרות לחזור לתאיהם לפני תום השעה.

ואם חשבתם שקטינים, נערים בין הגילאים 14 ל-18, יטופלו אחרת בכל הנוגע לכליאה בהפרדה, טעיתם: ביוני 2012 שהו בהפרדה 12 נערים בני 14-18, שניים מהם לתקופה של יותר מחצי שנה. מעל שישה חודשים מהתקופה המעצבת את הנפש הצעירה. מחקרים רבים הראו שצעירים הנחשפים לצורת הענישה הזו מצולקים לכל החיים ושיעור ההתאבדויות וההפרעות הנפשיות בקרבם גדול משמעותית מבשאר האוכלוסיה. הוועדה למניעת עינויים של האו"ם מ-2007 כינתה כליאה בהפרדה של בני נוער "יחס אכזרי ובלתי אנושי". עינויים, לא פחות. נכון לשבוע זה, מספר הקטינים הכלואים בהפרדה במדינת ישראל הוא תשעה.

החוק מבדיל בין "צינוק", שהשהות בו מוגבלת לתקופה של עד 14 ימים ומטרתו היא ענישה של האסיר, לבין "הפרדה" שההחלטה עליה נתונה בידי קציני השב"ס לתקופה של עד חצי שנה שלאחריה הם נדרשים לקבל אישור של בית המשפט. לפי החוק בישראל, כליאת אדם בתא הפרדה באופן רשמי יכולה לנבוע מאחת מחמש הסיבות הבאות בלבד:
1. חשש לפגיעה בביטחון המדינה.
2. חשש לפגיעה בביטחון בית הסוהר.
3. שמירה על שלומו ובריאותו של האסיר או של אסירים אחרים.
4. מניעת פגיעה ממשית במשמעת או באורח החיים בבית הסוהר.
5. מניעת עבירת אלימות.
ועילה שישית הנוגעת לקטינים בלבד: טובתו של הקטין.
שימו לב: ענישה אינה אחת מהעילות. עם זאת, בפועל, ישנן עדויות שאסירים הוכנסו להפרדה בגלל ש"השמיעו רעש שלא לצורך" ומסיבות זניחות רבות אחרות. שיקול הדעת שמאפשר להעניש כל כלוא ולשלוח אותו לבידוד לתקופה של עד שישה חודשים נמצא כמעט לחלוטין בידי קציני השב"ס, ולפי כמות האסירים הנענשים בצורה הזו, הם לא מהססים להשתמש בה. אבל זה לא נגמר שם. כדי להחזיק אסיר בהפרדה לתקופה העולה על חצי שנה, יש להביאו בפני שופט ולשכנע אותו שאחת העילות המצדיקות את המשך עינויו עדיין תקפה. ברוב המקרים, כך מתואר, מגישים קציני השב"ס לשופט מעטפה לבנה ובה "חומר מודיעיני", והוא בדרך כלל משמש חותמת גומי ומאשר את הבקשה. עד כמה חותמת גומי? על פי נתוני הסניגוריה הציבורית, הסיכוי שאסיר שאינו מיוצג על ידי עורך דין יוצא מההפרדה בדיון כזה הוא אפס. אף פעם. כאשר מצטייד האסיר בעורך דין שהוא מממן מכיסו, הסיכוי שלו לצאת מהתא בו הוא כלוא נוסק ל-12%. עורכי דין רבים המייצגים אסירים הנמצאים בהפרדה טוענים שאין להם כל דרך לתקוף את בסיס הראיות הדורש להשאיר את לקוחותיהם בתנאים הקשים בהם הם שרויים, פשוט כי לא מראים להם אותו. ממש כמו בתיאטרון החוק בגדה המערבית, שם אחוזי ההרשעה קרובים מאוד למאה, על בסיס חומרים חסויים. והנורמות הצבאיות הבזויות האלה מפעפעות גם לדין האזרחי בלב מדינת ישראל.

