22 במרץ 2013

מאבק בלתי אלים

כשהתוודה ראש המדור הביטחוני-מדיני במשרד הביטחון, עמוס גלעד, בפני השגריר האמריקאי בתל אביב "ווי דונט דו גנדי ורי וול", הוא בוודאי התכוון לכך שישראל לא מצטיינת במיוחד בהתמודדות עם התנגדות בלתי אלימה כמו זו המתנהלת בבלעין ובמקומות נוספים בשטחי הגדה המערבית. זה נכון, כמובן, כפי שיעידו עשרות ההרוגים הפלסטיניים שהשתתפו באותן הפגנות, אבל מדבריו אפשר היה לקבל את הרושם המוטעה כי המאבק לשחרור מעול השלטון הבריטי בהודו התנהל כולו ללא אלימות.
גם סיום האפרטהייד בדרום אפריקה לא הגיע באמצעות אי-אלימות כפי שהיו רוצים חלק מהישראלים להאמין. המאבק גבה את חייהם של אלפי אזרחים בהתקפות טרור לאורך שנים רבות. "נלסון מנדלה לא רצח אף אחד. האסירים הפלסטיניים יושבים בכלא לא משום שהם ביקשו שלום. להפך. הם העדיפו טרור על שלום. חיסול ולא פיוס" כותב העיתונאי בן דרור ימיני, וכפי שמראה הבלוגר יוסי גורביץ פעם אחרי פעם, טועה בכך שוב, כי נלסון מנדלה אחראי לרצח מאות אזרחים בדיוק באותה מידה שאחראי להם מרוואן ברגותי, שעמד בראש ארגון התנזים וגדודי חללי אל אקצה. שניהם אולי לא לחצו על ההדק, אבל שניהם עמדו בראש ארגונים שמימנו, ציידו ושלחו מפגעים לרצוח אזרחים. אחד משניהם הוא זוכה פרס נובל לשלום, סמל הסובלנות אחרי 27 שנים בכלא הדרום אפריקאי, ואילו השני עדיין יושב בכלא הישראלי כטרוריסט מורשע.

***
הלוגו של רומח האומה

ב-21 במארס 1960 ירו כוחות משטרה לבנים בשארפוויל שבדרום אפריקה לעבר קהל מפגינים שחורים והרגו 69 מהם, בהם כעשרה ילדים. עד היום ניטש ויכוח באם זרקו המפגינים אבנים לעבר כוחות הביטחון, או שהיתה זו הפגנה שקטה. כך או כך, הטבח הזה, שאחריו הטילה ממשלת האפרטהייד הלבנה "מצב חירום" שנתן לה סמכויות מעצר וחקירה נרחבות, נחשב לארוע מכונן בתנועת ההתנגדות הדרום אפריקאית. שנה מאוחר יותר הקים נלסון מנדלה, שכבר איבד את האמונה שהמחאה הבלתי אלימה תביא לסיום משטר האפרטהייד, את ארגון ״רומח האומה״ (Umkhonto we Sizwe) הזרוע הצבאית של הקונגרס הלאומי האפריקאי. בתחילה היה הארגון אמור לפגוע במטרות ממשלתיות בלבד בלי לפגוע בחיי אדם, אך עד מהרה נהפך הארגון לאחראי למאות פיגועים נגד מטרות ממשלתיות ואזרחיות - כגון תחנות כוח, מרכזי קניות, בארים ומרכזי בילוי שונים - שעלו בחייהם של מאות אזרחים. חברי הארגון הניחו פצצות באזורים צפופי אוכלוסין, הטמינו מוקשים בכבישים ברחבי המדינה, והוא נודע בשיטות העינויים הקיצוניות שלו, עד שסווג כארגון טרור על ידי ממשלות דרום אפריקה וארה״ב.
ארגון מיליטנטי נוסף שפעל באלימות למען סיום משטר האפרטהייד היה ARM - תנועת ההתנגדות האפריקאית, או בשמו הקודם היה NLC - ועדת ההתנגדות הלאומית. הארגון ביצע פיגועים במסילות רכבת, בגשרים, בתחנות כוח ובמטרות נוספות, ועל אף שהשתדל מאוד לא לפגוע באזרחים, אשה אחת נהרגה ו-23 נפצעו קשה לאחר שפצצה שהניחו התפוצצה בחדר ההמתנה בתחנת הרכבת ביוהנסבורג.

