10 במאי 2013

תחום המושב

משרד ראש הממשלה מוקיר את הזמן שלנו. הוא יודע שאיש לא יטרח לקרוא את דו"ח גולדברג על 67 עמודיו, או אפילו את 20 עמודי מתווה בגין-פראוור שהפך אותו לתוכנית אופרטיבית, לכן הקים משרד ראש הממשלה אתר אינפורמטיבי בו הוא מדגים ומפרט את עיקרי התוכנית. לא תמצאו שם מלה אחת על הזנחה של האוכלוסיה הבדואית מצד הממשלה, או חלילה לקיחת אחריות על המחדל המתמשך הזה. באתר משרד ראש הממשלה הכל סביל: הפער בין האזרחים הבדואים לכלל החברה הישראלית גדל באופן מסתורי, ובאורח פלא גם כל הישובים הבדואים נמצאים כיום ברמה הסוציו-אקונומית הנמוכה בישראל וסובלים ממחסור בתשתיות ובשירותים. אשמים? יוק.
אל תבינו אותי לא נכון: הבעיה היא אמיתית והצורך בפתרון הוא אמיתי. מאות אלפי בני אדם חיים בתת תנאים וסובלים מאפליה תקציבית וחברתית מתמשכת היוצרת עוני, בורות ופשע. העובדה שהוקמה ועדה היא מבורכת, אך הדרך והפתרונות אותם בחרה אינם ראויים מספיק. גם שם, אגב, לא הכל רע: כפי שנראה בהמשך, חלק מהצעות הוועדה בהחלט יוכלו לתת פתרון אמיתי למצוקה הקיימת, וההשקעה בחינוך, בתעסוקה ובתשתיות, בהחלט תוכל לקדם את המגזר המקופח הזה. אבל, וזה אבל גדול מאוד, לא ככה. לא בכח ולא בלי שותפות אמיתית מהקהילה. לא בעקירה ולא בטרנספר. זה לא יעבוד. כך רק יועמקו הפערים, יגבר האנטגוניזם נגד המדינה, וכך תפרוץ התקוממות שתגבה את חייהם של אלפים. המדינה פותחת חזית נוספת נגד כל מה שאינו יהודי וציוני, ובחזית הזו יהיו רק מפסידים.


הדו"ח נפתח בסקירה היסטורית של מדיניות הקרקעות העות'מנית בנגב ולאחר מכן של אימוץ המדיניות על ידי המנדט הבריטי. באופן טבעי, בוחר מבקר המדינה לשעבר להתעלם מעדויות היסטוריות מובהקות, ולאמץ דווקא את חוות דעתה של מכשירת גזל האדמות בגדה המערבית, פליאה אלבק ("חשיבות מיוחדת" הוא מציין בעמ' 22), שקבעה כי כל הקרקעות בנגב הן חסרות בעלות וכי המדינה צריכה להעניק לבדואים בעלות על חלק קטן מהן "לפנים משורת הדין". מה שהצליח בגדה המערבית יצליח ודאי גם בערבות הנגב. אין לי כוונה להתעמת עם תקפות הקביעות המנשלות את הבדואים, קודם כל כי פרופסור אורן יפתחאל עושה את זה הרבה יותר טוב ממני (באמת, קראו את זה), ובנוסף, נקודת המוצא הזו היתה ידועה מראש ולו רק בגלל דמותו של מזמין הדו"ח, הרוויזיוניסט זאב בוים, שטען כי "הערבים הם אותם ערבים והים של עזה הוא אותו ים". אותו בוים שכינה את חברי הכנסת הערבים "החיזבאללות האלה", "המשת"פים של הטרור הפלסטיני" שמטרתם לדבריו לחסל את מדינת ישראל, ושקרא לאלופים בצה"ל "בוגדים" לאחר שהתנגדו לתוואי חומת ההפרדה.

