21 במאי 2013

נטל במרחב

עוד לא יבשה הדיו על החלטת הממשלה להוציא לפועל את מתווה פראוור וכבר הוציא משרד הבינוי והשיכון מכרז לתכנונו האופרטיבי. המכרז, 139 עמודים אורכו, מפרט שישה "מרחבי תכנון" בהם מיועדים הבדואים להתיישב בשטח קטן משמעותית מזה בו הם מפוזרים היום. מפאת אורכו ומורכבותו, הייתי רוצה להתרכז ברשימה הזו במרחב אחד בלבד: צפון בקעת ערד. במרחב המדובר יש שתי "גזרות": אחת דרומית, המכונה "אל פורעה", ובה נמצא השטח בו מתכננת מדינת ישראל לכרות פוספטים לייצור אורניום, אך מכיוון שהשטח מצוי בהליכים תכנוניים ומשפטיים רבים, המכרז מודיע שהפעיליות בגזרה הזו מעוכבת. עוד לפני שהתחלנו, חצי מרחב יצא מהמתווה, 64,700 דונם וכ-5,000 בני אדם שלא משתתפים בהבטחת המדינה לבדואים.
הגזרה השניה, המכונה במכרז "צפון בקעת ערד", גדולה משמעותית: 165,100 דונם שטחה, והיא מתפרשת ממצדה במזרח ועד נחל עניים במערב, ומרכס עירא בצפון ועד כביש 31 בדרום. בהחלט שטח מכובד, לו היה עומד כולו לטובת התיישבות הבדואים במקום האדמות שגוזלת מהם המדינה במקומות אחרים בנגב. אבל לא. ב20 באוקטובר 2010 קיבלה ממשלת ישראל החלטה לקחת שטח בגודל 180,000 דונם שחלקו חופף לאותו שטח המיועד להתיישבות בדואית בצפון בקעת ערד ולייעד אותו להתיישבות יהודית. כן, זו לא טעות: אחת ממטרות התכנית הממשלתית כפי שהוגדרה על ידי מנכ"ל החטיבה להתיישבות של ההסתדרות הציונית, ירון בן-עזרא, ומצאה את דרכה להחלטת הממשלה היא: "לתפוס את יתרת השטח האחרונה, ובכך למנוע המשך פלישת הבדואים לאדמות הלאום שנותרו, וכן למנוע יצירת רצף בדואי ו/או ערבי מכיוון דרום הר-חברון לכיוון ערד, בואכה דימונה וירוחם, וכל המרחב הכלוא ביניהם ובין באר-שבע". המדינה מתכננת לקחת חלק מהשטח שהובטח לבדואים ולבנות בו לא אחד, לא שניים, כי אם עשרה ישובים ליהודים בלבד.
זאת ועוד: בשטח ישנם היום אלפי בני אדם ממוצא בדואי המתגוררים בישובים המוכרים על ידי רשויות המדינה כמו מכחול, כוחלה, חורה ומרעית, ישובים בתהליכי הכרה כמו דריג'את ואלבאט, וישובים לא מוכרים כלל כמו עתיר, תל ערד, אום אל חיראן, סעווה ואל חומרה. לדברי משרד ראש הממשלה מנובמבר 2010, מתוכננת עקירה רבתי של חלק מהישובים האלה כך שתל ערד תהרס לחלוטין ותושביה יפוזרו בישובים בדואים שונים, ותושבי סעווה ועתיר יועברו לחורה. יותר מכך: בנימוקי משרד ראש הממשלה לאי-הכרה בישובים הבדואים הקיימים, טוען המשרד כי "האוכלוסיה יושבת על שטחים בעלי רגישות נופית גבוהה … יש לאוכלוסיה פתרונות בישובים קיימים … ועל כן לא נראית סיבה נראית לעין להקמת ישוב רביעי נוסף ולהשארת נטל נוסף זה במרחב" (נספח א' לפרוטוקול ועדת המשנה 47 לנושאים תכנוניים עקרוניים מס' 442). הם לא מנסים להסתיר את זה: ישובים בדואים הם נטל, ישובים יהודים הם צורך לאומי. העלות של בניה בישובים חדשים גבוהה ב-300% מעלות בניה בישובים קיימים. אין צורך בהקמת ישובים חדשים באזור הזה, פרט, כמובן, לייהוד הקרקע. דם ואדמה.


מפת המתאר של מרחב צפון בקעת ערד, מתוך המכרז לתכנון מתווה פראוור

תכנית הייהוד, שהובלה על ידי בוגי "משה" יעלון וסילבן שלום, זכתה לקיתונות של ביקורת מכמעט כל גורם אפשרי. מכון המחקר של הכנסת חיבר דו"ח חריף על עצם הצורך בבניית ישובים כאלה בניגוד לעמדת רשויות התכנון ובניגוד לנהלים שנקבעו על ידי כל הרשויות המוסמכות במדינה; עיריית ערד יצאה נגדה בגלל הגירה אפשרית של אוכלוסיות חזקות מהעיר לישובים החדשים; החברה להגנת הטבע מזהירה נחרצות מפגיעה בנוף הפתוח, הנזק האקולוגי, והרס בתי הגידול היחודיים לאזור; המשרד להגנת הסביבה טוען כי התכנית תביא להרס מיותר של הסביבה והאזורים הפתוחים כאשר יש חלופות טובות וזמינות הרבה יותר בדמות חיזוק ישובים קיימים; ויש עוד. התמונה מתבהרת קצת יותר כאשר מסביר אותה מיודענו ירון בן-עזרא: "התיישבות היא לא עסק כלכלי, ולא נכון יהיה לבחון את ההחלטה בעיניים כלכליות אלא בהתאם למטרות תפיסת השטח של התוכנית"
זו לא התכנית היחידה המיועדת לאותו שטח בדיוק. ב2007 אישרה הממשלה הקמה של עיר חרדית בתל ערד, כסיף שמה. גם "חוות הבודדים", הקוץ ההתיישבותי הזה, פתרון העוועים הזה של מורשת אריאל שרון, יושבות על אותו שטח. השטח שהובטח לבדואים אילו רק יסכימו לוותר על אדמתם. כפי שכתבתי כבר בסקירה הקודמת על מתווה פראוור, המדינה מאיצה בבדואים להסדיר את ענייניהם עכשיו בשלל תמריצים כספיים, לקנות מהר את נזיד העדשים שהיא מכינה להם, אך העניין הוא שהיא כנראה לא מתכוונת לעמוד בהבטחותיה.