***

גם מאבק השחרור ההודי, סמל ההתנגדות הבלתי אלימה, גבה את חייהם של אלפי בני אדם בפעולות מחאה אלימות. לדוגמה, לאחר הטבח בעיר אמריצר, שבו פתחו כוחות בריטיים באש ממכונות ירייה לעבר מפגינים הודים והרגו 379 מהם, פרצו מהומות ברחבי המדינה שעלו בחייהם של כ-1,000 הודים וארבעה בריטים. ב-5 בפברואר 1922 הפגינו כ-2,000 איכרים מול תחנת המשטרה בצ'אורה צ'אורי, ולאחר שהשוטרים ירו באוויר ולעבר הקהל, שרפו המפגינים את התחנה והרגו 23 שוטרים שהיו נעולים בה. באוגוסט 1942 שרפו המונים הודיים 70 תחנות משטרה, תקפו 550 משרדי דואר שהיו בשליטה בריטית, ותפסו 85 בתי משפט וסמלי שלטון. בתגובה, טבחו הבריטים בהמונים במכונות ירייה ובירי חסר אבחנה ממטוסים. ב-1946 מרדו מלחים הודיים ותפסו את הספינות שעליהן שירתו כדי למסור אותן לידי הקונגרס הלאומי ההודי. לאחר שגנדי גינה אותם ודרש כניעה ללא תנאי, פרצו מהומות בקרב מעמד הפועלים בבומביי, והמונים תקפו שוטרים וחיילים באבנים ובסכינים. 200 הרוגים נספרו באותה התפרצות.
גם גנדי, אחד מסמלי האי-אלימות החזקים ביותר בהיסטוריה האנושית, לא תמך בהימנעות מאלימות בכל מחיר: לאחר מעצר של מנהיגים מקומיים בעיר פשוואר, שרפו מפגינים מכונית -והשוטרים שנקראו למקום פתחו באש לעבר המפגינים ופצעו מאות מהם. שתי מחלקות של כוחות הינדיים שנקראו לתגבורת סירבו לירות לעבר הקהל, וחלקם אף עברו לצד המפגינים. לכאורה - מופת של התנגדות בלתי אלימה, אך בראיון לעיתון הצרפתי ״לה מונד״ בפברואר 1932, גינה גנדי את הכוחות ההינדיים וטען שאסור היה להם לסרב פקודה לירות לעבר הקהל: ״חייל שמסרב פקודה לירות מפר את השבועה שנשבע והוא אשם בסרבנות פלילית. אני לא יכול לבקש מהקצינים והחיילים לסרב, כי כאשר אהיה אני בשלטון ככל הנראה אשתמש באותם קצינים וחיילים. אם אני מלמד אותם לסרב פקודה, הם עלולים לעשות את אותו הדבר כאשר אהיה אני בשלטון״. כלומר, אליבא דגנדי אין כזה דבר דגל שחור מתנוסס, או כפי שכתב ב-21 ביולי 1919: ״התנגדות אזרחית לעולם לא תנסה להביך את הממשלה״.
למעשה, לאורך כל ״המאבק הבלתי אלים״ ההודי, כשהפעילו הבריטים כוח, ההודים החזירו לרוב בכוח. לורד לויד, מושל בומביי, כתב באחד ממכתביו: ״גנדי הוא הניסוי הקולוסאלי ביותר בהיסטוריה של העולם, והגיע לכדי סנטימטרים מהצלחה. אך הוא לא יכול היה לשלוט בתשוקתם של אנשיו. אתה יודע את השאר. אסרנו אותו.״.

