3 במאי 2013

עבדים

בכל בוקר מגיעים כ-10,000 פועלים פלסטינים לכ-280 מפעלים הפועלים באזור התעשייה במישור אדומים. מדינת ישראל החליטה שהמפעלים האלה כל כך חשובים לכלכלת ישראל, עד שהכריזה על כל 1,600 הדונם שלו, הממוקמים כ-15 דקות בנסיעה רגועה מהמטרופולין של ירושלים, כעל אזור עדיפות א' - המעניק הנחות מופלגות במסים, כמו גם פטורים, מענקים והטבות נוספות. אבל זה לא היתרון היחיד שבגינו נהנים בעלי המפעלים במקום מרווחים גדולים יותר מאשר חבריהם הפועלים בשטח מדינת ישראל.
בעל מפעל ישראלי המעסיק פועלים בשטח מדינת ישראל מחויב לדאוג לזכויות העובדים שלו - בתשלום שכר מינימום (לפחות), הפרשות לפיצויים, לפנסיה, להבראה ולביטוח לאומי, בעוד עמיתו בעל המפעל שמעבר לקו הירוק לא צריך לדאוג לכל אלה. החוק אמנם גורס שכן - אבל בפועל אין פיקוח, אין אכיפה, וכל דאלים גבר. בנוסף, בעוד בעל מפעל ישראלי העובד בשטח מדינת ישראל מחויב לדאוג לסביבת עבודה מוגנת ובטוחה עבור עובדיו, עמיתו שמעבר לקו הירוק יכול להניח לעובדיו לנשום אדים רעילים משך כל היום, להעביר חשמל בסביבה נוטפת מים, לעבור את רמות הרעש הנסבלות על ידי האוזן האנושית עד שרוב עובדיו יתחרשו, ואיש לא יאמר לו דבר. ראו למשל פרוטוקול מס' 56 מישיבת הוועדה המיוחדת לבעיית העובדים הזרים של הכנסת, המפרט את כל אלה ועוד הרבה יותר. זהו גן עדן למעסיקים נצלנים.

אחד המפעלים באזור התעשייה במישור אדומים הוא לוי מתכת ועץ בע"מ (ח.פ. 511257990), הנמצא בבעלות מרדכי לוי וחיים לוי ממעלה אדומים. המפעל, כמה אירוני, מייצר ריהוט לבתי כנסת: ארונות קודש, בימות, עמודי תפילה, שולחנות לבתי מדרש, ספסלים מיוחדים למתפללים, ועוד כהנה וכהנה - ומעסיק בתקופת החורף 20-30 פועלים, כולם פלסטינים, רובם ממחנה הפליטים עקבת ג'אבר ליד יריחו. אחד מהפועלים האלה היה עבדאללה אבו ח'אלד, צעיר בן 22 מאותו מחנה פליטים, שעבד אצל לוי החל מדצמבר 2012 עד פיטוריו לפני כחודש. עבדאללה וחבריו עבדו 8.5 שעות ביום, 5 ימים בשבוע, ותמורתן קיבלו 90 שקל ליום לכל אחד, או 450 שקל בשבוע. לו היו בעלי המפעל אנשים שומרי חוק שמשלמים שכר מינימום בלבד, היה שכרו של עבדאללה מגיע לכ-198 שקל ליום, לא כולל את הפרשות הפנסיה והביטוח להן הוא זכאי. אבל זו אינה הבעיה היחידה. בשיחה שהתנהלה השבוע במשרדי ארגון העובדים ״מען״ סיפר עבדאללה שלפעמים היה המעסיק מעלים שעות מחישוב השכר, ופשוט משלם לו פחות. כלומר גם את המעט שבמעט שכן שילם המעסיק, החליט לעתים לקצץ על דעת עצמו. לדברי עבדאללה, ב-2009, כשהיה בן 18, כבר עבד פעם במפעל. לדבריו, מרדכי לוי, מבעלי המפעל, הבטיח אז שיקבל 2,800 שקל לחודש, אבל בסופו שילם רק 1,800. למה? ככה. רוצה - קח, לא רוצה - יש עוד אלף כמוך. עבדאללה הלך. הלך לעבוד במפעל אחר באותו אזור תעשייה (שם המפעל שמור במערכת הבלוג) בו השתכר 2,500 ש"ח לחודש תמורת 10 שעות עבודה ביום - כמחצית משכר המינימום - עד שלבסוף פוטר גם משם יחד עם עשרות מחבריו. לאחר פיטוריו חזר עבדאללה ללוי, מפני שלא היתה לו ברירה אחרת, הוא נזקק לפרנסה. 
כדי להיכנס לאזור התעשייה מעלה אדומים, חייבים הפועלים להצטייד באישור כניסה (יהודים, אגב, לא זקוקים לאישור). את האישור צריך המעסיק לסדר להם, טרחה בירוקרטית קטנה.  לדברי עבדאללה, לא תמיד זה קורה. פועל מחוסר אישור צריך לרדת מההסעה כמה קילומטרים לפני הכניסה לאזור התעשייה וללכת ברגל בהרים את המרחק הנותר, ואז הוא צריך להסתנן פנימה מבלי להיתפס על ידי חברת האבטחה המפטרלת במקום. אם ייתפס, יעוכב ל-7-8 שעות שעליהן כמובן לא יקבל שכר. בחגים היהודיים, כשהמפעל סגור, לא מקבלים העובדים, פרט לקבוצה מצומצמת של כ-7 פועלים המועסקים במקום כבר יותר מ-20 שנה, כל תשלום. ימי מחלה גם הם לא משולמים, ועובד שנפצע או נפל למשכב לא יקבל כל תשלום ממעסיקו על הימים בהם נבצר ממנו להתייצב לעבודה.

