29 בינואר 2013

עזבת אל טביב

אחרי פרסום הפוסט האחרון בסוף השבוע על השימוש בילדים על ידי ישראל כאמצעי לחץ על הוריהם סיפר לי אורי מלוחמים לשלום את הסיפור המזעזע הבא: בערב יום ראשון נלקח מפתח ביתו ילד בן 13 על ידי קבוצה של חיילים ושוחרר רק בשתיים לפנות בוקר לאשפוז בבית חולים אחרי שספג מהם מכות בראשו. אמו שניסתה למנוע את מעצרו הוכתה גם היא, ולאביו שבא לשחרר אותו נאמר שכדאי שיפסיק "את הבלאגנים בכפר" אם הוא רוצה שבנו לא יסבול. הצבא המוסרי ביותר בעולם חטף ילד מפתח ביתו והכה אותו כדי לשלוח מסר לאביו המעורב במחאה הלא אלימה בכפר. 
בחילה.

עזבת אל טביב הוא כפר סמוך לטול כרם שהוקם על ידי פליטי 48' שנמלטו מאזור רעננה והתיישבו סמוך לגבול הירדני. כאשר נכבש השטח על ידי ישראל ב1967 לא הוכר הכפר על ידי הממשל הצבאי ולכן לא חובר לתשתיות ביוב, חשמל, או מים עד ל2004, אז גם נגזלו כמחצית משטחי החקלאות שלו לטובת חומת ההפרדה. מכיוון שהכפר לא מוכר, הוציאה ישראל צווי הריסה לכמעט כל הבתים בו, כולל בית הספר שהוקם מכספי התושבים, הרשות הפלסטינית, ותרומה של כעשרים אלף דולר מאירופה, ושלומדים בו כ50 תלמידים שישארו ללא שום מסגרת אחרת. חשוב להזכיר שהכפר נמצא בשטח C הנמצא באחריות ישראלית מלאה, וההתנערות מאחריות לרווחת תושביו היא עוד נדבך בערימת הפשעים ההולכת ומצטברת נגד תושביו.

נחזור לסיפור: כמו בימי שישי רבים, גם ביום שישי האחרון נערכה הפגנה לא אלימה של תושבי הכפר וישראלים שהגיעו לצעוד איתם לאות הזדהות ובהם קבוצה של ארגון לוחמים לשלום. ההפגנה עברה ללא ארועים מיוחדים וצולמה הן על ידי החיילים והן על ידי המפגינים. ילדים שהתקרבו לגדר החלו למשוך אותה, ואנשי לוחמים לשלום לקחו אותם לאחור שהם מחבקים אותם לכיוון הצגת תאטרון שערכו במקום. 

הצגת התאטרון בעזבת אל טביב. צילום: לוחמים לשלום

יומיים לאחר מכן, הלכו ראש הכפר ביאן טביב ובנו עות'מן לבקר מכרים. עות'מן, שהיה עייף, ביקש לחזור הביתה והחל לצעוד בחזרה. סיור של חיילים עצר סמוך לביתו, וכשהתקרב עות'מן, עצרו אותו החיילים. אמו יצאה מהבית וניסתה למנוע את לקיחתו. החיילים הכו אותה ונסעו עם הילד. ילד בן 13. ביאן הוזעק ונסע למשטרת קדומים, שם נאמר לו בהתחלה כי בנו נעצר אחרי שנזרקו אבנים סמוך לכפר. לא. זה לא היה עות'מן. גם החיילים לא יכלו לזהות מי זה היה. אחר כך נאמר לו שהילד עצור בחשד שהחזיק תעודת זהות מזוייפת. ילד בן 13. קצין אחד אמר לו שאם הוא רוצה שלילדים שלו יהיה טוב, כדאי שהוא, ביאן, "יפסיק עם הבלאגנים". הבלאגנים. ההפגנות הלא אלימות נגד הריסת בית הספר של ילדיו ונגד גזל מחצית מאדמות כפרו. כעבור שעות יצא עות'מן שהוא חבול מאוד. ילד בן 13. כשנלקח לא היה חבול. ילד בן 13. עות'מן סיפר שהחיילים היכו אותו בקתות רוביהם. הפצעים עדיין שם. מצולמים. הילד בן ה13 נלקח לבית החולים בקלקיליה שם אושפז עם פגיעות ראש. ילד בן 13.

***

אפשר כמובן לראות את הסיפור הזה כמותחן על ארגון פשע חמוש שחטף והכה את בנו של מנהיג המאבק הלא אלים על מנת להפעיל עליו לחץ להפסיק את פעולותיו. זו דרך לגיטימית לראות את הדברים, כי ההתנהלות הזו היא התנהלות של ארגון פשע ולא התנהלות של מדינת חוק. אבל זה יחטוא לאמת. האמת היא שזו המציאות היום יומית של הכיבוש. אלה הבנים והבנות של מדינת ישראל ההופכים לפושעים אלימים בשם חזון משיחי מטורף. בנים ובנות הרואים בחטיפה של ילד בן 13 חף מפשע כאקט לגיטימי, לא שואלים שאלות ולא מסרבים להשתתף בפשע הזה ובפשעים אחרים גרועים לא פחות. הפכנו לחיות. לאוטומטים. לממלאי פקודות ולעוצמי עיניים. הפשעים המתבצעים בשמנו הולכים ומתרבים, הולכים ומקצינים, ואנחנו שותקים. דמיינו לעצמכם מה היה קורה במקרה הפוך בו ילד ישראלי (יהודי, כמובן) היה נחטף ומוכה על ידי מיליציה פלסטינית כדי שאביו יעזוב את ביתו. המדינה והשלטון היו עומדים על רגליהם האחוריות עד שהאחראים לכך היו עומדים לדין ונכנסים לכלא לשנים ארוכות.
ספרו לי עוד על המוסריות של הצבא שלנו כשישראל משתמשת בילד בן 13 כקלף מיקוח. ספרו לי עוד על הקוד האתי המקודש של אסא כשר. תתפלפלו איתי על הדין הבין לאומי ומעמד הגדה המערבית ביחס לאמנת ז'נבה הרביעית. העובדה בשטח נשארת: צה"ל הפך מצבא הגנה של עם נרדף למיליציה של מדינת לאום גזענית. השליטה המדכאת בעם אחר הוציאה את האוויר מכל טיעון על מוסריות או אתיקה. הכיבוש הרקיב את החברה הישראלית מבפנים והותיר רק קליפה חלולה. מראית עין של מדינת חוק.
ילד בן 13 הוא לא קלף מיקוח במלחמות הלאום של ישראל. בית ספר הוא לא קלף מיקוח. חיי הפלסטינים שגורשו פעם אחת ב48' ומבקשים לגרש אותם שוב גם הם אינם קלף מיקוח. אין ויכוח שהמקרה של אוסמן הוא נורא ומתועב ועל האחראים לו לעמוד לדין ולבלות שנים ארוכות מאחורי סורג ובריח. אבל הכיבוש הוא "עבירת המקור". הוא שורש כל רע. עד שלא נביא אותו לסיומו ימשכו הפשעים היום יומיים האלה בשמנו, ויום התשלום מתקרב ובא.

נשלחה בקשה לתגובה מדובר צה"ל, אפרסם אותה כאן לכשתתקבל.

[עדכון: 30 בינואר]
רחביה ברמן, כותב בלוג "רדיקל מקלדת" מוסר שבשיחה עם דובר צה"ל נמסר לו כי עות'מן היה אחד משלושה ילדים שזרקו אבנים על ג'יפ צה"לי, נעצרו לזמן קצר ושוחררו לקראת שתיים בלילה. לצה"ל לא ידוע שום דבר על איומים או מכות.
ברמן מוסיף שעד כה לא התקבלה תגובה בכתב.



