26 בפברואר 2013

לאן נעלם סלאמה אבו מעיוף

חשיפת פרשת האסיר איקס פתחה פתח לדיון בשלל נושאים שבדרך כלל נותרים מחוץ לשיח הציבורי: שאלת הנאמנות של יהודי התפוצות למדינות בהם הן מתגוררים, נהלי הגיוס ואיכות המגוייסים למוסד לתפקידים מיוחדים, שלל תיאוריות קונספירציה הזויות יותר ופחות לגבי התאבדותו של בן זיגייר, ועוד כהנה וכהנה. לקהילת הבדואים של שבט אל עזאזמה הפרשה הזו הציפה את העלמותו המסתורית של סלאמה אבו מעיוף שנאסף על ידי אנשי שב"כ במכונית פרטית לפני יותר משלושים שנה ומאז לא נודעו עקבותיו.
סלאמה אבו מעיוף במדי צה"ל
סלאמה סעיד סלימאן אבו מעיוף נולד בשנת 1939 לא רחוק מבאר שבע. במשך שנים שרת כגשש בצה"ל, ובסוף שנות השבעים נולד לו ילד. יום אחד לקראת סוף שנת 1981 חזר אבו מעיוף באוטובוס מקניות בבאר שבע, ירד בתחנת צומת הנגב, ונצפה כשהוא עולה או מועלה למכונית פרטית (על פי גרסה אחת היתה זו סובארו) ובה אנשים שהיו מוכרים כאנשי שב"כ. למחרת הגיעו אנשי שב"כ לקחת גם את אחיו וחקרו אותו אודות סלאמה במשך מספר ימים לפני ששוחרר. אבו מעיוף לא נראה מאז, אחיו נפטר, ובנו, שגדל ללא אב, ניסה עם השנים לגלות מה קרה באותה חקירה ממנה לא שב: עורך דין ששכר לא הצליח לקבל תשובות ישרות מהמשטרה, פניה לצלב האדום גם היא לא צלחה, ונסיונות לפנות לחברי כנסת שיעזרו לברר את גורל אביו נדחו בנימוס. סלאמה אבו מעיוף נעלם כאילו בלעה אותו האדמה.

הדרכון של אבו מעיוף, הונפק לשנה אחת בין 1981 ל1982
השבוע נעמד שר החוץ לשעבר אביגדור ליברמן בפני וועדת חוץ ובטחון והכריז "אני יכול לומר באופן חד משמעי כי בישראל לא נעלמים אנשים", "זו לא דיקטטורה, זו לא ארגנטינה. אנחנו לא מדינת עולם שלישי שבה אנשים נעלמים ונמצאים בכלא בלי שאף אחד יודע מזה. אין את הדבר הזה במדינת ישראל. לא היה ולא יהיה" אומר מקור משפטי בכיר, לעומתם כותב דדי צוקר ש"בשנת 1994 היו בכלא עוד שלושה אסירים חסרי שם שנשפטו וריצו עונש מאסר, עוד שלושה איקסים".

***

אני לא יודע מה קרה לסלאמה אבו מעיוף ואני לא מתיימר לנחש אם הוא חי או אם קרה לו משהו אחר. הפרטים היחידים שידועים בוודאות הם שאדם כזה היה קיים, שהוא החזיק בתעודת זהות מספר 3564136, שהוא שרת בצה"ל, שהוא הביא לעולם ילד, ושהוא נעלם אחרי שעלה למכונית פרטית בחברת אנשי שב"כ שחזרו למחרת ולקחו גם את אחיו לחקירה. השאלות הפתוחות במקרה הזה הן רבות: באיזה חשד עצרו אנשי השב"כ את אבו מעיוף ולאן לקחו אותו? האם קרה לו משהו בדרך לחקירה? במהלכה? בסיומה? האם הוא יצא ממתקן החקירות, אם כן - לאן הלך? ואם לא, היכן הוא? מדוע נחקר גם אחיו? מדוע לא שוחרר יחד עם אחיו? מדוע לא פתחה משטרת ישראל בחקירה כאשר דווח לה על העדרו? מדוע במשך מעל שלושים שנה לא טרח איש לספר לבנו שהיה רק בן ארבע מה קרה לאביו? איך יכול להיות שאדם במדינת ישראל נלקח על ידי כוחות הבטחון ולאיש לא אכפת מספיק לשאול לאן הוא נעלם?
חמוש בידיעה כי בישראל לא נעלמים אנשים פניתי דרך עיתונאי מכובד לבדוק את קיומו של צו איסור פרסום בנושא והתשובה שקיבלתי היא שקרוב לודאי לא קיים אחד כזה, בטח לא אחד בן 30. לדברי נ', בנו של סלאמה, המשטרה לא פתחה מעולם בחקירה בנסיון למצוא מה עלה בגורל אביו, והסיפור על חבר הקהילה שנלקח על ידי שירותי הבטחון ולא שב מצטרף לערימת חוסר האמון של הבדואים במוסדות המדינה. שלושים שנה מאוחר יותר שבה ומהדהדת קביעתו של ליברמן כי בישראל לא נעלמים אנשים, ורק נ', בנו של סלאמה, עדיין לא יודע לאן לקחה המדינה את אביו.