הרציונל העומד מאחורי התכנון הנד"לני בפריפריה הוא לאומני: לפנות אזורים נרחבים בהם גרים לא-יהודים ולהקים להם תחום מושב, שטח שרק בו יוכלו להתקיים. כל שאר השטח - יהודי. כמעט כל הרשויות האמונות על קרקעות המדינה נמצאות בידיים של ראשי מועצת יש"ע לשעבר ואנשי שלומם, והאידיאולוגיה הזו, שאת תוצאותיה ראינו בשטחי הגדה המערבית, מחלחלת יחד עם היבטים רבים אחרים לתוך מדינת ישראל, ולראיה אנחנו מתחילים לראות ניצנים של התקוממות עממית בקרב הבדואים שהדור המבוגר יותר כבר לא יכול להכיל. כל עוד נטועה הלאומנות היהודית בבסיס הפעולה הישראלי - לא ימצא פתרון. כל עוד שמה המדינה את הלאום לפני האזרח - לא יתכן עתיד משותף. כל עוד לא תכיר ישראל בצורך הדחוף לדאוג לקבוצות אותן היא מזניחה כבר עשורים ארוכים - הן תמשכנה להתרחק ממנה, לטפח את השנאה לממסד המשפיל אותן, הפוגע בהן בלי סיבה אמיתית זולת הדת והגזע. וכשיגיע הניצוץ, והוא יגיע, תוצת כאן אש שתשרוף את כולנו.


20 במאי 2013

בורות היא כח

ותרעש ותרגש הארץ
אתמול דווחו כל כלי התקשורת הישראלים על תקרית חמורה סמוך לישוב רתמים שבנגב: "תג מחיר בדואי: אבנים על מכוניות ביישוב בנגב" (ווינט), "אישה הותקפה בידי בדואים בנגב" (וואלה), "יידוי אבנים על מכונית ובה משפחה עם ילדים בנגב" (גלי צה"ל), "האינתיפאדה מגיעה לנגב: נסיון פיגוע על ידי בדואים" (סרוגים), "תג מחיר בדואי? אבנים הושכלו על רכב בדרום שבו נסעה אישה עם ילדיה" (מאקו, הטעות במקור), "יידו עליי אבנים בזמן שהילדים שלי היו ברכב" (רדיו 103), "תושבת רתמים נרגמה באבנים על ידי בדואים בנגב" (מגפון), ועוד כיוצא באלה. הרטוריקה בכל הדיווחים האלה זהה: הבדואים הם סכנה, הם מוציאים את התסכולים שלהם על תושבי רתמים האומללים, סכסוך בין הבדואים לרשויות המדינה בעקבות חלוקת צווי הריסה הוא הגורם ל"אינתיפדה" הזו. חלק מהכתבות מזכירות פעולת תגמול שנקטו תושבי רתמים ש"נמאס להם" והם חסמו את הכניסה לכפר, ורבים מהם מביאים ציטוטים מפי שמוליק ריפמן, ראש מועצת רמת נגב והמקים של תנועת המיליציה הלאומנית "השומר החדש", הטוען שמדובר בטרור, "תג מחיר" מצד הבדואים, לא פחות.

ברם
למרות ההתגייסות המוחלטת של התקשורת לסיקור ידוי האבנים על תושבי רתמים, פרט לכותרת משנה ברשת ב' אף אחד לא טרח לברר מה קרה שם, וכולם לקחו את גרסת תושבי הישוב הדתי וראש המועצה הלאומן כפשוטה. מסתבר שקודם לתקרית ידוי האבנים הציתו תושבי רתמים אוהל השייך לתושב ביר הדאג' עיד אבו חבאק. כמה בני אדם הגיעו לאוהל, והציתו אותו עד שנשרף לאפר. לא מדובר ב"תג מחיר" תלוש או בזעם עצור על האלימות הקיצונית שמפעילה המדינה נגד תושבי הכפר באופן קבוע, זו תגובה ישירה לאלימות מהצד השני.
למען הסר ספק, האלימות משני הצדדים היא בזויה ומיותרת. לא רק לדעתי, אגב, אלא גם לדעת וועד הכפר של ביר הדאג' שגינה בתוקף את תקרית ידוי האבנים ומנסה בכל כוחו לעצור את הצעירים חמי המזג מהכפר שלא יכולים יותר לשתוק כאשר הם מותקפים בידי שכניהם. לדברי תושבים, נסיונות הדברות של וועד הכפר עם אנשי רתמים נענו בכתף קרה מצד תושבי הישוב הדתי, ולמרות שאחת מבנות רתמים מארגנת באופן קבוע פעילויות משותפות בין ילדי ביר הדאג' וישובי הסביבה (למרבה הצער ללא ילדי רתמים), אין הדברות, והיחסים הולכים ומתדרדרים.
[עדכון, למחרת בבוקר: הן תושבי רתמים והן תושבי ביר הדאג' לא מכחישים את העובדה שאוהל הועלה באש. תושבי ביר הדאג' טוענים שהיו אלה תושבי רתמים, ותושבי רתמים טוענים שלא, ולפחות תושבת אחת מאשימה את הבדואים בהצתה. כך או כך, זה לא משנה את העובדה שהתקשורת בחרה להתעלם מהתקרית בביר הדאג' ולדווח רק על האלימות שהתפרצה לאחריה]

בורות היא כח
התקשורת הישראלית בחרה להציג את התקרית הזו באופן חד צדדי לחלוטין: הבדואים אלימים ומסוכנים בעוד היהודים קורבנות תמימים הסופגים את האלימות בשתיקה אך מרגישים שמשהו חייב להעשות. האינטרס ברור: הנגב מבעבע. מתווה פראוור שאושר בממשלה יוצא לדרך והוא ידרוש הפעלת אלימות קשה נגד הבדואים שלא יסכימו לעקור מאדמתם בשקט, ולזה צריך להכין את דעת הקהל. לא מדובר כאן בעצלנות הרגילה, כי המידע על שריפת האוהל היה זמין הן בסוכנויות הידיעות, הן מהמשטרה לה הגישו תושבי ביר הדאג' תלונה על שריפת האוהל טרם זריקת האבנים, והן מפי התושבים עצמם. בניתוח הציטוטים המופיעים בדיווחים ("תושבי רתמים משלמים את המחיר", "אינתיפדה בדואית", "תג מחיר בדואי") נראה כמעט כאילו יש יד מכוונת מאחורי אלה. לו היתה כאן תקשורת חופשית ואמיתית, ודאי היו טורחים לפחות חלק מהכתבים לנסות להבין את ההקשר הרחב יותר במקום לשחק לידי תעמולת הפנים האתנוצנטרית, ואולי היו עושים עבודה עיתונאית אמיתית במקום להיות שופר לאינטרסים של השלטון. עד שזה יקרה, אנחנו בבלוגוספירה וברשתות החברתיות חייבים לדאוג לחשוף את ההקשר הזה כמה שיותר ולא להשאיר את השטח לתעמולת הפנים הבלתי פוסקת, זו השואפת להפריד, למתוח קווים ברורים בין "אנחנו" ל"הם". בורות היא כח.