מה שאולי כדאי להדגיש במחלוקת הבעלות הוא ההתעמרות המשפטית של המדינה בבדואים, כפי שמסביר הדו"ח בעמוד 19: "ככל שמדובר במחלוקת המשפטית על הבעלות, תהא ידם של הבדווים גם בעתיד על התחתונה ... כדי להמחיש זאת אף הגישה המדינה תביעות נוגדות, ככל הנראה כדי לשדר מסר לבדווים על הצפוי לתביעתם אם לא יגיעו לידי פשרה". עוד כדאי להדגיש את עזות המצח של ועדת מנע מ-1994, שכינתה את ההתיישבות הבדואית בנגב, שעדויות לה קיימות עוד מהמאה ה-16, התיישבות "ספונטנית".

כדי לסכם את הפרק הזה בדו"ח, נאמר רק שישראל הגדירה את "תחום המושב" המותר למגורי הבדואים ורק שם היא מסכימה שיתגוררו, בדומה לתחום המושב המקורי שהוגדר על ידי הרוסים כמותר למגורי יהודים החל מהמאה ה-18, כדי שלא ישתכנו על אדמת "רוסיה הקדושה", מדינת הלאום הרוסי. ההתכחשות הישראלית לבעלות הבדואים על הקרקע היא רק תירוץ, רק מסכה המסתירה את המניע האמיתי: ההשקפה שעל אדמה יהודית לעמוד לשימוש יהודים. כל השאר הוא חול מדברי בעיניים.


הדו"ח ממשיך ומספר כי מאז 2003 החליטה הממשלה להעביר כמעט 9.8 מיליארד שקל במשך עשר שנים לטובת האזורים המוכרים להתיישבות בדואית, ושבפועל הועבר סכום נמוך משמעותית, אך לא הצלחתי למצוא את הסכום המדויק. אציין רק כי המועצה האזורית אבו בסמה, זו שבתחומה נמצאים כל הישובים הבדואים המוכרים כמו גם כאלה שאינם מוכרים, ושהיתה אמורה ליהנות מרוב התקציבים האלה, עדיין מדורגת בתחתית הסולם (ציון 1 מתוך 10) בדירוג החברתי-כלכלי של הלמ"ס, ותושביה עדיין מפגרים אחרי הממוצע הארצי בשכר, בהשכלה ובהשקעה לנפש. אבל אסור לטעות בנדיבות הזו. זו שוב אותה תפישה של "לפנים משורת הדין", על אף שהדין ברור מאוד: האזרחים הישראלים ממוצא בדואי שאינם מתגוררים בישובים המוכרים אינם זוכים לתקציבים מוניציפליים כלל וכלל. התקציב המכובד הזה אינו "פיצוי" כפי שאפשר לחשוב, אלא כספים המגיעים בדין לאזרחי המדינה, כספים שלא ניתנו במשך שנים - ממש כמו הכספים הנגזלים מפלסטינים על ידי מעסיקים ישראלים בגדה המערבית ואז מוחזרים בקול תרועה של שלטון החוק, למרות שלו היה שלטון חוק כזה, היו מקבלים את הסכום המלא מלכתחילה. זאת ועוד, הדו"ח מלין על "התנפצות נורמות היסוד של שמירת החוק", בדגש על הבנייה הבלתי חוקית. אז מה אם מראש אי אפשר לקבל היתרי בנייה וכל פחון המוצב בשטח הוא בחזקת הפרת חוק. הוסיפו לזה אכיפה אלימה והתנכלות מתמשכת של המדינה כמו ההריסה השיטתית (בפעם החמישים!) של הכפר אל-עראקיב, ותקבלו חוק מקולקל ומדינה שתעשה הכל כדי לדחוק את האוכלוסיה הבדואית מחוץ לגבולות החוק ומחוץ לגבולות החברה הישראלית.