12 בפברואר 2013

האסיר איקס

רשת החדשות האוסטרלית ABC פרסמה תחקיר על האסיר איקס שהתאבד בתאו השמור בכלא רמלה. לטענתם מדובר באדם ישראלי-אוסטרלי בשם בן זייגר, או בן אלון, או בן אלן, עורך דין שאחרי שעלה לישראל גויס למוסד, ובעקבות פרשה לא ברורה נכלא בבידוד באגף שמור במיוחד בכלא רמלה שם תלה את עצמו.
את התחקיר ניתן לראות כאן, באתר הערוץ האוסטרלי, או אם הוא ירד, אפשר להוריד אותו מכאן.

הצנזורה הישראלית משתוללת, עורכי כלי התקשורת נקראו בבהילות למשרד ראש הממשלה, וכתבות שכבר פורסמו בוואלה ובהארץ הורדו, למרות שכבר הופצו לכל עבר ברשת.
תפקיד הצנזורה הוא למנוע דליפה של חומר רגיש על מנת שלא יגיע לאויבי המדינה. ברגע שהיא רואה את אזרחי המדינה כאויבים - משהו מאוד רקוב בדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון.


2 בפברואר 2013

NGO מוניטור מוניטור

ישראל צועדת בבטחה לקראת סנקציות בין-לאומיות נגדה. ועדה של האו"ם בעניין ההתנחלויות בגדה המערבית כבר קוראת לשקול הטלת סנקציות כאלה, אחרי שישראל החרימה את דיוניה. אני כותב החרימה, אבל אחת מזרועות הימין הישראלי, מיודעינו ב-NGO מוניטור (להלן: נגו"מ), הגישו דו"ח בן 22 עמודים לאותה ועדה, בו הם ניסו לשכנע את חבריה שעצם קיומה אינו לגיטימי וייטב אם הם פשוט ישכחו מהעניין וימשיכו הלאה.
כהרגלם בקודש עשו במכון המחקר של נגו"מ עבודה חובבנית, מסולפת ומוטה, ואולי הסממן החזק ביותר למידת הרצינות של הדו"ח הוא העובדה שהוא תוקף את החלטה 19/7 של האו"ם, המציינת את הזכות האוניברסלית למזון, במקום את החלטה 19/17, הנוגעת להתנחלויות בגדה המערבית.
הדו"ח מתחיל בהצגה של העמותה ומקורביה, הכוללים בין השאר את אלי ויזל, את אלן דרשוביץ, את ריצ'רד קמפ - שהיה מפקד הכוחות הבריטים בעירק ובאפגניסטן - את ראש ה-CIA לשעבר, ר. ג'יימס וולסי, וכן שגרירים, פרופסורים מכובדים, פקידים לשעבר בשירות ממשלת ארה"ב, ועוד כהנה וכהנה. מטרת הדו"ח, לדברי מחבריו, היא לספק מידע, ולהזכיר לוועדה (כך!) לשמור על סטנדרטים אתיים גבוהים.