26 בינואר 2013

נקמת ילד קטן

כשהייתי פקיד במנהל האזרחי בשטחי הגדה הכבושים יצא לי לפגוש אנשים משני הצדדים של המציאות המעווותת של הכיבוש. עבדתי עם חיילים וקצינים מיחידות צבאיות שונות ומשונות, עם אנשי שב"כ ידידותיים יותר ופחות, עם שוטרים "כחולים" שאהבו לקמט את החוק כך שלא יצטרכו לעבוד קשה מדי, עם שוטרי מג"ב נלהבים לאלימות ועם כאלה שרק רצו לרבוץ בשמש ולתת לזבובים ללחך את זיפיהם בציפייה שהיום יגמר כבר ויוכלו לחזור למשפחותיהם. עבדתי גם עם אנשי הרשות הפלסטינים, מי ישר יותר ומי פחות, עם "נכבדים" פלסטינים שהשלטון הישראלי רצה בייקרם וכאלה שלא רצה. עבדתי עם סוחרים, פועלים, 'מנועי שב"כ' שכניסתם לישראל או יציאתם לירדן נמנעה מטיעונים שונים, ועבדתי עם סתם אנשים צעירים שרצו לראות את הים, לטייל בפלורנטין, ולחיות - כמו כל אדם אחר בעולם. מכל אלה לעולם לא אשכח את ר' ואת מ'. אחד פלסטיני ואחד ישראלי. כל אחד מהם סיפר לי את אותו סיפור מזווית שונה, ושניהם היוו חלק חשוב בעיצוב תפיסת העולם הנוכחית שלי שאומרת שאת הכיבוש הזה חייבים לסיים עכשיו ומיד וכי יש להעניש את אלה שלקחו בו חלק פעיל ואת אלה המסכלים את הנסיונות לסיימו. הם לא ידעו את זה, אבל שניהם סיפרו לי על מה שהגרמנים קראו 'Sippenhaft', או בתרגום חופשי לעברית - עוון אחים, אשמת דם.

 יוסי גורביץ מביא את הסיפור האישי שלו שמהווה דוגמה לאיך שהדברים עבדו:
ב-1990 שימשתי כסמל מבצעים במנהל האזרחי בדיר אל בלאח שברצועת עזה. בראש השנה אז, עשה חייל המילואים אמנון פומרנץ טעות גורלית ופנה בפניה הלא נכונה. במקום להגיע למחנה הצבאי באזור, הוא הגיע למחנה הפליטים בורייג'. הוא נבהל, נסע אחורה במהירות, ודרס שני ילדים. נסע קדימה בפאניקה, והתנגש במבנה. אספסוף זועם התכנס במהירות, התחיל להשליך אבנים. פומרנץ יצא מהרכב, השליך את הנשק והתחנן לרחמים. האבנים המשיכו לעוף. הוא נכנס לרכב, ניסה להתניע, נכשל, נפגע, איבד הכרה. שלושה צעירים במקום רצו אל תחנת הדלק הקרובה, שבו עם ג'ריקנים, שפכו, הציתו. [...] בינתיים, כבר עצר השב"כ את האחראים. אחד הטמבלים שם הנציח את כל האירוע במצלמה, אמרו, והם שמו יד על התמונות. אחד מהשניים ששפכו את הדלק והציתו נעדר, לא היה בביתו. בבוקר אחד – אני חושב שזה היה הבוקר השני אחרי התקרית – הגיעו שני השב"כניקים הקבועים שלנו. הם הגיעו עם קשיש וילד, בן חמש-שש. העיניים של הילד היו קשורות בפלנלית. המכנסיים שלו היו רטובים משתן. הם אמרו לי להשגיח עליו. האכלתי אותו מקופסת טונה עם רסק עגבניות. הוא היה שם מסיבה פשוטה: הוא היה אחיו של החשוד הנעדר. החוקרים הודיעו למשפחה שלו שאם הוא לא מסגיר את עצמו, הם יעבירו את הילד למחנה המעצר אנסאר. מה יקרה לו שם, היה די ברור.
זה עבד. למחרת, האח הסגיר את עצמו.
סיפורים דומים סיפרו לי ר' ומ', והמשיכו לתאר מה קורה לצעירים האלה במחנות המעצר. בדרך כלל כשהגיע צעיר לאותו מתחם עם "הגדולים", סיפרו לי, הפכו אותו לעבד. ביום הוא שרת את כל יושבי האזור, ובלילה נאנס. אם ניסה להתנגד שברו את כל שיניו ואנסו אותו שוב ושוב, לילה אחרי לילה. הם כיבו סיגריות על גופו וצילקו אותו בעזרת מכשירים חדים. הכל נעשה פחות או יותר בידיעת הנהלת הכלא. מה שקרה באוהלי הפלסטינים במגידו למשל, נעשה כמעט ללא התערבות הסוהרים למרות שכולם ידעו. כולם שמעו את הצרחות. כולם ראו את הדם והצלקות. כולם שתקו.
אני לא יודע כמה מהדברים האלה נכון, אבל מכיוון ששמעתי את הסיפור משני הצדדים, אחד שהיה כלוא ואחד שהיה מעורב במנגנון הכליאה, אני נוטה להאמין לו. גם אם לא כל הסיפור מדוייק לפרטי פרטיו האכזריים - הוא עשה את העבודה, ועל כך אין ויכוח. מדינת ישראל עצרה אנשים חפים מפשע רק כדי להפעיל לחץ על קרוביהם שיסגירו את עצמם. מדינת ישראל הרגה את ילדותם של חפים מפשע רק כדי שאחיהם יתייסרו מספיק עד שיגישו עצמם למערכת ה"צדק" הצבאית. מדינת ישראל ביצעה עוד פשע מלחמה כדי להסתיר את הפשע הגדול ביותר שלה. הכיבוש.

עיכוב של ילדים על ידי חיילי צה"ל

***

ארגון זכויות האדם הישראלי "בצלם" פרסם את דו"ח העצורים הפלסטינים לסוף שנת 2012. ודאי תשמחו לשמוע שישראל מחזיקה 4517 פלסטינים בבתי הכלא, מתוכם 1428 ללא אשמה וללא משפט. אלף ארבע מאות עשרים ושמונה אנשים שישראל לא מסוגלת להאשים אפילו ברף הצדק הנמוך עד אימה של 99.9% אחוזי הרשעה, ושבמקרים רבים נמצאים שם רק בתור גחמה של פקיד, במקרים אחרים בתור אמצעי לחץ על איזה קרוב משפחה, בתור זיפנהאפט. מתוך 1428 האלה, 117 הם ילדים בני פחות מ18, ומתוכם 14 בני פחות מ16. שימו לב - לא מדובר בילדים שהורשעו בפשע כלשהו, חלקם אפילו לא ילדים שהואשמו בפשע כלשהו ומחכים לגזר דין, מדובר בילדים עצורים. סתם עצורים. ילדים. העיוות המופרע הזה של מערכת הצדק הישראלית הוא בלתי נתפס. יום אחד פושטים צעירים ישראלים לבושי מדי צבא על בית, מוציאים את הילד, וזהו. לא יודעים מתי יחזור, איך יחזור, מכירים את הסיפורים על השיניים השבורות, על החתכים, על האונס. חוסר אונים. לפעמים הילד פשוט לא חוזר מבית הספר אחרי ש"נקטף" בידי צעירים לבושי מדים בדרך הביתה, ותוכלו רק לדמיין את מסכת היסורים העוברת על ההורים בשעה שהם מחפשים את בנם הנעדר, כי נדירים המקרים בהם טורח הצבא להודיע למשפחה שהילד שלהם נלקח. גם כשלבסוף נודע למשפחות על מקום המצאו, הסיוט לא נגמר. הדיווח של אלון עידן על המתרחש ב"היכל הצדק" של הכיבוש הישראלי בעופר מדגים את התנהלות הדברים שם.

בוידאו הזה תוכלו לראות מעצר אלים של ילדים בסילוואן על ידי כוחות הבטחון הישראליים. לא מדובר במקרה חריג.

***

עורך הדין שרון טויס מהפקולטה למדעי החברה והרוח באוניברסיטת אריאל פרסם טקסט באתר האוניברסיטה, שהסיפא שלו מובאת להלן. אתם מוזמנים לקרוא את המקור כדי ללמוד על שלל נימוקיו:
הצורך של המדינה להגן על תושביה ואזרחיה צריך לגבור על הצורך שבשמירה על שוויון, וממילא אין לראות בשונות הענישה כלפי מפגעים ערבים כאפליה פסולה".
אפליה משפטית על בסיס גזע היא בסדר. האקדמיה הישראלית, אוניברסיטה ישראלית מפרסמת תמיכה חד משמעית בפרקטיקה משפטית גזעית, והעולם שותק. ואנחנו שותקים.
הנס פרנק, שר המשפטים הבווארי, סלל את הדרך לחקיקה מפלה על בסיס גזע בשנות השלושים לפני שמונה לעמוד בראש מנגנון הכיבוש הגרמני של פולין, הגנרלגוברנמן. אצלנו המסלול הוא הפוך: קודם מפלים, אחרי זה מצדיקים. קודם פושעים, אחרי זה מסבירים.