***

מאבק בלתי אלים הוא שלב אחד בדרך למהפכה אמיתית, כתב טרוצקי: ״בשלבים הראשונים של המאבק האיכרים כמעט אף פעם לא ינקטו אלימות גלויה, מנסים לתת למאבקם גושפנקא חוקית. אפשר להסביר זאת בחוסר האמון שלהם בכוח של עצמם. הנסיון להסוות את פעולות המרד הראשונות בחוקיות, גם קדושה וגם חילונית, מאפיינות תדיר מאבקים מהפכניים לפני שהם אוספים מספיק כוח וביטחון לחתוך את חבל הטבור הקושר אותם לחברה הקודמת. זה נכון יותר לאיכרים מלכל מעמד אחר … המעמדות הגבוהים יותר יטיפו לפיוס״ ההמונים פוחדים מאלימות, אבל כפי שמציין הבלוגר אישתון בפוסט ארוך ומפורט - מעטים המאבקים, גם הבלתי אלימים כביכול, בהם לא נשפך דם. כשהשטח לא מבעבע, השלטון ישאף לקיבוע המצב הקיים, לעימות בעצימות נמוכה, "ניצחון מספיק" כפי שמכנה זאת ראש המטה לביטחון לאומי, יעקב עמידרור. מחאה לא אלימה לרוב לא תיצור את התנאים שיביאו לשינוי. היא לא תפעיל מספיק כוח על המעמד השולט כדי שיזוז ויפנה מקום להמון הסובל תחתיו. זה נכון לכיבוש הישראלי בשטחי הגדה המערבית, וזה נכון לכיבוש ההון בידי המאיון העליון. לפי אימרת הכנף האמריקאית, "אם זה לא שבור - אל תיגע בזה" - וזה נכון גם כאן: כדי ליצור שינוי, יש לשבור את המצב הקיים. ליצור מצב בלתי אפשרי שבו יהיה ברור לכולם שמשהו חייב להיעשות באופן אקטיבי כדי לשנות. אי-אלימות יעילה מאוד בהדגשת האבסורד שבאלימות הצד השני, כמו במצעד המלח של גנדי, או להבדיל, במשט ההומניטרי לפריצת המצור שהוטל על עזה. אבל אבסורד לבדו אינו סוכן אמיתי של שינוי, הוא לבדו לא יוכל לגרום לכוח השולט להבין את איוולתו ולוותר על השליטה. לשם כך דרוש כוח.


אני רוצה להאמין שאפשר להביא לשינוי באמצעות עמידה איתנה ואמונה בלבד, אני רוצה לחשוב שיום אחד יקום הציבור הישראלי ויבין שהכיבוש של שטחי הגדה המערבית רע לכל בני האדם המתגוררים בין הירדן לים התיכון, ואני רוצה לקוות כי התובנה הזו תגיע בלי שעוד אלפי בני אדם יאבדו את חייהם בתהליך, אבל זה כנראה לא יקרה. כמו במאבק לצדק חברתי, גם כאן מאפילים האינטרסים של קבוצה קטנה של ישראלים על טובת הכלל, ואלה משקיעים משאבים עצומים בהשארת המצב הקיים כפי שהוא. אבסורד כבר לא יעזור כאן. עברנו את האבסורד לפני שנים רבות מאוד. המציאות של פגיעה יום-יומית בגופם ובזכויותיהם הבסיסיות של בני אדם רבים כל כך מצריכה שינוי יסודי. המחאה צריכה לאסוף מספיק כוח וביטחון לחתוך את חבל הטבור הקושר אותה לחברה שבה היא חיה כיום - וכדי שזה יקרה, חייבים לשנות את הכללים.




8 תגובות:

אנונימי אמר/ה...

בדבריך על אלימות יש טעם, אך שים לב לדוגמאות שאתה מביא: גנדי, שמרן ראקציונר, גזען איש קאסטות, אנטי-מוסלמי, ואויב מעמד העובדים; ומנדלה וה-ANC, אשר מכרו את נשמתם לאימפריאליזם הקפיטליסטי, ובמשך 20 שנה מנציחים את האפרטהייד ואת העליונות הלבנה דרך קפיטליזם (שליטה ובעלות על אדמות ואמצעי ייצור).

יש לזכותם הרבה אשראי במאבקים נגד כיבוש ודיכוי, אבל כמות שנאבקו, כך דיכאו מאבקים לצדק ושמו להם גבול וסייג.