לא אתעכב על כל האקספוזיציה, אסתפק במלים: טרור, אנטישמיות, סירוב להכיר במדינת ישראל, ארגוני זכויות אדם, בית הדין הבין-לאומי, ועידת דרבן, האשמות שווא, אתם מבינים את רוח הדברים. את הדו"ח המלא תוכלו למצוא כאן.
"80 אחוזים מהחלטות מועצת זכויות האדם של האו"ם מתמקדות בישראל" טוענים בנגו"ם (עמ' 4) ומסתמכים על טור שנכתב בוושינגטון פוסט ב-2007 על ידי ג'קסון דיהל, המזוהה עם הליכוד. אולי קיוו מחברי הדו"ח שחברי האו"ם ישכחו שהמועצה לזכויות אדם הוקמה רק ב-2006, והדו״ח אותו הגישו למועצה נכתב שש שנים מאוחר יותר. לא התעצלתי, הלכתי ובדקתי את כל ההחלטות של מועצת זכויות האדם של האו"ם בישיבותיה הרגילות מ-2006 ועד היום. מה רבה היתה הפתעתי שלא 80%, אפילו לא 50%. למעשה 7% בלבד מההחלטות נוגעות לישראל. 28 מתוך 382 החלטות במושבים הרגילים של המועצה. מתוך אלה, יש בסך הכל 6 החלטות שחוזרות על עצמן כמה פעמים, כך שסך ההחלטות הנוגעות לישראל הוא בעצם 12 החלטות בלבד, או 3% מסך כל ההחלטות. אפשר להתווכח אם המספר הזה, 7% (או 3%), חורג מההתעניינות הכללית בשאר מדינות העולם, ואפשר להתחיל להמציא מדדים של "החלטות שנוגעות רק למדינות במזרח התיכון שהממשלה שלהן יהודית והן כובשות עמים ששמם מתחיל באות פ' רפה". נגו"מ בחרו באופציה השנייה.
"מלומדים רבים ניתחו את היוזמות הקודמות והראו כי הן מוכתמות בסילופים עובדתיים, משוא פנים, סטנדרטים כפולים, חוסר שקיפות ועצמאות, ונכשלים בהשגת סטנדרטים אתיים" (עמ' 5). מיהם המלומדים האלה? למשל משה הלברטל, מחבר "אשליית גולדסטון" וחבר ב"מכון שלום הרטמן". לשאלתכם, הוא נטול משוא פנים. גם אבי בל, פרופסור מאוניברסיטת בר אילן, חושב שגולדסטון טועה - וגם הוא נטול משוא פנים, כלומר יחסית למי שתקף בעבר ארגונים לזכויות אדם. הייתי בודק סימוכין נוספים, אבל הלינקים המצורפים להערת השוליים הזו (הערה 6) מובילים לדפי שגיאה שונים.
נגו"מ ממשיכים ומכפישים את ארגוני זכויות האדם, טוענים שהם פועלים בניגוד להצהרתם ומערפלים או מסתירים את מוטיב הטרור, טענה שנכתשה לעייפה בפוסט הקודם. אבל היי, אם חוזרים על שקר מספיק פעמים בסוף הוא נהיה אמת.
"המנדט שניתן בהחלטת מועצת זכויות האדם 19/7 הוענק על ידי המשטרים המתעללים של קובה, ונצואלה, מאוריטניה (בשם קבוצה ערבית), פקיסטן (בשם הארגון לשיתוף פעולה מוסלמי), והרשות הפלסטינית [במקור: פלסטין]" (עמ' 7). נגו"מ משמיטים מהרשימה את נורווגיה, סלובניה, שוודיה, שווייץ ומדינות מכובדות אחרות. משוא פנים? לא יכול להיות.
הערת השוליים הבאה היא אחת התמוהות שנתקלתי בהן: נגו"מ מטילים ספק ביושרתה של חברת הוועדה וזוכת מדליית החופש אסמא ג'האנגיר, מפני שלא גינתה בתקיפות מספיקה לטעמם את הטרור הפלסטיני. זה לא שהיא לא גינתה, היא דווקא כן התבטאה בחריפות נגד טרור, אבל נגו"מ משוכנעים שהיא לא מתכוונת לזה.
הדו"ח ממשיך ומצטט את פרופסור פרנסואה המפסון, הטוענת שהיא מבינה מדוע ישראל לא משתפת פעולה עם האו"ם. מה שהדו"ח לא מספר הוא שהפרופסור המכובדת הגיעה לישראל מטעם נגו"מ עצמם. הטיה אמרנו?
אנשי נגו״מ ממשיכים ומביאים ציטוטים מפי יו"ר הוועדה, כריסטין שנה (Christine Chanet), כדי להראות שהיא אינה נטולת משוא פנים כנדרש. לדוגמה, הציטוט הנורא הטוען כי ישנה אפליה לטובת המתנחלים, וכי "זה קשה מאוד לנהל דיאלוג אמיתי עם ישראל" - דבר שנאמר אחרי סירובה של ישראל לשתף פעולה עם הוועדה לחקר המשט ההומניטרי לעזה. לא משנה שהדברים הם אמת לאמיתה, העובדה שנאמרו מפי מי שאמונה על הדברים האלה מהווה עילה לפסילתה לעדות לפי נגו"מ.