***

בשנים שאחרי השחרור שלי מהגנרלגוברנמן הישראלי הסתובבתי בתחושה שאם אנשים רק ידעו מה קורה שם, מאחורי הרי החושך של הכיבוש, הם יקימו קול צעקה שתפיל את חומות הכלא ותשחרר את אלה הסובלים מחוסר צדק נורא כל כך שמכתים את כולנו. עם הזמן הבנתי שגם כשאנשים סוף סוף שומעים, הם מסרבים להבין. הם מסרבים להפנים שהפשעים האלה הם גם שלהם ומסרבים לקחת עליהם אחריות. הדבר בא לידי ביטוי ביתר שאת בדבריו של הנציג הכל-ישראלי של מעמד הביניים יאיר לפיד ש"תמיד מקבל את עמדת מערכת הבטחון" בלי לשאול, בלי לחשוב. פקיד כלשהו שאנחנו לא מכירים אמר שזה בסדר לקחת ילדים ולשים אותם בכלא בלי משפט ובלי אשמה - אסור לחלוק עליו. גם האקדמיה תומכת בזה, אז אין שום בעיה.
בראשון באוגוסט 1943 כתב יוזף גבלס: "אין חבר מפלגה שלא הגיע לידי המסקנה המפוכחת כי במקרה של נצחון פלוטוקרטי יהיו הוא וחבריו הראשונים לחיסול בידי התליינים היהודים. בהשבענו את השבועה הנאציונל סוציאליסטית שרפנו במודע את גשרינו. גשרים אלה נשרפו מאחורי העם הגרמני כולו ". זה לא המצב אצלנו, באמת שלא. הישראלים עוד לא שרפו את כל הגשרים, אבל המצב לא הולך ונהיה טוב יותר. ככל שעובר הזמן הדיסוננס של ישראל כמדינת חוק כובשת הולך ומקצין עד לשלב בו יצטרך העם היושב בציון לבחור: חוק או שטח. צדק או כיבוש. שוויון או אפרטהייד. אי-בחירה גם היא כבחירה. התעלמות הוא חלק מהפשע. שתיקה היא שותפות.

מעצר של ילד פלסטיני על ידי כוחות הבטחון

בינתיים, עד שזה יקרה, עד שיצנח צד אחד של המאזניים, ילדים פלסטינים ימשיכו לשבת בכלא בלי משפט ובלי אשמה, משפחות ימשיכו לקונן על גורל בניהן הנתון בידי פקידים ערלי לב, והגשרים ימשיכו לבעור. לבעור יחד עם עתידנו.


19 בינואר 2013

התשמע קולי

כבר תקופה ארוכה שאני מתלבט לאיזו מפלגה להצביע. זה אמנם קול אחד מתוך 5,656,705 קולות פוטנציאלים אחרים, אבל הוא שלי, ואם כבר להשתתף בחגיגת הדמוקרטיה, עדיף לעשות את זה ברצינות. עמדו בפני ארבע אפשרויות: לחזור על ההצבעה מהבחירות האחרונות לחד"ש, לתת את הקול למרצ כפי שעשיתי בעבר, אפילו השתעשעתי ברעיון להצביע לארץ חדשה, או להביע תמיכה בדעם. בחרתי באחרונה.
אני מודע לכך שיש בינכם שיגידו שאני זורק את הקול שלי לפח, שהצבעה למפלגה שלא עוברת את אחוז החסימה היא כמו הצבעה לליברמן, ושבגללי ובגלל אנשים כמוני גזעון סער יהיה שר החוץ. לכם אומר ללכת ולקרוא את הפוסט המצוין של יוסי לוי על המשמעות הסטטיסטית של קול אחד, ולנסות לראות לרגע מעבר לביטוי הפוליטי-תועלתני של ההצבעה, ואל המשמעות החברתית-סולידרית שלה. חשוב לי להדגיש שזו לא הצבעת מחאה נגד המפלגות הקיימות, וכי הצבעה למרצ או חד"ש גם היא הצבעה טובה ונכונה, אבל לי היא מתאימה פחות.
דעם הוקמה לפני כ-18 שנה ומאז היא עובדת עם הציבורים המקופחים והמדוכאים ביותר. היא לא תנועה זמנית אופורטוניסטית שתעלם אם לא תעבור את אחוז החסימה, אלא היא כבר הוכיחה שהיא תמשיך להילחם את מלחמתם של חסרי הקול. הבחירות האלה תהינה הפעם השישית בה היא רצה לכנסת, ולמרות חמישה כשלונות קודמים היא ממשיכה ותמשיך לעשות את זה עד שתצליח. כפי שכבר כתבתי כאן, הבעיה הגדולה ביותר של המפלגה לטעמי היא שנראה שריצה לכנסת חשובה לה הרבה פחות מעוד אלף עובדות חקלאות ערביות שיקבלו הסכם העסקה הוגן, ועוד עשרים ושמונה אלף נהגי משאיות שיקבלו שכר על פי החוק. היא לא מתעסקת עם קבלני קולות ובהצבעת חמולות כמו שעושות שאר המפלגות, אבל זה גם קיסמה: הלהט הוא אמיתי. העבודה היא אמיתית. דעם מצליחה לראות מעבר ללאום ישירות לבעיה המעמדית המשותפת לתושבי שדרות, אום אל פאחם, ירוחם, ונצרת. היא מדברת בלי ציניות, דבר נדיר בפוליטיקה הישראלית, על הדברים שבאמת חשובים: הזכות לחיות בכבוד, הזכות לא לסבול מאפלייה בגלל המגדר או הלאום, הצורך להלחם ביחד - ערבים ויהודים, נשים וגברים - על הדברים שחשובים לכולנו ואפילו מעבר לגבולות המדינה שלנו, כי אותן בעיות מעסיקות גם את תושבי עמאן, קהיר, וביירות.
ההצבעה שלי לדעם היא יותר מהכל הצבעה סולידרית כדי שבבחירות הבאות הטיעון השחוק של אחוז החסימה יראה כמחסום פחות בלתי עביר, ואולי אם כולם יפסיקו לדבר עליו ובמקום זה פשוט להצביע למי שבו הם מאמינים - הוא כבר לא יהיה רלוונטי. ההצבעה שלי לדעם היא הצבעה אמיתית, לא מתפשרת על הרע במיעוטו אלא הצבעה לטוב. אין לי אשליות שזו מפלגה מושלמת מול שאר הסחי של הפוליטיקה הישראלית, באמת שלא. אבל את הקול שלי אתן לאסמא אגברייה זחאלקה, לניר נאדר, לדני בן שמחון, ולוופא טיארה, כדי לומר תודה. תודה על העבודה הקשה וכפויית התודה שבחרתם לכם, תודה על הלהט לתת צדק לאלה החסרים אותו יותר מהכל, תודה על הכח שאתם נותנים לבני האדם המוחלשים ביותר בחברה, ובעיקר - תודה על התקווה. את הקול שלי אתן הפעם לדעם, בידיעה שגם אם לא יכנסו לכנסת, הקול שלי הלך לאלה הראויים לו ביותר.




