29 באפריל 2013

בולים ובצל

תחת עול בקרינו
מתפוררת השמש
ובחשכת צעדינו
נשמתנו המתנשפת נשרפת באש
המולדות השבורות האלה בהן נראה שאין אנחנו
דבר מלבד שבויי מלחמה

אברהים נסראללה
[תרגום חופשי: אני]

נזכרתי בשיר הזה כשקראתי היום מכתב ששלח הסופר הפלסטיני אמיר מח'ול מהכלא בו הוא אסור באשמת ריגול. נשכח לרגע שמרגע מעצרו עברו 12 ימים עד שהורשה לו להפגש עם עורך דין. נשכח לרגע שהיו אלה 12 ימים בהם הוא עונה על ידי חוקרי שב"כ עד שהודה במגע עם סוכן של חזבאללה, הודאה שהוצאה ממנו בעינויים ושלנכונותה הוא מתכחש עד היום. נשכח לרגע שנגזרו עליו תשע שנות מאסר בפועל ושנה אחת על תנאי בגלל ההודאה הכוזבת הזו, תשע שנים בהן הוא מופרד ממשפחתו ומעבודתו בארגון איתג'ה השנוא כל כך על מדינת ישראל. נשכח לרגע את כל אלה, ונפנה את תשומת ליבנו לשני פרטים קטנים. קטנטנים. כאלה שביום רגיל לא היינו טורחים בכלל להתעכב עליהם אלמלא היו שרירותיים כל כך, מיותרים.
שירות בתי הסוהר מקלף את הבולים מהגלויות הנשלחות למח'ול. הוא עושה זאת מתוך פחד, אומר מח'ול. מתוך תחושת רדיפה. הרי בולים אינם נשק, אי אפשר להדביק מאחוריהם מרגמות, או מגרפות מסוכנות, או דברים מתפוצצים, אבל הבטחון, אתם מבינים, קודם לשכל.
אחרת לא ניתן יהיה להסביר את מניעת הבצל. כן, בצל, קראתם נכון. מזה כארבעה חודשים מונע שירות בתי הסוהר בצל מאסירים פלסטינים. בתחילה תרצו זאת הסוהרים במחירי הבצל הגבוהים ובמחסור כללי בפקעת הנדירה, אך מאוחר יותר הודו שמניעת הבצל מתבצעת משיקולי בטחון. בטחון. בין שכבות הבצל יוכלו לוחמי החירות לטמון אמצעי לחימה, חשבו שם ודאי, או סודות כמוסים במיוחד. את הנוזל הלבן, השקוף, המתחבא בין טבעותיו, יוכלו למרוח על האף והעיניים וכך לסכל את יעילותו של הגז המדמיע. לו היו שואלים אותי הייתי אומר להם כי הטובה שתצמח ממריחת בצל מול הגז אותו הם אוהבים כל כך לירות קטנה מאוד ומפוקפקת במקרה הטוב, אבל לא שאלו, אז גם לא עניתי. מה גם שעד אותו יום מסתורי בו הופסקה חלוקת הבצל קיבל כל אסיר פלסטיני חצי פקעת ליום. יתכן שמדובר בסוד מדינה אותו אני חושף ממש בשורות אלה אבל אני עוד לא שמעתי על בריחה נועזת באמצעות בצל ובולים.
החלטות קטנות, כאלה שנראות לנו חסרות חשיבות, זניחות, ממלאות את עולמם של האסירים הפוליטיים הפלסטינים הכלואים בבתי הסוהר הישראלים. זה משחק בשליטה, באדנות, משחק בהשפלה יום יומית שמתדלקת שנאה שרק הולכת וגוברת. החלטות קטנות כאלה. בולים, ובצל.

מחלון תאי הצר
אני רואה עצים המחייכים אלי
וגגות ומשפחתי עליהם
וחלונות בוכים ומתפללים למעני
מחלון תאי הצר
אני יכול לראות
את התא הגדול שלכם!

