29 בדצמבר 2013

בעז אלברט

בעז אלברט, על פי כתב האישום שהגישה מדינת ישראל באמצעות פרקליטות מחוז מרכז, הוא טרוריסט. ב-30 באפריל השנה הוא יצא מביתו בהתנחלות יצהר רעול פנים וכשהוא לובש חולצה עם הכיתוב "יהודים בואו ננצח" יחד עם עוד שניים מחבריו, והחל לרגום באבנים רכבים פלסטינים בצומת יצהר. השלושה לא חסו גם על שני אוטובוסים עמוסים בילדות פלסטיניות שהתקרבו לצומת, וכאשר אחד מהאוטובוסים הצליח להמלט מאימתם, הם התקרבו לאוטובוס השני ששמשותיו כבר נופצו וכשהם רואים בבירור שמדובר בילדות קטנות מבוהלות וצורחות, והמשיכו לרגום אותו באבנים. רק כאשר חטף אחד מחבריו של אלברט תיק של אחת הילדות מתוך האוטובוס והטיח אותו על הקרקע הואילו שוטרי מג"ב שהגיעו למקום לעצור את השלושה. צפיה בסרטון הבא תוכל אולי להעביר חלק מרגעי האימה שגרמו אלברט וחבריו לילדות הפלסטיניות:



מזה תקופה ארוכה רודף השב"כ את אלברט דנן, וכפי שראינו, יש לו סיבה טובה לעשות זאת. כבר לפני שנתיים הוא פרסם בבטאון הפוגרומיסטים "הקול היהודי" (עליו כתבתי כבר) מניפסט בשם "כיצד יש להתיחס לאויב - הצעה לתכנית מעשית" בו הוא מפרט כי האויב הוא כלל האוכלוסיה הפלסטינית וקורא לבצע פשעי מלחמה קשים, עוד לפני כן הוא ארגן שיירה שיצאה מכפר מימון חרף הבטחות מועצת יש"ע ומתחת לאף של הצבא, הוא חבר בתנועת עליונות הגזע "דרך חיים", חבר מרכזי בגרעין הקשה של אנשי יצהר המסרבים להכיר בשלטון החוק, ועל פי מערכת הבטחון הוא מעורב בשורה של אירועים אלימים.

בשל כל אלה, וכנראה עוד כמה דברים שלא מספרים לנו, הוציא אלוף פיקוד מרכז, המפקד הצבאי של אזור יהודה ושומרון, צו מנהלי המרחיק אותו מביתו ביצהר. לכאורה, הדבר נעשה על מנת לספק מעט יותר בטחון לתושבים הפלסטינים שמתגוררים בקרבת ההתנחלות המסוכנת, אבל בפועל, מדובר באמצעי קיצוני שאין לו מקום בחברה המתיימרת להיות דמוקרטיה שומרת חוק. ואנסה להסביר: די להביט בפסקה הראשונה של הרשימה הזו כדי להבין שלו רצתה המדינה יכלה בקלות לעצור את האדם המסוכן הזה עד תום ההליכים, כמו שעושים במקרים רבים. די היה בקריצה מאיש שירות הבטחון הכללי לשופט הידידותי בבית המשפט בפתח תקווה ומר אלברט היה ממתין לתום ההליכים המתנהלים נגדו בעצלתיים מתוך תא קטן באגף התורני של אחד מבתי הכלא בשטח ישראל. אבל זה לא קרה. כמו אלברט, הורחקו כעשרה מתנחלים נוספים משטחי הגדה המערבית באמצעי השלטוני הצבאי של צו מנהלי, אך שלא כמו אלברט, הם לא התווכחו ופשוט הלכו משם. אלברט נשאר בהתרסה, והשב"כ, שהפסיד בתחרות הבהייה הזו, שלח כוחות גדולים לעצור את המתנחל התוקף על הפרת צו אלוף, וזה האחרון כלוא כבר שלושה חודשים בבית הכלא איילון.