אפילו הפתרון החלקי המוצע על ידי הוועדה הוא בעייתי, בלשון המעטה: כל תביעה שהוגשה בין השנים 1971 ל-1979 ולא נדחתה עד היום, תאושר על מחצית מהשטח הנתבע. זאת אומרת: מי שיש ברשותו טענות לבעלות על 100 דונם (שהרי אם לא היו כאלה, היתה התביעה נמחקת מזמן), יקבל 50. למה? ככה. צדק ב-50% הנחה ללא-יהודים. אבל גם התביעות האלה הן בערבון מוגבל, שכן השטח הנמצא ממערב לכביש 40 מיועד להיות נקי מבדואים, מחוץ לתחום המושב. תביעות בשטח הזה יקבלו שטח אחר בשמורה האתנית המתוכננת ממזרח לכביש. משפחות המעבדות את אדמתן מאות שנים ממערב לכביש שנסלל אחרי קום מדינת ישראל, ייאלצו לקום ולעזוב. עוד הנחה. ומה אם יש כמה טוענים לשטח? הם יקבלו עד חמישית מהשטח. יש עוד שלל סייגים הנוגעים לשיפוע האדמה (בין 6% ל-13%) שגם הם מורידים מערך הקרקע, וכמו כן יש תקרה מקסימלית אותה לא יוכלו התובעים לעבור. בנוסף לכל אלה, במקרים רבים ייאלצו העקורים גם לשלם דמי פיתוח על המגרשים שיקבלו כקרקע חליפית, מה שיוריד עוד את ערך ההחלפה הצפויה, ויצור סבך בירוקרטי שיותיר רבים מהטוענים קרחים מכאן ומכאן.

אבל לא הכל רע: הדו"ח של בגין-פראוור יוצא בהכרזה שכאזרחים במדינה דמוקרטית נראית לנו טריוויאלית, אבל למעשה אינה כזו כלל וכלל: "הבדואים בנגב... הם אזרחים שווי-זכויות במדינת ישראל. ככאלה, הם זכאים למסגרת כלכלית-חברתית שתאפשר להם לממש את ההזדמנויות העומדות בפני אזרחי ישראל לצמיחה… מוטלת על הממשלה האחריות לפעול, כדי לאפשר לבדואים להיחלץ ממצבם ולהעניק להם … את הכלים הדרושים כדי להתמודד בהצלחה עם אתגרי העתיד". ההכרה וההכרזה על זכות הבדואים להגשמה עצמית, ככל אזרח אחר במדינה, היא התחלה טובה, ולמרות ההתייחסות לבדואים כאל נטל שצריך ליהפך לחלק יצרני, הגישה ככלל היא חיובית. העברה של 1.2 מיליארד שקל בחמש השנים הקרובות ללא קשר להסדרת הקרקעות היא צעד חיובי, והכספים האלה, המיועדים לתעסוקה, לחינוך, לתשתיות תחבורה ולתחומים נוספים, בהחלט מהווים צעד חשוב בדרך לתיקון העוול. בנוסף, ההמלצה להכיר בחלק מהכפרים הבדואים הנמצאים בתחום המושב ושיש בהם כמות תושבים שיכולה לתמוך בקיום ישוב היא חיובית, ובהינתן רצון טוב מצד רשויות התכנון, היא יכולה לתת לפחות מענה חלקי למצוקת התושבים, המנותקים כיום מתשתיות בסיסיות. אבל הדובדבן שבדו"ח הוא הקביעה ש"מתן בעלות על קרקע על ידי המדינה מתוך התחשבות בזיקה ההיסטורית ולא מתוך זכות שבדין (שאינה קיימת) הוא שעומד גם ביסוד ההסדר המוצע על ידינו לפתרון המאבק על הקרקע" (סעיף 77). כלומר: ההכרה הישראלית היא שלבדואים כן יש זכות על הקרקע עליה הם יושבים, שוב באופן בזוי "לפנים משורת הדין", אבל זו התחלה שיכולה להוביל לפתרון.