סמיח אל קאסים
[תרגום חופשי: אני]


26 באפריל 2013

המכון הישראלי לדמוקרטיה

למכון הישראלי לדמוקרטיה חשוב מאוד להדגיש שהוא גוף פרטי ולא ציבורי. אנשי המכון עשו זאת בכמה הזדמנויות וביקשו ממני לציין זאת במיוחד. למרות הטענה הזו, המכון הוא עמותה רשומה בישראל, המחזיק באישור 46 ב' מרשם העמותות הישראלי, אישור המעניק פטור ממס על התרומות המגיעות לו. כל אדם שמעביר כספים למכון עושה זאת על חשבון תשלומי המסים אותם הוא מעביר למדינה. קרי, כסף שהיה אמור להגיע למדינה - מגיע לעמותה.
אישור כזה יש גם לאגודת הידידים של המכון, הרשומה בארה״ב. שם הוא נקרא טופס 990 של מס ההכנסה האמריקאי, וגם שם אדם המעביר למכון כספים עושה זאת על חשבון הכספים שהיו אמורים להגיע לקופת הממשל האמריקאי.
באופן עקרוני אין בעיה עם הסידור הזה. הוא נוח וטוב לכולם: ככה אדם יכול להחליט, במגבלות מסוימות, לאן ילכו הכספים אותם הוא צריך להחזיר לחברה. במקום לבנות עוד התנחלות, למשל, ייתכן שאותו אדם יעדיף לתת את כספו ישירות לעמותה המעניקה חינוך לאוכלוסיות מעוטות יכולת, או לעמותה המתחזקת מקלט לבעלי חיים נטושים.
ובכל זאת, ב-2010 שילם המכון הישראלי לדמוקרטיה שכר שהסתכם בכ-5 מיליון שקל לנשיא המכון, לשלושת סגניו ולאדם נוסף. רק כדי לסבר את האוזן, השכר החציוני ב-2010 (כי לשכר ממוצע אין שום משמעות), היה 5,984 שקל בחודש, ועל פי מחקר של משרד האוצר, שכר הבכירים הממוצע בעמותה בסדר הגודל של המכון מגיע לכ-38 אלף שקל, כך שנשיא המכון, אריה כרמון, שנהנה ממשכורת של 1,604,180 ש"ח לשנה (כ-133 אלף שקל חודש), קיבל בכל חודש משכורת הגדולה פי 22 מזו של הישראלי הממוצע, ופי כ-3.3 ממשכורתם של מקביליו בעמותות דומות, ואפילו ממשכורתו של שר בממשלת ישראל באותה שנה. כלומר, פטור ממס בסך 35% המוענק לתורמים לעמותה שימש את נשיא המכון ואת סגניו למימון משכורות העתק שלהם, החורגות מכל נורמה במגזר הציבורי, ובוודאי שבמגזר השלישי, אליו הם משתייכים. חריג, נאמר זאת בעדינות.
אבל כספי ציבור הגיעו לא רק דרך אותו פטור ממסים. המועצה האיזורית תמר, למשל, אחת המועצות העשירות בישראל, העניקה חסות לפרויקט הדגל של המכון - "פורום קיסריה להתוויית מדיניות כלכלית לאומית" - בהשתתפות שר האוצר דאז, יובל שטייניץ, ונגיד בנק ישראל, סטנלי פישר. כספים של ציבור אחר, אזרחי האיחוד האירופי הפעם, גם הם הועברו למכון הישראלי דרך מועצת המחקר האירופאית (ERC).
לטענת המכון, אלה אינם כספים המשמשים לתשלום המשכורות של נשיא המכון וסגניו. לטענתם, כספים המגיעים מארגונים מועברים לפרויקטים, וכספים מתורמים פרטיים (עוד על כך בהמשך) משמשים בין השאר למימון המשכורות.