אין לי טיפה של סימפטיה למתנחל הזה, ואין לי ספק שמקומו ודאי לא בשטח הפלסטיני הכבוש ובהתחשב באופיו האלים והתוקפני גם לא בחברת בני אדם חופשיים. אבל - וזה אבל גדול - אסור להשתמש בכלים אפלים כדי לעשות זאת. אם למדינה יש ראיות לתוקפנותו ומסוכנותו (ולפי כתב האישום, יש כאלה) - אדרבה. שתעצור אותו עד תום ההליכים ותעמיד אותו לדין בכל חומרת החוק. תקיפה מסכנת חיים של ילדות אינה משחק ואין לעבור עליה בשתיקה. אבל אם אין - אסור להתחבא מאחורי "מידע מודיעיני" כדי לשלול מאדם את חירותו. התהליך של הוצאת צו כזה היום עובר אצל ראש השב"כ, שזכויות אדם לא עומדות בראש מעייניו, משם ליועמ"ש איו"ש - זה שמצדיק החרמת קרקעות פרטיות, גזילת רכוש, מכסה על פשעי הצבא וחייליו, וממאן לשים קץ לפרקטיקות האלימות והאסורות המתרחשות בשטח שיפוטו, וממנו ליועץ המשפטי לממשלה, אותו אחד שלא מצא אפילו אחת מתוך 700 התלונות שהוגשו לשולחנו בנושא עינויים של פלסטינים, ממוסמכות ורצופות עדויות, ראויה אפילו לפתיחת חקירה. הגוורדיה המכובדת הזו עומדת כביכול בינינו לבין שלטון חשאי ואפל. סלחו לי אם אני לא מתרשם מביצוריה של חומת הצדק הזו.
המקרה של אלברט הוא מקרה קיצוני של אדם קיצוני ומסוכן, אבל זה מקרה מבחן למחוייבות של המדינה לזכויות אדם. לא אתחיל בהשוואה של זכויות האדם היהודי לזה הפלסטיני, כי ברור לכולנו שלו היה אלברט פלסטיני במקרה הטוב היה כלוא למשך שנים ארוכות מבלי לטרוח אפילו להראות בדל של ראיה ובמקרה הפחות טוב היה נפגע מאש חיילים בעת התנגדות למעצר. אבל בדיוק במקרה הקיצוני הזה חייבים לומר לשב"כ להפסיק לסמן את הטריטוריה שלו על חשבון שלטון החוק. יש ראיות - למשפט. אין ראיות - אין כלא. מילות הקסם "מידע סודי" הן כרסום יסודות הדמוקרטיה, ולמרות התיעוב שכנראה חשים אחדים מראשי המערכת כלפי אותו מתנחל, אין בו תחליף להליך משפטי תקין.
את אלברט יש לשחרר מהכלא על הפרת צו אלוף שהוצא באופן אנטי דמוקרטי ומסוכן על ידי שליט צבאי, ולעצור אותו עד תום ההליכים על תקיפת אוטובוס הבנות. זה אולי נשמע כמו פלפול מטופש, אבל אם נשתוק עכשיו על מעצר של "אויב" באמצעים לא דמוקרטים, לא נוכל להשמיע את קולנו כאשר יהיה מדובר בידיד, וכאשר אחד מפעילי זכויות האדם יעצר גם הוא על סמך אותו "מידע מודיעיני" שאיש לא ראה, כבר עלול להיות מאוחר מדי. הפרקטיקה של "אין דמוקרטיה לאויבי הדמוקרטיה" היא המדרון החלקלק המסוכן ביותר, וברגע שנסכים לכרסום במקרה אחד, זה שאחריו יהיה קל יותר, ואת שטף הבאים אחריהם כבר לא נוכל לעצור.



