26 בינואר 2013

נקמת ילד קטן

כשהייתי פקיד במנהל האזרחי בשטחי הגדה הכבושים יצא לי לפגוש אנשים משני הצדדים של המציאות המעווותת של הכיבוש. עבדתי עם חיילים וקצינים מיחידות צבאיות שונות ומשונות, עם אנשי שב"כ ידידותיים יותר ופחות, עם שוטרים "כחולים" שאהבו לקמט את החוק כך שלא יצטרכו לעבוד קשה מדי, עם שוטרי מג"ב נלהבים לאלימות ועם כאלה שרק רצו לרבוץ בשמש ולתת לזבובים ללחך את זיפיהם בציפייה שהיום יגמר כבר ויוכלו לחזור למשפחותיהם. עבדתי גם עם אנשי הרשות הפלסטינים, מי ישר יותר ומי פחות, עם "נכבדים" פלסטינים שהשלטון הישראלי רצה בייקרם וכאלה שלא רצה. עבדתי עם סוחרים, פועלים, 'מנועי שב"כ' שכניסתם לישראל או יציאתם לירדן נמנעה מטיעונים שונים, ועבדתי עם סתם אנשים צעירים שרצו לראות את הים, לטייל בפלורנטין, ולחיות - כמו כל אדם אחר בעולם. מכל אלה לעולם לא אשכח את ר' ואת מ'. אחד פלסטיני ואחד ישראלי. כל אחד מהם סיפר לי את אותו סיפור מזווית שונה, ושניהם היוו חלק חשוב בעיצוב תפיסת העולם הנוכחית שלי שאומרת שאת הכיבוש הזה חייבים לסיים עכשיו ומיד וכי יש להעניש את אלה שלקחו בו חלק פעיל ואת אלה המסכלים את הנסיונות לסיימו. הם לא ידעו את זה, אבל שניהם סיפרו לי על מה שהגרמנים קראו 'Sippenhaft', או בתרגום חופשי לעברית - עוון אחים, אשמת דם.

 יוסי גורביץ מביא את הסיפור האישי שלו שמהווה דוגמה לאיך שהדברים עבדו:
ב-1990 שימשתי כסמל מבצעים במנהל האזרחי בדיר אל בלאח שברצועת עזה. בראש השנה אז, עשה חייל המילואים אמנון פומרנץ טעות גורלית ופנה בפניה הלא נכונה. במקום להגיע למחנה הצבאי באזור, הוא הגיע למחנה הפליטים בורייג'. הוא נבהל, נסע אחורה במהירות, ודרס שני ילדים. נסע קדימה בפאניקה, והתנגש במבנה. אספסוף זועם התכנס במהירות, התחיל להשליך אבנים. פומרנץ יצא מהרכב, השליך את הנשק והתחנן לרחמים. האבנים המשיכו לעוף. הוא נכנס לרכב, ניסה להתניע, נכשל, נפגע, איבד הכרה. שלושה צעירים במקום רצו אל תחנת הדלק הקרובה, שבו עם ג'ריקנים, שפכו, הציתו. [...] בינתיים, כבר עצר השב"כ את האחראים. אחד הטמבלים שם הנציח את כל האירוע במצלמה, אמרו, והם שמו יד על התמונות. אחד מהשניים ששפכו את הדלק והציתו נעדר, לא היה בביתו. בבוקר אחד – אני חושב שזה היה הבוקר השני אחרי התקרית – הגיעו שני השב"כניקים הקבועים שלנו. הם הגיעו עם קשיש וילד, בן חמש-שש. העיניים של הילד היו קשורות בפלנלית. המכנסיים שלו היו רטובים משתן. הם אמרו לי להשגיח עליו. האכלתי אותו מקופסת טונה עם רסק עגבניות. הוא היה שם מסיבה פשוטה: הוא היה אחיו של החשוד הנעדר. החוקרים הודיעו למשפחה שלו שאם הוא לא מסגיר את עצמו, הם יעבירו את הילד למחנה המעצר אנסאר. מה יקרה לו שם, היה די ברור.
זה עבד. למחרת, האח הסגיר את עצמו.
סיפורים דומים סיפרו לי ר' ומ', והמשיכו לתאר מה קורה לצעירים האלה במחנות המעצר. בדרך כלל כשהגיע צעיר לאותו מתחם עם "הגדולים", סיפרו לי, הפכו אותו לעבד. ביום הוא שרת את כל יושבי האזור, ובלילה נאנס. אם ניסה להתנגד שברו את כל שיניו ואנסו אותו שוב ושוב, לילה אחרי לילה. הם כיבו סיגריות על גופו וצילקו אותו בעזרת מכשירים חדים. הכל נעשה פחות או יותר בידיעת הנהלת הכלא. מה שקרה באוהלי הפלסטינים במגידו למשל, נעשה כמעט ללא התערבות הסוהרים למרות שכולם ידעו. כולם שמעו את הצרחות. כולם ראו את הדם והצלקות. כולם שתקו.
אני לא יודע כמה מהדברים האלה נכון, אבל מכיוון ששמעתי את הסיפור משני הצדדים, אחד שהיה כלוא ואחד שהיה מעורב במנגנון הכליאה, אני נוטה להאמין לו. גם אם לא כל הסיפור מדוייק לפרטי פרטיו האכזריים - הוא עשה את העבודה, ועל כך אין ויכוח. מדינת ישראל עצרה אנשים חפים מפשע רק כדי להפעיל לחץ על קרוביהם שיסגירו את עצמם. מדינת ישראל הרגה את ילדותם של חפים מפשע רק כדי שאחיהם יתייסרו מספיק עד שיגישו עצמם למערכת ה"צדק" הצבאית. מדינת ישראל ביצעה עוד פשע מלחמה כדי להסתיר את הפשע הגדול ביותר שלה. הכיבוש.

