12 באפריל 2013

שכול

הדת העתיקה והגדולה ביותר בעולם היא השכול. יש לה מאמינים, יש לה נביאים ויש לה כהנים שמפיצים את בשורתה. בכל אחד מאתנו יש חלק ששייך לו, למוות, שבא עמו במגע יום-יומי כמעט, שפוחד ממנו וסוגד לו, וזה לא משנה באילו אלוהים אחרים הוא מאמין. המוות הוא הדבר הקבוע היחיד בחיים של כולנו, וכדי להציע לעצמנו מעט נחמה בידיעה הזו, אנחנו מבצעים טקסים לכבודו. יש טקסים אישיים כמו הדלקת נרות לעילוי הנשמה, טקסים משפחתיים כמו עלייה משותפת לקבר ביום השנה או ביום ההולדת, ויש טקסים לאומיים שנועדו לקדש את זכר אלה שמתו למען, או בגלל, הלאום.
טקס כזה מתקיים אצלנו כל שנה לפני יום העצמאות. לילה ויום המוקדשים לפולחן המוות, עוד לולאה בקשר הבלתי ניתן להפרדה בין המוות לבין החיים, בין הקורבן לבין המזבח. פעמיים יקפא הזמן בקתרזיס מחריש אוזניים, מנסה לדמות לחיים את תחושת האין של אלה שאינם. ללא תזוזה, באלם, בלי לגעת, בלי לראות דרך העיניים המושפלות, העצומות. פולחן.
הגוון הלאומי של השכול מוטמע בנו מינקות בסיפורים על השואה, על מלחמות ישראל, על פיגועים, הוא נוכח ונמצא בכל היבט של החיים כישראלים בארץ. אבל גם לשכול הזה יש לאום. השכול היחיד הוא יהודי, ישראלי, משלנו. 23,085 חיילים נפלו במערכות ישראל החל מ-1860, ראשית ההתיישבות בארץ ישראל, ולאלה נוספים 2,493 נפגעי פעולות איבה ישראלים. אלה המספרים שייצרבו בנו, מעודכנים עם 92 החללים החדשים של התשע"ג, ואלה שימשיכו להיתוסף מדי שנה במעגל לא נגמר של אלימות. אלה המספרים שיקראו שוב ושוב בכל טקס, בכל בית ספר, בכל קהילה, בכל ישוב. אלה המספרים שכהני השכול הישראלי רוצים שנזכור, שניקח אתנו, שיהיו נוכחים במחשבותינו כשאנחנו מדברים על הארץ, על האדמה ששתתה את כל הדם הזה, אדמה מקודשת בדם. לא יהיו לך מספרים אחרים על פניהם, ואמרו אמן.
כ-86 אלף בני אדם שאינם ישראלים נהרגו על ידי צה"ל במהלך מערכות ישראל, מתוכם כ-6,500 בנים לעם הפלסטיני החל מפרוץ האינתיפדה השניה. גם את המספרים האלה עלינו לשאת בכאב. גם את המספרים האלה עלינו לזכור. גם למספרים האלה יש פנים, ושמות, וכאב שמפלח את לבות משפחותיהם. המוות אינו בוחל באיש. הוא לא מבדיל בין יהודי למוסלמי, בין ישראלי לפלסטיני. הבור השחור הנפער בלב לא יודע גזע מהו, עצמת הלהבה השורפת את הנפש לא בוערת על פי הלאום - והכאב הדחוס, הלוחץ, הנוכח תמיד, לא משתנה בין אדם לאדם.
טקס הזיכרון הישראלי מקדש את המוות. הוא משתמש בו כדי להצדיק את קיומנו כאן, על האדמה הזו, מזכיר שוב ושוב את המחיר ששילמנו בדם בנינו, מחיר שמקנה לנו לכאורה את הזכות לעשות מה שיידרש כדי להמשיך ולהיות כאן - ובאותה נשימה משכיח את המחיר ששילמו אחרים למען אותה זכות בדיוק. זה אינו טקס אישי שנועד לזכור את החיים שנותרו מאחור, זה טקס לאומי שמטרתו ללכד את הלאום סביב דם הנופלים, וככזה, הוא לא יכול להרשות לעצמו להזכיר את האחר.

מזה שבע שנים מתעמתת תנועת ״לוחמים לשלום״ עם התפישה הזו בטקס זיכרון ישראלי-פלסטיני המתקיים בד בבד עם הטקסים הממלכתיים ברחבי המדינה. משפחות שכולות משני הצדדים מציינות כי לכאב אין לאום, שכל עוד אנחנו מתכנסים סביב מתינו שלנו בלבד אנחנו מתרחקים אלה מאלה - ריחוק שיעלה בחיים נוספים, במשפחות נוספות שייכנסו למעגל השכול של הסכסוך. משפחות שכולות משני הצדדים מנסות לתת מעט משמעות למות בניהן, משמעות שהיא מעבר לקידוש האדמה והלאום. משמעות שתאשר שמותם לא יהיה לשווא, שהוא ישמש לקירוב ולא לריחוק, לשלום ולא למלחמה.
צה"ל לא אוהב את זה. צה"ל מסרב לאשר ל-109 פלסטינים להגיע לטקס: ״הצבא מתנגד לטקס באופן עקרוני ... המנהל [האזרחי] לא אוהבים את הבקשה הזו ... הבקשה סורבה בדרג הכי בכיר שקיים״. צבא ההגנה הישראלי מאמין כי הוא בעל המונופול על השכול בשטחי ארץ ישראל הגדולה, וכי כל שכול אחר הוא מחוץ לחוק. את הנכבה כבר אסרו לציין, עכשיו מתערבים בכאבם האישי הגדול ביותר של אלה שאינם ישראלים. מונופול על השכול. אם לא תתקבל עתירתם של ״לוחמים לשלום״ לשר הביטחון ולבג"ץ לאשר את כניסתם לטקס של שותפיהם למעגל השכול , ייוותרו 109 כסאות ריקים. 109 כסאות ריקים שזעקתם תגבר אף על צפירות פיקוד העורף. 109 כסאות ריקים שידגימו היטב עד כמה רוצה ישראל שלום, וכמה היא מוכנה לתת הזדמנות להידברות שאינה דרך כוונות הרובים. כי בלי המונופול של הצבא על השכול נוכל אולי לראות טוב יותר את כאבו של האחר, את העובדה שגם הוא בן אדם, ושגם הוא, ממש כמונו, לא רוצה לראות עוד מוות. אם נבכה ביחד על אלו שאינם, נוכל למנוע ביחד את אלה שיבואו. אם נזכור ביחד את מה שהיה, נוכל לכתוב ביחד את מה שיהיה. אם נקדש ביחד את החיים במקום את המתים, נזכה לחיות בשלום במקום למות במלחמה.

פרטים נוספים לגבי טקס הזיכרון של תנועת לוחמים לשלום: http://cfpeace.org/?cat=3&lang=IW&story_id=3799


3 תגובות:

אנונימי אמר/ה...

אתה כולל ב86000 גם את אחמד יאסין ואחמד ג'עברי?

אנונימי אמר/ה...

בתנאי שלא תחשיב את רחבעם זאבי וטרוריסטים אחרים ב23 אלף.

אנונימי אמר/ה...

וגם את ברוך גולדשטין ונתן זאדה