17 בינואר 2013

בל"ד

שום סקירה של השמאל הישראלי לא תהיה שלמה בלי לדבר על הברית הלאומית הדמוקרטית - בל"ד. אני לא מתכוון לדבר על ההסטוריה של התנועה הלאומית הפלסטינית של ערביי ישראל מקום המדינה למרות שזה אחד הנושאים המעניינים יותר שראויים לסדרת פוסטים משל עצמם, אבל כן אזכיר את המשבר שגרמו הסכמי אוסלו וקמפ דייויד לתנועה הזו שבעצם ניפצו את הסולידריות והתקווה למאבק משותף של הפלסטינים בשטח הגדה המערבית ואלה המתגוררים בשטחי ישראל של 1948. התנועה הפלסטינית בראשות אש"ף בעצם זנחה את חבריה בשטח ישראל ואת הפליטים שחיכו כל השנים לשוב לאדמותיהם שנגזלו בנכבה והתמקדה אך ורק בשטחי פלסטין של הגדה המערבית ורצועת עזה. החלל שהותיר הפילוג הזה משך אליו פעילים ממספר תנועות שהעיקרית שבהן היתה אבנאא אל בלד הריאקציונרית, וזה היה בעצם הגרעין שמסביבו קמה המפלגה. אקדים ואומר שלא ראיינתי איש מראשי או פעילי התנועה וכל מה שאכתוב פה לקוח ממקורות שונים רשמיים יותר או פחות. אין להתייחס לכתוב פה כעמדה רשמית או מהימנה יותר מדי של המפלגה, למרות שעשיתי כמיטב יכולתי להישאר נאמן לעקרונותיה.
בל"ד משחקת משחק כפול עם הלאומיות: מחד - היא מנסה לעבוד בתוך הכללים המוכתבים ע"י המדינה היהודית בישראל ומכירה באופן מלא בזכות להגדרה עצמית של הלאום היהודי בארץ יחד עם קריאה לשוויון מלא בכל התחומים בין יהודים לערבים. מאידך, היא עדיין תנועה לאומית שמעוניינת לשמור על יחודיות הלאום הפלסטיני על ידי מעין אוטונומיה תרבותית/לאומית ערבית. למיטב הבנתי בל"ד היא למעשה מפלגת השמאל היחידה היום שקוראת למדינת כל אזרחיה כולל הגדה המערבית, עם שתי הסתייגויות כואבות: הראשונה היא חוסר הרצון של התנועה הפלסטינית בצד השני של הגדר לוותר על חזון המדינה הפלסטינית העצמאית, והשניה היא חוסר הנכונות בצד הישראלי לפעול למען צדק היסטורי לקורבנות הנכבה שחיים כפליטים במדינות האזור ללא זכויות וללא עתיד, עם זכות השיבה, או מתן פתרון בינלאומי אחר לפליטי 48', כאבן נגף להשגת פתרון צודק לערביי המדינה.

למרות שב1996 התמודדה בל"ד ברשימה אחת יחד עם חד"ש, אין אהבה גדולה בין שתי התנועות. חד"ש מנסה לבדל עצמה כתנועה יהודית-ערבית, בעוד בל"ד היא תנועה ערבית עם מיעוט יהודי קטן עד זניח. למען הצדק יש לציין כי למרות ההצהרות, הרוב המוחלט של הקולות של חד"ש מגיע מהציבור הערבי, אבל כן יש נסיון לפעול לשיתוף ערבי-יהודי רב יותר. השיבוץ של דב חנין במקום השלישי ברשימה והעובדה שיש חומרים זמינים בעברית על מצע המפלגה ופעולותיה מדברים חזק יותר מאלף הצהרות, והניגוד מתחזק כאשר מגלים שלבל"ד אין אפילו אתר בעברית (ולא, בלוג בגוגל לא נחשב אתר של מפלגה).
בהתאמה, המצע של בל"ד מדבר כמעט אך ורק על זכויות הערבים במדינה: הוא קורא לשוויון מלא, סיום הפטרונות היהודית על החינוך והתרבות הערבים במדינה, ביטול החוקים והנהלים המפלים נגד הציבור הערבי, אפליה מתקנת בתעסוקה, הקמת אוניברסיטה ערבית, קריאה לסיום "ייהוד הנגב והגליל" וחלוקה צודקת יותר של האדמות והמשאבים, שינוי סדרי העדיפויות הלאומיות להכללה גם של ישובים ערביים כאזורי פיתוח א', פיצויים רטרואקטיבים על שנים של קיפוח והזנחה של הרשויות הערביות, פיתוח תשתיות בישובים הערביים, פיתוח התיירות באזורים הערביים, תמיכה בחקלאות הערבית ועוד ועוד דברים צודקים ונכונים, אבל מאוד מאוד סקטוריאלים.
לרגע אינני מזלזל במצוקה הנוראה של הציבור הערבי בישראל, בשנים של קיפוח, אפליה, והזנחה, והנסיון למחוק את הזהות הלאומית תוך השפלה יום יומית של "אזרחים סוג ב'" החיים בפחד שהמדינה שאמורה להגן עליהם הולכת ומקצינה, ומתכננת בגלוי תוכניות להקיא אותם מתוכה. אבל - וזה אבל גדול - אין מילה אחת במצע של בל"ד על שוויון מלא לנשים. אין מילה אחת במצע של בל"ד על הון ושלטון, ריכוזיות, צדק חברתי גם לשכבות המוחלשות בציבור הלא-ערבי, ועוד ועוד נושאים שחורגים משאלת הלאום הערבי. בשביל מפלגה שמצהירה על עצמה שהיא פועלת לאור "עקרונות אוניברסליים כלליים כמו החירות והשיוויון והצדק וכבוד האדם", יש פה ראייה צרה של נושא אחד, ואותו בלבד.
ובכל זאת, למה אולי כן יש מקום להצביע בל"ד? כי האפלייה היא כואבת ומקצינה משנה לשנה. כי הרעיון העומד בבסיס התנועה הוא מעניין - הפרדת הדת מהמדינה כתנאי לשילוב לאומים לחיים משותפים תחת מדינה אחת השייכת לכל האזרחים.  כי אין אף מפלגה אחרת שמדברת על 48', על העוול שנגרם אז ועל הצורך לפצות את אלה שנפגעו ממנו. כי זו מפלגה שמדברת על צדק ועל הצורך הבוער להשיב אותו לאלה שהוא נגזל מהם לפני שיהיה מאוחר מדי. וכי זו אולי המפלגה הדוקרת ביותר את הימין המטורף שכבר ניסה לפסול אותה פעמיים.
אני כנראה לא אצביע להם הפעם, אבל מי שרואה בבעיית האפליה של האזרחים הערבים בישראל כבעיה היחידה והבוערת ביותר - ימצא בה בית חם. הייתי רוצה לשמוע עוד מפלגות מדברות על 48' ועל הנכבה כמו שעושה בל"ד באומץ, נלחמת את מלחמתם של אלה שנזנחו אפילו על ידי בני עמם.


16 בינואר 2013

ציונות, נשאנוך בלי מילים

אני לא ציוני כי אני לא חושב שהארץ הזו צריכה להיות מדינת הלאום של העם היהודי, אלא עליה להיות מדינת כל אזרחיה - בלי קשר לדת אותה ירשו מאבותיהם ואותה זנחו כבר מזמן. אני לא ציוני כי אני לא חושב שהעובדה שנולדתי לקבוצת אנשים מסוימת נותנת לי זכויות יתר על פני מישהו שהגיח לאוויר העולם באותו בית יולדות אבל לאם השייכת לקבוצת אנשים אחרת. אני לא ציוני כי אני מרגיש חיבור גדול יותר לפלסטיני היושב לידי מאשר לאיזה טיפוס אלמוני המתגורר בפלורידה ושאבותיו התפללו לאותה ישות דמיונית אליה התפללו גם אבותי.


