14 במאי 2013

חרטא

״נלחמים על האמת, נלחמים על האמת X עשר״
השבוע נערך באוניברסיטת תל אביב טקס זיכרון לציון גירוש תושביה הערבים של פלסטין בעקבות הקמת מדינת ישראל ב-1948. כ-800 אלף בני אדם איבדו את בתיהם, יותר מ-500 ישובים בהם התגוררו פשוט נמחקו מעל פני האדמה, תוך הפעלת אלימות איומה שכללה מעשי רצח, ביזה, אונס, השפלה, ושלל פשעים איומים אחרים. הארוע הזה נודע בשם "הנכבה". "האסון". על העובדות האלה אין ויכוח: שרידי חלק מהישובים שבהם חיו התושבים הפלסטיניים המקוריים עדיין נמצאים שם, עדויות רבות משני הצדדים קיימות ומספרות על החיים לפני, על הפשעים ועל הזוועות שבמהלך, ועל חיי הפליטות והעוני שאחרי המאורע הזה. אין עוררין שמדובר בתהליך אלים ששם קץ לדרך חייהם של מאות אלפים שהיו מעורבים בו. אסון.

״יאללה יאללה סתם שיקרת - נכבה נכבה איזה חרטא״
במהלך הטקס התקיימה הפגנה. בחיי שאני לא ממציא את זה. יש אנשים שהחליטו שאסונם של אחרים הוא סיבה למחאה. הסבל, לשיטתם, הוא מונופול יהודי-ציוני שלאחרים אסור שתהיה בו דריסת רגל. האסון, לדבריהם, הוא חרטא. הוא שקר. אל מול טקס הזיכרון הביאו המפגינים תופים ומגפונים וניסו להשתיק את הדוברים בצרחות ובעלבונות, בעודם מניפים שלטים שבהם נראה אדם עטוי כאפייה המושיט אצבע אל מתחת לעין שמאל ומושך את העור התלוי מתחתיתה מעדנות מטה. הערבי, אתם מבינים, משקר.

״זאת לא יונה וזה לא עוף - נכבה נכבה איזה בלוף״
משמעות המילה חרטא בערבית היא שקר שמקורו בהתרברבות. ספק אם יימצא כיום אדם המאמין כי יש מקום להתרברב באובדן חייהם של אלפי אנשים ובגירוש של מאות אלפים מבתיהם, זאת אומרת, אם הוא לא בצד שהרג וגירש. ההתרברבות בדם הנשפך ובחיים שנעקרו היא לא מצד הנוכחים בטקס, אלא מצד החוליגנים שבאו להפריע לו, להתרברב בנצחונם המזויף. לחרטט, כלשונם.

דף סיסמאות של תנועת "אם תרצו"

״הם תקפו - הם נטשו - הם גירשו - הם הפסידו (טה טה טה טה טה טה טה טה חרטא)״
אין טעם להתעמת עם הטענות לגבי השתלשלות העניינים החל מה-29 בנובמבר 1947 ועד קיץ 1948. המיתוס שמנסה מערכת האינדוקטרינציה הישראלית לטעת בתלמידיה, לפיו הפלסטינים, שחיו בשלווה בבתיהם, פשוט קמו ועזבו יום אחד מרצונם החופשי כדי לפנות מקום לתושביה החדשים של הארץ, הוא מביך והרסני, כזה שנועד להנציח את המלחמה ולהצדיק את המשך התקבעות העוול במקום להגיע לפתרון. אין לוגיקה מאחורי השמחה לאיד וקריאות ה"טה טה טה" על הפסדם של הפלסטינים במלחמה, וכנראה נשכחו מהמפגינים גם דבריהם של כותבי ספר משלי, ובפרט הפסוק "בנפל אויביך אל תשמח ובכשלו אל יגל לבך" (כ"ד, י"ז). לטענת מחברי הספרון "נכבה חרטא", כרגע "חסרים אנשי אקדמיה בעלי שיעור קומה, יושר ואומץ אינטלקטואלי, אנשי רוח שאינם מזויפים ועיתונאים חוקרים שאינם בורים" (עמ' 8). זו בוודאי הסיבה שלא מצאו אדם שכזה, שיסכים לעמוד מאחורי ערימת ההבלים שהם מפרסמים במסווה של היסטוריה ומוסר.