כך בדיוק גם לגבי פתח, והמאבק הפלסטיני: לא רק "הכיבוש של שטחי הגדה המערבית" רע, אלא השליטה הציונית בכל פיסת שטח במזרח הערבי - שטחי 1948 ושטחי 1967. קשרי הכפיפות למעצמות אירופה וארה"ב הם רעים. המבנה החברתי והאתוסים התרבותיים שאיפשרו את הקמת מדינת ישראל ואת הכיבוש, הדיכוי והנישול של הפלסטינים הם רעים. ובכל אלה יש להיאבק. ולנו אסור לתת רושם כאילו אנשים כמו ברגותי יאפשרו לקבוצה "שלנו" לצמצם הפסדים, to cut our losses באמצעות כינון שתי מדינות.

נעם אמר/ה...

נכון מאוד: גנדי אכן לא נאבק למען מעמד הפועלים ופעל הרבה מאוד לשימור ההון בידי קבוצה שלטת. גם כלפי הARM יש לא מעט טענות לגבי דרכי ניהול המאבק ואין ספק שמאבק המעמדות לא היה בראש מעייניהם. גם ההודים וגם הדרום אפריקאים נלחמו לעצמאות לאומית ולא לעצמאות מעמדית, ולכן הדגש הוא בהתאם.
הרשימה הזו באה לתקוף את המיתוס של המאבק הבלתי אלים בשני הקונפליקטים האלה ולא להציע אותם כדוגמא לפתרון, כי הם לא.
כתבתי בעבר שאני לא חושב שפתרון שתי המדינות הוא פתרון ראוי, ואני עדיין חושב כך. מאבק אמיתי לשחרור חייב לפרוץ את גבולות הלאום - כל דבר אחר, רק ינציח אותם ויביא להמשך הסכסוך.

Danniel Qeletti אמר/ה...

מאמר * מ ע ו ל ה * . "אי-אלימות" = ססמת-הבוגדים והמסממים. מלבד זאת, *תמיד* תיעבתי את החלאה ההוא, גנדי (ואת הודו בכלל).

אנונימי אמר/ה...

בקושי צלחתי את המאמר הטועה והמטעה הזה. מנדלה זנח את האלימות והתחייב לאהיסמא - זה לא אומר שלא היה לו עבר של אלימות. גנדהי כמעט מת בשביתת רעב כשניסה לעצור את הפרעות. ובכלל, אבסורד וצניעות זה לא העניין. מהצבא הלא-אלים של באד שה חאן, עד שביתות כלליות ועד תענית האסירים הפלסטינים... אנשים פשוט רואים שאהיסמא זה כוח ענק. ממליץ לקרוא את ג'ין שארפ בעניין.

אנונימי אמר/ה...

הביקורת על גנדהי היא רדודה ביותר (לא שהוא חף מביקורת).
יש פה אי הבנה בסיסית לגבי המושג ״דהרמה״ בהינדואיזם.
התייחסות לסירוב הפקודה מבלי לציין שהסירוב הוא בעצם התעלמות מהדהרמה של אותו לוחם.
הרי נכתב ספר שלם על הדילמה הזו.
הוא נקרא ה״בהגווד גיטה״.

אנונימי אמר/ה...

וראוי לציין, בשביל הפיקנטריה, כי ראש הזרוע הצבאית של הקונגרס הלאומי האפריקאי היה יהודי בעל עור לבן.
דבר שרק מדגים את מחוייבות, חלק מהיהודים ברחבי העולם, לאורך ההיסטוריה, לצדק ולשחרור העמים.

נעם אמר/ה...

אין מדובר בביקורת, ואין שום קשר לדהרמה. הנקודה היא שגם המאבק הלא אלים כביכול לשחרור הודו נעשה עם הרבה אלימות. אידיאלים בצד, חשוב לדעת את העובדות.

נעם אמר/ה...

אהיסמא זה כח ענק כסמל. זה אידיאל. יש מאבקים מעטים מאוד שנשאו פרי שלא היתה מעורבת בהם אלימות כזו או אחרת.
לגבי הדוגמאות שנתת: אתה מציג את עבדול גפאר חאן מחוץ לקונטקסט כאילו לא נהרגו מאות אלפים באפגניסטן באורגיה מטורפת של אלימות, ואת תענית האסירים הפלסטינים כאילו לא התפוצצו אוטובוסים ברחובות תל אביב. אי אלימות היא סמל חזק, אבל היא לבדה לעולם לא תביא לשינוי.
ממליץ לקרוא הארץ בעניין.