ב-12 בדצמבר 2011 הגיע לסיומו מאבקם של עובדי מחצבת סלעית, שהיתה בבעלות משפחת כלב הירושלמית. על פי הסכם הנושים שהתקבל על ידי בית המשפט לאחר מאבק משפטי ארוך ויקר, הוסכם שהעובדים יקבלו פיצויים בסך 4.5 מיליון שקל. סכום שאולי נשמע גבוה, אך למעשה זהו הסכום שהעובדים היו זכאים לו ממילא, לו היה מעסיקם פועל על פי חוק. מאז הצלחת אותו מאבק יש מודעות מעט גבוהה יותר בקרב העובדים הפלסטינים בנוגע לזכויות המגיעות להם, ולאט לאט מחלחלת בהם ההכרה שאפשר להאבק גם על קבלת המינימום הקבוע בחוק. ההכרה הזו הביאה כמה מעובדי מפעל לוי מתכת ועץ לפנות להסתדרות. זה לא פשוט כפי שזה נשמע, כי לארגון העובדים הגדול והחזק במדינה אין סניפים בגדה המערבית, ולכן הדרך היחידה לתקשר עם אנשיו היא באמצעות הטלפון. חמישה חודשים לאחר המגעים עם ההסתדרות נוכחו העובדים כי לא נעשה דבר בעניינם, והבינו שאיש בהסתדרות לא מתכוון לנקוף אצבע כדי לעזור להם, למרות ההפרות הברורות והבלתי מעורערות של זכויות העובדים ושל חוקי העבודה על ידי המעסיק. לאחר התייעצות עם כמה מחבריהם, פנו עבדאללה ושלושה עובדים נוספים במפעל לארגון העובדים ״מען״, שהוביל את המאבק המוצלח במחצבת סלעית. למחרת הפנייה הראשונית מצד ארגון העובדים לבעל המפעל, פוטרו ארבעת העובדים שפנו לעזרה כאזהרה לעובדים האחרים, ונשלחו לביתם עוד באותו הבוקר. עוד על התארגנות העובדים במפעל אפשר למצוא באתר מען.