אבל זו רק אנקדוטה. אנקדוטה מרגיזה אמנם, אבל אנקדוטה. בדף התרומות שלו מבקש המכון כסף מ"אנשים בארץ ובעולם המאמינים בחשיבות פועלו לביסוס היסודות הדמוקרטיים של מדינת ישראל". אבל כשמתבוננים קצת יותר לעומק בפעילות המכון, נראה שקידום דמוקרטיה אינו הדבר היחיד שהוא עושה, אלא הוא מנסה לדחוף אג'נדה כלכלית נאו-ליברלית, המועילה לשכבת אליטה דקה על חשבון כלל הציבור.
בראש המכון עומד פרופ' ד"ר אריה כרמון, ועם חברי ההנהלה נמנים בין השאר המפריט הלאומי לשעבר אייל גבאי, שחתום בין השאר על הפרטות בז"ן, אל-על, בזק וצים; יוסי קוצ'יק, מבעלי "ביטוח ישיר", השולטת בבית ההשקעות ד"ש-מיטב, המנהלת את כספי הפנסיה של רבים מאוד מאתנו; דנה מאור, הבת של מנכ"לית בנק לאומי גליה מאור, ויו"ר חברת הייעוץ מקינזי ישראל בזכות עצמה, החתומה על כמה מדו"חות הרפורמות בגופים ממשלתיים שעלו גם הם ממון רב; ארז ויגודמן, מנכ"ל מכתשים-אגן; אבי פישר, המשנה למנכ"ל איי.די.בי של נוחי דנקנר אשר מקבלת מליונים מכספי הציבור ולא תמיד ששה להחזיר אותם; אמיר אלשטיין, יו"ר החברה לישראל שמנסה בכל כוחה למכור את משאבי הטבע של המדינה לחברות זרות כך שהציבור בישראל יקבל עוד פחות מהפירורים להם הורגל; ועוד רבים אחרים שהאג'נדה הנאו-ליברלית והאינטרסים שהיא מייצגת הם נר לרגליהם.
לפי הערכות שונות, עד היום הושקעו בהעמקת השפעתו של המכון על המדיניות הישראלית מיליונים רבים של דולרים מכספי התרומות שהגיעו אליו. לדוגמה, דו"ח דוברת שביקש להכניס מגמות נאו-ליברליות לחינוך בישראל לקראת הפרטתו המלאה, נכתב על ידי לא אחר משלמה דוברת, המשמש היום אחד מראשי המכון. דו"ח אחר, "המונופוליסט כקורבן" (בחיי שאני לא ממציא את זה), גם הוא בא לחזק את מגמת הנאו-ליברליזם שמובילה את המכון. המכון גם לא חושש להביע את עמדתו הפוליטית כשהוא יוצא נגד פוליטיקאים ממפלגות שהוא אינו קשור אליהן, ומכנה אותם "איום קיומי".

מאחורי המכון הישראלי לדמוקרטיה עומד ברנרד מרכוס, מיליארדר אמריקאי שעשה את הונו עם הקמת ענקית הקמעונות האמריקאית הום-דיפו. מרכוס, פטרונו של נשיא המכון, ד״ר כרמון, אף מעביר את כל עסקי היצוא של מוצרים ישראליים להום-דיפו שברשותו דרך חברה שבשליטת ציפורה כרמון, אשתו של ד"ר כרמון, לפי עיתון הארץ. מרכוס גם מקורב לאיל ההימורים שלדון אדלסון, הפטרון הקדוש של ראש ממשלת ישראל. שניהם הוציאו הון רב בקמפיין הבחירות הכושל של המועמד הרפובליקאי לנשיאות ארה״ב ב-2012, מיט רומני, בניסיון להטות את דעת הקהל האמריקאי. מרכוס גם משמש בדירקטוריון של חברת צ׳ויספוינט (ChoicePoint), שזכתה בפרס "התאגיד שהכי פולש לפרטיות" בטקס "האח הגדול" בקיימברידג'. צ׳ויספוינט עלתה לכותרות במערכת הבחירות של ג'ורג' וו. בוש, לאחר שמכרה למפלגה הרפובליקנית מידע פרטי ורגיש על אזרחים. אותו ממשל שבראשו עמד בוש רכש לאחר הבחירות מהחברה נתונים תמורת עשרות רבות של מיליוני דולרים. צ׳ויספוינט, כך אומרים, פועלת גם בישראל, מה שמעלה תהיות לגבי עמדת המכון בנוגע לפגיעה בפרטיות במאגר הביומטרי, לדוגמה. 
המכון יזם ומפעיל את אחד ממעגלי ההשפעה החזקים ביותר בישראל, "פורום קיסריה", שמכניס לו כמה מאות אלפי שקלים מדי שנה, ומשמש כנקודת מפגש מרכזית בין ההון לשלטון. לדוגמה, דנה מאור, החברה בהנהלת המכון, זוכה להתחכך בבעלי התפקידים שיעניקו לגוף העסקי שאותו היא מובילה פרויקטים ממשלתיים עצומי היקף וממון; חבר הנהלה אחר, ארז ויגודמן, יוכל להחליף כמה מלים עם מנכ"ל המשרד להגנת הסביבה בנוגע לרמות זיהום הקרקע מהמפעל של מכתשים-אגן ברמת חובב, או לגבי המשך סבסוד העובדים המגיע ממקור ממשלתי.
כשמסתכלים על החבורה הזו, אוסף של אנשי המאיון העליון, פתאום המשכורות המנופחות נראות ברורות הרבה יותר. האם זו עמותה לטובת הציבור? מותר לחשוד שבמתכוון או לא, היא לכאורה נהפכה בפועל לחברה לקידום האינטרסים של אנשי שלומה, תוך אמונה שבכך היא מקדמת גם דמוקרטיה?