16 במאי 2013

12 שנות נישואין


הסיפור המדהים הזה סופר כבר כמה פעמים בעבר, אבל מכיוון שלא רבים נחשפו אליו, חשבתי שיהיה מעניין להביא אותו גם כאן:

כשהוקמה יחידת המסתערבים של ה"שין-בית" ב-1952, היא לא נועדה להיות יחידת קומנדו שמשתמשת בתחפושות כפי שעושות יחידות המסתערבים כיום. מטרתה היתה ארוכת טווח הרבה יותר. איסר הראל, הכהן הגדול של שירותי המודיעין הישראלי, מינה את שמואל מוריה - איש המחלקה הערבית, שעלה מעירק שנים לא רבות קודם לכן - להקים את היחידה. מטרתה היה לגייס צעירים יהודיים, לרוב עולים בודדים ממדינות ערב, ולהטמיע אותם באוכלוסיה הפלסטינית בישראל. הרציונל שעמד מאחורי המבצע השאפתני הזה היה ברור: ערביי ישראל הם גייס חמישי. כשתפרוץ מלחמה עם מדינות ערב, הפלסטינים יצטרפו אליהם במעשי חבלה בתוך המדינה, ולכן כדאי להחדיר אליהם סוכנים שיספקו מודיעין ויסכלו את פעולות הטרור בבוא היום.
שמואל מוריה
כמה עשרות סוכנים ישראליים נבחרו בקפידה על ידי מוריה, שהקריטריון העיקרי שלו היה נאמנותם המוחלטת למדינה. הם עברו קורס מפרך בו עקרו כל שביב של מבטא זר משפתם, כי סיפור הכיסוי שלהם היה צריך להציב אותם כפליטי הנכבה, ומבטא צפון אפריקני או עירקי היה מסכן אותם. כחלק מההכשרה, נשלחו הסוכנים לעבוד במפעלים בהם עבדו פועלים ערביים כדי לסגל לעצמם את מנהגי המקום וכדי להשיל עוד קצת מזהותם הישנה. אחרי כמה חודשים של הכנה ניתנה להם זהות חדשה לגמרי והם נשלחו לכפרים פלסטיניים שונים בישראל, וכדי לבסס את זהותם החדשה רבים מהם נאלצו להינשא לנשים מקומיות, מבלי לספר להן על זהותם האמיתית, כמובן, וכך גם נולדו להם ילדים שגם הם לא ידעו מיהם אבותיהם באמת.
כעבור 12 שנה, באמצע שנות השישים, מישהו בשב"כ התעורר. הסיפור הזה נראה לו מופרך. הוחלט שם שחייבים לשים קץ לעניין, וכי אי אפשר להשאיר את המשפחות מאחור. חלק מהנשים גוירו, ובצעד מרשים של הרבנות הצבאית דאז ויתרו לילדים על התהליך על אף שנולדו לאמהות שאינן יהודיות - והם הוכרו כיהודים כשרים לכל דבר.
משפחות רבות התפרקו, כי מה שעמד בבסיסן היה שקר. נשים מוסלמיות מצאו לפתע את עצמן נשואות לאויב, ליהודי סוכן שב"כ. התועלת שהופקה מהמבצע המטורף הזה, הודו האחראים לו, היתה אפסית, כלום. כולם הפסידו.

אין מוסר השכל לסיפור הזה, שחצה משפחות והסיט את חייהן ממסלולם. הוא מסוג הדברים שנראים לנו כיום מופרכים ומטורפים, כמעט כמו תכניתו של  ה-CIA להצניח אלפי קונדומים עצומים עם התווית "מדיום" כדי לשכנע את הרוסים בעליונותם של האמריקנים - אבל היו מספיק אנשים שחשבו אז שזה רעיון טוב. לכן פשוט אשאיר את זה כאן, כעוד מצבה לקורבנות המלחמה הבלתי נגמרת הזו, מלחמה שאין בה מנצחים.


14 במאי 2013

חרטא

״נלחמים על האמת, נלחמים על האמת X עשר״
השבוע נערך באוניברסיטת תל אביב טקס זיכרון לציון גירוש תושביה הערבים של פלסטין בעקבות הקמת מדינת ישראל ב-1948. כ-800 אלף בני אדם איבדו את בתיהם, יותר מ-500 ישובים בהם התגוררו פשוט נמחקו מעל פני האדמה, תוך הפעלת אלימות איומה שכללה מעשי רצח, ביזה, אונס, השפלה, ושלל פשעים איומים אחרים. הארוע הזה נודע בשם "הנכבה". "האסון". על העובדות האלה אין ויכוח: שרידי חלק מהישובים שבהם חיו התושבים הפלסטיניים המקוריים עדיין נמצאים שם, עדויות רבות משני הצדדים קיימות ומספרות על החיים לפני, על הפשעים ועל הזוועות שבמהלך, ועל חיי הפליטות והעוני שאחרי המאורע הזה. אין עוררין שמדובר בתהליך אלים ששם קץ לדרך חייהם של מאות אלפים שהיו מעורבים בו. אסון.

״יאללה יאללה סתם שיקרת - נכבה נכבה איזה חרטא״
במהלך הטקס התקיימה הפגנה. בחיי שאני לא ממציא את זה. יש אנשים שהחליטו שאסונם של אחרים הוא סיבה למחאה. הסבל, לשיטתם, הוא מונופול יהודי-ציוני שלאחרים אסור שתהיה בו דריסת רגל. האסון, לדבריהם, הוא חרטא. הוא שקר. אל מול טקס הזיכרון הביאו המפגינים תופים ומגפונים וניסו להשתיק את הדוברים בצרחות ובעלבונות, בעודם מניפים שלטים שבהם נראה אדם עטוי כאפייה המושיט אצבע אל מתחת לעין שמאל ומושך את העור התלוי מתחתיתה מעדנות מטה. הערבי, אתם מבינים, משקר.

״זאת לא יונה וזה לא עוף - נכבה נכבה איזה בלוף״
משמעות המילה חרטא בערבית היא שקר שמקורו בהתרברבות. ספק אם יימצא כיום אדם המאמין כי יש מקום להתרברב באובדן חייהם של אלפי אנשים ובגירוש של מאות אלפים מבתיהם, זאת אומרת, אם הוא לא בצד שהרג וגירש. ההתרברבות בדם הנשפך ובחיים שנעקרו היא לא מצד הנוכחים בטקס, אלא מצד החוליגנים שבאו להפריע לו, להתרברב בנצחונם המזויף. לחרטט, כלשונם.

דף סיסמאות של תנועת "אם תרצו"

״הם תקפו - הם נטשו - הם גירשו - הם הפסידו (טה טה טה טה טה טה טה טה חרטא)״
אין טעם להתעמת עם הטענות לגבי השתלשלות העניינים החל מה-29 בנובמבר 1947 ועד קיץ 1948. המיתוס שמנסה מערכת האינדוקטרינציה הישראלית לטעת בתלמידיה, לפיו הפלסטינים, שחיו בשלווה בבתיהם, פשוט קמו ועזבו יום אחד מרצונם החופשי כדי לפנות מקום לתושביה החדשים של הארץ, הוא מביך והרסני, כזה שנועד להנציח את המלחמה ולהצדיק את המשך התקבעות העוול במקום להגיע לפתרון. אין לוגיקה מאחורי השמחה לאיד וקריאות ה"טה טה טה" על הפסדם של הפלסטינים במלחמה, וכנראה נשכחו מהמפגינים גם דבריהם של כותבי ספר משלי, ובפרט הפסוק "בנפל אויביך אל תשמח ובכשלו אל יגל לבך" (כ"ד, י"ז). לטענת מחברי הספרון "נכבה חרטא", כרגע "חסרים אנשי אקדמיה בעלי שיעור קומה, יושר ואומץ אינטלקטואלי, אנשי רוח שאינם מזויפים ועיתונאים חוקרים שאינם בורים" (עמ' 8). זו בוודאי הסיבה שלא מצאו אדם שכזה, שיסכים לעמוד מאחורי ערימת ההבלים שהם מפרסמים במסווה של היסטוריה ומוסר.

