18 באפריל 2013

גחמה

בעוד כמה ימים יערך בבית לחם מירוץ המרתון הפלסטיני הראשון. רצים מכל העולם מתוכננים להגיע אליו, ובדומה למקבילו הישראלי שנערך מספר שבועות קודם לכן בירושלים, הוא נועד לתת הפוגה קצרה מהמציאות ולרגע לתת את האשליה שאפשר להתאחד סביב משהו אחר, משהו משותף, משהו אנושי יותר.


 22 רצים מעזה ביקשו גם הם להשתתף. גם הם התאמנו במשך חודשים ארוכים, הכינו את עצמם לרגע בו יעמדו על קו הזינוק בבית לחם. אבל כפי שהדברים נראים כעת - הם יאלצו להישאר בבית.
למרות בקשה שהגישו לפני שבועות רבים, מסרב מנגנון תאום פעולות הממשלה הישראלית בשטחים לאפשר להם לעבור מפלסטין של רצועת עזה לפלסטין של הגדה המערבית. למה? איזו סכנה לבטחון המדינה מזהה המנגנון במעבר של 21 גברים ואישה אחת ממקום אחד לאחר? אז ככה הוא מנסח את זה:
"עזה נשלטת על ידי ארגון טרור שהכריז מלחמה על ישראל ואזרחיה. בהתאם להחלטת ממשלת ישראל, ובתמיכת בית המשפט העליון, כניסת תושבי עזה לישראל מותרת רק במקרים בומניטרים קיצוניים, ובמיוחד במקרים בהם נדרש טיפול רפואי דחוף. בקשת הרצים אינה כזו"

האמנם?
בואו נסתכל על החלטת הממשלה לגבי הקריטריונים למעבר תושבים פלסטינים מרצועת עזה לגדה המערבית. במסמך הרשמי של משרד הבטחון תחת סעיף 16 אפשר למצוא:
"כניסה לכנסים ואירועים של הרשות הפלסטינית – מעת לעת, בכפוף לקבלת בקשה מפורטת מנציגי הרשות הפלסטינית באיו"ש, ובכפוף לאישור שר הביטחון, מותרת כניסתם של תושבי רצועת עזה לישראל לצורך השתתפות בכנסים או אירועים מיוחדים הנערכים בחסות הרשות הפלסטינית"
אז רגע. ממשלת ישראל החליטה שכנסים וארועים של הרשות הפלסטינית, כמו המרתון למשל, עומדים בקריטריונים המאפשרים מעבר? בהחלט! אז למה החליט מתאם פעולות אותה ממשלה לומר דבר שאינו אמת בתגובתו, והאם זו כבר מדיניות?

האמת העצובה היא שאין כל מניעה לאפשר לרצים העזתים להשתתף במירוץ בבית לחם פרט לענישה קולקטיבית האסורה על פי החוק הבין לאומי. אין מניעה בטחונית, אין מניעה חוקית, וכפי שראינו, גם אין מניעה מדיניותית. סתם, גחמה שרירותית של פקיד עם הרבה יותר מדי כח בידיים. פקיד עם כח על החיים ועל החופש של מליוני בני אדם. גחמה שנועדה, כנראה, אולי, להעביר מסר: אין פרטנר. כאן אין עם מי לדבר. החלטות לא נלקחות לטובת בני האדם משני הצדדים של החומה, הן גחמות. אין מדיניות, אין תכנית, אין רצון להגיע להידברות שאינה דרך כוונות הרובה. אפילו כאשר קיימות הנחיות ממשלה למדיניות שיכולה לאפשר למעט אנושיות לעבור בסדק צר בין החומות שבנינו סביבנו, הן מושתקות ומושלכות כלאחר יד. 
האמת העצובה היא שלאיש מחוץ לשטחי פלסטין המערבית או המזרחית לא באמת אכפת מספיק מהענישה הקולקטיבית אותה מחילה ישראל על מליוני בני אדם. על חיים, על משפחות, ועל חלומות. חלום כזה יתנפץ בתחילת השבוע הבא ל22 בני אדם, בגלל גחמה. גם על זה עוד נשלם.


3 תגובות:

אנונימי אמר/ה...

אז איך אנחנו יכולים לעזור להם?

אנונימי אמר/ה...

אתם באמת כאלו תמימים?
אם כך, בוקר טוב, העולם הוא מקום מסריח ולפעמים חפים מפשע נפגעים. במקום לבכות שיקחו את עצמם בידיים ויעשו משהו מול ההנהגה שלהם.
לא פייר, לא נורא.

Unknown אמר/ה...

הענין בדגש על הגחמה שנעשה בפוסט הוא מכיוון שאין שום סיבה שאותם חפים מפשע יפגעו מעבר לאותה גחמה. לא מדובר בפגיעה בחפים מפשע בטעות אלא כענישה קולקטיבית.
הפעם זה השתתפות במרתון, אבל הגחמות לא נגמרות פה.