21 ביוני 2013

ילדים

בשבוע שעבר התכנסה ועידת זכויות הילד של האו"ם לדון במצב זכויות הילד בשטחי ישראל ובשטחי הגדה המערבית המוחזקים על ידי ישראל. הדו"ח שהוציאה הוועדה נותן תמונת מצב עגומה למדי, וחשבתי שחשוב להביא אותה לידיעת הקורא הישראלי באופן נטול פילטרים ככל הניתן. כדי לא לשעמם אתכם למוות לא הבאתי כאן את כל 79 הסעיפים על תתי סעיפיהם, אלא בחרתי את אלה שנראו לי חשובים יותר, וכמו כן בחרתי לא להביא את אלה המתייחסים לרצועת עזה דווקא בגלל אי ההסכמה (גם שלי, אגב) לגבי מידת השליטה של ישראל בה. אתם, כמובן, מוזמנים לעיין במקור. איפה שלא התאפקתי והוספתי כמה מילים משל עצמי, עשיתי זאת בתוך סוגריים מרובעים. הקישורים בגוף הטקסט גם הם שלי.

***

הדו"ח נפתח בשבחים כלפי התקדמות החקיקה הישראלית למען זכויות הילד ומונה למשל את הארכת חופשת הלידה, העדפת השיקום על פני הענישה כאשר מדובר בקטינים, העדפת האינטגרציה של ילדים בעלי צרכים מיוחדים בבתי ספר רגילים, איסור המעצר של ילדים מתחת לגיל 14, ועוד. [כאן אני חייב להוסיף שמדובר בילדים ישראלים בלבד, פלסטינים נעצרים לפרקי זמן ארוכים כבר מגיל 12]
אבל השבחים לא נמשכים לאורך זמן. מיד אחרי כן מתרעם הדו"ח על חוסר שיתוף הפעולה הישראלי עם המסקנות הקודמות של הועידה מ2002, ובעיקר על העובדה שבניגוד להמלצות הארגון (כמו גם המלצות פנים-ישראליות של ועדת רוטלוי ואחרות) עדיין לא נוצרה מדיניות ישראלית רשמית לגבי זכויות הילד שעל פיה תיגזר תכנית פעולה להבטחתן.

מיהו קטין
למרות הפקודה הישראלית מספר 1676 מספטמבר 2011 המעלה את גיל הגדרת הקטינים הפלסטינים מ-16 ל-18, ממש כמו אלה חבריהם הישראלים, במקרים רבים לא נהנים הקטינים הפלסטינים מההגנה שמחייב גילם להעניק להם והם מטופלים כמו בגירים.

אפליה
בניגוד לאמנת זכויות הילד, טוען הדו"ח, מדינת ישראל לא מספקת הגנה בפני אפליה אסורה. הסובלים העיקריים מכך הם ילדים פלסטינים החיים תחת הכיבוש הישראלי בגדה המערבית, אבל הדו"ח מציין גם אפליה נגד ילדים בדואים, ילדי פליטים, ואפילו ילדים אתיופים. הילדים הפלסטינים נאלצים להשתמש במערכות תחבורה נפרדות, בתי ספר נפרדים, ואפילו במערכת צדק נפרדת.

טובת הילד
הדו"ח מחמיא לשתי פסיקות של בג"צ מ2006 ו-2008 המורות שבתי הדין הדתיים, הרבניים והשרעים, לא יוכלו לפסוק משמורת אוטומטית מבלי לבדוק קודם כל את טובת הילד. עם זאת, הוא מוסיף, יש עוד מה לעשות לגבי טובת הילד הפלסטיני וטובת ילדי הפליטים.

הזכות לחיים
ילדים משני הצדדים נפגעים בסכסוך הישראלי פלסטיני, קובע הדו"ח, אבל חלקם של הילדים הפלסטינים בפגיעה הזו גדול אלפי מונים.  הדו"ח מציין במיוחד את האלימות המתמשכת מצד המתנחלים הישראלים שהביאה למותם של ארבעה קטינים ולפציעתם של מאות אחרים. [שלושה מהם אפשר למצוא ברשימות של בצלם, הרביעי הוא כנראה מילאד עייאש שעדיין לא הוכח מי ירה והרג אותו בסילוואן]

רישום לידה
מאז שנת 2000 מונעת מדינת ישראל אזרחות מילדים הנולדים להורה אחד ישראלי ואחר פלסטיני. יחד עם שלילת אזרחות מתושבי מזרח ירושלים, מהווה פגיעה חמורה בזכויות הילדים לבריאות, חינוך, וחשוב מכך - האפשרות לחיות עם שני הוריהם. זאת ועוד, ילדים הנולדים למהגרים, שחלקם פליטים ומבקשי מקלט, לא מקבלים לעיתים קרובות תעודת לידה רשמית, אלא פתק כתוב בכתב יד ללא ציון שם האב. באם זה רוצה להרשם כהורה החוקי של הילד, הוא נדרש לשלם סכומים מופקעים (כך במקור) בעבור בדיקת DNA. ישנם מקרים ידועים בהם נדרשו המשפחות לחתום על מסמך "גירוש מרצון" על מנת לקבל תעודת לידה רשמית.

הזכות לזהות
החוק הישראלי מתיר להסתיר מהילד את העובדה שהוא מאומץ. בית המשפט לעניני משפחה בחיפה קבע ב2008 כי איסור על בדיקת אבהות הוא לטובת הילד מכיוון שהוא עלול להיות מוכרז כ"ממזר". אי לכך, ממליץ הדו"ח, יש "ליישר את חוקי הדת עם הנורמה כך שלא יכילו שפה מזלזלת כלפי ילדים שנולדו מחוץ לנישואין".

אלימות נגד ילדים
ילדים פלסטינים ממשיכים להעצר באמצע הלילה על ידי חיילים כשהם מכוסי עיניים ואזוקים מבלי שניתנת להם האפשרות להפרד ממשפחותיהם אשר רק לעיתים רחוקות יודעות לאן הם נלקחים. הם נתונים לאלימות מילולית ופיזית, השפלה, כבילה כואבת, נתונים לאיומים במוות, באלימות פיזית, בתקיפה מינית כלפיהם או כלפי משפחתם, שהם מוגבלים בגישה לשירותים, למזון או לשתיה. לעיתים הם מוחזקים בהפרדה במשך חודשים.
הדו"ח מזכיר שהחזקה של קטינים בהפרדה אינה חוקית, הוא קורא לפתיחה של חקירה בלתי תלויה על כל מקרה של עינויים או טיפול לקוי בילדים פלסטינים, וענישה של כל שרשרת הפיקוד שהיתה מעורבת בהוראה על הפשעים האלה.