״מי שתומך בנאצים - אין לו זכות קיום״
כבר כתבתי על העבר האפל של הלח"י ופנייתו לשיתוף פעולה עם גרמניה הנאצית: "הארגון מבטיח לגרמניה שברית כזו תחזק את היסודות המוסריים של הסדר החדש הגרמני בעיני האנושות", "על פי השקפת עולמו ומבנהו קרוב האצ"ל ביותר לתנועות הטוטאליטריות של אירופה" כתבו באיגרת שהעבירו להנהגת הרייך השלישי ב-1940. מכיוון ש"אם תרצו", התנועה העומדת מאחורי ההפגנה, הביעה בעבר תמיכה בלח"י ובמנהיגיו - התנועה אף הנפיקה חולצה עם דיוקנו של אברהם שטרן - ואחד מחבריה הצהיר בפומבי שהיה מקבל כספים גם מהיטלר (הם עמדו בהצהרה הזו, אגב, כאשר לקחו כספים מאדם שטען כי "היטלר מילא את רצונו של האל"). אם באמת היו מאמינים במה שהם צווחים, מותר היה לצפות שיכריזו כי כעת אין להם זכות קיום.

״טפשות! טמטום!״
טקסים שנועדו לזכור את המתים ואת העולם שאבד עמם מתקיימים בישראל לפחות פעמיים בשנה, פעם אחת ביום השואה ופעם נוספת ביום הזכרון. אלה ימים של אינטרוספקציה, של התכנסות, של כבוד לאלה שאינם. נקלה ועצוב שיש מישהו החושב שזה רעיון מוצלח להקים מהומה מול הטקסים האלה ולבזות את החיים יחד עם המתים. העובדה שיש קבוצה לא קטנה של בני אדם הסבורים שחילול וביזוי של טקס זיכרון היא מטרה ראויה, מצביעה יותר מכל על פשיטת הרגל המוסרית של הציונות שאותה הם מתיימרים לייצג.

הדם כבר נשפך, עכשיו נותר רק לרקוד.



10 במאי 2013

תחום המושב

משרד ראש הממשלה מוקיר את הזמן שלנו. הוא יודע שאיש לא יטרח לקרוא את דו"ח גולדברג על 67 עמודיו, או אפילו את 20 עמודי מתווה בגין-פראוור שהפך אותו לתוכנית אופרטיבית, לכן הקים משרד ראש הממשלה אתר אינפורמטיבי בו הוא מדגים ומפרט את עיקרי התוכנית. לא תמצאו שם מלה אחת על הזנחה של האוכלוסיה הבדואית מצד הממשלה, או חלילה לקיחת אחריות על המחדל המתמשך הזה. באתר משרד ראש הממשלה הכל סביל: הפער בין האזרחים הבדואים לכלל החברה הישראלית גדל באופן מסתורי, ובאורח פלא גם כל הישובים הבדואים נמצאים כיום ברמה הסוציו-אקונומית הנמוכה בישראל וסובלים ממחסור בתשתיות ובשירותים. אשמים? יוק.
אל תבינו אותי לא נכון: הבעיה היא אמיתית והצורך בפתרון הוא אמיתי. מאות אלפי בני אדם חיים בתת תנאים וסובלים מאפליה תקציבית וחברתית מתמשכת היוצרת עוני, בורות ופשע. העובדה שהוקמה ועדה היא מבורכת, אך הדרך והפתרונות אותם בחרה אינם ראויים מספיק. גם שם, אגב, לא הכל רע: כפי שנראה בהמשך, חלק מהצעות הוועדה בהחלט יוכלו לתת פתרון אמיתי למצוקה הקיימת, וההשקעה בחינוך, בתעסוקה ובתשתיות, בהחלט תוכל לקדם את המגזר המקופח הזה. אבל, וזה אבל גדול מאוד, לא ככה. לא בכח ולא בלי שותפות אמיתית מהקהילה. לא בעקירה ולא בטרנספר. זה לא יעבוד. כך רק יועמקו הפערים, יגבר האנטגוניזם נגד המדינה, וכך תפרוץ התקוממות שתגבה את חייהם של אלפים. המדינה פותחת חזית נוספת נגד כל מה שאינו יהודי וציוני, ובחזית הזו יהיו רק מפסידים.


הדו"ח נפתח בסקירה היסטורית של מדיניות הקרקעות העות'מנית בנגב ולאחר מכן של אימוץ המדיניות על ידי המנדט הבריטי. באופן טבעי, בוחר מבקר המדינה לשעבר להתעלם מעדויות היסטוריות מובהקות, ולאמץ דווקא את חוות דעתה של מכשירת גזל האדמות בגדה המערבית, פליאה אלבק ("חשיבות מיוחדת" הוא מציין בעמ' 22), שקבעה כי כל הקרקעות בנגב הן חסרות בעלות וכי המדינה צריכה להעניק לבדואים בעלות על חלק קטן מהן "לפנים משורת הדין". מה שהצליח בגדה המערבית יצליח ודאי גם בערבות הנגב. אין לי כוונה להתעמת עם תקפות הקביעות המנשלות את הבדואים, קודם כל כי פרופסור אורן יפתחאל עושה את זה הרבה יותר טוב ממני (באמת, קראו את זה), ובנוסף, נקודת המוצא הזו היתה ידועה מראש ולו רק בגלל דמותו של מזמין הדו"ח, הרוויזיוניסט זאב בוים, שטען כי "הערבים הם אותם ערבים והים של עזה הוא אותו ים". אותו בוים שכינה את חברי הכנסת הערבים "החיזבאללות האלה", "המשת"פים של הטרור הפלסטיני" שמטרתם לדבריו לחסל את מדינת ישראל, ושקרא לאלופים בצה"ל "בוגדים" לאחר שהתנגדו לתוואי חומת ההפרדה.

מה שאולי כדאי להדגיש במחלוקת הבעלות הוא ההתעמרות המשפטית של המדינה בבדואים, כפי שמסביר הדו"ח בעמוד 19: "ככל שמדובר במחלוקת המשפטית על הבעלות, תהא ידם של הבדווים גם בעתיד על התחתונה ... כדי להמחיש זאת אף הגישה המדינה תביעות נוגדות, ככל הנראה כדי לשדר מסר לבדווים על הצפוי לתביעתם אם לא יגיעו לידי פשרה". עוד כדאי להדגיש את עזות המצח של ועדת מנע מ-1994, שכינתה את ההתיישבות הבדואית בנגב, שעדויות לה קיימות עוד מהמאה ה-16, התיישבות "ספונטנית".

כדי לסכם את הפרק הזה בדו"ח, נאמר רק שישראל הגדירה את "תחום המושב" המותר למגורי הבדואים ורק שם היא מסכימה שיתגוררו, בדומה לתחום המושב המקורי שהוגדר על ידי הרוסים כמותר למגורי יהודים החל מהמאה ה-18, כדי שלא ישתכנו על אדמת "רוסיה הקדושה", מדינת הלאום הרוסי. ההתכחשות הישראלית לבעלות הבדואים על הקרקע היא רק תירוץ, רק מסכה המסתירה את המניע האמיתי: ההשקפה שעל אדמה יהודית לעמוד לשימוש יהודים. כל השאר הוא חול מדברי בעיניים.