עיכוב של ילדים על ידי חיילי צה"ל

***

ארגון זכויות האדם הישראלי "בצלם" פרסם את דו"ח העצורים הפלסטינים לסוף שנת 2012. ודאי תשמחו לשמוע שישראל מחזיקה 4517 פלסטינים בבתי הכלא, מתוכם 1428 ללא אשמה וללא משפט. אלף ארבע מאות עשרים ושמונה אנשים שישראל לא מסוגלת להאשים אפילו ברף הצדק הנמוך עד אימה של 99.9% אחוזי הרשעה, ושבמקרים רבים נמצאים שם רק בתור גחמה של פקיד, במקרים אחרים בתור אמצעי לחץ על איזה קרוב משפחה, בתור זיפנהאפט. מתוך 1428 האלה, 117 הם ילדים בני פחות מ18, ומתוכם 14 בני פחות מ16. שימו לב - לא מדובר בילדים שהורשעו בפשע כלשהו, חלקם אפילו לא ילדים שהואשמו בפשע כלשהו ומחכים לגזר דין, מדובר בילדים עצורים. סתם עצורים. ילדים. העיוות המופרע הזה של מערכת הצדק הישראלית הוא בלתי נתפס. יום אחד פושטים צעירים ישראלים לבושי מדי צבא על בית, מוציאים את הילד, וזהו. לא יודעים מתי יחזור, איך יחזור, מכירים את הסיפורים על השיניים השבורות, על החתכים, על האונס. חוסר אונים. לפעמים הילד פשוט לא חוזר מבית הספר אחרי ש"נקטף" בידי צעירים לבושי מדים בדרך הביתה, ותוכלו רק לדמיין את מסכת היסורים העוברת על ההורים בשעה שהם מחפשים את בנם הנעדר, כי נדירים המקרים בהם טורח הצבא להודיע למשפחה שהילד שלהם נלקח. גם כשלבסוף נודע למשפחות על מקום המצאו, הסיוט לא נגמר. הדיווח של אלון עידן על המתרחש ב"היכל הצדק" של הכיבוש הישראלי בעופר מדגים את התנהלות הדברים שם.

בוידאו הזה תוכלו לראות מעצר אלים של ילדים בסילוואן על ידי כוחות הבטחון הישראליים. לא מדובר במקרה חריג.