פרקטיקות מזיקות
משפט קצר אחד ובו המלצה למדינת ישראל לחקור את ההשפעות קצרות וארוכות הטווח של ברית המילה

הזכות לסביבה משפחתית
כפי שהוזכר כבר קודם, מדיניות איחוד המשפחות הישראלית מונעת מאלפי ילדים פלסטינים את הזכות לחיות עם שני הוריהם. אפילו כאשר הורה אחד נפטר והילד נותר יתום בשטחי הגדה המערבית, מדינת ישראל מונעת ממנו את האפשרות להתאחד עם ההורה היחיד שנותר לו בישראל. אפליה על רקע גזעני, מכנים את זה שם.

רמת חיים
כאשר אחד מכל שלושה ילדים ישראלים נמצא מתחת לקו העוני, המצב לא טוב. המצב של הילדים הפלסטינים והבדואים גרוע פי כמה [למשל,85% מהילדים הפלסטינים במזרח ירושלים נמצאים מתחת לקו העוני] : מדיניות האפליה החמורה באישורי הבניה בגדה המערבית ובנגב מותירה אלפי משפחות חסרות בית או באיום מתמיד מפני הריסה וגרוש, והגבלות שמטילה ישראל על גישה למקורות מים והריסה שיטתית של בורות קיימים פוגעת פגיעה אנושה באלפי משפחות שנאלצות לעקור מישוביהם.
הדו"ח יוצא בהמלצות מרחיקות לכת: עצירה מיידית של כל פעולות ההריסה המתוכננות בגדה המערבית עד להקמת רשות תכנון העומדת בסטנדרטים בינלאומיים, והחזרה של האדמות שהופקעו מפלסטינים בגדה המערבית ומבדואים בנגב.

הזכות לחינוך
כמעט כל הילדים היהודים והערבים לומדים במערכות חינוך נפרדות, עם השקעה פר-תלמיד נמוכה יותר בבתי הספר הערבים [ב2010 היתה ההשקעה בתלמיד ערבי נמוכה ב32% מהשקעה בתלמיד יהודי]. ילדים בדואים סובלים מאפליה חמורה בתחום הזה עם העדר של בתי ספר ותשתית ראויה, וילדים אתיופים מושמים פעמים רבות במסגרות של חינוך מיוחד בלי סינון אמיתי של צרכיהם ויכולתם האינדיבידואלית.
בגדה המערבית, מציין הדו"ח, בוצעו 32 התקפות על ידי הצבא הישראלי או על ידי מתנחלים נגד בתי ספר פלסטינים מאז 2009 [עוד על כך בהמשך]. הטרדות חוזרות ונשנות מבוצעות על ידי מתנחלים וחיילים כלפי ילדים בדרכם לבית הספר או בחזרה ממנו, ורמת המבנים הכיתות ירודה לעיתים והלימוד מתבצע בצריפים או אוהלים.

מטרות החינוך
הדו"ח מוטרד מאוד ממיעוט החינוך לשלום מחד, ומהמיליטריזציה של מערכת החינוך הישראלית מאידך, הוא מציין גם הדרה של הסטוריה ומורשת פלסטינית מחומרי הלימוד בבתי הספר במזרח ירושלים. כדי לתקן, מציע הדו"ח, יש לקיים יוזמות משותפות שיקרבו בין ישראלים לפלסטינים על מנת לקדם את תהליך השלום. הוא גם מזכיר שעל הילדים הפלסטינים להתחנך על בסיס מורשתם הלאומית וכי יש להסיר את האיסור על שימוש בחומרי לימוד פלסטינים.

הגנות מיוחדות
פליטים
ילדי הפליטים והעובדים הזרים נדחקים לשוליים. מרבים מהם נמנעת גישה למעונות יום ולרשויות הסעד, והם נשארים לבד שעות ארוכות בזמן שהוריהם בעבודה. הדו"ח מביע דאגה גדולה לגבי "החוק למניעת הסתננות" המאפשר כליאת ילדים לתקופה של 3 שנים, אפילו אם היו קורבנות סחר בבני אדם, קורבנות עינויים, או ניצול. גורם נוסף לדאגה היא העובדה שמאז 2011 מספר המעצרים של ילדי עובדים זרים עולה בהתמדה, כמו גם העובדה שהמעצרים נערכים בלילות והעצורים נלקחים למתקן יהלום בנתב"ג שאינו מיועד לכליאת משפחות.

מגינים אנושיים
מאז ינואר 2010 ועד מרץ 2013 דווחו 14 מקרים בהם השתמשו חיילי צה"ל בילדים פלסטינים כבמגינים אנושיים שילכו לפניהם בכניסה למקומות מסוכנים או שיעמדו לפניהם כדי למנוע זריקת אבנים. כמעט בכל המקרים, מציין הדו"ח, איש מהחיילים לא נענש. אפילו החיילים שהורשעו באיום בנשק על ילד בן תשע כדי שיפתח תיקים למענם לא קיבלו מאסר בפועל.

בני נוער במערכת המשפט
כ-700 ילדים פלסטינים בממוצע נעצרים מדי שנה על ידי ישראל, רובם בין הגילאים 12 ל-17, אך לעיתים גם ילדים בני תשע. רובם מואשמים בזריקת אבנים, עבירה שתחת החוק הצבאי יכולה לגרור עונש של עד 20 שנות מאסר, וכיום נמצאים בבתי הכלא הישראלים 236 ילדים כאשר עשרות מהם בני 12-15. כאשר נעצר ילד פלסטיני הוא יכול להיות מוחזק ללא עורך דין למשך ארבעה ימים (שמונה ימים עד לפני אוגוסט 2012) ורק לעיתים רחוקות מספרים לו על זכויותיו לנוכחות הורה או עורך דין בזמן החקירה. במקרים רבים סובלים הילדים מעינויים והשפלה, ולבסוף נאלצים לחתום על כתב הודאה בעברית, שפה שאינם דוברים, על מנת להשתחרר. כמו כן, ילדים פלסטינים רבים (215 ילדים ב2009) מועברים מהשטח הכבוש בניגוד לאמנת ז'נווה הרביעית עליה חתומה גם ישראל, והם נכלאים בתנאים קשים שאינם מתאימים לכליאת קטינים.