על אי השוויון המוטמע מתוקף אי-יהדותם של המעורבים יראה חישוב זריז: לעקירת אוכלוסיה של כ-180 אלף בני אדם, 30 אלף משפחות בהנחה של שש נפשות למשפחה ממוצעת, הוקצה סכום של כ-8 מיליארד שקל. מדובר בכ-267 אלף שקל למשפחה. לשם השוואה, על פי נתוני מינהלת פינוי מתנחלי גוש קטיף מ-2009, הושקע בכל משפחה של מתנחלים יהודים סכום של יותר מ-1.7 מיליון שקל, סכום שגדל מאז, ומצב העקורים עדיין בכי רע. אפרופו פינוי גוש קטיף, מי שממונה מתוקף תפקידו כראש מינהל מקרקעי ישראל על חלוקת הקרקעות לישובים הבדואים הוא לא אחר ממנכ"ל מועצת יש"ע לשעבר, בנצי ליברמן, שגם עמד בראש מנהלת תנופ"ה, שתפקידה היה לטפל במתנחלי גוש קטיף שנעקרו מביתם. מי שממונה כיום על יישום מסקנות הדו"ח הוא לא אחר מאלוף פיקוד הדרום לשעבר ואיש העסקים הכושל דורון אלמוג, שצו מעצר בעוון פשעי מלחמה הוצא נגדו בבריטניה (ובוטל בהתערבות משרד החוץ) על חלקו בהריסת 50 בניינים פלסטיניים ברפיח.
וזה מוביל אותנו לחלק חשוב שאינו קיים בדו"ח: איך מתכננת המדינה לאכוף אותו? משרד ראש הממשלה מודיע שאי ציות לצווי הפינוי שיונפקו יוביל לענישה פלילית, ומסקנות בגין-פראוור דורשות אכיפה של צווי הריסה. אבל האם זה ריאלי להפוך עשרות אלפי בני אדם לפושעים? האם המדינה מתכננת לכלוא משפחות בדואיות שלמות שלא יסכימו למתווה המוצע? איפה? התקדים של אל-עראקיב מראה שכל מה שתשיג המדינה הוא הפיכה של משפחות רבות לחסרות בית, ואלה ישובו ויקימו את מבניהן בשטח המפונה. אלא אם הממשלה מתכוונת ליצור כח הרס חסר תקדים בהיקפו ובאכזריותו, אין שום דרך בה יוכל המתווה הזה להיאכף בלי שיתוף פעולה מלא של האוכלוסיה הנעקרת - וזה, כפי שאפשר היה לראות בהחרמת דיוני הוועדה על ידי "ועדת ההיגוי העליונה של ערביי הנגב", אינו בנמצא.

אסור להקל ראש בבעיה הזו. זו אינה "הבעיה הבדואית", כפי שינסו לטעון עמותות לאומניות וגזעניות הלוקחות אנשי תקשורת לאומנים וגזענים לא פחות לסיור מגויס בנגב. זו בעיה ששורשיה נעוצים במאבק המתמיד לדמותה היהודית של המדינה, על חשבון בני האדם החיים בה. לממשלת ישראל לא היתה בעיה להכריז על עשרות "חוות בודדים" שהעבירו מאות דונמים לידיים יהודיות פרטיות בנגב, אבל היא מתקשה לעשות דבר דומה עם מי שאינו יהודי. "איום אסטרטגי" קוראים להם, המועצה לבטחון לאומי טוענת כי מתחזקים בקרב הבדואים "תהליכי פלסטיניזציה ואיסלמיזציה", וישנן קריאות נוספות, היוצרות הזרה והפחדה נגד האוכלוסיה הבדואית, היושבת כאן הרבה לפני הקמת מדינת ישראל. 90% משטחי הנגב הם שטחי אש, ושטחים נרחבים אחרים הופקעו גם הם לצרכים ביטחוניים ותעשייתיים אחרים, דבר שמשאיר מעט מאוד שטח להתיישבות בכלל, ולהתיישבות לא-יהודית בפרט. פתרון אפשרי אחד הוא צמצום השטחים המיועדים לשימוש הצבא והעברתם לידי המדינה ותושביה, ופתרון אפשרי אחר, אולי אוטופי יותר, הוא הפסקת ההפרדה האתנית ותכנון ישובים מעורבים לכל אזרחי המדינה, במקום לדחוק את כל מי שאינו יהודי לתחומי מושב מוגבלים.
מערך השליטה על קרקעות המדינה עבר בשנים האחרונות השתלטות אמונית: מזכ"ל מועצת יש"ע לשעבר, בנצי ליברמן, עומד בראש מינהל מקרקעי ישראל; מזכ"ל מועצת יש"ע לשעבר, אורי אריאל, משמש כשר השיכון; מזכ"ל גוש אמונים וחבר מועצת יש"ע לשעבר, ניסן סלומינסקי, משמש כיו"ר ועדת הכספים, ואלה ממנים את אנשי שלומם לתפקידי מפתח בארגוניהם. המגמה של קידוש האדמה כאדמת הלאום היהודי רק מקצינה, ומגיעה לעתים לכדי גרוטסקה, כאשר סגן שר בממשלת ישראל מכריז כי "לכל יהודי יש את הזכות על האדמה בירושלים", תוך שהוא רומז במודע לחלק גדול מאזרחיה שהם אינם זכאים, שהם אינם שווים. במצב כזה, כשהשלטון נמצא בידי קבוצה שלא מאמינה שיש מקום להתיישבות שאינה יהודית בשטח מדינת ישראל, החשדנות של הבדואים המיועדים לעקירה מוצדקת ונכונה. כפי שראינו, ההבטחות להעברת תקציבים שניתנות כבר עשרות שנים בהחלטות ממשלה פשוט לא מקוימות. כעת נדרשים הבדואים לעקור את עצמם ולעבור לשטח אחר, תוך שהם מוותרים על מורשתם, על דרך חייהם המסורתית, ועל אדמתם במאות השנים האחרונות, על סמך הבטחה לנזיד עדשים שאולי יגיע ואולי לא. הם נדרשים להאמין לממשלת ישראל - שעשתה בעשרות השנים האחרונות כל שלאל ידה כדי לפגוע בהם כקבוצה - שהפעם הדברים שונים. שהפעם המדינה תראה בהם אזרחים שווים, ולא כפי שהוכיחו העשורים האחרונים.