דמוקרטיה זו מלה יפה, חיובית, כזו שאי אפשר להתנגד לה. לכן הצליח המכון לשלוח זרועות לעמדות השפעה רבות: לדוגמה, הוא מימן עוזרים פרלמנטריים לחברי כנסת רבים (עד להקמת מכון המחקר של הכנסת), אנשיו משתתפים בוועדות רשמיות ואף מכינים תוכניות לימוד למשרד החינוך. הכל באמת טוב ויפה, אבל הטענה כי "המכון הוא גוף פרטי" לא יכולה לעמוד להגנתו בסירובו לדון בפומבי בשכר מנהליו, החורג מכל נורמה. זאת ועוד, המכון ניסה ליהנות ממעמד של מוסד לאומי ולקבל קרקע בקריית הלאום בירושלים, קרקע המיועדת להיות "מוקד שלטוני ובו כל סמלי השלטון של מדינת ישראל". סמל שלטון, אבל פרטי.

לא הכל רע, ממש לא. כמה מהמהלכים שיוזם המכון יוצרים שינוי אמיתי ונדרש במנגנוני השלטון. ועם זאת, חורה לי ההיתממות בעמדתו הרשמית של המכון, המגדיר עצמו כגוף פרטי, אבל נהנה בכל זאת מכספי הציבור. הוא מחלק משכורות מופרכות ומוגזמות לבכיריו, משכורות שלא עומדות בשום קנה מידה מול גופים דומים אחרים - פרט, אולי, למכון אסטרטגיה ציונית. רוצים לחלק כספים? לכו על זה, אבל לא על חשבוננו. ותרו על הפטור ממס והכריזו על עצמכם כחברה בע"מ הפועלת לרווחת חבריה. לא רוצים? הראו קצת צניעות וענווה וקצצו את המשכורות, על אף טענתכם ש"זה עניינם הפרטי של התורמים הפרטיים אל מול אנשי המכון". אגב, בימים האחרונים נשלחו פניות לאותם "תורמים פרטיים" (שרובם אינם פרטיים כלל ועיקר, אלא גופים פילנתרופיים גדולים הנהנים גם הם מכספי ציבור) ותגובתם תפורסם כאן לכשתתקבל.
"שקיפות התקציב חיונית לקיומו של המשטר הדמוקרטי, היא מבטיחה את תקינות התהליך, משפרת את יעילות הקצאת המקורות, ומאפשרת בחינה של הביצועים וחלוקה של האחריות בין הגורמים הקובעים את המדיניות" כותבים עמיתים בכירים במכון. אני מסכים, ואולי כדאי שיואילו מנהלי המכון לטעום מעט מהתרופה שלהם לפי שהם מנסים להגיש אותה לציבור. בעשור האחרון הונחו על שולחן הכנסת כמה הצעות חוק להגבלה של שכר הבכירים במגזר הציבורי, ובכל פעם היו כאלה שהכשילו אותן. האינטרסים כאן ברורים, נותר רק לקוות שנותרו עוד כמה חברי כנסת אמיצים שיוכלו לקדם את היוזמה המבורכת ולשים קץ לאורגיית השכר המוגזמת הזו.


18 באפריל 2013

גחמה

בעוד כמה ימים יערך בבית לחם מירוץ המרתון הפלסטיני הראשון. רצים מכל העולם מתוכננים להגיע אליו, ובדומה למקבילו הישראלי שנערך מספר שבועות קודם לכן בירושלים, הוא נועד לתת הפוגה קצרה מהמציאות ולרגע לתת את האשליה שאפשר להתאחד סביב משהו אחר, משהו משותף, משהו אנושי יותר.