הישראליות המודרנית קיבלה כבר מזמן את החילוניות כבחירה לגיטימית. ההבנה שאפשר לחיות חיים שלמים וטובים בלי להאמין שהעולם נברא בשבעה ימים, ושזה בסדר לאכול את הסטייק שלך ברוטב שמנת למרות שספר ישן גורס אחרת, התקבלה יפה מאוד בקרב חלקים רחבים מאוד בעם. רבים מאלה שכן משוכנעים שהעולם נברא בשבעה ימים ונמנעים בדרך כלל מאכילת שרצים וחזירים מקבלים את דרך החיים החילונית כלגיטימית. אפשר ומקובל להיות יהודי לא מאמין ועדיין לא להקרא אנטישמי. חילוניות ציונית, לעומת זאת - זה לא. בשביל הציוני המצוי אין אמצע: או ציוני, או אנטי ציוני.
לפי הסקר האחרון של המכון הישראלי לדמוקרטיה, יותר מ-80% מהישראלים היהודים הגדירו את עצמם ציונים, אך רק 5% הגדירו את עצמם לא ציונים כלל. לטעמי זה לא מפתיע כלל בהתחשב בשטיפת המוח שעובר היהודי הישראלי מרגע שהוא מניח את כף רגלו במערכת החינוך הממלכתית: בבית הספר היסודי הוא לומד שיעורי מולדת המפארים את הישגי הציונות ומצניעים (על מי אני עובד: מחביאים) את פשעיה. שיעורי הגיאוגרפיה מוקדש ללימודי "התיישבות", שזה שם קוד נוסף לציונות, והטקסטים המוגשים לו בשיעורי ספרות ולשון הם טקסטים ציוניים לעילא. כשהוא גדל ועולה לחטיבת הביניים, מוקדשים שיעורי ההיסטוריה ל"תולדות עם ישראל", ומכיוון שאין באמת תולדות כאלה לפני המאה ה-19, שוב בוטשת הציונות את עצמה לעייפה. שיעורי אזרחות הם שיעורים בלאומנות בלי כחל וסרק, וגם בבחינת הבגרות בהיסטוריה מוקדשים חלקים נרחבים לתולדות התנועה הציונית. אפילו בטיולים החינוכיים הציונות היא המוקד, וכל אתר נהפך לסמל המאבק הציוני באויב הערבי. למעשה, קל יותר למנות את התכנים שאינם ציונות מאשר את אלה שכן. ואחרי כל זה, איך מצפים מהאזרחים החדשים לקבל כל נראטיב שונה? עצמת הווינדיקציה הופכת כל ניסיון לספר סיפור שונה לפשע נגד האומה, כל מי שמנסה לספר אותו נהפך מייד לאויב, ואם הוא יהודי - גם לבוגד. תוסיפו לזה עכשיו מיליטריזם ותרבות המקדשת את המוות לטובת הלאום - וקיבלתם את האזרח היהודי הישראלי המצוי.
ישראליות, בהגדרתה הבסיסית ביותר, היא שילוב בין דתיות ללאומנות, בין יהדות לציונות. כמה שלא נרצה לספר לעצמנו על פלורליזם וקבלת האחר, אין באמת מקום למי שאינו לאומן יהודי במנעד הישראליות, ובשנים האחרונות המגמה הזו מחריפה והולכת עם דחיקת השמאל הפוליטי מחוץ לקונצנזוס והישארות עם ימין לאומני ומרכז רופס. אני מסרב להיות חלק משתי הקבוצות האלה: אינני יהודי, כי אני לא מאמין בישות דמיונית בעלת הפרעת אישיות גבולית השולטת בבני האדם - ואינני לאומן, כי כפי שכבר ציינתי, אני רואה בפלסטינים רבים שותפים טובים יותר לחיים מאשר רבים מ"חברי השבט" שלי, כביכול. אני מאמין שעם חינוך נכון לאוניברסליזם, הקטנת הפערים והשוני במקום הדגשתם בשם אידיאלים מדומיינים, והתחלת תהליך אטי ומתוכנן של אינטגרציה בכל תחומי החיים, אפשר יהיה לבנות כאן מדינה טובה הרבה יותר, כזו שתיתן לילדינו ולנו את האפשרות להפסיק לחיות על החרב, ולבנות ביחד בית - לא לאומי - לכל תושבי הארץ.
אבל נתחיל בקטן: בהכרה שיכולה להתקיים ישראליות בלי יהדות ובלי ציונות. טבען של אידיאולוגיות מתות הוא ליהפך לאלימות כאשר הן מרגישות מאוימות. זה מה שראינו פעמים אין ספור בעבר, וזה בדיוק מה שאנחנו רואים כיום: גם היהדות וגם הציונות מרגישות שתפקידן נמצא בסכנה, והן מקצינות כדי לשמור על מאמיניהן בתוך הגבולות המתרחקים. זה מתבטא, לדוגמה, בחוקי צניעות שמחמירים עד לאבסורד, או בלאומנות שהופכת לאפרטהייד. הדרך היחידה למנוע את ההידרדרות הזו היא ההכרה שלאומנות היא לא הפתרון - ושהציונות, כנציגתה עלי אדמת ישראל, חייבת לפנות את מקומה לאידיאולוגיה אחרת, כזו שלא תראה במי שאינו יהודי אויב או אדם סוג ב'. ציירנו לעצמנו קווים בחול, ועכשיו יש למחוק אותם במקום למות על קידוש עוביים. אלוהים מת, הציונות מתה, יחי האדם.


14 בינואר 2013

עסקנים תורמים בסתר


שקיפות זה דבר חשוב. בתקופה האחרונה מייצרות המפלגות שלל פעילויות תעמולה, שלטים, תשדירים, סרטונים, והמון דברים שעולים כסף. הרבה כסף. מי שאמון על התנהלות חוקית בתחום מימון המפלגות והמשאבים שהן מקבלות הוא מבקר המדינה, שאמור לאכוף את החוקים בנוגע לתקרת התרומות, לוודא שמי שתורם כסף הוא רק אדם פרטי ולא חברה, ושהכסף מגיע רק מבעלי זכות בחירה, ולא - כפי שראינו בפריימריז - מאזרחים זרים המבקשים להשפיע על התהליך הדמוקרטי בישראל.
הוראות המבקר ברורות: "מפלגה אינה רשאית לקבל תרומות ממי שאינו בעל זכות בחירה או מתאגיד. כמו כן, אסור לה לקבל תרומות בעילום שם. בהנחיות מבקר המדינה (ניהול ענייניה הכספיים של סיעה), תשל"ח-1978, יש הוראות מפורטות בדבר קבלת תרומות ודיווח עליהן. מבקר המדינה בודק את רשימת התרומות של כל מפלגה, ואם התקבלו תרומות בניגוד לחוק. ממצאי הבדיקה מתפרסמים בדין וחשבון שמגיש מבקר המדינה ליושב ראש הכנסת ... כדי להגביר את השקיפות ביחס לתרומות, קבע מבקר המדינה כי בשנה שבה מתקיימות בחירות על כל מפלגה לפרסם באופן שוטף באתר האינטרנט שלה, כל תרומה ששוויה 1,000 ש"ח ויותר. רשימות התורמים פורסמו גם באתר האינטרנט של משרד מבקר המדינה וברשומות"
לא התעצלתי, הלכתי ובדקתי את אתרי האינטרנט של המפלגות:
אתר מפלגת העבודה: אין
אתר הליכוד: כלום, חוץ מהוראות היועמ"ש של הליכוד המסביר שעל המפלגה לפרסם תוך שבעה ימים מיום קבלת התרומה את זהות התורם באתר האינטרנט שלה. גם באתר הרשימה המשותפת "הליכוד ביתנו", שנראה יציב כמו כל הקונסטלציה הפוליטית הזו, אין אזכור של תרומות מכל סוג.
מרצ: שום דבר, למרות שהם מכריזים שגייסו מעל 50,000 ש"ח עד כה. [עדכון 26.1.2013 - נראה שהאתר של מרצ התעדכן עם רשימת התרומות]
האתר האיטי להחריד של עוצמה לישראל: שממה, למרות מימון המפלגות הנמוך לו הם זכאים ומתקפת התעמולה העצומה בה הם ממלאים את רחובות הערים.
הבית היהודי: מאומה
חד"ש: מכיוון שהם מציינים במפורש שאין לתרום יותר מ1,000 ש"ח לשנה הם כביכול לא מחויבים לדווח, אבל האם זה אומר שהם לא קיבלו אפילו תרומה אחת גם מחוץ לאתר מעל 1,000 ש"ח? יתכן.
ש"ס: שם לא מדברים על כסף.

אז אחת משתיים: או שבניגוד לכל מערכת בחירות בעבר, המפלגות הפעם לא מקבלות תרומות כלל, או - מה שסביר יותר, שלאף אחד לא באמת אכפת משקיפות.