***

עורך הדין שרון טויס מהפקולטה למדעי החברה והרוח באוניברסיטת אריאל פרסם טקסט באתר האוניברסיטה, שהסיפא שלו מובאת להלן. אתם מוזמנים לקרוא את המקור כדי ללמוד על שלל נימוקיו:
הצורך של המדינה להגן על תושביה ואזרחיה צריך לגבור על הצורך שבשמירה על שוויון, וממילא אין לראות בשונות הענישה כלפי מפגעים ערבים כאפליה פסולה".
אפליה משפטית על בסיס גזע היא בסדר. האקדמיה הישראלית, אוניברסיטה ישראלית מפרסמת תמיכה חד משמעית בפרקטיקה משפטית גזעית, והעולם שותק. ואנחנו שותקים.
הנס פרנק, שר המשפטים הבווארי, סלל את הדרך לחקיקה מפלה על בסיס גזע בשנות השלושים לפני שמונה לעמוד בראש מנגנון הכיבוש הגרמני של פולין, הגנרלגוברנמן. אצלנו המסלול הוא הפוך: קודם מפלים, אחרי זה מצדיקים. קודם פושעים, אחרי זה מסבירים.

***

בשנים שאחרי השחרור שלי מהגנרלגוברנמן הישראלי הסתובבתי בתחושה שאם אנשים רק ידעו מה קורה שם, מאחורי הרי החושך של הכיבוש, הם יקימו קול צעקה שתפיל את חומות הכלא ותשחרר את אלה הסובלים מחוסר צדק נורא כל כך שמכתים את כולנו. עם הזמן הבנתי שגם כשאנשים סוף סוף שומעים, הם מסרבים להבין. הם מסרבים להפנים שהפשעים האלה הם גם שלהם ומסרבים לקחת עליהם אחריות. הדבר בא לידי ביטוי ביתר שאת בדבריו של הנציג הכל-ישראלי של מעמד הביניים יאיר לפיד ש"תמיד מקבל את עמדת מערכת הבטחון" בלי לשאול, בלי לחשוב. פקיד כלשהו שאנחנו לא מכירים אמר שזה בסדר לקחת ילדים ולשים אותם בכלא בלי משפט ובלי אשמה - אסור לחלוק עליו. גם האקדמיה תומכת בזה, אז אין שום בעיה.
בראשון באוגוסט 1943 כתב יוזף גבלס: "אין חבר מפלגה שלא הגיע לידי המסקנה המפוכחת כי במקרה של נצחון פלוטוקרטי יהיו הוא וחבריו הראשונים לחיסול בידי התליינים היהודים. בהשבענו את השבועה הנאציונל סוציאליסטית שרפנו במודע את גשרינו. גשרים אלה נשרפו מאחורי העם הגרמני כולו ". זה לא המצב אצלנו, באמת שלא. הישראלים עוד לא שרפו את כל הגשרים, אבל המצב לא הולך ונהיה טוב יותר. ככל שעובר הזמן הדיסוננס של ישראל כמדינת חוק כובשת הולך ומקצין עד לשלב בו יצטרך העם היושב בציון לבחור: חוק או שטח. צדק או כיבוש. שוויון או אפרטהייד. אי-בחירה גם היא כבחירה. התעלמות הוא חלק מהפשע. שתיקה היא שותפות.

מעצר של ילד פלסטיני על ידי כוחות הבטחון

בינתיים, עד שזה יקרה, עד שיצנח צד אחד של המאזניים, ילדים פלסטינים ימשיכו לשבת בכלא בלי משפט ובלי אשמה, משפחות ימשיכו לקונן על גורל בניהן הנתון בידי פקידים ערלי לב, והגשרים ימשיכו לבעור. לבעור יחד עם עתידנו.


13 תגובות:

tsad2 אמר/ה...

תודה על אי-השתיקה.

אנונימי אמר/ה...

זה מזעזע ומחריד שהמדינה מתנהגת כך, אבל גם ההתנהגות של הכלואים "הגדולים" מחרידה - הרי לא הסוהרים אנסו אותו וכיבו עליו סיגריות וכו'. מה יכול להסביר רוע טהור שכזה?

אנונימי אמר/ה...

אלו נורמות של אסירים, זה קורה בכל מצב של כליאה. לכן יש איסור בחוק על קליעת קטין עם בגירים.
זו ישראל שמצפצפת על חוק זה, משתמשת ביודעין במה שקורה בכליאת הקטין כדי ללחוץ על משפחתו.
אני מקווה כי ימצאו קטינים שלהם זה קרה ויתבעו את מדינת ישראל על כך.

nitzan grossman אמר/ה...

בבסיס בו העברתי את השירות הצבאי היה מתקן מעצר ובפעם היחידה שבה הגיע לשם קטין הפרידו אותו משאר העצורים. אבל אני לא יודעת אם אוכפים את זה בכל מקום.