לאורך עמודים רבים מודאגים נגו"מ מהעובדה שארגונים חוץ-ממשלתיים יהוו מקור מידע לוועדה. הם חד-צדדיים, טוענים נגו״מ, ומציינים בשמם כמה ארגונים העלולים לחלוק איתה מידע. נזכיר שנית שהעובדה העיקרית שזה יקרה היא פשוט מפני שהארגונים הממשלתיים הישראליים מסרבים לשתף פעולה עם הוועדה. נגו"מ ממשיכים ומציינים את הדאגה שמעוררת העובדה שחלק מהארגונים המוזכרים מקבלים מימון מארגונים השייכים לאו"ם, ושהעניין יוצר ניגוד אינטרסים, מעורפל ככל שיהיה.
נגו"מ טוענים שמה שגרם לגולדסטון "למשוך" את הדו"ח שלו היה דיווחים כוזבים של ארגונים חוץ-ממשלתיים. נתחיל בעובדה שגולדסטון לא "משך" את הדו"ח שלו. שנית, עיקר הביקורת של גולדסטון היא על חוסר שיתוף הפעולה מצד ישראל, הנה, קראו בעצמכם. לגופו של עניין, מציינים נגו"מ את התקרית בטחנת הקמח אל-באדר (עליה לא מדבר גולדסטון במאמר הנדון המובא כסימוכין בדו"ח עצמו) בה נטען כי צה"ל הרס את התחנה בהפצצה בין ה-9-10 בינואר, ובפועל יש תמונות שלה עד ה-16-18. דבר זה מוכיח, לדבריהם, שמה שהרס אותה היה אש ארטילרית של צה"ל במהלך קרב עם חמאס ולא הפצצה ממטוס. הכל טוב ויפה - רק שאין לזה סימוכין במסמך של נגו"מ. יש תאוריה, אבל מכאן ועד לקבוע עובדה יש דרך ארוכה. טענה נוספת היא ההסתמכות על דיווחי ארגונים חוץ-ממשלתיים לגבי מספר האזרחים ההרוגים: גולדסטון כותב בפסקה 361 בדו"ח שלו כי לפי נתוני הארגונים, המבוססים על חודשים של מחקר שטח יסודי, רק אחד מכל חמישה הרוגים היה לוחם. כדי לסתור את הטענה הזו מביאים נגו"מ ציטוט מפי שר הפנים של חמאס, פתחי חמאד, בעיתון אל-חיאת מנובמבר 2010, הטוען כי מספר הלוחמים ההרוגים היה גבוה הרבה יותר. הפעם בוחרים נגו"מ להאמין לפוליטיקאי חמאס ששלף מספר בראיון לעיתון, כי זה פשוט יותר נוח. סטנדרטים כפולים? אתם אמרתם.
קריקטורה אנטישמית שזכתה במקום השני בתחרות קריקטורות מטעם ארגון זכויות האדם "בדיל" (BADIL) פוסלת לדבריהם את מניעי הוועדה כולה. שוב מדגימים נגו"מ חד-צדדיות בכך שהם שוכחים להזכיר פעילות זהה מהצד השני של המפה, מטעם תנועת "אם תרצו", שמחלקת אף היא פרסים לקריקטורות אנטי-איסלמיות ומשתתפת בהשפעה על החלטות ממשלת ישראל - אם דרך השתתפות בוועדות הכנסת, ואם בהשפעה ישירה על פוליטיקאים ימניים ישראלים. שוב ההצהרה על עצמם כעל ארגון מאוזן והוגן נתקלת בחומת המציאות העצובה. ארגון נוסף המעורר את קצפם של נגו"מ, והפעם אני חייב לומר שבצדק, הוא "הארגון לביטול כל הצורות של אפליה גזעית" (EAFORD). ב-2010 הגיש הארגון הזה לוועדת האו"ם מסמך בו הוא מאשים את ישראל בקצירת איברים של פלסטינים מתים או חטופים, דיווח שהתברר כחסר שחר. היה זה אדמונד ברק שהגדיר את התעמולה כסוללת פגזים שפגיעה אחת שלה לא תפיק תוצאות גדולות, אך הצטברות וחזרה רצופה ונמשכת של פגזים תכריע גם את המטרה העיקשת ביותר. וביסודו, זו מהותו של נגו"מ - לא מכון מחקר, לא גוף חסר פניות, רק עוד ארגון תעמולה ותו לא.
"המיזם תוכנן כך שיחליש את הסכמי אוסלו ואת 'מפת הדרכים' לשלום". המשפט הזה (עמ' 21) נכתב ללא שום אירוניה, שהרי מקימי ארגון האב של נגו"מ, המכון לאסטרטגיה ציונית, יצאו כמה פעמים נגד הסכמי אוסלו: משה יעלון, למשל, קרא לו "סוס טרויאני" (מעריב, 14 במאי 2003), וטען שישראל לא מחויבת לו יותר, או נתן שרנסקי שהכריז ש"צריך להכריז על הסכמי אוסלו ופריז כמבוטלים", אבל נגו"מ מתעלמים מכל זה. יושרה מקצועית כבר הזכרנו?