11 בינואר 2013

שקרים, שקרים ארורים, וNGO Monitor

העמותה הישראלית NGO Monitor (להלן: נגו"מ) פרסמה דו"ח המאשים את ארגוני זכויות אדם הישראלים והבינלאומיים בסילוף עובדות לצורך פגיעה בתדמיתה ההומנית של ישראל וחלק מהם אף בתמיכה אקטיבית בטרור. בדרך כלל אין טעם לקרוא את הדו"חות האלה מכיוון שהמגמתיות הבוטה בה הם נכתבים מאפילה על האפקטיביות שלהם מלכתחילה, ולא ברור למי הם מיועדים פרט להראות לתורמים הרבים והמגוונים של העמותה שהם עושים "משהו" ולא שורפים את המזומנים שלהם על בורקסים ושוקו. הפעם, החלטתי,אשים את שפיותי בכפי ואפתח את קובץ הפידיאף הצבעוני. זו היתה טעות.
לפני שאסקור את הדו"ח אקדים ואומר שכן יש פעולות של דה-לגיטימציה שנעשות נגד ישראל, חלקן באופן מוגזם ומיותר, כמו שיש פעולות תעמולה ישראליות (תחת אחד מכובעיה הרבים של ה"הסברה") שהן מגוחכות ומיותרות באותה מידה. הבחירה של נגו"מ לערבב בין ארגונים בינלאומיים לארגונים ישראלים, ואז לתקוף רק ארגוני שמאל - היא שהופכת את כל הביקורת שלו למוטה וחסרת משמעות כעבודה של "מכון מחקר אובייקטיבי" כמו שהוא מנסה להציג את עצמו, ובתואנה הזו גם מקבל מימון.
ובכן, הדו"ח מציג בהבלטה כמה ציטוטים שהאדם הסביר המעיין במחקר אודות פעילות של ארגונים חוץ ממשלתיים ישראליים מצפה שיאמרו על ידי פעילים של אותם ארגונים. למשל הציטוט "חרמות, משיכת השקעות, וסנקציות (BDS) משמעותם הסוף של המדינה היהודית … אין משמעות לסיום הכיבוש אם הוא לא מביא להפלתה של המדינה היהודית". אכן, ציטוט משמעותי אם הוא נאמר על ידי ישראלי, אבל עיון קצר במקור מראה שהוא למעשה מובא מפי אחמד מור, פלסטיני-אמריקאי יליד עזה. אם כן, מישהו - שאינו קשור לנושא - אמר משהו בגנות ישראל. הייתי מביא את ההגדרה של דמגוגיה מהמילון, אבל זה יהיה מביך גם בשבילי וגם בשבילם.
נמשיך. המחקר מביא רשימה של ארגונים ישראלים שקיבלו תמיכה מקרנות של ממשלת אירלנד: ראשון ברשימה - אל חאק, אולי ארגון זכויות האדם הוותיק בפלסטין. "מנהל הארגון" מסביר נגו"מ, "חשוד בהשתייכות לארגון טרור". המציאות, מסתבר, מורכבת יותר. בגלל "מידע חסוי" מונעת ישראל שוב ושוב את יציאתו של שעוואן ג'בארין לחו"ל, ובתשובה לאחת משלוש העתירות שהוגשו בשמו לבג"צ נחשף כי הוא חשוד בהשתייכות לחזית העממית לשחרור פלסטין, מפלגה החברה בפרלמנט הפלסטיני שקיבלה עשרות אלפי קולות בבחירות האחרונות, ולמרות שמקום המצאו ידוע לכל המעורבים הוא לא הוזמן לחקירה אפילו פעם אחת. אבל בואו לא נבלבל את נגו"מ עם עובדות, בכל זאת, מדובר בפלסטיני.
הארגון הבא ברשימה הוא גישה, ארגון זכויות אדם ישראלי שפועל למען חופש התנועה של הפלסטינים בדגש על רצועת עזה. הבעיה של נגו"מ עם גישה היא ש"הוא טען באופן שקרי שעזה כבושה גם לאחר הנסיגה הישראלית, מעורב בקמפיינים בינלאומיים, ומשמיט את הקשר הטרור הפלסטיני". אלא מאי, מדובר בשקר מצד נגו"מ: גישה טוענת באופן שלא משתמע לשני פנים שמצב הכיבוש השתנה, וכי הוא נע על הציר שבין "כיבוש" ל"אין כיבוש". הטענה כי גישה משמיטים את הקשר הטרור הפלסטיני היא גם שקר גס ומכוער, שהרי אפילו לעצלנים שבעצלנים שלא קראו נייר עמדה אחד של ארגון זכויות האדם יש אפשרות לראות בדף השאלות הנפוצות באתר האינטרנט של גישה כי "ירי רקטות באופן בלתי מובחן או באופן מכוון לעבר ריכוזי אוכלוסייה בדרום ישראל, המהווה גם פשע מלחמה". עוד על גישה ומלחמתה בשקרים של נגו"מ אפשר למצוא כאן.
"יש דין", ארגון משפטי למען זכויות אדם בשטחים הכבושים, מפריע לנגו"מ מכיוון שהוא "פועל בתחום המשפטי" וגם "מנסה להציג את מערכת המשפט הישראלית ככושלת". רגע, ארגון משפטי הפועל בתחום המשפטי? שמישהו יעצור אותם! וארגון משפטי שמעז להצביע על כשלים במערכת המשפט? זה אסור שיהיה. בהתאם, גם "שוברים שתיקה" מתוייג כארגון ש"מאשים את קציני וחיילי צה"ל בפשעי מלחמה". למי שלא מכיר, שוברים שתיקה הוא ארגון שאוסף עדויות של חיילים ששרתו בצבא הישראלי בשטחים הכבושים ומספרים על חוויותיהם שם. אם מדובר בפשעי מלחמה - אליבא דנגו"מ - אסור לדבר על זה, ומי שעושה את זה - הוא שונא ישראל. מצויינים גם הארגונים War on Want שפועל נגד חומת ההפרדה, המרכז הפלסטיני לזכויות אדם, והוועד הישראלי נגד הריסת בתים, אבל אתם מבינים את הרעיון.
הדו"ח ממשיך ומספר על מבצע עמוד ענן, ומביא ציטוט של הוועד הישראלי נגד הריסת בתים: "...ישראל החזיקה את הפלסטינים תחת כיבוש אלים ב-45 השנים האחרונות, כולל את תושבי עזה, שבאופן שיטתי רוששו, נכלאו, נחסמו, גורשו מאדמותיהם החקלאיות, חוסלו מהאוויר ונהרגו ביבשה - אוכלוסיה שלמה שמדינה חזקה מטילה עליה טרור באמצעות כלי הנשק הצבאיים המתקדמים ביותר". בסיום הציטוט מבאר נגו"מ כי זוהי עמותה הרשומה בישראל. קראתי את הציטוט הזה שוב ושוב, ולא ראיתי דבר אחד שאינו נכון: היה כיבוש 45 שנים? כן. הוא כלל את תושבי עזה? כן. התושבים רוששו על ידי ישראל? כן. נכלאו? נחסמו? גורשו מאדמותיהם החקלאיות? כן. הם חוסלו מהאוויר ונהרגו ביבשה? כן. אם כך, מדוע הובא דווקא הציטוט הזה? כי על פשעי הלאום לא מדברים, וזהו.
החלק הבא בדו"ח הוא השוואה בין פעילות אוקספם, קונפדרציה בינלאומית של ארגוני זכויות אדם, במבצע עופרת יצוקה לפעילותו בנוגע לטבח שמבצע אסד בסוריה כאילו פשע אחד מצדיק פשע אחר. הטענה של נגו"מ היא שמגנים יותר רצח של ילדים וחפים מפשע המבוצע על ידי ישראל מאשר רצח ילדים וחפים מפשע המבוצע על ידי אסד. הטענה המובלעת היא: תנו לנו להרוג בשקט, בדיקטטורות אחרות המצב גרוע יותר. בנוסף, אוקספם הוא לא ארגון חוץ ממשלתי ישראלי, לכן ההכללה שלו בדו"ח אחד יחד עם יש דין, שוברים שתיקה, וגישה - היא שוב דמגוגיה זולה. כך גם החלק הבא בדו"ח, המספר על תנועת הסולידריות הבינלאומית (ISM) מנסה לקשור בין ארגוני זכויות האדם הישראלים לארגונים זרים שאין להם ולא כלום עם מושאי המחקר של נגו"מ. הסיבה היחידה להכליל אותם תחת אותו "מחקר" הוא יצירת קשר מזויף בין פעילויות חוקיות ולגיטימיות של ארגונים ישראלים לבין פעולות שנויות במחלוקת של ארגונים זרים. הדבר מודגש ביתר שאת עם הציטוט המודגש הבא: "ב2003 תקפו טרוריסטים מבריטניה את המייקס פלייס בתל אביב ורצחו שלושה אנשים. דו"ח ישראלי רשמי הראה כיצד … חברים בISM לוקחים חלק פעיל בפעולות אלימות ולא חוקיות נגד חיילי צה"ל, לעיתים, פעילותם … נעשית בחסות ארגוני טרור פלסטינים".  למרבה הצער הם לא מספקים תימוכין לגבי אותו "דו"ח ישראלי רשמי" ומידת המהימנות שלו, ולמרות זאת כורכים את ארגוני זכויות האדם הישראלים עם פעולות טרור שאין להם לא יד ולא רגל בהם.
החלק האחרון מראה את "הצלחות" נגו"מ, שבפועל מחלישות את חוסן הדמוקרטיה הישראלית ע"י הפחתת המימון לאלה ששומרים עליה מחוץ למערכת הרשמית. בין הפעולות עליהן לוקח נגו"מ קרדיט: הפחתת המימון מממשלות קנדה, בריטניה, הולנד, גרמניה, שוויץ, ומקרן פורד האמריקאית.