הדו"ח ממשיך ומספר כי מאז 2003 החליטה הממשלה להעביר כמעט 9.8 מיליארד שקל במשך עשר שנים לטובת האזורים המוכרים להתיישבות בדואית, ושבפועל הועבר סכום נמוך משמעותית, אך לא הצלחתי למצוא את הסכום המדויק. אציין רק כי המועצה האזורית אבו בסמה, זו שבתחומה נמצאים כל הישובים הבדואים המוכרים כמו גם כאלה שאינם מוכרים, ושהיתה אמורה ליהנות מרוב התקציבים האלה, עדיין מדורגת בתחתית הסולם (ציון 1 מתוך 10) בדירוג החברתי-כלכלי של הלמ"ס, ותושביה עדיין מפגרים אחרי הממוצע הארצי בשכר, בהשכלה ובהשקעה לנפש. אבל אסור לטעות בנדיבות הזו. זו שוב אותה תפישה של "לפנים משורת הדין", על אף שהדין ברור מאוד: האזרחים הישראלים ממוצא בדואי שאינם מתגוררים בישובים המוכרים אינם זוכים לתקציבים מוניציפליים כלל וכלל. התקציב המכובד הזה אינו "פיצוי" כפי שאפשר לחשוב, אלא כספים המגיעים בדין לאזרחי המדינה, כספים שלא ניתנו במשך שנים - ממש כמו הכספים הנגזלים מפלסטינים על ידי מעסיקים ישראלים בגדה המערבית ואז מוחזרים בקול תרועה של שלטון החוק, למרות שלו היה שלטון חוק כזה, היו מקבלים את הסכום המלא מלכתחילה. זאת ועוד, הדו"ח מלין על "התנפצות נורמות היסוד של שמירת החוק", בדגש על הבנייה הבלתי חוקית. אז מה אם מראש אי אפשר לקבל היתרי בנייה וכל פחון המוצב בשטח הוא בחזקת הפרת חוק. הוסיפו לזה אכיפה אלימה והתנכלות מתמשכת של המדינה כמו ההריסה השיטתית (בפעם החמישים!) של הכפר אל-עראקיב, ותקבלו חוק מקולקל ומדינה שתעשה הכל כדי לדחוק את האוכלוסיה הבדואית מחוץ לגבולות החוק ומחוץ לגבולות החברה הישראלית.

אפילו הפתרון החלקי המוצע על ידי הוועדה הוא בעייתי, בלשון המעטה: כל תביעה שהוגשה בין השנים 1971 ל-1979 ולא נדחתה עד היום, תאושר על מחצית מהשטח הנתבע. זאת אומרת: מי שיש ברשותו טענות לבעלות על 100 דונם (שהרי אם לא היו כאלה, היתה התביעה נמחקת מזמן), יקבל 50. למה? ככה. צדק ב-50% הנחה ללא-יהודים. אבל גם התביעות האלה הן בערבון מוגבל, שכן השטח הנמצא ממערב לכביש 40 מיועד להיות נקי מבדואים, מחוץ לתחום המושב. תביעות בשטח הזה יקבלו שטח אחר בשמורה האתנית המתוכננת ממזרח לכביש. משפחות המעבדות את אדמתן מאות שנים ממערב לכביש שנסלל אחרי קום מדינת ישראל, ייאלצו לקום ולעזוב. עוד הנחה. ומה אם יש כמה טוענים לשטח? הם יקבלו עד חמישית מהשטח. יש עוד שלל סייגים הנוגעים לשיפוע האדמה (בין 6% ל-13%) שגם הם מורידים מערך הקרקע, וכמו כן יש תקרה מקסימלית אותה לא יוכלו התובעים לעבור. בנוסף לכל אלה, במקרים רבים ייאלצו העקורים גם לשלם דמי פיתוח על המגרשים שיקבלו כקרקע חליפית, מה שיוריד עוד את ערך ההחלפה הצפויה, ויצור סבך בירוקרטי שיותיר רבים מהטוענים קרחים מכאן ומכאן.

אבל לא הכל רע: הדו"ח של בגין-פראוור יוצא בהכרזה שכאזרחים במדינה דמוקרטית נראית לנו טריוויאלית, אבל למעשה אינה כזו כלל וכלל: "הבדואים בנגב... הם אזרחים שווי-זכויות במדינת ישראל. ככאלה, הם זכאים למסגרת כלכלית-חברתית שתאפשר להם לממש את ההזדמנויות העומדות בפני אזרחי ישראל לצמיחה… מוטלת על הממשלה האחריות לפעול, כדי לאפשר לבדואים להיחלץ ממצבם ולהעניק להם … את הכלים הדרושים כדי להתמודד בהצלחה עם אתגרי העתיד". ההכרה וההכרזה על זכות הבדואים להגשמה עצמית, ככל אזרח אחר במדינה, היא התחלה טובה, ולמרות ההתייחסות לבדואים כאל נטל שצריך ליהפך לחלק יצרני, הגישה ככלל היא חיובית. העברה של 1.2 מיליארד שקל בחמש השנים הקרובות ללא קשר להסדרת הקרקעות היא צעד חיובי, והכספים האלה, המיועדים לתעסוקה, לחינוך, לתשתיות תחבורה ולתחומים נוספים, בהחלט מהווים צעד חשוב בדרך לתיקון העוול. בנוסף, ההמלצה להכיר בחלק מהכפרים הבדואים הנמצאים בתחום המושב ושיש בהם כמות תושבים שיכולה לתמוך בקיום ישוב היא חיובית, ובהינתן רצון טוב מצד רשויות התכנון, היא יכולה לתת לפחות מענה חלקי למצוקת התושבים, המנותקים כיום מתשתיות בסיסיות. אבל הדובדבן שבדו"ח הוא הקביעה ש"מתן בעלות על קרקע על ידי המדינה מתוך התחשבות בזיקה ההיסטורית ולא מתוך זכות שבדין (שאינה קיימת) הוא שעומד גם ביסוד ההסדר המוצע על ידינו לפתרון המאבק על הקרקע" (סעיף 77). כלומר: ההכרה הישראלית היא שלבדואים כן יש זכות על הקרקע עליה הם יושבים, שוב באופן בזוי "לפנים משורת הדין", אבל זו התחלה שיכולה להוביל לפתרון.