מתווה בגין-פראוור עבר השבוע את אישור ועדת השרים לענייני חקיקה בדרכו להפוך לחוק. אם ייחקק החוק, אנחנו צפויים לעמוד מול שוקת שבורה שבה הופכת המדינה קבוצה של רבבות רבות של אזרחים לפושעים בכח, ושבה אין כל דרך לאכוף את החוק מבלי לעשות דברים איומים שהדמוקרטיה לא תסבול. המתווה שמציעה מדינת ישראל אינו פתרון שלם והוא נקבע תוך אדנות לאומנית, הרואה בבדואים נטל ומטרד, במקום לנסות ולשלב אותם במרקם החיים במדינה. הרעיון שחייבים ליצור תחום מושב שרק בו יותר לקבוצה אתנית להתגורר, אינו ראוי ויש להוריד אותו מסדר היום הציבורי, אחרת אנחנו הולכים במשעול צר ומסוכן לקראת מדינה שלא תוכל יותר לקרוא לעצמה דמוקרטיה.


4 תגובות:

אנונימי אמר/ה...

ישראל היא כבר כיום מדינה לא דמוקרטית כלל אלא חצי ורבע דמוקרטית ,אם יכול להיות דבר כזה (יש חצי הריון?).
המשטר כאן הוא תערובת נפיצה של יסודות אפרטהייד,כיבוש,אפלייה בין יהודים לערבים ובין יהודים מסוגים מסויימים ליהודים אחרים,שחיתות,תאוקרטיה,בקיצור מדינה מגעילה מאוסה ושנואה .
למרבה הצער זה אפשרי משום שרוב רובה של האוכלוסייה היהודית רוצה לחיות במדינה כזו ראה תוצאות הבחירות.
כנראה שזה תמצית הציונות -שהיהודים יהיו אדונים לגורלם ואכן היהודים בחרו בגורל זה .

interspem אמר/ה...

תודה על הסקירה המקיפה,
נראה לי שיש בעיה בקישור למאמר של יפתחאל - אפשר לקבל קישור לטקסט שאליו אתה מתייחס?

נעם אמר/ה...

תודה על ההערה, תוקן בגוף הטקסט.

אנונימי אמר/ה...

תודה על הדיווח, אתה רואה באופק מהומות, השחתת רכוש ואולי גם שפיכות דמים?