על ישראל להגיב לדו"ח עד ה2 בנובמבר 2018.

***

כחודש לפני הדו"ח הזה פרסמה גם מועצת הבטחון של האו"ם דו"ח על ילדים באזורי קונפליקט, אביא כאן את הקטעים הרלוונטים הקשורים לישראל (סעיפים 108-120), וגם כאן ללא רצועת עזה. אציין שלא הצלחתי לברר את מקור הנתונים שמצטטת מועצת הבטחון או את נכונותם, אבל סביר להניח שמדובר בנתוני OCHA:

109. בתקופת הדיווח [על פי סעיף 1 בדו"ח מדובר בינואר עד דצמבר 2012] נהרגו בגדה המערבית ארבעה ילדים פלסטינים, שניים מירי חיילי צה"ל במהלך הפגנות, אחד מירי חיילת צה"ל במהלך עימות במחסום בחברון, ושניים מנפלי תחמושת. 552 ילדים פלסטינים נפצעו במהלך אותה תקופה, כולל 16 ילדות. אלימות מתנחלים אמנם לא גבתה חיים, אך 39 ילדים נפגעו בגללם, 18 בשל תקיפה ישירה, אם פנים מול פנים, על ידי אבנים, בקבוקי תבערה, או ירי בנשק חי, ו-21 נוספים בהתנגשויות עם חיילי צה"ל שהתערבו בהתנגשויות בין מתנחלים לפלסטינים.

114. בשנת 2012 המשיכה ישראל לעצור ילדים פלסטינים על עבירות בטחון כביכול, ולשפוט אותם בבתי משפט צבאיים לנוער [כאן המקום לציין כי בית משפט צבאי לנוער הוא המצאה ישראלית, וכי בית המשפט שהוקם ב2009 הוא היחיד והראשון בעולם]. על פי שירות בתי הסוהר הישראלי ב2012 הועברו 73 קטינים פלסטינים לבתי כלא בישראל בניגוד לאמנת ז'נווה הרביעית.

115. 115 מקרים של התעללות בקטינים פלסטינים עצורים על ידי כוחות הבטחון הישראלים תועדו ב2012. התלונות השכיחות הן על כיסוי עיניים וכפיתה כואבת במהלך המעצר והחקירה, חיפוש בעירום, התעללות מילולית, אלימות פיזית הכוללת מכות ובעיטות, ואיומים באלימות. 21 ילדים הוחזקו בהפרדה לתקופה של בין יום אחד לעשרים ימים.

118. 25 מקרים של התקפות על בתי ספר בוצעו על ידי חיילי צה"ל ומתנחלים בגדה המערבית. ב-11 מקרים נכנסו חיילי צה"ל על מנת לבצע חיפוש, להוריד דגל פלסטיני מגגות המבנה, או בשל סיבה לא ידועה, תוך כדי גרימת נזק לבית הספר. בארבעה מקרים אחרים ירו חיילי צה"ל תחמושת חיה או רימוני גז לתוך שטח בתי הספר. בארבעה מקרים נפרדים זרקו מתנחלים מיצהר אבנים לעבר בית הספר בעוריף, ובתקרית אחת אף הובילה זריקת אבנים כזו לירי גז לחצר בית הספר על ידי חיילי צה"ל ופציעה של שמונה ילדים פלסטינים. בשישה מקרים אחרים פרצו חיילי צה"ל לבית הספר לבנות בשכם על מנת לאבטח חגיגות דתיות של יהודים במקום.

120. במהלך תקופת הדיווח נפגעו שבעה בתי ספר ישראלים מפגיעת טילים שנורו משטח רצועת עזה, לא נפגעו ילדים במהלך התקיפות האלה.

***

"ואם סבל של ילד הוא מה שנדרש בכדי לקנות אמת, אני מצהיר מראש שאין שום אמת ששווה מחיר שכזה", איוון קרמזוב בשם פיודור דוסטוייבסקי



14 ביוני 2013

לתועה בדרכי החיים


הטקסט מטה מבוסס על מכתב שפרסמה ימימה טשרנוביץ בעיתון דבר ב18 במאי 1948 אחרי ששבוע קודם לכן נחטף בעלה על ידי אנשי לח"י במטרה לשחרר את ראשי הארגון שנעצרו בחיפה. הבאתי תצלום של המקור (לחצו להגדלה), אבל בתמלול בחרתי לערוך החוצה חלקים מסויימים, בעיקר לקראת הסוף, כך שהמילים החזקות כל כך של טשרנוביץ הזועקות נגד מלחמת אחים יהודית, יקבלו מימד אוניברסלי יותר, כזה היוצא נגד מלחמה באשר היא. 
פורסם בעיתון דבר, 18 במאי 1948, לחצו להגדלה

אותה שעה לא יכולתי לומר לך את אשר על לבי. אותה שעת בוקר מוקדמת, עת פרצת לדירה עם חבריך וכיוונת את הסטנים מול משפחת האדם אשר הוטל עליכם לחטוף, אז ודאי לא היית שומעת את אשר חפצתי לומר לך, כי פנייך היו אכזריים, נוקשים. לחצת לגופך את נשקך ודמית לחיה זוקרת ציפורניה. לא! אז ודאי לא היית שומעת את דברי.ואולי עתה, בשעה שחזרת לביתך ולמשפחתך, ולבשת את שמלתך הפשוטה, הצנועה - אולי עתה תקראי את הדברים וראיתך את עצמך כאשר השתקפת בעיני באותו בוקר.
כן, אני יודעת כי חזרת לביתך ולמשפחתך ואולי שכנתי הנך ברחוב, ואך זה מקרוב ראיתיך צועדת לגן הילדים, וביום השישי לא שכחת ודאי להביא את המיל לקופסה הכחולה, ובחג הביכורים צעדת כשזר פרחים על ראשך, ושרת "בכורים הנה הבאתי שי לקרן הקיימת", ואחר כך ראיתיך הולכת לבית הספר, וספר התנ"ך בילקוטך, ואת שוקדת ומשננת על פה את דברי הנביאים. ודאי למדת גם את הפסוק: "רחצו, הזכו, הסירו רוע מעליכם מנגד עיני". ואימתי קרה הדבר? מי הוא זה אשר הרס את עולמך, עולמה של ילדה ונערה? מי הוא זה אשר הרעיל את נשמתך אשר ספגה שנים על שנים של ערכי מוסר, אהבת מולדת. טוהר נשק למלחמה על כל צעד ושעל על אדמת טרשים זו? אימתי קרה הדבר? מי הוא זה אשר התיר לך לפרוץ לבתיהם של אנשים? וכיצד העזת להחריד את נשמת הילדים שפקחו עיניים עם בוקר וראוך בכך. 
עוד לא איחרת כן המועד, הנערה: רחצי חובך, הסירי מעלליך מנגד עיניך, רק כך תהי ראויה לשמך: בת אדם.