למשרד התמ"ת יש כ-80 מפקחי עבודה בשטח ישראל, האחראים על עשרות רבות של מפעלים ויותר ממיליון בני אדם המועסקים בהם. זה מספר קטן מאוד, ועל פי כל קנה מידה, רחוק מאוד מהמספר הדרוש כדי לכסות את מגוון התחומים בהם נדרש פיקוח כזה: בטיחות, גהות, יחסי עבודה, שכר, זכויות סוציאליות, ביטחון תעסוקתי ועוד. עם זאת, זהו מספר גדול אלפי מונים ממספר הפקחים הפועלים כדי להגן על זכויות העובדים הפלסטינים מעבר לקו הירוק, שם האחריות על אכיפת חוקי העבודה נמצאת על כתפי צבא ההגנה לישראל, והוא אמור לעשות זאת באמצעות נציגות התמ"ת במינהל האזרחי. עוד ב-2008 הביא התמ"ת לידיעת הכנסת כי לא מתבצעת כל אכיפה בתחום חוקי העבודה על ידי המשרד ועל ידי המינהל האזרחי, וב-2010 אישר ראש אגף כלכלה במינהל האזרחי כי זה כמה שנים לא בוצעו כמעט ביקורות על העסקת פלסטינים בגדה המערבית, וכי "כיום לא מתבצעת בקרה רישומית על תשלומי שכר מינימום וזכויות סוציאליות בגין העסקת פועלים פלסטינים בהתיישבות". דו"ח מבקר המדינה מ-2011 גילה כי מספר הביקורות המבוצעות הוא זעום, וכי בפועל אין פיקוח ואין אכיפה. כולם יודעים, אבל לאיש לא אכפת. וכך מאפשרת ישראל ניצול מחפיר של עובדים מדוכאים הנמצאים במצב של אין ברירה - או שיסכימו לניצול, או שיסבלו חרפת רעב.

נגה קדמן מארגון "קו לעובד" הוציאה באוגוסט 2012 דו"ח מקיף על העסקת פלסטינים בישראל ובהתנחלויות, הסוקר את הפגיעה בזכויות העובדים ומביא דוגמאות רבות לעוולות ולניצול פועלים פלסטינים בידי מעסיקיהם היהודיים. לדוגמה, מפעל "מיה תבליני החיים" (שמאז שינה את שמו ל"מיה תעשיות מזון" ומשווק את מוצריו לסופרמרקטים רבים בישראל) נתבע על ידי עובדיו לא פחות מ-35 פעמים בגין עוולות הקשורות לאי תשלום שכר מינימום והפרשות לזכויות סוציאליות. בכל פעם הפסיד ונקבע שעליו לשלם לתובעים את הפרשי השכר להם הם זכאים, אבל מכיוון שאלה היו תשלומים אותם היה מחויב ממילא לשלם ולא הוטלו עליו קנסות - המשיכו במפעל לגזול מעובדיו, בידיעה שבמקרה הגרוע ביותר המפעל יחויב לשלם לעובדים את המינימום המגיע להם ותו לא. גם מיודעינו במפעל לוי מתכת ועץ נתבעו על ידי עובדים לשעבר ונאלצו לשלם לתובעים את ההפרשים להשלמה לשכר מינימום. עם זאת, מקרב כלל העובדים הנעשקים, התובעים הם היוצאים מהכלל. רבים נמנעים מלדרוש את המגיע להם, בין השאר מפני שהם יודעים שתביעה כזו תפגע ביכולתם למצוא עבודה חדשה. כך ממשיכים המעסיקים הישראליים לעשוק, העובדים ממשיכים להיות מנוצלים, והמדינה ממשיכה להעלים עין. כולם מרוויחים. זאת אומרת, כולם פרט לפלסטינים.

החוק הוא ברור ואין בו מקום לפרשנות: בעקבות פסיקת בג"ץ מ-2007, חלים דיני העבודה בשטח ישראל גם על אזורי התעשייה בגדה המערבית. הזכויות של עבדאללה אבו ח'אלד במקום עבודתו באזור התעשייה של מישור אדומים שוות לזכויותיו של אזרח ישראלי, בכל הקשור לשכר מינימום ולזכויות סוציאליות. ועם זאת, עובדה היא שהמעסיקים מפירים את החוק, והם עושים זאת במודע ובכוונת תחילה, כדי להתעשר על חשבון אחד הציבורים המנוצלים והמדוכאים ביותר בין הירדן לים. עובדה נוספת היא שמדינת ישראל מודעת לפשע הזה באופן רשמי כבר שנים רבות ולא נוקפת אצבע כדי למנוע אותו, מדינת ישראל אינה מנסה לאכוף את חוקיה שלה. השר האחראי על העוול הזה כיום הוא נפתלי בנט, פטרון המתנחלים, המתעשרים בזכות העלמת העין של ממשלת ישראל. בנט כבר הכריז שהוא תומך בפגיעה בזכויות העובדים בכלל, על ידי צמצום הזכות הבסיסית לשביתה ומעבר ליום עבודה של 12 שעות. ממנו כנראה לא תבוא הישועה לה זקוקים כל כך עשרות אלפי העובדים המנוצלים במפעלי ההתנחלויות. הם ימשיכו לשלם את המחיר שגובה משטר האפרטהייד מעבר לקו הירוק, שם כולם שווים לכאורה על פי החוק, אלא שיהודים שווים הרבה הרבה יותר.