אבל גם אם נקבל את טענת המדינה כי כליאה בהפרדה היא הכרח לשמירה על ביטחון הכלא או המדינה, זה עדיין לא מסביר את היחס לו זוכים האסירים שם: מה בין שמירה על הביטחון לבין אישור להכנסת סרטים, ספרים, להחלפת נעליים או מזרן? הכוח שניתן בידי השב"ס וארגוני ביטחון אחרים מנוצל לצורך "סגירת חשבונות" עם אסירים שהשירות אינו חפץ ביקרם, והכוח הזה ניתן להם ללא כל פיקוח משמעותי מצד המדינה. קחו לדוגמה את העבריין אסי אבוטבול, מי שהורשע כראש ארגון פשע נתנייתי ונגזרו עליו 18 שנות מאסר. במשך שש שנים ושלושה חודשים הוא נמצא בתא קטן לבד לגמרי, והשב"ס עושה כל מה שהוא יכול כדי למרר את חייו. עתירות רבות הוגשו בשמו כדי להחליף את המזרון הדק עליו הוא ישן, ועתירות אחרות כדי להכניס עוד כמה סרטים פרט לשניים שהוכנסו לתאו כבר לפני שנים. בשלוש השנים הראשונות למאסרו נאסר על אשתו לבקר אותו, ובשלוש השנים שלאחר מכן הביקורים שלה נעשים מאחורי זכוכית בלבד. אסור לה לגעת בו. רק בחודשים האחרונים הרשו לו הסוהרים לגעת בילדיו, ועל התייחדות אין על מה לדבר. אפילו בקשות לטיפולי הפריה עם אשתו קארין שבות ונדחות.
אם נאמין לבית המשפט, אין ספק שמר אבוטבול ראוי לקבל עונש, והוא אכן נענש: חירותו נשללה ממנו במשך שש השנים האחרונות והוא ימשיך לשלם על מעשיו גם בשתים עשרה השנים הבאות. אבל איפה בספר החוקים כתוב שיש גם לענות אותו? במה קשורה הכנסת מזרון לתאו לעילות המותרות להפרדה? איזה חוק יכול לשלול ממנו את הזכות להחזיק את ידה של אשתו? לחבק את ילדיו? איזה חוק יכול להצדיק החזקה של אדם לבדו במשך שנים רבות כל כך, כשבכל דיון על הארכת העינוי הזה מוגש "חומר חסוי" לשופט, שממהר לאשר את בקשת המדינה? הפתרון של המדינה למצוקה הנפשית העצומה שגורם הבידוד הוא לא להוציא אותו משם, אלא להגדיל את המינון של התרופות הפסיכיאטריות שהוא נוטל. ושוב ושוב ושוב. זה לא חוק, זה לא צדק, זו נקמה קטנונית של ארגון עם הרבה יותר מדי כוח ומעט מדי פיקוח, ויש לשים לזה סוף. הכליאה בהפרדה היא כלי שניתן בידי השב"ס כמוצא אחרון, וחייבים לשנות את המצב הנוכחי, שבו ההפרדה נהפכה בידי השב״ס לכלי עינויים שמוציא מן הכלא אנשים פגומים הרבה יותר מכפי שהיו כשנכנסו אליו.

ב-1955 קבע האו"ם סטנדרטים מינימליים לטיפול באסירים. בין הסעיפים הבסיסיים במסמך אפשר למצוא שטח מחיה מספיק, תנאים סניטרים בסיסיים, אוורור טוב ואור יום. ישראל נכשלת בכל אחד מהסעיפים האלה, ואם נבחן את מלותיו של יושב הראש לשעבר של ועדת הפנים של הכנסת, חבר הכנסת אמנון כהן, שלדבריו  "מוסריותה של חברה נמדדת גם ביחסה לאסיריה", עלינו לעשות חשבון נפש עמוק לגבי המוסריות שאנחנו כל כך אוהבים לייחס לעצמנו. יש לנו חור שחור בחצר האחורית, במקום בו אנחנו לא אוהבים להביט. הפעם לא מדובר ב"אזרחי אויב" שאת זכויותיהם אנחנו אוהבים לטאטא מתחת לשטיח הביטחון. אלה אזרחים ישראליים, "משלנו", שחיים בלימבו בין מדינת החוק לבין שלטון טוטליטרי שרירותי של ארגון ממשלתי, שממנו הם לא יכולים להימלט.

כמובן שלא הכל שחור ולבן. שירות בתי הסוהר עושה עבודה כפוית טובה ומפוקפקת בבסיסה: תפקידו לטפל באלה שהורחקו מהחברה והוחלט לשלול את חירותם. בדרך כלל מדובר באנשים לא קלים, כאלה שלא משחקים לפי החוקים, ולעתים יש צורך אמיתי להרחיק אדם מחברת אסירים אחרים. יש לא מעט סיפורים על אסירים שיצאו מהפרדה ומיד דקרו, חתכו, היכו ואנסו אסירים אחרים או אנשי סגל. יש מקרים שבהם קטינים אנסו והיכו את שותפיהם לתא ונדרש להרחיק אותם מחברת קטינים אחרים כדי לשמור על ביטחונם של האחרונים. לאלה חייב להימצא פתרון, ויש כמה אלטרנטיבות שמיושמות בהצלחה במדינות רבות בעולם. גם בארץ התחילו ליישם חלק מהן ב"אגף שמור" בו עדיין נשמרת ההפרדה הפיזית בין האסירים במשך חלק משעות היום, אך ישנה אינטראקציה בין האסירים והם אינם לבדם לחלוטין בתא קטנטן במשך 23 שעות ביממה. מדינות רבות מציבות סטנדרטים אחרים גם כשהדבר מגיע להפרדה, והן דורשות דיון מלא לבדיקה של הצורך האמיתי בהפרדה כל עשרה ימים לכל היותר. אין ספק שלא מדובר במנגנון פשוט, אבל אפשר ומוכרחים לעשות אותו טוב יותר.