 22 רצים מעזה ביקשו גם הם להשתתף. גם הם התאמנו במשך חודשים ארוכים, הכינו את עצמם לרגע בו יעמדו על קו הזינוק בבית לחם. אבל כפי שהדברים נראים כעת - הם יאלצו להישאר בבית.
למרות בקשה שהגישו לפני שבועות רבים, מסרב מנגנון תאום פעולות הממשלה הישראלית בשטחים לאפשר להם לעבור מפלסטין של רצועת עזה לפלסטין של הגדה המערבית. למה? איזו סכנה לבטחון המדינה מזהה המנגנון במעבר של 21 גברים ואישה אחת ממקום אחד לאחר? אז ככה הוא מנסח את זה:
"עזה נשלטת על ידי ארגון טרור שהכריז מלחמה על ישראל ואזרחיה. בהתאם להחלטת ממשלת ישראל, ובתמיכת בית המשפט העליון, כניסת תושבי עזה לישראל מותרת רק במקרים בומניטרים קיצוניים, ובמיוחד במקרים בהם נדרש טיפול רפואי דחוף. בקשת הרצים אינה כזו"

האמנם?
בואו נסתכל על החלטת הממשלה לגבי הקריטריונים למעבר תושבים פלסטינים מרצועת עזה לגדה המערבית. במסמך הרשמי של משרד הבטחון תחת סעיף 16 אפשר למצוא:
"כניסה לכנסים ואירועים של הרשות הפלסטינית – מעת לעת, בכפוף לקבלת בקשה מפורטת מנציגי הרשות הפלסטינית באיו"ש, ובכפוף לאישור שר הביטחון, מותרת כניסתם של תושבי רצועת עזה לישראל לצורך השתתפות בכנסים או אירועים מיוחדים הנערכים בחסות הרשות הפלסטינית"
אז רגע. ממשלת ישראל החליטה שכנסים וארועים של הרשות הפלסטינית, כמו המרתון למשל, עומדים בקריטריונים המאפשרים מעבר? בהחלט! אז למה החליט מתאם פעולות אותה ממשלה לומר דבר שאינו אמת בתגובתו, והאם זו כבר מדיניות?

האמת העצובה היא שאין כל מניעה לאפשר לרצים העזתים להשתתף במירוץ בבית לחם פרט לענישה קולקטיבית האסורה על פי החוק הבין לאומי. אין מניעה בטחונית, אין מניעה חוקית, וכפי שראינו, גם אין מניעה מדיניותית. סתם, גחמה שרירותית של פקיד עם הרבה יותר מדי כח בידיים. פקיד עם כח על החיים ועל החופש של מליוני בני אדם. גחמה שנועדה, כנראה, אולי, להעביר מסר: אין פרטנר. כאן אין עם מי לדבר. החלטות לא נלקחות לטובת בני האדם משני הצדדים של החומה, הן גחמות. אין מדיניות, אין תכנית, אין רצון להגיע להידברות שאינה דרך כוונות הרובה. אפילו כאשר קיימות הנחיות ממשלה למדיניות שיכולה לאפשר למעט אנושיות לעבור בסדק צר בין החומות שבנינו סביבנו, הן מושתקות ומושלכות כלאחר יד. 
האמת העצובה היא שלאיש מחוץ לשטחי פלסטין המערבית או המזרחית לא באמת אכפת מספיק מהענישה הקולקטיבית אותה מחילה ישראל על מליוני בני אדם. על חיים, על משפחות, ועל חלומות. חלום כזה יתנפץ בתחילת השבוע הבא ל22 בני אדם, בגלל גחמה. גם על זה עוד נשלם.