***

אני חייב להודות שאני לא מבין עד הסוף את מטרת הדו"ח הזה, שנראה שנכתב רק כדי לצאת ידי חובה. הוא משתלח הן בארגונים החוץ-ממשלתיים והן בוועדת האו"ם עצמה, בועט לכל הכיוונים אבל פוגע בעיקר בעצמו. הוא רצוף אמירות דוגמת "למועצת זכויות האדם של האו"ם אין את הכלים לבדוק את אמינות המידע של ארגוני זכויות האדם". (עמ' 6), "המנדט [של הוועדה] נכשל בקריאה לבדיקה של אספקטים אחרים של הסכסוך הערבי-ישראלי, ובמיוחד קמפיין הטרור נגד אזרחים ישראלים" (עמ' 8), "כמו שאנחנו בטוחים שאתם מודעים, יש עשרות משברים של זכויות אדם ברחבי העולם כרגע" (עמ' 10), "למה המומחה מטעם הוועדה צריך לקבל מאה וחמישה אלף דולר על חודשיים בלבד של עבודה?" (עמ' 11), "אחד מעקרונות הליבה של הוועדה הוא עקרון ה'אל תעשה נזק'. זו לא תוצאה סבירה" (עמ' 21), ואמירות דומות אחרות שהן הטון שלהן והן התוכן תמוהים, בלשון המעטה.
כפי שראינו, נגו"מ רחוקים מלעמוד בסטנדרטים אותם הם דורשים בדו"ח: סילופים, השמטות מגמתיות והאשמות חסרות יסוד הם רק חלק מהרעות החולות שלהם. העובדה ששמות מכובדים כל כך מקשטים את נגו״מ - זוכי פרס נובל, מובילים אקדמים, פקידים רמי דרג ואחרים - נותנת להם גושפנקה של אמינות, ומעלה סימני שאלה: האם האנשים הללו באמת מודעים לתכני הארגון ולשימוש שנעשה בשמם? אני לא טוען שמועצת זכויות האדם של האו"ם היא גוף חסר פניות והוגן. היא לא. ישנה הטיה נגד ישראל, ואכן נעשה שימוש פוליטי בהקמת וועדות לאיסוף מידע. עם זאת, חשוב להיצמד לעובדות כאשר מדברים על העניין, ולא ליצור הקצנה דרמטית של התמונה שאותה רוצים לצייר. בעולם של נגו"מ מתכנסת המועצה לזכויות אדם של האו"ם כמעט אך ורק לדון בגינוי ישראל, דבר שהוא רחוק מאוד מהאמת. כפי שראינו, העיסוק בישראל מקבל אולי משקל מוגזם בדיוניה, אבל בכל מקרה הוא לא עולה על 7% ואף פחות מזה, וזה לא שהדבר נעשה בלי סיבה - ישראל באמת מפירה את זכויות האדם של הפלסטינים בגדה המערבית וברצועת עזה. זו לא רדיפה חסרת בסיס. אפשר להתווכח על עוצמתה, אבל על מהותה - אי אפשר.
בהצהרת המטרות שלו מצהירים אנשי NGO מוניטור על מטרתו, "לשמש מכון מחקר מדעי וציבורי שיחקור באופן מדעי, ציבורי ופומבי (לא מפלגתי) את פעילותם של ארגונים שונים, לרבות כאלה הפועלים בזירה הבינלאומית ובשטחי הרשות הפלסטינית העוסקים בסכסוך הישראלי-ערבי". מה שצריך לעשות זה להפסיק להתייחס אליו ככזה ולהתחיל לראות אותו כפי שהוא: ארגון תעמולה ימני מבית היוצר של ה-HASBARA הישראלית.