***


התמונה לא תהיה שלמה בלי לדבר קצת על העמותה עצמה. העמותה לאחריות ארגונים לא ממשלתיים  (ע"ר 58046550) הוקמה על פי רשם העמותות ב2007, אך על פי פרסום רשמי של העמותה עצמה היא הוקמה כבר ב2002. בדו"חות השנתיים שלה, מציינת העמותה את המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה, את המכון לאסטרטגיה ציונית, וחברה בע"מ בשם "ג'י אנד וי אנטרפרייז אורגינל בע"מ" כתאגידים קשורים. מייסדי העמותה הם גרשון (ג'רלד) שטיינברג, המעיד על עצמו שהוא "יועץ לממשלת ישראל", ויואל גולובנסקי, נשיא ה"מכון לאסטרטגיה ציונית". למרות ההצהרה של חבר ועד העמותה בוועדת החוקה של הכנסת ב1 בפברואר 2011 ש"מבחינת תורמים. אנחנו לא מקבלים תרומה מאף מדינה, לא מדינת ישראל ולא אף מדינה זרה. התורמים שלנו הם כולם אנשים פרטיים זרים … כל התורמים שלנו הם יהודים מישראל ומארצות הברית", הדו"חות עצמם של העמותה מציינים את הסוכנות היהודית כגוף שהעביר להם כספים, כמו גם קרנות ציבוריות אמריקאיות דוגמת קרן קורת דרך ארגון "החברים האמריקאים" של העמותה (REPORT). תחקיר מעמיק בנושא אפשר למצוא אצל אורי בלאו, אציין רק שמפת התרומות של פקעת הארגונים האלה סבוכה ומסואבת, וארגון "הפועל לשקיפות" כדאי שלא יתחמק בתירוצים של "אני לא זוכר מה מקור הכסף" כפי שענה ראש הארגון לשאלתו של בלאו, כי זה נלעג כמעט כמו הדו"חות שהוא מנפיק, ואמין בדיוק כמוהם.
באופן אירוני משהו, מייסד העמותה, ג'רלד שטיינברג, מצוטט באחד ממסמכי הממשל האמריקאי שנחשפו על ידי ויקיליקס כאומר שהוא לא רוצה שהחקיקה נגד ארגוני זכויות האדם שהובלה על ידי ארגונו והארגונים הקשורים אליו יאכילו את רטוריקת הדה-לגיטימציה של ישראל, אבל זה מחיר קטן לשלם כדי להחליש את ארגוני זכויות האדם ששולטים כרגע בשיח למטרות פוליטיות.
ועכשיו תגידו לי אתם: מי באמת פועל נגד ישראל?



5 בינואר 2013

המפלגה הטובה ביותר


״ארץ חדשה״ היא המפלגה הטובה ביותר. לא במובן שהם טובים יותר מכל שאר המפלגות, אלא שהם פועלים לפי עקרונות היסוד של ״המפלגה הטובה ביותר״ (Besti flokkurinn) האיסלנדית המקורית, מינוס הסאטירה. לכאורה מדובר במפלגת חלומות - הפרדת דת ממדינה, קיצוץ משמעותי בתקציב מערכת הבטחון, פינוי התנחלויות, בניית מערכת תחבורה ציבורית שעובדת, מלחמה בריכוזיות, ועוד ועוד דברים טובים ונכונים, אולי קצת נכונים מדי.

המפלגה הטובה ביותר
״המפלגה הטובה ביותר״ (להלן: הט"ב) האיסלנדית הוקמה על ידי הקומיקאי יון גנאר כמחאה על הפוליטיקה הישנה והמסואבת. הוא הקצין את ההתנהלות הפוליטית לכדי גרוטסקה, מקצין כל סעיף ממצעי שאר המפלגות כך שיהיה "הכי טוב" במצע שלו. למשל, כשמפלגה אחת הציעה הנחה בתחבורה הציבורית לקבוצות מוחלשות, הכריזה הט"ב על נסיעה חינם באוטובוסים לנכים ולסטודנטים, ועל מכוניות חינם לאנשים שגרים בפריפריה. הם ממילא לא התכוונו לקיים, אז למה לא להבטיח? מלחמה בשחיתות על ידי השתתפות גלויה בה, כי רק ככה אפשר לחשוף אותה, מגבות חינם בכל בריכות השחייה הציבוריות, ועוד ועוד הבטחות. כמובן שכל אלה נעשו באירוניה הראויה, ובבחירות 2010 זכתה המפלגה בשישה מתוך חמישה עשר המושבים במועצת עיריית רייקיאוויק.
להבדיל, ״ארץ חדשה״ לוקחים את עצמם הרבה יותר ברצינות. המצע שלהם מורכב מ-17 סעיפים בתחומים שונים ובהם הבטחות טובות יותר ממה שמציעות המפלגות האחרות, כמו למשל קצבה חודשית לאמנים, רכבת מהירה שתגיע מבאר שבע למרכז עזריאלי בתל אביב תוך עשרים דקות ומירוחם תוך שעה, הארכת חופשת הלידה לחצי שנה, והבטחות נוספות שכאילו נלקחו מהמצע האיסלנדי. אל תבינו אותי לא נכון - אלה הבטחות טובות ונכונות, אבל כמו שאמר גנאר "אנחנו יכולים לומר מה שאנחנו רוצים, זה לא באמת משנה".

פניתי ל״ארץ חדשה״ עם ארבע שאלות, כדי להבהיר בעיקר לעצמי אם היא אלטרנטיבה ראויה להצבעה למפלגות השמאל, והתשובה היא כנראה - כן, עם ההסתייגות של איך אתם מגדירים שמאל.
לשאלתי על עמדותיהם המדיניות שאינן קשורות לאג'נדה המרכזית של הון-שלטון ענתה מרב דוד, מספר שתיים ברשימה, ש״ארץ חדשה״ אומרת במפורש שיש להגיע להסדר עם הפלסטינים הכולל פינוי התנחלויות ופשרות בירושלים, ואם הסכם כזה לא נמצא בהישג יד - על ישראל לפנות חלק מההתנחלויות ולקבוע את גבולותיה בעצמה. עד כמה זה שמאל? מצע המפלגה מצהיר שאם לא יושג הסכם, "גושי ההתנחלויות" יסופחו לישראל. ההצהרה שיש לעשות "הכל - שיהיה ברור שזה הכל - כדי להשיג הסדר מדיני עם כל שכנותיה ובראשם העם הפלסטיני" היא הצהרה טובה ונכונה ברוח המפלגה הטובה ביותר: מה זה הכל? פינוי של צפת? לא. אז מה כן? לא משנה, העיקר שהצהרנו.

גם בקשר לפליטים ענתה דוד לעניין: "מי שנמצא כאן צריך לקבל את האפשרות לעבוד ולקבל שירותים ולחיות בכבוד" עם ההסתייגות הנכונה שלא טוב שיש ריכוז פליטים גדול כל כך בדרום תל אביב, וכי אסור להתעלם גם מהמצוקות של תושבי שכונות הדרום. דוד קוראת לדיון במעמד הפליט של המבקשים, ועל אף שארץ חדשה תומכת בהגדרה של ישראל כמדינה יהודית (עוד על כך בהמשך) ודמוקרטית, יש לבחון את אפשרות ההתאזרחות של אלה שהגיעו לכאן מאפריקה.