12 באפריל 2013

שכול

הדת העתיקה והגדולה ביותר בעולם היא השכול. יש לה מאמינים, יש לה נביאים ויש לה כהנים שמפיצים את בשורתה. בכל אחד מאתנו יש חלק ששייך לו, למוות, שבא עמו במגע יום-יומי כמעט, שפוחד ממנו וסוגד לו, וזה לא משנה באילו אלוהים אחרים הוא מאמין. המוות הוא הדבר הקבוע היחיד בחיים של כולנו, וכדי להציע לעצמנו מעט נחמה בידיעה הזו, אנחנו מבצעים טקסים לכבודו. יש טקסים אישיים כמו הדלקת נרות לעילוי הנשמה, טקסים משפחתיים כמו עלייה משותפת לקבר ביום השנה או ביום ההולדת, ויש טקסים לאומיים שנועדו לקדש את זכר אלה שמתו למען, או בגלל, הלאום.
טקס כזה מתקיים אצלנו כל שנה לפני יום העצמאות. לילה ויום המוקדשים לפולחן המוות, עוד לולאה בקשר הבלתי ניתן להפרדה בין המוות לבין החיים, בין הקורבן לבין המזבח. פעמיים יקפא הזמן בקתרזיס מחריש אוזניים, מנסה לדמות לחיים את תחושת האין של אלה שאינם. ללא תזוזה, באלם, בלי לגעת, בלי לראות דרך העיניים המושפלות, העצומות. פולחן.
הגוון הלאומי של השכול מוטמע בנו מינקות בסיפורים על השואה, על מלחמות ישראל, על פיגועים, הוא נוכח ונמצא בכל היבט של החיים כישראלים בארץ. אבל גם לשכול הזה יש לאום. השכול היחיד הוא יהודי, ישראלי, משלנו. 23,085 חיילים נפלו במערכות ישראל החל מ-1860, ראשית ההתיישבות בארץ ישראל, ולאלה נוספים 2,493 נפגעי פעולות איבה ישראלים. אלה המספרים שייצרבו בנו, מעודכנים עם 92 החללים החדשים של התשע"ג, ואלה שימשיכו להיתוסף מדי שנה במעגל לא נגמר של אלימות. אלה המספרים שיקראו שוב ושוב בכל טקס, בכל בית ספר, בכל קהילה, בכל ישוב. אלה המספרים שכהני השכול הישראלי רוצים שנזכור, שניקח אתנו, שיהיו נוכחים במחשבותינו כשאנחנו מדברים על הארץ, על האדמה ששתתה את כל הדם הזה, אדמה מקודשת בדם. לא יהיו לך מספרים אחרים על פניהם, ואמרו אמן.
כ-86 אלף בני אדם שאינם ישראלים נהרגו על ידי צה"ל במהלך מערכות ישראל, מתוכם כ-6,500 בנים לעם הפלסטיני החל מפרוץ האינתיפדה השניה. גם את המספרים האלה עלינו לשאת בכאב. גם את המספרים האלה עלינו לזכור. גם למספרים האלה יש פנים, ושמות, וכאב שמפלח את לבות משפחותיהם. המוות אינו בוחל באיש. הוא לא מבדיל בין יהודי למוסלמי, בין ישראלי לפלסטיני. הבור השחור הנפער בלב לא יודע גזע מהו, עצמת הלהבה השורפת את הנפש לא בוערת על פי הלאום - והכאב הדחוס, הלוחץ, הנוכח תמיד, לא משתנה בין אדם לאדם.
טקס הזיכרון הישראלי מקדש את המוות. הוא משתמש בו כדי להצדיק את קיומנו כאן, על האדמה הזו, מזכיר שוב ושוב את המחיר ששילמנו בדם בנינו, מחיר שמקנה לנו לכאורה את הזכות לעשות מה שיידרש כדי להמשיך ולהיות כאן - ובאותה נשימה משכיח את המחיר ששילמו אחרים למען אותה זכות בדיוק. זה אינו טקס אישי שנועד לזכור את החיים שנותרו מאחור, זה טקס לאומי שמטרתו ללכד את הלאום סביב דם הנופלים, וככזה, הוא לא יכול להרשות לעצמו להזכיר את האחר.