השבוע צפיתי שלוש פעמים בדיון שערכה ועדת הפנים של הכנסת בשאלת הכליאה בהפרדה. מירי רגב, יו"ר הוועדה, מנהלת בחן הבהמי השמור רק לה מסע צלב נגד שירות בתי הסוהר. היא משתוללת, מתלהמת, צורחת על שלושת תתי הגונדרים היושבים מולה, וכמובן לא מתאפקת ומוסיפה הערות מטומטמות דוגמת "ביטחוני זה VIP, אתה ביטחוני טרוריסטי אתה מקבל פרס", בעודה מתבטאת בבורות תהומית ובלי שמץ של מודעות עצמית בעניין תנאי הכליאה של אסירים פלסטינים. אבל נראה שהנושא הזה חשוב לה, ונראה שהיא באמת תנסה לפעול, יחד עם חבר הוועדה ישראל חסון, להגברת הפיקוח בתחום הזה, ועל כך יש לחזק את ידיה. עם זאת, רגב משוחדת מראש נגד האסירים הביטחוניים הפלסטינים, וכפי שאפשר היה להבין מהתבטאויותיה, היא עלולה לנצל את מעמדה כדי להרע עוד את תנאים הקשים ממילא של האסירים הפלסטינים כדי לא להיראות "רכה" לציבור בוחריה, ואת זה אסור לנו להרשות לה לעשות. ישיבה של ועדת הפנים של הכנסת בראשותה בעניין האסירים הביטחוניים נקבעה לעוד שבועיים, ואני מבטיח לעקוב ולדווח.
בתקופה הקרובה עתידים להתפרסם כמה פרסומים בנושא - של ארגון בצלם על תנאי הכליאה של אסירים פלסטינים, ושל המוקד לסיוע לעובדים זרים על תנאי הכליאה של פליטים ומבקשי מקלט. נוצרה הזדמנות נדירה להעלאת המודעות לעניין המחריד הזה, ואולי גם לשינוי אמיתי במצב האיום השורר מאחורי הגדרות והקירות של בתי הכלא בישראל. אסור לנו להתעלם ממה שקורה שם כי זה עוד פשע שנעשה בשמנו. יש לדרוש שינוי חקיקה דחוף שיסיים את הפתרון הקל מדי של השב"ס להיפטרות מאסירים, ולדאוג לפיקוח אמיתי על השימוש בנשק הכבד הזה של בידוד אדם מחברת בני אדם אחרים, כך שיינקט רק במקרים קיצוניים ולתקופה מוגבלת מאוד.



14 תגובות:

אנונימי אמר/ה...

גם באמריקה- השיטות שהממשלה מפעילים מחוץ למדינה כנגד אזרחים של מדינות אחרות וגם אזרחים אמריקאיים התחילו והממשל התחיל להשתמש בהן כנגד אמריקאים באדמת אמריקה.

http://www.monbiot.com/2013/06/03/innocent-until-proved-dead/

אנונימי אמר/ה...

לשמוע שטייקון פשע כלוא בתנאים של חולדה...
אותי זה משמח.

פושעים הם חלאת המין האנושי. הם מסתובבים בתחושה שמותר להם לקחת את חייהם ורכושם של בני אדם שבסך הכל חצו את דרכם. והם זוכים לכבוד וליקר מהפלגים הימניים בחברה - בסופו של דבר הם כולה פטריוטים טובים שאוהבים את המדינה ומחוברים לערכים היהודיים ורק גנבו ורצחו קצת, זה לא שהם שמאלנים או משהו...

אז זו נקודה משמחת ומעודדת לשמוע שגנבים, רוצחים, סחטנים וסתם ערסים מסריחים נרקבים בכלא עד טירוף דעת. אני מקווה לקרוא עוד ידיעות כאלה - על עבריין שמת ממחלות שנדבק בהן מהחולדות אחיותיו, על עבריין שנשך את הורידים, על גנב רקוב שצולם לעיתוני רכילות בכתבה מחמיאה עם הוילה, הרכב המהודר והזונה המסולקנת שחולקת איתו את מיטתה ושעכשיו עומד להתפגר ולאבד את שפיות דעתו.

כן ירבו.

אנונימי אמר/ה...

בקיצור, לשיטתך, כלא צריך להיות מיועד אך ורק לענישה, ולא לשיקום.

סוהר בהדרים אמר/ה...