מפת מילים של מצע "ארץ חדשה"

הבעיה שלי כאיש שמאל מתחילה בתשובה לשאלה על הקשר בין ״ארץ חדשה״ לגלגול הקודם של מייסדה, השמאל הלאומי: "אנחנו נגד מדינת כל אזרחיה" כותבת דוד. "צריך לחתור לחלוקת הארץ לשתי מדינות לשני עמים". דיסוננס צורם בין ההצהרה הזו לבין החלק במצע המפלגה הקורא לשוויון זכויות מלא: ״אין 'ערבי ישראלי' יש 'ישראלי'״ נכתב שם. "השפה הערבית תילמד מכיתה א׳ לצד השפה העברית. לצד ביאליק ודוסטוייבסקי ילמדו גם חביבי ומחפוז. חג הקורבן יהיה יום חופש לאומי״. לשאלתי על הדיסוננס הזה הבהיר אלדד יניב: "אין דיסוננס וממילא הוא אינו צורם. החלטת האו"ם על הקמת שתי מדינות לאום 181, היא הבסיס למגילת העצמאות. מדינת לאום לעם היהודי עם שוויון מוחלט, פרטי וקולקטיבי למיעוט הערבי הגדול החי כאן, שברובו היה כאן לפנינו, ומדינת לאום לעם הפלסטיני. מי שמאמין במדינת כל אזרחיה בעצם תומך בבנט". מהסיבות שאפרט בהמשך לא אתעמת כאן עם ההצהרה הזו.

השאלה האחרונה שלי היתה פשוטה: בתור מצביע שמאל, איך אוכל להבטיח שקול ל״ארץ חדשה״ לא ילך לתמיכה בכיבוש או לתמיכה בהתנחלויות? ותשובתה של דוד היתה בהתאם: במהלך מבצע ״עמוד ענן״ התייחסה ״ארץ חדשה״ לתקיפה כמהלך פוליטי ותו לא גם כשהתותחים רעמו. וזה נכון - הקול של ״ארץ חדשה״ נשמע יחד עם מרצ וחד"ש נגד האלימות המיותרת בעזה. האם יעשו זאת גם בסיבוב הבא? "אנחנו נמשיך להיות כאלה כי זו המהות של ׳ארץ חדשה׳", סיכמה דוד.

***

הסיבה שבגינה איני רואה צורך להתעמת עם ההצהרות האלה היא כי למרות שלא אתן לה את קולי, באופן כללי אני בעד ״ארץ חדשה״, ולו בגלל העניין שהיא מכניסה למערכת הבחירות וההבטחה שלה להילחם בשחיתות הפוליטית והכלכלית במדינה. השאלה אם היא מפלגת שמאל היא פחות רלוונטית, כי היא לא, וזה בסדר: זו מפלגה לאומית הדוגלת בשימור הצביון היהודי של המדינה. השמאלן המתלבט אם לתת למפלגה את קולו ב-23 בינואר צריך להחליט אם הוא מאמין שבשעת מבחן תעמוד הרשימה בהצהרות השוויון שלה, או שמדובר בעוד אחת מהבטחות בסגנון ״המפלגה הטובה ביותר״, הטוענת ש"כולנו מגן דוד, כולנו טלאי צהוב. כולנו דור שני או שלישי לשואה".




3 בינואר 2013

פוגרום יהודי בג'אלוד


אתמול התרחשה בכפר ג'אלוד הסמוך לשכם סצנה שכאילו נלקחה מימיו האפלים של בוגדן חמלניצקי. עשרות מתנחלים פשטו על הכפר תוך ניפוץ שמשות והכאת התושבים הפלסטינים, פוגעים בטירופם גם בפעוט בן 4 שנפצע בראשו.

פארח עבאד, הילד שנפצע בראשו מאלימות המתנחלים
התמונה באדיבות רועי שרון ומתפרסמת פה ברשות, אין לפרסם אותה במקום אחר ללא רשותו המפורשת.
האלימות כאן היתה ידועה מראש: קיני הנחשים הנקראים "אש קודש" ו"מצפה אחיה" נבנו בחסות המדינה על אדמות הכפר, ותושביהם משתלטים על עוד ועוד מהשטחים שלו במשך שנים. אחד מתושבי ההתנחלות, צבי סטרוק, הורשע בהתעללות קשה  בנער פלסטיני בן 15. סטרוק וחבריו הפשיטו את הנער, שפכו עליו נוזל שכנראה היה נפט, והותירו אותו עירום בשדה. נזכיר כי בין תומכיו של סטרוק אפשר למנות את דב ליאור, חיים דרוקמן, וחבר הכנסת אריה אלדד.
בעקבות עתירה שהגיש הארגון רבנים לזכויות אדם לבג"צ הוציא אלוף פיקוד מרכז - הסמכות המשפטית הגבוהה בשטחי הכיבוש - צו שטח סגור לישראלים על השטח השייך לפאוזי אברהים, ועוד צו הסוגר את השטח גם בפני מר אברהים, שיידרש לתיאום מול צה"ל כשיבקש להכנס אליו. כאשר ביקש אברהים לחרוש את השטח שלו, הגיעו עשרות מתנחלים - כולל נשים וילדים - ומנעו ממנו לעשות כן. הם גילגלו צמיגים בוערים לתוך השדה, עמדו מול הטרקטורים והתפרעו, בעוד חלק מחיילי המילואים תומכים בהם ומנסים לעצור כוחות צבא אחרים שנמצאו במקום ושניסו לפנות את המתנחלים. עדויות של מתנחלים מספרות על חיילים שצעקו "אנחנו עם אחד", "תסתכלו על מי אתם יורים", וכיוב'.
אפשר רק לדמיין מה היה קורה לו התהפכו היוצרות ופלסטינים היו נכנסים להתנחלות. 
בתמונה: מתנחלים שהגיעו לתקוף את בעלי הקרקע בג'אלוד. מסומנים ילדים ופעוטות
צילום: רבנים למען זכויות אדם
וזה לא נגמר שם.
אחרי שהצבא הצליח להרחיק את המתנחלים והעבודות הסתיימו, הגיעו כמה עשרות מתנחלים לג׳אלוד 15 לפי עדותם, 40 לפי עדות אחרת, ו50 על פי עדות שלישית, והחלו להתפרע במזרח הכפר. הם השליכו אבנים, השחיתו מכוניות וניפצו שמשות. המתנחלים לא הסתפקו בפגיעות ברכוש ותקפו פעוט, את אביו, ואת דודו, עד שנזקקו לפינוי ולטיפול רפואי.



***
המקרה הזה אינו היוצא מן הכלל. כמעט מדי יום מגיעים דיווחים על אלימות פיזית של מתנחלים כלפי פלסטינים, לפעמים בתמיכה אקטיבית של הצבא שמוזעק להגן על המתנחלים התוקפים, לפעמים בעידודו הפסיבי: חיילים עומדים מנגד בשעה שמתנחלים פוגעים בגוף וברכוש פלסטיניים. רק לפעמים - ואלה היוצאים מן הכלל - הצבא מחליט להגן על הפלסטינים מפני האלימות המופנית כלפיהם.
המתנחלים, שממשיכים לשחק משחק כפול של אזרחים תמימים מצד אחד ופורעים אלימים מצד שני - הפכו עצמם לחלק מהכוח התוקף. כפי שאפשר לראות בתמונה למעלה, הם אינם מתביישים לשתף את ילדיהם בפעולות הטרור שהם מבצעים בניגוד לכל חוק או מוסר. למען הסר ספק, פגיעה באזרחים באשר הם אזרחים היא טרור, ויש לעשות הכל כדי למנוע אותה. הבעיה מתחילה כאשר הקו המפריד בין אזרחים, חיילים ופושעים מיטשטש כל כך עד שאי אפשר יותר לדעת מה מותר ומה אסור. הפתרון היחיד הוא לסיים את הלימבו של הכיבוש הישראלי, בו יש חוק צבאי לחלק מהאוכלוסיה וחוק אזרחי לחלק אחר, בו יש עליונים ונחותים, אדונים ומשרתים.
כדי שיהיה פה צדק, מצרך כל כך נדיר באזור שלנו, יש לסיים את הכיבוש. בין אם במדינה אחת שבה יפונו רוב ההתנחלויות ויסתיימו השלטון הצבאי והדיכוי של העם הפלסטיני, ובין אם בהיעדר חזון, יפונו כל ההתנחלויות והשטח יוחזר לעם הפלסטיני בשלמותו. כך או כך, הכיבוש הזה חייב להסתיים.