על אי השוויון המוטמע מתוקף אי-יהדותם של המעורבים יראה חישוב זריז: לעקירת אוכלוסיה של כ-180 אלף בני אדם, 30 אלף משפחות בהנחה של שש נפשות למשפחה ממוצעת, הוקצה סכום של כ-8 מיליארד שקל. מדובר בכ-267 אלף שקל למשפחה. לשם השוואה, על פי נתוני מינהלת פינוי מתנחלי גוש קטיף מ-2009, הושקע בכל משפחה של מתנחלים יהודים סכום של יותר מ-1.7 מיליון שקל, סכום שגדל מאז, ומצב העקורים עדיין בכי רע. אפרופו פינוי גוש קטיף, מי שממונה מתוקף תפקידו כראש מינהל מקרקעי ישראל על חלוקת הקרקעות לישובים הבדואים הוא לא אחר ממנכ"ל מועצת יש"ע לשעבר, בנצי ליברמן, שגם עמד בראש מנהלת תנופ"ה, שתפקידה היה לטפל במתנחלי גוש קטיף שנעקרו מביתם. מי שממונה כיום על יישום מסקנות הדו"ח הוא לא אחר מאלוף פיקוד הדרום לשעבר ואיש העסקים הכושל דורון אלמוג, שצו מעצר בעוון פשעי מלחמה הוצא נגדו בבריטניה (ובוטל בהתערבות משרד החוץ) על חלקו בהריסת 50 בניינים פלסטיניים ברפיח.
וזה מוביל אותנו לחלק חשוב שאינו קיים בדו"ח: איך מתכננת המדינה לאכוף אותו? משרד ראש הממשלה מודיע שאי ציות לצווי הפינוי שיונפקו יוביל לענישה פלילית, ומסקנות בגין-פראוור דורשות אכיפה של צווי הריסה. אבל האם זה ריאלי להפוך עשרות אלפי בני אדם לפושעים? האם המדינה מתכננת לכלוא משפחות בדואיות שלמות שלא יסכימו למתווה המוצע? איפה? התקדים של אל-עראקיב מראה שכל מה שתשיג המדינה הוא הפיכה של משפחות רבות לחסרות בית, ואלה ישובו ויקימו את מבניהן בשטח המפונה. אלא אם הממשלה מתכוונת ליצור כח הרס חסר תקדים בהיקפו ובאכזריותו, אין שום דרך בה יוכל המתווה הזה להיאכף בלי שיתוף פעולה מלא של האוכלוסיה הנעקרת - וזה, כפי שאפשר היה לראות בהחרמת דיוני הוועדה על ידי "ועדת ההיגוי העליונה של ערביי הנגב", אינו בנמצא.

אסור להקל ראש בבעיה הזו. זו אינה "הבעיה הבדואית", כפי שינסו לטעון עמותות לאומניות וגזעניות הלוקחות אנשי תקשורת לאומנים וגזענים לא פחות לסיור מגויס בנגב. זו בעיה ששורשיה נעוצים במאבק המתמיד לדמותה היהודית של המדינה, על חשבון בני האדם החיים בה. לממשלת ישראל לא היתה בעיה להכריז על עשרות "חוות בודדים" שהעבירו מאות דונמים לידיים יהודיות פרטיות בנגב, אבל היא מתקשה לעשות דבר דומה עם מי שאינו יהודי. "איום אסטרטגי" קוראים להם, המועצה לבטחון לאומי טוענת כי מתחזקים בקרב הבדואים "תהליכי פלסטיניזציה ואיסלמיזציה", וישנן קריאות נוספות, היוצרות הזרה והפחדה נגד האוכלוסיה הבדואית, היושבת כאן הרבה לפני הקמת מדינת ישראל. 90% משטחי הנגב הם שטחי אש, ושטחים נרחבים אחרים הופקעו גם הם לצרכים ביטחוניים ותעשייתיים אחרים, דבר שמשאיר מעט מאוד שטח להתיישבות בכלל, ולהתיישבות לא-יהודית בפרט. פתרון אפשרי אחד הוא צמצום השטחים המיועדים לשימוש הצבא והעברתם לידי המדינה ותושביה, ופתרון אפשרי אחר, אולי אוטופי יותר, הוא הפסקת ההפרדה האתנית ותכנון ישובים מעורבים לכל אזרחי המדינה, במקום לדחוק את כל מי שאינו יהודי לתחומי מושב מוגבלים.
מערך השליטה על קרקעות המדינה עבר בשנים האחרונות השתלטות אמונית: מזכ"ל מועצת יש"ע לשעבר, בנצי ליברמן, עומד בראש מינהל מקרקעי ישראל; מזכ"ל מועצת יש"ע לשעבר, אורי אריאל, משמש כשר השיכון; מזכ"ל גוש אמונים וחבר מועצת יש"ע לשעבר, ניסן סלומינסקי, משמש כיו"ר ועדת הכספים, ואלה ממנים את אנשי שלומם לתפקידי מפתח בארגוניהם. המגמה של קידוש האדמה כאדמת הלאום היהודי רק מקצינה, ומגיעה לעתים לכדי גרוטסקה, כאשר סגן שר בממשלת ישראל מכריז כי "לכל יהודי יש את הזכות על האדמה בירושלים", תוך שהוא רומז במודע לחלק גדול מאזרחיה שהם אינם זכאים, שהם אינם שווים. במצב כזה, כשהשלטון נמצא בידי קבוצה שלא מאמינה שיש מקום להתיישבות שאינה יהודית בשטח מדינת ישראל, החשדנות של הבדואים המיועדים לעקירה מוצדקת ונכונה. כפי שראינו, ההבטחות להעברת תקציבים שניתנות כבר עשרות שנים בהחלטות ממשלה פשוט לא מקוימות. כעת נדרשים הבדואים לעקור את עצמם ולעבור לשטח אחר, תוך שהם מוותרים על מורשתם, על דרך חייהם המסורתית, ועל אדמתם במאות השנים האחרונות, על סמך הבטחה לנזיד עדשים שאולי יגיע ואולי לא. הם נדרשים להאמין לממשלת ישראל - שעשתה בעשרות השנים האחרונות כל שלאל ידה כדי לפגוע בהם כקבוצה - שהפעם הדברים שונים. שהפעם המדינה תראה בהם אזרחים שווים, ולא כפי שהוכיחו העשורים האחרונים.

מתווה בגין-פראוור עבר השבוע את אישור ועדת השרים לענייני חקיקה בדרכו להפוך לחוק. אם ייחקק החוק, אנחנו צפויים לעמוד מול שוקת שבורה שבה הופכת המדינה קבוצה של רבבות רבות של אזרחים לפושעים בכח, ושבה אין כל דרך לאכוף את החוק מבלי לעשות דברים איומים שהדמוקרטיה לא תסבול. המתווה שמציעה מדינת ישראל אינו פתרון שלם והוא נקבע תוך אדנות לאומנית, הרואה בבדואים נטל ומטרד, במקום לנסות ולשלב אותם במרקם החיים במדינה. הרעיון שחייבים ליצור תחום מושב שרק בו יותר לקבוצה אתנית להתגורר, אינו ראוי ויש להוריד אותו מסדר היום הציבורי, אחרת אנחנו הולכים במשעול צר ומסוכן לקראת מדינה שלא תוכל יותר לקרוא לעצמה דמוקרטיה.