***

מדי לילה פורצים חיילי וחיילות צה"ל לבתיהן של משפחות פלסטיניות רבות ועוצרים בכח את יושביהם. התקרית שמתארת טשרנוביץ כטראומטית ומזעזעת היא אכן כזו, אך מאז היא הפכה למציאות יום יומית של תושבי הכיבוש בגדה המערבית. התקשורת הישראלית מתעלמת בדרך כלל מהמעצרים האלה, או כאשר היא כן מדווחת עליהם היא עושה זאת בלקוניות יבשה. אבל הטראומה של עדר החיילים הפורץ לבית משפחה באישון לילה לא נעלמת. עשרות רבות של בתים כאלה נפרצים מדי חודש על ידי חיילי צה"ל. עשרות משפחות נותרות מצולקות אחרי הפלישות האלה, שאין להם כל דרך למנוע. קצין זוטר בשירות הבטחון הכללי קורא - ופלוגת חיילים מתייצבת. לעיתים קרובות העצורים לא עשו דבר פרט לסרב לשתף פעולה עם הכובש ולרגל למענו, אז באים בלילה ולוקחים אותם. ואיש מהחיילים לא שואל למה. ואישה מהחיילות לא מסרבת לפרוץ לביתה ולחייה של משפחה ולצלק את ילדיה.
ובסוף השבוע חוזרים החיילים למשפחותיהם, לובשים את בגדיהם הפשוטים, ונרדמים בידיעה לבתיהם שלהם לא תכנס כנופיה חמושה באשמורת אחרונה ותיקח אותם משם באיומי נשק למרתפי החקירות ולפרוזדורים החשוכים. אולי אם יקראו את הדברים האלה, וראו את עצמם כאשר השתקפו בעיני קורבנותיהם באותו הבוקר.


13 ביוני 2013

התופת

הנוכחות הישראלית בגדה המערבית חגגה בשבוע שעבר ארבעים ושש שנים. יותר מדור. הכיבוש הזה הפך כבר לחלק מהטבע שלנו, ממי שאנחנו כעם, כמדינה, כלאום; מישות חיצונית הוא חילחל לאט פנימה, להוויה הישראלית, והוא משתלט עליה לאט, תופס חלקה אחר חלקה ממה שהיתה פעם הציונות, היהדות, משחית ומרעיל, עד שלא ישאר דבר מלבדו.
לכבוד יום ההולדת שלו, של המפלץ שיצרנו לפני כמעט יובל, אני רוצה להקדיש לו עיבוד של חלקים מאחת הקלאסיקות הספרותיות של האלף האחרון: התופת, מתוך הקומדיה האלוהית של דנטה אליגיירי, בהבדל אחד: לכיבוש שלנו אין מעגל תשיעי שם לוציפר לועס את הבוגדים ולאחריו הפרוגטוריום, אצלנו עוד לא רואים את התחתית.
הציטוטים מעובדים בחלקם ולקוחים מתוך תרגומים שונים של עמנואל אולסבנגר, זאב ז'בוטינסקי, ואריה סתיו, הטעויות כולן שלי.

וַיְהִי בְּמַחֲצִית נְתִיב חַיֵּינוּ
וָאֶמָּצֵא אוֹבֵד בְּיַעַר חֹשֶׁךְ,
כִּי מִן הַאֹרַח הַיָּשָׁר הֻטֵּיתִי.
הוֹי מַה־קָּשֶׁה לוֹמַר, אֵיכָה הָיָה הוּא
זֶה־יָּעָר עַז, פִּרְאִי וְעַב הַסֹּבֶךְ:
מִדֵּי זָכְרִי בּוֹ, יִתְחַדֵּשׁ הַפַּחַד.

מעגל ראשון
כֹּה נִשׁפְּטוּ לִרקוֹב
הַנְּבָלִים, זוּ שָׁם, בֵּין דָּרֵי אֶרֶץ,
לֹא פָעֲלוּ כָל-רָע וְגַם כָּל-טוֹב

כאן עומדים החפים מפשע. הם יודעים, ושותקים. הם יודעים, ולא מתקוממים. הם יודעים על הרוע, על ההשפלה היום יומית, הם יודעים על הפגיעה בחפים מפשע, על האפרטהייד, על הילדים המתים, על הגזל, על המאסרים ללא משפט, על אמהות המופרדות מילדיהן, על עינויים, על צמא, על גירוש ועקירה, על העוול המתמשך בשטחים שכבשה ישראל, ובוחרים להחריש. לא עושים רע, בדרך כלל, אבל גם טוב לא עושים. אזרחים טובים הם אזרחים שותקים.

מעגל שני
וְנוֹדַע-לִי, כִּי זֶהוּ בוֹר הַחֶבֶל
שֶׁל נִכְנָעִים לְתַּאֲווֹת חֶמדָּה,
מְשַׁעבְּדֵי רַעיוֹן לְיִּצרֵי-הֶבֶל.

פיתוי. פיתוי להיות אדון לאחרים, פיתוי לשים עצמך מעל האחר בגלל שהוא בן לגזע אחר, נחות ממך, כביכול. הפיתוי לקרקע זולה, שאמנם נגזלה מעם אחר, אבל עולה פחות, אז למה לא, בעצם? הפיתוי לחיות על חשבונו של האחר כי לך יש צבא ולו - אין. הפיתוי לעקוף טור מכוניות ארוך במחסום כי המחסום הוא בשביל אחרים, ערבים. להכנע לפיתוי כי זה נוח, וקל, וזול, ונעים.