״מי שתומך בנאצים - אין לו זכות קיום״
כבר כתבתי על העבר האפל של הלח"י ופנייתו לשיתוף פעולה עם גרמניה הנאצית: "הארגון מבטיח לגרמניה שברית כזו תחזק את היסודות המוסריים של הסדר החדש הגרמני בעיני האנושות", "על פי השקפת עולמו ומבנהו קרוב האצ"ל ביותר לתנועות הטוטאליטריות של אירופה" כתבו באיגרת שהעבירו להנהגת הרייך השלישי ב-1940. מכיוון ש"אם תרצו", התנועה העומדת מאחורי ההפגנה, הביעה בעבר תמיכה בלח"י ובמנהיגיו - התנועה אף הנפיקה חולצה עם דיוקנו של אברהם שטרן - ואחד מחבריה הצהיר בפומבי שהיה מקבל כספים גם מהיטלר (הם עמדו בהצהרה הזו, אגב, כאשר לקחו כספים מאדם שטען כי "היטלר מילא את רצונו של האל"). אם באמת היו מאמינים במה שהם צווחים, מותר היה לצפות שיכריזו כי כעת אין להם זכות קיום.

״טפשות! טמטום!״
טקסים שנועדו לזכור את המתים ואת העולם שאבד עמם מתקיימים בישראל לפחות פעמיים בשנה, פעם אחת ביום השואה ופעם נוספת ביום הזכרון. אלה ימים של אינטרוספקציה, של התכנסות, של כבוד לאלה שאינם. נקלה ועצוב שיש מישהו החושב שזה רעיון מוצלח להקים מהומה מול הטקסים האלה ולבזות את החיים יחד עם המתים. העובדה שיש קבוצה לא קטנה של בני אדם הסבורים שחילול וביזוי של טקס זיכרון היא מטרה ראויה, מצביעה יותר מכל על פשיטת הרגל המוסרית של הציונות שאותה הם מתיימרים לייצג.

הדם כבר נשפך, עכשיו נותר רק לרקוד.



4 תגובות:

הצועד אמר/ה...

למי שתומך בנאצים אין זכות קיום?
סבבה. אז דבר ראשון - לסגור את "אם תרצ(ח)ו".!

אנונימי אמר/ה...

שנה חלפה וכלום לא השתנה.
http://arbitrarylife.wordpress.com/2012/05/17/nakba-on-you/

אנונימי אמר/ה...

"על העובדות האלה אין ויכוח" אוקי ידידי.סבבה.
אתה מודע לכך שאז היה פה סיכוי לשתי מדינות?
הנכבה היא חרטא, כי האסון הוא לא הסבל הרב שהם ספגו כפי שאתה מתאר (ושמכרו לך , בנאדם משכיל לכל הדעות, בהצלחה רבה).
הנכבה היא חרטא כי האסון הוא העובדה שמדינת ישראל קיימת. נקודה.חרטא כי לא הצליחו למנוע את הקמתה של מדינת ישראל.
הנרטיב שאתה מתאר ונוקט היא הומני ונכון, ואולי גם הייתי מצטרף אליך אם היה לגישה זו קשר למציאות.

ואני חוזר שוב:
האסון הוא לא מה שתיארת. האסון הוא הקמת מדינת ישראל.

ולסיום,
קצת ויקי:
מלחמת העצמאות הוא השם המקובל (במדינת ישראל), שניתן לעימות הצבאי, שהתנהל בין היישוב היהודי בארץ ישראל, ולאחר מכן מדינת ישראל, לבין ערביי ארץ ישראל ומדינות ערב, שפעלו בכוח למנוע את יישומה של החלטת החלוקה של עצרת האומות המאוחדות, ואת הקמת מדינה יהודית (לצד מדינה ערבית) בשטח ארץ ישראל המנדטורית.

נעם אמר/ה...

הטיעון שלך מבלבל מאוד: הגירוש, הרצח, והביזה, כל אלה אינם אסון? על סמך מה אתה מתיימר להגיד את הדברים האלה בשם מאות אלפי הפלסטינים שאיבדו את ביתם ורכושם?
הנכבה היא האסון שהביא סוף לחייהם של מאות אלפים בארץ הזו. הקמת מדינת ישראל היא חלק מהתהליך הזו, אבל בהחלט לא הדבר היחיד בו. עד שאתה ושכמותך לא תשכילו להכיר בזה, המלחמה לא תגמר לעולם.