3 במאי 2013

עבדים

בכל בוקר מגיעים כ-10,000 פועלים פלסטינים לכ-280 מפעלים הפועלים באזור התעשייה במישור אדומים. מדינת ישראל החליטה שהמפעלים האלה כל כך חשובים לכלכלת ישראל, עד שהכריזה על כל 1,600 הדונם שלו, הממוקמים כ-15 דקות בנסיעה רגועה מהמטרופולין של ירושלים, כעל אזור עדיפות א' - המעניק הנחות מופלגות במסים, כמו גם פטורים, מענקים והטבות נוספות. אבל זה לא היתרון היחיד שבגינו נהנים בעלי המפעלים במקום מרווחים גדולים יותר מאשר חבריהם הפועלים בשטח מדינת ישראל.
בעל מפעל ישראלי המעסיק פועלים בשטח מדינת ישראל מחויב לדאוג לזכויות העובדים שלו - בתשלום שכר מינימום (לפחות), הפרשות לפיצויים, לפנסיה, להבראה ולביטוח לאומי, בעוד עמיתו בעל המפעל שמעבר לקו הירוק לא צריך לדאוג לכל אלה. החוק אמנם גורס שכן - אבל בפועל אין פיקוח, אין אכיפה, וכל דאלים גבר. בנוסף, בעוד בעל מפעל ישראלי העובד בשטח מדינת ישראל מחויב לדאוג לסביבת עבודה מוגנת ובטוחה עבור עובדיו, עמיתו שמעבר לקו הירוק יכול להניח לעובדיו לנשום אדים רעילים משך כל היום, להעביר חשמל בסביבה נוטפת מים, לעבור את רמות הרעש הנסבלות על ידי האוזן האנושית עד שרוב עובדיו יתחרשו, ואיש לא יאמר לו דבר. ראו למשל פרוטוקול מס' 56 מישיבת הוועדה המיוחדת לבעיית העובדים הזרים של הכנסת, המפרט את כל אלה ועוד הרבה יותר. זהו גן עדן למעסיקים נצלנים.

אחד המפעלים באזור התעשייה במישור אדומים הוא לוי מתכת ועץ בע"מ (ח.פ. 511257990), הנמצא בבעלות מרדכי לוי וחיים לוי ממעלה אדומים. המפעל, כמה אירוני, מייצר ריהוט לבתי כנסת: ארונות קודש, בימות, עמודי תפילה, שולחנות לבתי מדרש, ספסלים מיוחדים למתפללים, ועוד כהנה וכהנה - ומעסיק בתקופת החורף 20-30 פועלים, כולם פלסטינים, רובם ממחנה הפליטים עקבת ג'אבר ליד יריחו. אחד מהפועלים האלה היה עבדאללה אבו ח'אלד, צעיר בן 22 מאותו מחנה פליטים, שעבד אצל לוי החל מדצמבר 2012 עד פיטוריו לפני כחודש. עבדאללה וחבריו עבדו 8.5 שעות ביום, 5 ימים בשבוע, ותמורתן קיבלו 90 שקל ליום לכל אחד, או 450 שקל בשבוע. לו היו בעלי המפעל אנשים שומרי חוק שמשלמים שכר מינימום בלבד, היה שכרו של עבדאללה מגיע לכ-198 שקל ליום, לא כולל את הפרשות הפנסיה והביטוח להן הוא זכאי. אבל זו אינה הבעיה היחידה. בשיחה שהתנהלה השבוע במשרדי ארגון העובדים ״מען״ סיפר עבדאללה שלפעמים היה המעסיק מעלים שעות מחישוב השכר, ופשוט משלם לו פחות. כלומר גם את המעט שבמעט שכן שילם המעסיק, החליט לעתים לקצץ על דעת עצמו. לדברי עבדאללה, ב-2009, כשהיה בן 18, כבר עבד פעם במפעל. לדבריו, מרדכי לוי, מבעלי המפעל, הבטיח אז שיקבל 2,800 שקל לחודש, אבל בסופו שילם רק 1,800. למה? ככה. רוצה - קח, לא רוצה - יש עוד אלף כמוך. עבדאללה הלך. הלך לעבוד במפעל אחר באותו אזור תעשייה (שם המפעל שמור במערכת הבלוג) בו השתכר 2,500 ש"ח לחודש תמורת 10 שעות עבודה ביום - כמחצית משכר המינימום - עד שלבסוף פוטר גם משם יחד עם עשרות מחבריו. לאחר פיטוריו חזר עבדאללה ללוי, מפני שלא היתה לו ברירה אחרת, הוא נזקק לפרנסה. 
כדי להיכנס לאזור התעשייה מעלה אדומים, חייבים הפועלים להצטייד באישור כניסה (יהודים, אגב, לא זקוקים לאישור). את האישור צריך המעסיק לסדר להם, טרחה בירוקרטית קטנה.  לדברי עבדאללה, לא תמיד זה קורה. פועל מחוסר אישור צריך לרדת מההסעה כמה קילומטרים לפני הכניסה לאזור התעשייה וללכת ברגל בהרים את המרחק הנותר, ואז הוא צריך להסתנן פנימה מבלי להיתפס על ידי חברת האבטחה המפטרלת במקום. אם ייתפס, יעוכב ל-7-8 שעות שעליהן כמובן לא יקבל שכר. בחגים היהודיים, כשהמפעל סגור, לא מקבלים העובדים, פרט לקבוצה מצומצמת של כ-7 פועלים המועסקים במקום כבר יותר מ-20 שנה, כל תשלום. ימי מחלה גם הם לא משולמים, ועובד שנפצע או נפל למשכב לא יקבל כל תשלום ממעסיקו על הימים בהם נבצר ממנו להתייצב לעבודה.

ב-12 בדצמבר 2011 הגיע לסיומו מאבקם של עובדי מחצבת סלעית, שהיתה בבעלות משפחת כלב הירושלמית. על פי הסכם הנושים שהתקבל על ידי בית המשפט לאחר מאבק משפטי ארוך ויקר, הוסכם שהעובדים יקבלו פיצויים בסך 4.5 מיליון שקל. סכום שאולי נשמע גבוה, אך למעשה זהו הסכום שהעובדים היו זכאים לו ממילא, לו היה מעסיקם פועל על פי חוק. מאז הצלחת אותו מאבק יש מודעות מעט גבוהה יותר בקרב העובדים הפלסטינים בנוגע לזכויות המגיעות להם, ולאט לאט מחלחלת בהם ההכרה שאפשר להאבק גם על קבלת המינימום הקבוע בחוק. ההכרה הזו הביאה כמה מעובדי מפעל לוי מתכת ועץ לפנות להסתדרות. זה לא פשוט כפי שזה נשמע, כי לארגון העובדים הגדול והחזק במדינה אין סניפים בגדה המערבית, ולכן הדרך היחידה לתקשר עם אנשיו היא באמצעות הטלפון. חמישה חודשים לאחר המגעים עם ההסתדרות נוכחו העובדים כי לא נעשה דבר בעניינם, והבינו שאיש בהסתדרות לא מתכוון לנקוף אצבע כדי לעזור להם, למרות ההפרות הברורות והבלתי מעורערות של זכויות העובדים ושל חוקי העבודה על ידי המעסיק. לאחר התייעצות עם כמה מחבריהם, פנו עבדאללה ושלושה עובדים נוספים במפעל לארגון העובדים ״מען״, שהוביל את המאבק המוצלח במחצבת סלעית. למחרת הפנייה הראשונית מצד ארגון העובדים לבעל המפעל, פוטרו ארבעת העובדים שפנו לעזרה כאזהרה לעובדים האחרים, ונשלחו לביתם עוד באותו הבוקר. עוד על התארגנות העובדים במפעל אפשר למצוא באתר מען.