Unknown אמר/ה...

טקסט חשוב


ורק כדי להוסיף גם תלונה על רמתה האקדמית של אריאל, שחשובה גם היא לענין אישורה של זו כאוניברסיטה, הנה קטע נוסף מהטקסט שפורסם באתר האוניברסיטה:

"במחקר שערכו יחיא, רהב וטייכמן לגבי תפקודו של בית משפט השלום עם מיעוטים בישראל נמצא כי ככל שעונש קל יותר, הוא מוטל יותר על מורשעים יהודים מאשר על מורשעים ערבים. מאידך, ככל שעונש חמור יותר, הוא מוטל בשיעור גבוה על מורשעים ערבים(1).
מחקרים אחרים סותרים טענות אלה."

אחרי המשפט האחרון אין סימוכין, כך גם בסוף הטקסט. הטענה שמחקרים אחרים סותרים את הטענות פשוט נמצאת שם ללא שום סימוכין שיצדיקו את קיומה. אוניברסיטה שמאפשרת לך לטעון במסגרתה דברים בלא צורך להביא סימוכין היא דבר מטריד.

רז אמר/ה...

אני לא מבין מאין אתה שואב את הדרייב לכתיבת הדברים
האם אתה שמאלן שרק מחפש זיזים בסלע להתפס עליהם במסעך מעלה נגד הימין ?
האם אתה פציפיסט אוהב אתם שבאמת כואב לו על אותם ילדים רכים ותמימים ?
האם אתה ערבי ?
האם אתה חבר בארגון זכויות הילד ?
האם משעמם לך בחיים ?
האם אתה סתם מחפש צומי ?

אפתח ואומר שבתקופת השירות הסדיר שלי הייתי כחודשיים בכלא מגידו, זה היה בשנת 1999 .
בזמן הזה הייתי מסופח לכח 100, חיילי הסדיר של המשטרה הצבאית שהיו עושים ספירות בתאים מספר פעמים ביום, והיו אמונים על בטחון הכלא, באמצעות "עוזי גז", מין בלון גדול של גז מדמיע.
היינו נכנסים לתוך המתחמים שלהם, לתוך התאים שלהם לספירות, 3-4 חיילים בתוך עשרות עצורים בטחוניים שיכלו לקרוע אותנו לגזרים על למרות השכפצים הקסדות,האלות, והגז המדמיע.
היה להם מבט של...רצח בעיניים
מבט של...קדימה חייל..תעשה את מה שבאת לעשות, פרסס וצא

אני אב לשני ילדים בני 8, כך שילדים קרובים לליבי עד מאוד.
וקשה לי לשמוע את הסיפורים על הילדים והצעירים המשמשים כעבדי מין לעצורים .

וזה לא משנה עכשיו שאני ימני בדעותי
זה גם לא משנה שהייתי בפיגוע

מה שמשנה לי זה שבחור שנשמע כאילו שיש לו שכל בראש
יהודי - ישראלי
המתגורר בישראל..
במקום לתמוך בעמו, הולך ומלכלך נגד המדינה בה הוא נולד התחנך וחי.
נגד מנגנוני הבטחון השומרים על בטחונו שלו, משפחתו חבריו ויקירי.
עשרות אלפי חיילים, אנשי משטרה ושב"כ שעושי עבודתם נאמנה 24/7 בתנאי מזג אוויר קיצוניים בלי להתלונן ובלי לבקש דבר.

ויש אנשים - כמוך
שברוב חוצפתם באים ומתאוננים ..

באיזשהו שלב תוך כדי הקריאה אמרתי לעצמי בקול -
הוא רציני הבחור הזה, או שזה טור סאטירי ?

פגועים יש על בסיס יומי, זה שאנחנו לא שומעים על כולם , לא אומר שאין.
ירי, בקבוקי תבערה, אבנים, דקירות..
אתה אומר שלקחת את אחיו הצעיר של מבוקש בכדי להפעיל מנוף שהמבוקש יסגיר עצמו זה לא ..חינוכי ?
אתה צוחק ?
אז מה אתה מצפה שישראל תעשה ?
תסמס לו ?
אולי תשלח לו מברק מזמר שיגיע במטותא לתחנת המשטרה הקרובה למקום מגוריו ..