מעגל שלישי ורביעי
זמן רב יחזיקו מעמד
שולטים ומדכאים את האויב מאמש
המתייסר קשות, נכלם ומתייפח
החמדנות מזה ופזרנות מזה
את מנעמי החלד לעד גזלו מהם
כי הזהב כולו אשר היה מאז
מתחת לירח, אין בו להרגיע
ולו נשמה אחת מן המתים האלה
כך יש אומה מושלת, והשניה נכנעת
ומצייתות השתיים לדין הכרעותיה
של פורטונה, כמו הנחש, נחבאת בעלי העשב

תאוות בצע, חמדנות, גרגרנות, אבדן הצלם לטובת השקל. עוד מכרז תפור, עוד מימון ממשלתי, עוד מענק. תקציבים מכל משרדי הממשלה, אפילו המשרד לפיתוח הנגב והגליל מעביר מליונים לגדה המערבית. מועצת מטה בנימין מקבלת מהממשלה יותר ממה שמקבלות שדרות, ירוחם ואופקים גם יחד, תושב יהודי שגר בהתנחלות מקבל 70% יותר מתושב בכל מקום אחר בישראל, ו40% יותר מתושב של עיירת פיתוח. מתנחלים מקבלים הרבה יותר על חשבון אלה בישראל שבאמת אין להם. פיצוי על השחיתות המוסרית, עוד ממתק תמורת הנשמה, עוד מזון לקרברוס.

מעגל חמישי
אכן רבים מבני תבל זו המדמים
כי הם מלכי הארץ, כמו חזירים ברפש
זכרם לדראון, שוכנים בבור השחת
כמו קרפדות אשר נחש החרידן
המזנקות מיד אל תחת פני המים
מסתופפות עמוק עד יעבור הזעם
אתם, הה, בני עוולה, גורשו מגן העדן
מדוע זה שוכן עוד בלבכם הרהב?

אדוני הארץ, מלכיה בשם עצמם. כאן ישבו הפקידים במדים ואלה הלבושים אזרחי, ממשלת הצללים. אלה שהחליטו לסתום בור מים המשקה עשרות משפחות ולהעביר צינור אטום להתנחלויות המוריקות במעלה הגבעה. אלה שחתמו על צו המורה להרוס את הצריפים הרעועים, כבשת הרש של תושבי חאן אל אחמר. אלה ששלחו את הדחפורים לסוסיא, לוולאג'ה, לעין ג'זאל, לעין אל עילווה, לאל חדידה, לואדי אבו הינדי, לענאתה, ולעוד ועוד ועוד ישובים. אלה שמתכננים לעקור אלפים מאדמתם בשם טוהר הגזע והאדמה, יושבים בחדריהם, שולחים מכתבים איש לרעהו, מסכמים בינם לבין עצמם את העוולות לפרטי פרטים, סטרילים, ספטים, לא מלכלכים את ידיהם בזוהמת ההרס, רק חותמים על צווים, והוראות, ותכניות. אלה הספונים במשרדים ממוזגים, במחי קולמוס מונעים מאם את ילדיה ומאב את משפחתו. אלה הפחדנים הרואים במסמכיהם דפים בלבד, דו מימדיים, מסרבים לראות מעבר להם, את החיים הנמצאים בתוכם. אלה הגאוותנים החשים שלהם ניתנה המלוכה לשלוט בעם אחר, לרדת לחייו ולמנוע ממנו את הזכות למשול בעצמו.

מעגל שישי
הללו כאן, השיב לי, כופרים הם בעיקר
וכן חסידיהם מכל עדה וכת
רובצים הם כאן יחד, כופר לצד רעהו
מהם עולים בלהב, מהם באש פוחתת

כופרים. כופרים במוסר, כופרים באמת הבסיסית של אל יעשה אדם לחברו האדם. נוהים אחרי מנהיגיהם המעוותים, מסלפים את מצוותיהם כדי להצדיק את מעשי נבלתם, מצטטים פסוקים, מתפלפלים על התפל, מצדיקים רצח תינוקות, אונס נערות, גזל אדמות, השפלת זקנים וטף, והכל בשם השקר הישן, שהכל נעשה בדברו.

מעגל שביעי
בגופו של הזולת עד לא רחם אפשר
לפגוע עד זוב דם, את רכושו לשרוף
להמיט עליו חורבן או לרצחהו נפש
הללו עריצים הם
מי שנתנו ידם לגזל ולהרג
כאן הם מקוננים על מעשי הרשע

איימן היה בן 11 כאשר קבוצה של מתנחלים ממשכיות תפסו אותו ליד המעיין. הם הכו אותו וכרכו כבל עבה סביב צוואר הסוס שלו. כשהסוס לא מת מהר מספיק לטעמם, הם הסירו את הכבל ורוצצו את ראשו באבן. הסוס של איימן מת. גם אחותו של איימן הוכתה, וגם אימו. ההתקפות של המתנחלים בקוצרא, בלובן א-שרקיה, בסוסיא, בפרעתא, ביאסוף, וכמעט בכל נקודה אחרת בגדה המערבית היא עניין יום יומי. עשבים שוטים, אומרים לנו, אבל העשבים האלה שוברים, מכים, ופוצעים בני אדם. עשב כזה הוא צבי סטרוק. בן של חברה בכנסת ישראל. הוא חטף רועה בן 15. תקף אותו במכות נשק, קרע את בגדיו, העמיס אותו על הטרקטורון שלו תוך הכאה בלתי פוסקת של הנער, שפך עליו בנזין, והשאיר אותו ערום בשדה.  אלה הבנים שלי, אלה הבנים.

מעגל שמיני
הנה בין גנבים בניך, חמישה
מצאתי ואודה, כלימה רבה כסתני
כי לא מהם תזכי לתהילה
עתה אל התרמית, לב האדם אוכלת
והיא מנהג שגור בין איש כלפי רעהו
שוכני החוג הזה דומה כורתים את קשר
האהבה אל האדם, אותו חישל הטבע

בתחבולות תעשה לך מלחמה. בתחבולות תגזול, תגנוב, תספין, סובב בכחש, הכל תאמר רק לא אמת. הנהגה שמנו לנו, משכוכיות עוורות. זה לא כיבוש, אומרים. הם כלל לא עם, אומרים. אסונם מומצא, שקרים, ספחת. אדמה יפקיעו לצרכי בטחון ולפתע - גרים שם יהודים. מסמכים מזויפים יגישו לבית הדין כדי לגזול עוד אדמה, עוד בית. הכל מותר במלחמה, אבל השקר השתלט, ואמת לא נותרה עוד, קליפות אדם של רמאים, תוכם מזמן אבד.