למשרד התמ"ת יש כ-80 מפקחי עבודה בשטח ישראל, האחראים על עשרות רבות של מפעלים ויותר ממיליון בני אדם המועסקים בהם. זה מספר קטן מאוד, ועל פי כל קנה מידה, רחוק מאוד מהמספר הדרוש כדי לכסות את מגוון התחומים בהם נדרש פיקוח כזה: בטיחות, גהות, יחסי עבודה, שכר, זכויות סוציאליות, ביטחון תעסוקתי ועוד. עם זאת, זהו מספר גדול אלפי מונים ממספר הפקחים הפועלים כדי להגן על זכויות העובדים הפלסטינים מעבר לקו הירוק, שם האחריות על אכיפת חוקי העבודה נמצאת על כתפי צבא ההגנה לישראל, והוא אמור לעשות זאת באמצעות נציגות התמ"ת במינהל האזרחי. עוד ב-2008 הביא התמ"ת לידיעת הכנסת כי לא מתבצעת כל אכיפה בתחום חוקי העבודה על ידי המשרד ועל ידי המינהל האזרחי, וב-2010 אישר ראש אגף כלכלה במינהל האזרחי כי זה כמה שנים לא בוצעו כמעט ביקורות על העסקת פלסטינים בגדה המערבית, וכי "כיום לא מתבצעת בקרה רישומית על תשלומי שכר מינימום וזכויות סוציאליות בגין העסקת פועלים פלסטינים בהתיישבות". דו"ח מבקר המדינה מ-2011 גילה כי מספר הביקורות המבוצעות הוא זעום, וכי בפועל אין פיקוח ואין אכיפה. כולם יודעים, אבל לאיש לא אכפת. וכך מאפשרת ישראל ניצול מחפיר של עובדים מדוכאים הנמצאים במצב של אין ברירה - או שיסכימו לניצול, או שיסבלו חרפת רעב.

נגה קדמן מארגון "קו לעובד" הוציאה באוגוסט 2012 דו"ח מקיף על העסקת פלסטינים בישראל ובהתנחלויות, הסוקר את הפגיעה בזכויות העובדים ומביא דוגמאות רבות לעוולות ולניצול פועלים פלסטינים בידי מעסיקיהם היהודיים. לדוגמה, מפעל "מיה תבליני החיים" (שמאז שינה את שמו ל"מיה תעשיות מזון" ומשווק את מוצריו לסופרמרקטים רבים בישראל) נתבע על ידי עובדיו לא פחות מ-35 פעמים בגין עוולות הקשורות לאי תשלום שכר מינימום והפרשות לזכויות סוציאליות. בכל פעם הפסיד ונקבע שעליו לשלם לתובעים את הפרשי השכר להם הם זכאים, אבל מכיוון שאלה היו תשלומים אותם היה מחויב ממילא לשלם ולא הוטלו עליו קנסות - המשיכו במפעל לגזול מעובדיו, בידיעה שבמקרה הגרוע ביותר המפעל יחויב לשלם לעובדים את המינימום המגיע להם ותו לא. גם מיודעינו במפעל לוי מתכת ועץ נתבעו על ידי עובדים לשעבר ונאלצו לשלם לתובעים את ההפרשים להשלמה לשכר מינימום. עם זאת, מקרב כלל העובדים הנעשקים, התובעים הם היוצאים מהכלל. רבים נמנעים מלדרוש את המגיע להם, בין השאר מפני שהם יודעים שתביעה כזו תפגע ביכולתם למצוא עבודה חדשה. כך ממשיכים המעסיקים הישראליים לעשוק, העובדים ממשיכים להיות מנוצלים, והמדינה ממשיכה להעלים עין. כולם מרוויחים. זאת אומרת, כולם פרט לפלסטינים.

החוק הוא ברור ואין בו מקום לפרשנות: בעקבות פסיקת בג"ץ מ-2007, חלים דיני העבודה בשטח ישראל גם על אזורי התעשייה בגדה המערבית. הזכויות של עבדאללה אבו ח'אלד במקום עבודתו באזור התעשייה של מישור אדומים שוות לזכויותיו של אזרח ישראלי, בכל הקשור לשכר מינימום ולזכויות סוציאליות. ועם זאת, עובדה היא שהמעסיקים מפירים את החוק, והם עושים זאת במודע ובכוונת תחילה, כדי להתעשר על חשבון אחד הציבורים המנוצלים והמדוכאים ביותר בין הירדן לים. עובדה נוספת היא שמדינת ישראל מודעת לפשע הזה באופן רשמי כבר שנים רבות ולא נוקפת אצבע כדי למנוע אותו, מדינת ישראל אינה מנסה לאכוף את חוקיה שלה. השר האחראי על העוול הזה כיום הוא נפתלי בנט, פטרון המתנחלים, המתעשרים בזכות העלמת העין של ממשלת ישראל. בנט כבר הכריז שהוא תומך בפגיעה בזכויות העובדים בכלל, על ידי צמצום הזכות הבסיסית לשביתה ומעבר ליום עבודה של 12 שעות. ממנו כנראה לא תבוא הישועה לה זקוקים כל כך עשרות אלפי העובדים המנוצלים במפעלי ההתנחלויות. הם ימשיכו לשלם את המחיר שגובה משטר האפרטהייד מעבר לקו הירוק, שם כולם שווים לכאורה על פי החוק, אלא שיהודים שווים הרבה הרבה יותר.

מול נצלנות המעסיקים ואוזלת היד הספק-מכוונת של המדינה, עומדים מעטים לימינם של העובדים המנוצלים: ארגון העובדים ״מען״ הוקם בסוף שנות ה-90 על ידי חברי מפלגת דעם, ומעורב מאז במאבקי עובדים יהודים וערבים במדינת ישראל ובגדה המערבית למען תנאי העסקה הוגנים. הארגון מאגד תחתיו פועלי מפעלים, נשים ערביות העובדות בחקלאות, נהגי משאיות, כמו גם עובדים העוסקים במקצועות חופשיים כגון מרצים לאמנות או מורי קבלן. הארגון כבר רשם לעצמו הצלחה אחת לפחות, במאבק בסלעית, וועדים אחרים התארגנו ומתארגנים במסגרות דומות בהדרכתו ובסיועו הפעיל. ארגון נוסף, ״כח לעובדים״, שהוקם לפני כשש שנים, נכנס גם הוא לאחרונה לפעילות בגדה המערבית ולייצוג עובדים פלסטינים (לא מצאתי ועד פעיל ששייך לו באופן רשמי, אך אני מודע להתארגנויות בשטח להן הוא שותף). וכמובן ״קו לעובד״, שאינו ארגון עובדים, אך מספק סיוע ותמיכה פרטניים לעובדים פלסטינים המנסים לקבל את המגיע להם ממעבידם העושק.

אני רוצה להודות לאסמה אגברייה-זחאלקה וניר נאדר מדעם, ולאסף אדיב ממען על ארגון המפגש עם עבדאללה אבו ח'אלד ומתן רקע על מצב זכויות העובדים באזורי התעשיה הישראלים בגדה המערבית.