האסיר שהיה אזוק למיטה שחט את שלושת ילדיו הקטנים בזמן שישנו. אין שום סיבה לרחם עליו. והסיבה שהוא היה אזוק היא כי הוא טען שהוא מתכוון להתאבד או לרצוח אחרים. הפסיכיאטר המחוזי מעריך שהוא אמר את זהכדי לשפר את הסיכויים שלו לצאת לא שפוי במשפט

אנונימי אמר/ה...

לא נורא. שהאנטי ציונים יאכלו אותה קשה. כאן זה לא בית הבראה, וכלא צריך גם לשבור בוגדים.

אנונימי אמר/ה...

אין מה לעשות. בוגדים חייבים לשלם. זה לא צריך להיות בית הבראה, אלא איזשהו גהנום קטן. שהאנטי ציונים יתרגלו לזה.

עדו אמר/ה...

חשבתי שהפוסט מדכא ואז קראתי את התגובות פה.
מגיבים פשיסטיים יקרים. כמו בהרבה מקרים גם כאן אני בעד הסרת מסווה הצביעות. אם המטרה היא עינויים אז שיהיו עינויים.
תחשבו כיצד תראה המדינה אם לכל סוהר תהיה הסמכות להצליף בשוט באסיר כרצונו, לכבות עליו סיגריה או סתם לבעוט בו. משום מה אסור על.פי חוק ומה שאתם קוראים פה הוא הדרך של המנגנון לעקוף את החוק כך שלמעשה יש כאן הפרת חוק בוטה. אבל אני לא משלה את עצמי שתבינו את זה.

אנונימי אמר/ה...

תודה על כתבה אמיתית ומוסרית.

אנונימי אמר/ה...

אבקש לציין מחלקת האלוהים הקטנה שלי שלפחות בכל הנוגע לאסירות נשים, למדינת ישראל ממש אין במה להתבייש. זה לא אומר שמדיניות השיקום והטיפול לא צריכה חריש עמוק, או שנווה תרצה הוא לא עדות חיה לקריסת מערך בריאות הנפש, אבל לפחות מבחינת התנאים הפיזיים והקיום השוטף אנחנו שיא הקדמה והנאורות. בנ"ת יושבות כמה אסירות שהיו מעורבות במקרים מחרידים ומתוקשרים לא פחות ממשלחי מתאבדים או זה שרצח את ילדיו במיטותיהם; חלק מהן היו אסירות הפרדה לצורך שמירה על בטחונן (אסירות שילדיהן נלקחו לאומנה לא מיטיבות להתמודד עם אסירות שרצחו את ילדיהן שלהן) וכולן שולבו באוכלוסיה הכללית אחרי זמן מה. לאף אחת מהן אין מילה רעה על היחס שהן זוכות לו מהסגל או על התנאים הפיזיים שלהן.

הנ"ל לא נכתב בצחוק. הח"מ אינה עובדת שב"ס

איתן לרנר אמר/ה...

תודה על הפוסט המטלטל. אנונימי 5 , את או אתה פחדנים וכנראה יש לך סיבה להסתתר מאחורי אנונימיות . בהמיות כמו שלך קשה לפגוש

אנונימי אמר/ה...

מה דעתך על הכתבה הזו? http://www.mako.co.il/news-military/security/Article-5882b31b257de31004.htm?utm_source=fxp&utm_medium=referral&utm_campaign=fxp

אנונימי אמר/ה...

תכל'ס, האסירים היהודים הם דווקא פטריוטים ציונים בדרך כלל. הם אפילו אוהבים את אותם רבנים כמו השמרנים.

אז שהרב חולדה יאכל להם את הפרצוף בזמן שהם אזוקים בתא.

אנונימי אמר/ה...

כלא צריך להיות מקום שבו מחזיקים עכברושי-אדם כדי למנוע מהם להזיק לחפים מפשע.

שיקום? הקורבנות יותר חשובים. אנשים חפים מפשע הם אלו שצריך להגן עליהם - אפשר לחשוב שאיזה ערס שוקם מתישהו בכלא - עדיף שירקב שם.

אנונימי אמר/ה...

פאשיסט הוא מי שרוצה לתת הנחות לפושעים פליליים כי הם לא פשעו אידאולוגית.

לסוהרים לא צריכה להיות סמכות לעינויים, אבל הכלא צריך להיות מתקן שמדרדר את מצבם הגופני והנפשי של העבריינים עד שיהפכו לשבר כלי ולא יוכלו לפשוע, ולמנוע מהם להזיק לאנשים חפים מפשע כל עוד הם מאחורי הסורגים.

תחשבו פעם על זכויות האדם של הקורבנות - לא על זכויות החולדה של כוכבי הפשע יקירי השמרנים ואוהבי הרבנים.