הבטחה
ואם לנוס תוכל ממחוזות צלמוות
ואת כוכבי מרום תשוב לראות, שפתיך
מלחשות בעונג, "הייתי שם, ושבתי,
ספר לאנשים על סבלותינו, אנא"

אז הנה, מספר אני. ואין בזה דבר. כותב מילים, ועוד מילים שאיש אינו קורא. הייתי שם, פקיד עלוב במנגנון הרקוב של הכיבוש, ראיתי שוחד, בכי, שכול. ראיתי עוולות, עשיתי עוולות, ואני מספר. ארבע וחצי שנים אני כותב את הבלוג הזה, בעיקר בשבילי, ומדי פעם בשביל אחרים. הרבה טוב זה לא עושה, אבל מספר. כי הבטחתי. כי יש עוד מקום במעגל הראשון של אלה שיודעים ושותקים. ואולי, רק אולי, אם מספיק אנשים יספרו, הלחישות שלנו תהפכנה לצעקות, כאלה שמהן כבר לא יוכל העולם שממעל להתעלם.

מורי ואנכי בשביל נסתר מעין
עשינו את דרכנו אל אור היום בחלד
ללא הפסק טיפסנו, ללא מנוחה בדרך

הוא לפני, אני מאחוריו, והנה
מבעד לפתח צר, ראיתי את היופי
נישא במרום שמיים, מן המקום ההוא

להתבונן יצאנו שוב בכוכבי רקיע



1 ביוני 2013

הפרדה

ארבעה וחצי מטרים רבועים. זה השטח המוקצה לאסיר הנמצא בהפרדה וגם זה לא תמיד נאכף. ארבעה וחצי מטרים רבועים, שבתוכם נכלל שטח המיטה, שטח הכיור, השירותים, ובמקרים רבים גם המקלחת. ארבעה וחצי מטרים רבועים שהם כל עולמו של אדם במשך יום, לילה, שבוע, חודש, שנה, שנתיים, ובשביל אסירים אחדים - עשרים שנה ויותר.

בתאי ההפרדה באגף 9 בבית הכלא הדרים למשל אין חלונות הפונים החוצה, מקקים מסתובבים בתאים, ובחלק מהתאים, המקלחת, שהיא עצמה חור בקיר, נמצאת ישירות מעל השירותים. לעתים הכיור מוצף וסתום, ונרשמו מקרים בהם רצפת התא היתה מלאה בטינופת ומרובבת בכתמי דם. כשהגיעו עורכי דין מטעם הסניגוריה הציבורית לביקור בבית הכלא איילון, הם לא היו מסוגלים לשאת את הנוכחות בתאים הטחובים, המצחינים, במשך יותר מחמש דקות - ונאלצו להימלט משם. בביקור אחר, שערכו בבית הכלא שיטה, הם דיברו עם אדם הכלוא בתא כה קטן עד שכתפו האחת נגעה במיטה והאחרת בקיר התא. בבית הכלא השרון שכב אדם אזוק למיטתו בידיו וברגליו במשך חמישה חודשים. הוא שכב בחושך, בתא מצחין ומטונף, בלי טלוויזיה או ספרים, לבד עם מחשבותיו. משוגע. כאשר ביקשו הסוהרים לפתוח את אזיקיו, לא הצליחו, בגלל החלודה שאכלה את המנעולים. חמישה חודשים. בבית הכלא הדרים שכב אדם אחר בתא הפרדה זעיר ומטונף בעודו אזוק בידיים וברגליים. חודשים.

הבדידות, "תחושת הקבר", כפי שהגדירה את זה אסירה אחת, תועדה במחקרים רבים כמובילה לתגובות פסיכוטיות עמוקות, לסימפטומים שמתבטאים במערכת העיכול, במערכת כלי הדם והלב, במערכת המין והשתן. היא יכולה לגרום לרעד, למיגרנות, לכאבי ראש, להפרעות בשינה, לעייפות רבה, לדפיקות לב מואצות, להזעת יתר ולקוצר נשימה. אסירים סובלים מהזיות ראייה ושמיעה, מחוסר התמצאות בזמן ובמרחב, מהזיות פראנואידיות, ועוד שלל הפרעות נפשיות ופיזיות אחרות. להשתגע. הקשר המועט שניתן לאסירים הוא עם עובד סוציאלי ולפעמים עם פסיכיאטר, וגם הוא מתבצע דרך צוהר בדלת התא ולא פנים מול פנים. אסירים ביטחוניים לא זוכים גם לזה. הקשר הטלפוני של האסירים היושבים בתאי ההפרדה עם העולם החיצון גם הוא מוגבל מאוד יחסית לאסירים אחרים, ונשלט על פי גחמותיהם של מנהלי אגפי ההפרדה. אסירים ביטחוניים פלסטינים לא זוכים לקשר כזה כלל: תועדו מקרים בהם חלפו ימים רבים עד שאסירים שבן משפחתם מקרבה ראשונה נפטר שמעו על כך, למרות פניות דחופות מצד נציגי המשפחות וארגוני זכויות האדם.
מי שאמון על בריאותם הנפשית של הכלואים בהפרדה הוא ד"ר משה בירגר, מנהל החטיבה לפסיכיאטריה משפטית במשרד הבריאות, וגם הוא מבין שהכליאה בבידוד גורמת נזק נורא לאסירים. כדי לקצר הליכים, הוא כותב: "מבחינה פסיכיאטרית, אין חולק על כך שלבידוד ממושך עלולות להיות השפעות והשלכות על המצב הנפשי, לכן כל אסיר שנבדק יש לראות כאילו הפסיכיאטר סבור שההפרדה עלולה להזיק למצבו". זאת אומרת: ברור לכולם שמדובר בעינוי בעל השלכות חמורות על בריאותו הנפשית של הקורבן, לכן אין צורך לקבל חוות דעת מרופא, ויש להניח שהרופא טוען נגד. אם עד היום חשבתי שהמשפט הבין-לאומי הוא מכבסת זכויות האדם האיומה ביותר, הרי זה רק בגלל שלא הכרתי מספיק את תחום הפסיכיאטריה המשפטית.