אני תומך ב 101% במנגנוני הבטחון של ישראל
ואני מתבייש לחיות עם כפוי טובה שכמוך בתוך אותם גבולות מדיניים !

אתה נשמע פלצן ובוגד כאחד.
אני מציע שתקח מזוודה, ותעבור באחד ממעברי הגבול לתוך שטח A ושיהיה לך רק כיף שם .

אנונימי אמר/ה...

בקיצור, אין קווים אדומים, ואם יש, גם אז אין, ויש דברים שמצדיקים הכל, והכל צפוי והרשות נתונה, ואיזה מסכנים החיילים ששוכבים עכשיו בבוץ, וספק הוא בגידה, ואם אתה רוצה לראות פשוט תעצום חזק-חזק את העיניים.

עצוב ומחליא.

אנונימי אמר/ה...

כאחר שמייצג אסירים ביטחוניים ומכיר מעט את הנושא (וגם את הסיפורים על עבדי המין במחנות הכליאה) חשוב לי לציין שהמצב השתנה כיום, וכי כל האסירים מוחזקים במתקנים של השב"ס.
העברת תפקידי הכליאה לסוהרים מקצועיים, במקום לילדים מטומטמים בני 18, שיפרה באופן ניכר את מצבם של הכלואים.

Unknown אמר/ה...

צודק רז. מי שמביע ביקורת על מדיניות הצבא והמדינה הוא פלצן ובוגד. צריך לתמוך ב-101 אחוז במנגנוני הביטחון של ישראל, בלי לשאול בכלל שאלות, והלי קשר למעשי אותם גופים. אם הם, נניח, יורים בפלשתינאי לא חמוש ולא מאיים רק כי עבר באזור עם פחית קוקה קולה - זה בסדר. אם הם מוציאים זקן לא חמוש ולא מאיים ממיטתו בשתיים בלילה, ברור שיש לזה סיבה.
רז הוא מסוג האנשים שאם הבן שלהם ייתן סתם כך סתירה לילד אחר, הוא כלל לי יעלה בחשבון את האפשרות לבקר את המעשה, כי ביקורת פירושה שאתה שונא את הילד שלך.
בקיצור, רז הוא בדיוק הדוגמא לכיוון אליו מתדרדרת המדינה. ולכן הפוסט הזה כל כך חשוב.

אנונימי אמר/ה...

טוב לשמוע. והייתי רוצה לדמיין שדברים כאלה לא קורים יותר ושיש סוסים שמדברים עיברית.

אנונימי אמר/ה...

לא זכור לי שיהודים הפעילו טרור ושחטו גרמנים בלילות אז אני לא מבין מה הקשר לשר המשפטים הבווארי.

אנונימי אמר/ה...

אין בי שום רחמים כלפי מי שאשם ברצח ושרפתו בחיים של חייל צה"ל.
גם לא כלפי משפחתו, שכניו, כל תושבי עירו, וכל בני עמו.
חבל שאין לך רחמים כלפי משפחתו של החייל, ובמקום זה אתה מחפש להעליל ולהכפיש את חיילנו.
אתה אדם מסכן.

אנונימי אמר/ה...

תנו לי פ', תנו לי ט'. מה יצא? פא-תט. ממש היום עומדת להשתחרר טינופת תת-אנושית של 26 מחבלים-רוצחים שפלים. אחד מהרוצחים הוא הרוצח של החייל אמנון פומרנץ ז"ל. סיקרן אותי לקרוא עליו, וגוגל הביא אותי לעמוד שלך. לתומי חשבתי שתספר את הסיפור משתי זוויות ראייה, זו הישראלית וזו הפלסטינית. כמה תמים הייתי. התעלמת לחלוטין מסיפור על איש משפחה שהגיע לשירות מילואים, מסר את נשקו, ביקש רחמים ומה קיבל בתמורה? סקילה באבנים ושריפה בעודו חי. פשוט שמת את זה בצד. כל החפירה שלך היא על האח הקטן של הרוצח. תן לי לחדש לך, תרגילי חקירה ומעצרים של קרובי משפחה ואיומים הם תרגילים לגיטימיים, שקורים ברבות מעבירות הפשע. בלי קשר לערבים ובלי קשר לפלסטינים. אתה מעורר בי רחמים. פאתטי.