מזה שבע שנים מתעמתת תנועת ״לוחמים לשלום״ עם התפישה הזו בטקס זיכרון ישראלי-פלסטיני המתקיים בד בבד עם הטקסים הממלכתיים ברחבי המדינה. משפחות שכולות משני הצדדים מציינות כי לכאב אין לאום, שכל עוד אנחנו מתכנסים סביב מתינו שלנו בלבד אנחנו מתרחקים אלה מאלה - ריחוק שיעלה בחיים נוספים, במשפחות נוספות שייכנסו למעגל השכול של הסכסוך. משפחות שכולות משני הצדדים מנסות לתת מעט משמעות למות בניהן, משמעות שהיא מעבר לקידוש האדמה והלאום. משמעות שתאשר שמותם לא יהיה לשווא, שהוא ישמש לקירוב ולא לריחוק, לשלום ולא למלחמה.
צה"ל לא אוהב את זה. צה"ל מסרב לאשר ל-109 פלסטינים להגיע לטקס: ״הצבא מתנגד לטקס באופן עקרוני ... המנהל [האזרחי] לא אוהבים את הבקשה הזו ... הבקשה סורבה בדרג הכי בכיר שקיים״. צבא ההגנה הישראלי מאמין כי הוא בעל המונופול על השכול בשטחי ארץ ישראל הגדולה, וכי כל שכול אחר הוא מחוץ לחוק. את הנכבה כבר אסרו לציין, עכשיו מתערבים בכאבם האישי הגדול ביותר של אלה שאינם ישראלים. מונופול על השכול. אם לא תתקבל עתירתם של ״לוחמים לשלום״ לשר הביטחון ולבג"ץ לאשר את כניסתם לטקס של שותפיהם למעגל השכול , ייוותרו 109 כסאות ריקים. 109 כסאות ריקים שזעקתם תגבר אף על צפירות פיקוד העורף. 109 כסאות ריקים שידגימו היטב עד כמה רוצה ישראל שלום, וכמה היא מוכנה לתת הזדמנות להידברות שאינה דרך כוונות הרובים. כי בלי המונופול של הצבא על השכול נוכל אולי לראות טוב יותר את כאבו של האחר, את העובדה שגם הוא בן אדם, ושגם הוא, ממש כמונו, לא רוצה לראות עוד מוות. אם נבכה ביחד על אלו שאינם, נוכל למנוע ביחד את אלה שיבואו. אם נזכור ביחד את מה שהיה, נוכל לכתוב ביחד את מה שיהיה. אם נקדש ביחד את החיים במקום את המתים, נזכה לחיות בשלום במקום למות במלחמה.

פרטים נוספים לגבי טקס הזיכרון של תנועת לוחמים לשלום: http://cfpeace.org/?cat=3&lang=IW&story_id=3799


10 באפריל 2013

אסור להשוות #1371935

בחודש מרץ 2013 התנפלו חמישה צעירים ישראלים על אדם אותו חשבו לזר. הם הכו אותו ושדדו ממנו טלפון נייד, בגלל שהוא לא יהודי, אתם מבינים, בגלל שהוא שחור. זו לא הפעם הראשונה בה תוקפים הצעירים האלה אנשים אותם הם מניחים לזרים, לגויים, לבני גזע אחר. הו לא. הם עשו זאת לפחות פעמיים בעבר. לא שהחבורה הזו היא עשב שוטה, כמוה היו כמה ויהיו עוד הרבה. הפעם, למרבה הביש, הזרים היו למעשה ישראלים, יהודים טהורים. 

החבורה הזו ודאי היתה מבינה לסבלה של חבורה אחרת, כזו שתקפה זרים אחרים.

ב13 ביולי 1935 התנפלה חבורה של צעירים גרמנים בבריכת השחיה של קסל על אדם אותו חשבו לזר. הם הכו אותו בגלל שהיה יהודי, אתם מבינים, או כך הם חשבו. זו לא היתה הפעם הראשונה בה תקפו הצעירים האלה אנשים אותם הניחו לזרים, ליהודים, לבני גזע אחר. הו לא. הם עשו את זה פעמים רבות בעבר. לא שהחבורה הזו היא עשב שוטה, כמוה היו כמה ועתידות היו להיות עוד הרבה. למרבה הביש, הזר שתקפו היה למעשה סוכן גסטפו, גרמני טהור. 

***

זה אולי המקום להזכיר שעונשו של חיים מולה, שהורשע בסיוע לזריקת בקבוקי תבערה על גן ילדים בו שהו פליטים "ויצר מעין משרפות בבתי מבקשי המקלט", עמד על שישה חודשי עבודות שירות.