לאסירים מותר לצאת לטייל לבד בחצר במשך שעה ביום. לפעמים גם את זה לוקחים מהם, ולעתים הם נאלצים לצאת לחצר המבוצרת כשהם אזוקים בידיהם וברגליהם. אסיר אחד סיפר שלעתים הוא מוותר על הטיול בגלל הכאבים שגורמים לו האזיקים, ולאסיר אחר נקבעה שעת הטיול לזמן שלפני זריחת השמש כך שהוא לא ראה אותה במשך חודשים. אסירים אחרים נאלצים לוותר על הטיול בחצר מפני שנקבע לאמצע הצהריים, כאשר השהייה בשמש קשה מנשוא, והסוהרים נועלים אותם בחצר המגודרת בלי אפשרות לחזור לתאיהם לפני תום השעה.

ואם חשבתם שקטינים, נערים בין הגילאים 14 ל-18, יטופלו אחרת בכל הנוגע לכליאה בהפרדה, טעיתם: ביוני 2012 שהו בהפרדה 12 נערים בני 14-18, שניים מהם לתקופה של יותר מחצי שנה. מעל שישה חודשים מהתקופה המעצבת את הנפש הצעירה. מחקרים רבים הראו שצעירים הנחשפים לצורת הענישה הזו מצולקים לכל החיים ושיעור ההתאבדויות וההפרעות הנפשיות בקרבם גדול משמעותית מבשאר האוכלוסיה. הוועדה למניעת עינויים של האו"ם מ-2007 כינתה כליאה בהפרדה של בני נוער "יחס אכזרי ובלתי אנושי". עינויים, לא פחות. נכון לשבוע זה, מספר הקטינים הכלואים בהפרדה במדינת ישראל הוא תשעה.

החוק מבדיל בין "צינוק", שהשהות בו מוגבלת לתקופה של עד 14 ימים ומטרתו היא ענישה של האסיר, לבין "הפרדה" שההחלטה עליה נתונה בידי קציני השב"ס לתקופה של עד חצי שנה שלאחריה הם נדרשים לקבל אישור של בית המשפט. לפי החוק בישראל, כליאת אדם בתא הפרדה באופן רשמי יכולה לנבוע מאחת מחמש הסיבות הבאות בלבד:
1. חשש לפגיעה בביטחון המדינה.
2. חשש לפגיעה בביטחון בית הסוהר.
3. שמירה על שלומו ובריאותו של האסיר או של אסירים אחרים.
4. מניעת פגיעה ממשית במשמעת או באורח החיים בבית הסוהר.
5. מניעת עבירת אלימות.
ועילה שישית הנוגעת לקטינים בלבד: טובתו של הקטין.
שימו לב: ענישה אינה אחת מהעילות. עם זאת, בפועל, ישנן עדויות שאסירים הוכנסו להפרדה בגלל ש"השמיעו רעש שלא לצורך" ומסיבות זניחות רבות אחרות. שיקול הדעת שמאפשר להעניש כל כלוא ולשלוח אותו לבידוד לתקופה של עד שישה חודשים נמצא כמעט לחלוטין בידי קציני השב"ס, ולפי כמות האסירים הנענשים בצורה הזו, הם לא מהססים להשתמש בה. אבל זה לא נגמר שם. כדי להחזיק אסיר בהפרדה לתקופה העולה על חצי שנה, יש להביאו בפני שופט ולשכנע אותו שאחת העילות המצדיקות את המשך עינויו עדיין תקפה. ברוב המקרים, כך מתואר, מגישים קציני השב"ס לשופט מעטפה לבנה ובה "חומר מודיעיני", והוא בדרך כלל משמש חותמת גומי ומאשר את הבקשה. עד כמה חותמת גומי? על פי נתוני הסניגוריה הציבורית, הסיכוי שאסיר שאינו מיוצג על ידי עורך דין יוצא מההפרדה בדיון כזה הוא אפס. אף פעם. כאשר מצטייד האסיר בעורך דין שהוא מממן מכיסו, הסיכוי שלו לצאת מהתא בו הוא כלוא נוסק ל-12%. עורכי דין רבים המייצגים אסירים הנמצאים בהפרדה טוענים שאין להם כל דרך לתקוף את בסיס הראיות הדורש להשאיר את לקוחותיהם בתנאים הקשים בהם הם שרויים, פשוט כי לא מראים להם אותו. ממש כמו בתיאטרון החוק בגדה המערבית, שם אחוזי ההרשעה קרובים מאוד למאה, על בסיס חומרים חסויים. והנורמות הצבאיות הבזויות האלה מפעפעות גם לדין האזרחי בלב מדינת ישראל.

אבל גם אם נקבל את טענת המדינה כי כליאה בהפרדה היא הכרח לשמירה על ביטחון הכלא או המדינה, זה עדיין לא מסביר את היחס לו זוכים האסירים שם: מה בין שמירה על הביטחון לבין אישור להכנסת סרטים, ספרים, להחלפת נעליים או מזרן? הכוח שניתן בידי השב"ס וארגוני ביטחון אחרים מנוצל לצורך "סגירת חשבונות" עם אסירים שהשירות אינו חפץ ביקרם, והכוח הזה ניתן להם ללא כל פיקוח משמעותי מצד המדינה. קחו לדוגמה את העבריין אסי אבוטבול, מי שהורשע כראש ארגון פשע נתנייתי ונגזרו עליו 18 שנות מאסר. במשך שש שנים ושלושה חודשים הוא נמצא בתא קטן לבד לגמרי, והשב"ס עושה כל מה שהוא יכול כדי למרר את חייו. עתירות רבות הוגשו בשמו כדי להחליף את המזרון הדק עליו הוא ישן, ועתירות אחרות כדי להכניס עוד כמה סרטים פרט לשניים שהוכנסו לתאו כבר לפני שנים. בשלוש השנים הראשונות למאסרו נאסר על אשתו לבקר אותו, ובשלוש השנים שלאחר מכן הביקורים שלה נעשים מאחורי זכוכית בלבד. אסור לה לגעת בו. רק בחודשים האחרונים הרשו לו הסוהרים לגעת בילדיו, ועל התייחדות אין על מה לדבר. אפילו בקשות לטיפולי הפריה עם אשתו קארין שבות ונדחות.
אם נאמין לבית המשפט, אין ספק שמר אבוטבול ראוי לקבל עונש, והוא אכן נענש: חירותו נשללה ממנו במשך שש השנים האחרונות והוא ימשיך לשלם על מעשיו גם בשתים עשרה השנים הבאות. אבל איפה בספר החוקים כתוב שיש גם לענות אותו? במה קשורה הכנסת מזרון לתאו לעילות המותרות להפרדה? איזה חוק יכול לשלול ממנו את הזכות להחזיק את ידה של אשתו? לחבק את ילדיו? איזה חוק יכול להצדיק החזקה של אדם לבדו במשך שנים רבות כל כך, כשבכל דיון על הארכת העינוי הזה מוגש "חומר חסוי" לשופט, שממהר לאשר את בקשת המדינה? הפתרון של המדינה למצוקה הנפשית העצומה שגורם הבידוד הוא לא להוציא אותו משם, אלא להגדיל את המינון של התרופות הפסיכיאטריות שהוא נוטל. ושוב ושוב ושוב. זה לא חוק, זה לא צדק, זו נקמה קטנונית של ארגון עם הרבה יותר מדי כוח ומעט מדי פיקוח, ויש לשים לזה סוף. הכליאה בהפרדה היא כלי שניתן בידי השב"ס כמוצא אחרון, וחייבים לשנות את המצב הנוכחי, שבו ההפרדה נהפכה בידי השב״ס לכלי עינויים שמוציא מן הכלא אנשים פגומים הרבה יותר מכפי שהיו כשנכנסו אליו.