מול נצלנות המעסיקים ואוזלת היד הספק-מכוונת של המדינה, עומדים מעטים לימינם של העובדים המנוצלים: ארגון העובדים ״מען״ הוקם בסוף שנות ה-90 על ידי חברי מפלגת דעם, ומעורב מאז במאבקי עובדים יהודים וערבים במדינת ישראל ובגדה המערבית למען תנאי העסקה הוגנים. הארגון מאגד תחתיו פועלי מפעלים, נשים ערביות העובדות בחקלאות, נהגי משאיות, כמו גם עובדים העוסקים במקצועות חופשיים כגון מרצים לאמנות או מורי קבלן. הארגון כבר רשם לעצמו הצלחה אחת לפחות, במאבק בסלעית, וועדים אחרים התארגנו ומתארגנים במסגרות דומות בהדרכתו ובסיועו הפעיל. ארגון נוסף, ״כח לעובדים״, שהוקם לפני כשש שנים, נכנס גם הוא לאחרונה לפעילות בגדה המערבית ולייצוג עובדים פלסטינים (לא מצאתי ועד פעיל ששייך לו באופן רשמי, אך אני מודע להתארגנויות בשטח להן הוא שותף). וכמובן ״קו לעובד״, שאינו ארגון עובדים, אך מספק סיוע ותמיכה פרטניים לעובדים פלסטינים המנסים לקבל את המגיע להם ממעבידם העושק.

אני רוצה להודות לאסמה אגברייה-זחאלקה וניר נאדר מדעם, ולאסף אדיב ממען על ארגון המפגש עם עבדאללה אבו ח'אלד ומתן רקע על מצב זכויות העובדים באזורי התעשיה הישראלים בגדה המערבית.


7 תגובות:

אנונימי אמר/ה...

ישראל שולטת בגדה המערבית ומעכבת את צמיחתה הכלכלית, ואז מקימה בה מפעלים שמנצלים את מצוקת הפרנסה של הפלסטינים כדי להנות מכוח עבודה זול ומחוסר אכיפה של זכויות עובדים בסיסיות.
קוראים לזה קולוניאליזם.

אנונימי אמר/ה...

תודה, מאמר חשוב.

אנונימי אמר/ה...

חבל שאין בכל כתבה מהסוג הזה קצת סטטיסטיקה אובייקטיבית על כל המפעלים מעבר לקו הירוק אשר מאפשרים פרנסה בכבוד התקדמות בשרשרת המשרות שמירה מכבדת על זכויות העובד ועוד תכונות שלבטח היו מאפשרות קיום דיון מכובד. החד צדדיות הזו גורמת לאנשים בעלי דעה חופשית להתייחס לכתבות כאלה בחשדנות.

אנונימי אמר/ה...

מעניין למה הם עדיין מעדיפים לעבוד אצל הכובש האכזר היהודי. אם אנחנו כאילו אכזרים ורעים אז למה הם לא עובדים ברשות הפלסטינאית שאמורה לספק להם חוקי עבודה הוגנים ומערכת צדק.
אולי בגלל שלמרות הכל, אנחנו מתיחסים אליהם יותר טוב מהאחים שלהם? ועדיין אנחנו הרעים.

מעניין מה היה קורה למי שהיה מפרסם מאמר כזה בגנות מפעלים ברשות?

אנונימי אמר/ה...

גנבת לי את המילים
ודרך אגב- לא הגיע הזמן להבין שירדן זאת פלסטין?

עדו אמר/ה...

אם ירדן היא פלסטין אז השטחים הם בישראל וזה אומר שערביי השטחים צריכים לקבל כולם אזרחות ישראלית. מה? בשביל זה פתאום השטחים הם לא בישראל?
אבל מה שמעניין אותי הוא המוסר של המגיבים כאן. היה פעם מקרה אמיתי של בחורה שנלכדה ברכב בוער. עובר אורח הציל אותה ואז כשהייתה מחוץ לרכב - אנס אותה. אני מניח שהוא חשב כמוכם: הרי היא בטח לא הייתה מעדיפה להישאר בלהבות אז מה היא מתלוננת? ההבדל הוא שהמנוול נשלח למאסר ואתם משום מה עדיין חופשיים

Z13AT4SIXTY אמר/ה...


SO TRUE


ILAN EFRATI