ב-1955 קבע האו"ם סטנדרטים מינימליים לטיפול באסירים. בין הסעיפים הבסיסיים במסמך אפשר למצוא שטח מחיה מספיק, תנאים סניטרים בסיסיים, אוורור טוב ואור יום. ישראל נכשלת בכל אחד מהסעיפים האלה, ואם נבחן את מלותיו של יושב הראש לשעבר של ועדת הפנים של הכנסת, חבר הכנסת אמנון כהן, שלדבריו  "מוסריותה של חברה נמדדת גם ביחסה לאסיריה", עלינו לעשות חשבון נפש עמוק לגבי המוסריות שאנחנו כל כך אוהבים לייחס לעצמנו. יש לנו חור שחור בחצר האחורית, במקום בו אנחנו לא אוהבים להביט. הפעם לא מדובר ב"אזרחי אויב" שאת זכויותיהם אנחנו אוהבים לטאטא מתחת לשטיח הביטחון. אלה אזרחים ישראליים, "משלנו", שחיים בלימבו בין מדינת החוק לבין שלטון טוטליטרי שרירותי של ארגון ממשלתי, שממנו הם לא יכולים להימלט.

כמובן שלא הכל שחור ולבן. שירות בתי הסוהר עושה עבודה כפוית טובה ומפוקפקת בבסיסה: תפקידו לטפל באלה שהורחקו מהחברה והוחלט לשלול את חירותם. בדרך כלל מדובר באנשים לא קלים, כאלה שלא משחקים לפי החוקים, ולעתים יש צורך אמיתי להרחיק אדם מחברת אסירים אחרים. יש לא מעט סיפורים על אסירים שיצאו מהפרדה ומיד דקרו, חתכו, היכו ואנסו אסירים אחרים או אנשי סגל. יש מקרים שבהם קטינים אנסו והיכו את שותפיהם לתא ונדרש להרחיק אותם מחברת קטינים אחרים כדי לשמור על ביטחונם של האחרונים. לאלה חייב להימצא פתרון, ויש כמה אלטרנטיבות שמיושמות בהצלחה במדינות רבות בעולם. גם בארץ התחילו ליישם חלק מהן ב"אגף שמור" בו עדיין נשמרת ההפרדה הפיזית בין האסירים במשך חלק משעות היום, אך ישנה אינטראקציה בין האסירים והם אינם לבדם לחלוטין בתא קטנטן במשך 23 שעות ביממה. מדינות רבות מציבות סטנדרטים אחרים גם כשהדבר מגיע להפרדה, והן דורשות דיון מלא לבדיקה של הצורך האמיתי בהפרדה כל עשרה ימים לכל היותר. אין ספק שלא מדובר במנגנון פשוט, אבל אפשר ומוכרחים לעשות אותו טוב יותר.

השבוע צפיתי שלוש פעמים בדיון שערכה ועדת הפנים של הכנסת בשאלת הכליאה בהפרדה. מירי רגב, יו"ר הוועדה, מנהלת בחן הבהמי השמור רק לה מסע צלב נגד שירות בתי הסוהר. היא משתוללת, מתלהמת, צורחת על שלושת תתי הגונדרים היושבים מולה, וכמובן לא מתאפקת ומוסיפה הערות מטומטמות דוגמת "ביטחוני זה VIP, אתה ביטחוני טרוריסטי אתה מקבל פרס", בעודה מתבטאת בבורות תהומית ובלי שמץ של מודעות עצמית בעניין תנאי הכליאה של אסירים פלסטינים. אבל נראה שהנושא הזה חשוב לה, ונראה שהיא באמת תנסה לפעול, יחד עם חבר הוועדה ישראל חסון, להגברת הפיקוח בתחום הזה, ועל כך יש לחזק את ידיה. עם זאת, רגב משוחדת מראש נגד האסירים הביטחוניים הפלסטינים, וכפי שאפשר היה להבין מהתבטאויותיה, היא עלולה לנצל את מעמדה כדי להרע עוד את תנאים הקשים ממילא של האסירים הפלסטינים כדי לא להיראות "רכה" לציבור בוחריה, ואת זה אסור לנו להרשות לה לעשות. ישיבה של ועדת הפנים של הכנסת בראשותה בעניין האסירים הביטחוניים נקבעה לעוד שבועיים, ואני מבטיח לעקוב ולדווח.
בתקופה הקרובה עתידים להתפרסם כמה פרסומים בנושא - של ארגון בצלם על תנאי הכליאה של אסירים פלסטינים, ושל המוקד לסיוע לעובדים זרים על תנאי הכליאה של פליטים ומבקשי מקלט. נוצרה הזדמנות נדירה להעלאת המודעות לעניין המחריד הזה, ואולי גם לשינוי אמיתי במצב האיום השורר מאחורי הגדרות והקירות של בתי הכלא בישראל. אסור לנו להתעלם ממה שקורה שם כי זה עוד פשע שנעשה בשמנו. יש לדרוש שינוי חקיקה דחוף שיסיים את הפתרון הקל מדי של השב"ס להיפטרות מאסירים, ולדאוג לפיקוח אמיתי על השימוש בנשק הכבד הזה של בידוד אדם מחברת בני אדם אחרים, כך שיינקט רק במקרים קיצוניים ולתקופה מוגבלת מאוד.