27 בדצמבר 2013

האמת צועדת קדימה

כמה נורא היה משפט דרייפוס, אה? זוכרים איך למדנו שלקחו אדם, הדביקו עליו האשמה, ואז התחילו לזייף ראיות כדי לגרום לו להיראות אשם? והמשפט הזה של גלילאו, נו, זה שהכריחו אותו להודות שכדור הארץ לא מסתובב סביב השמש - משפט שגם הוא היה מבוסס על ראיות מזויפות. נורא, אה? בשני המקרים האלה סרבה התביעה להראות לנאשמים ולעורכי דינם את חומר החקירה נגדם. אח, איזו תקופה חשוכה זו היתה. אפילו הרופא של נשיא צרפת, ד"ר ז'יבר, היה מזועזע מעיוות הדין הזה, בו אין לנאשם אפשרות לראות על סמך מה מאשימים אותו. גם גלילאו לא זכה לראות את המסמך שהוגש לבית הדין הכנסייתי, בו נדרש ממנו כביכול להפסיק לפרסם את ספרו, מכתב שלא היה ולא נברא.
אבל מה שלא סיפרו לנו על פרשת דרייפוס הוא שלא כולם היו כאלה: לאחר המשפט הראשון בו הורשע דרייפוס ונשלח לאי השדים, הגיע למטכ"ל הצרפתי קצין חדש, הקולונל פיקאר. כחלק מתהליך החפיפה שלו הוא עבר על תיקים שנסגרו כבר - והזדעזע לגלות כי המרגל האמיתי, זה שדרייפוס הורשע במקומו, הוא קצין צרפתי ממוצא הונגרי בשם אסטרהזי, כך שדרייפוס לא יכול להיות אשם. כשהטיח את המידע הזה בפני הרמטכ"ל, אמר לו האחרון: "אם לא תדבר, איש לא ידע". כדי להבטיח שכך אכן יהיה, נשלח פיקאר לתוניס, שם קיוו ראשי מערכת הביטחון שיהרג במהומות שהתרחשו באיזור באותה תקופה.
אבל פיקאר לא שתק. כמו ענת קם, הוא הדליף את המידע הזה לעיתונות, שפתחה בקמפיין ארוך לטובת משפט חוזר לדרייפוס. המדינה המשיכה לטעון מצדה כי דרייפוס הורשע על בסיס "חומר חסוי שחשיפתו תפגע בבטחון המדינה". העיתון הנפוץ ביותר בצרפת, ה"ליברה פרול" (המלה החופשית), שמומן על ידי גוף כנסייתי אנטישמי עשיר, יצא בקמפיין נגדי שקרא לבדוק את מקורות המימון של משפחת דרייפוס ואת ההשפעות על נשיא הסנאט (אותו הם כינו "תעשיין גרמני"), וטען להשפעה יהודית על המדינה. דרייפוס הוחזר מאי השדים ועמד למשפט חוזר רק כדי להיות מורשע שנית. הרמטכ"ל אמר למושבעים, שהיו כולם אנשי צבא, שאם יזוכה דרייפוס יהיה מדובר בהצבעת אי אמון בצבא, והוא לא יוכל להמשיך ולשאת בנטל הכבד של ההגנה על המולדת. ברגע האחרון שלף סגן שר הבטחון על דוכן העדים מסמך, כביכול מהמודיעין הגרמני, ובו נכתב "עניין דרייפוס ידון שוב. אל תגלה לעולם את היחסים שהיו קיימים בינינו לבין אותו יהודי". גם את המסמך הזה לא התירו להגנה לבחון, ובית הדין הצבאי שוב הרשיע את דרייפוס.
אבל זה לא נגמר שם: קצין נוסף, סרן צעיר בשם קווינייה, שעסק בתיוק המסמכים בארכיון המטכ"ל, שם לב שהמסמך הוא זיוף זול שנעשה בחופזה. גם הוא, כמו פיקאר, בחר לא לשתוק, וגילה את העניין לשר הביטחון, אותו שר ביטחון שהעיד שהוא משוכנע ב-100% שדרייפוס אשם על סמך "חומר חסוי". שר הביטחון שתק שבועיים, ואז הזמין את סגנו, זה שהציג את המסמך, שהודה מיד בזיוף. הוא נעצר והתאבד למחרת בבית הכלא. העיתונות הימנית רמזה שלא מדובר בהתאבדות אלא ברצח שבוצע על ידי היהודים, ובמקביל טענה שהוא התאבד כדי להגן על כבוד הצבא. לא אלאה אתכם בהמשך, רק אציין שדרייפוס נחון על ידי נשיא הרפובליקה כדי להגן על כבוד הצבא, זוכה בבית דין אזרחי, ושירת במלחמת העולם הראשונה כמפקד בסיס תחמושת.

***

היום שוחרר אחמד קטאמש מהכלא הישראלי אחרי שנתיים וחצי בהן היה כלוא ללא משפט, והכל על סמך "חומר חסוי שחשיפתו עלולה לפגוע בבטחון המדינה". זה לא אומר שקטאמש הוא דרייפוס או גלילאו, אבל זה כן אומר שאותם דברים שהזדעזענו מהם בשיעורי ההיסטוריה ממשיכים להתרחש ממש כאן, מתחת לאף החוקי והדמוקרטי שלנו. כפי שחינכו אותנו להזדעזע מהעוול המשפטי שנעשה לדרייפוס, חובה עלינו להזדעזע מול אלפי עיוותי הצדק המתרחשים כאן ועכשיו, אצלנו. יותר מכך: אם אצלנו היו קמים שני קצינים כמו פיקאר וקווינייה ומוציאים את הכביסה המלוכלכת החוצה, הם היו יושבים כיום בכלא, ממש כמו ענת קם. החינוך שלנו דפוק: במקום להגן על הצדק, חונכנו להגן על המדינה, ולא משנה מה היא עושה. במקום להגן על האדם, חונכנו לבצע פקודות - ולהגן על העיוותים והפשעים שמרקיבים את המנגנון.

אני קורא לאנשים מתוך המערכת לקום ולעשות את הדבר הנכון - לא לשתוק כאשר אלפי אנשים נדרסים תחת גלגלי האי-צדק. אם מתבצע עיוות דין כזה מולם - לקום ולצעוק, להוציא את המידע הזה החוצה. לדוגמה, במקרה של קטאמש היו מעורבים עשרות אנשים, וכל אחד מהם ידע ויודע כי הוא הוחזק שנתיים וחצי בכלא על שום דבר, ואיש מהם לא פצה פה. מספיק היה אדם אמיץ אחד כדי לאחד את קטאמש עם משפחתו ולשים קץ לעוול הזה. מספיק היה מכתב אנונימי אחד לעיתונאי בחו"ל כדי לפתוח את תיבת השרצים הזו. שתיקה פירושה שיתוף פעולה. הפגיעה האמיתית בבטחון המדינה טמונה בפשעים המבוצעים בשמה, והמאושרים על ידי שתיקתם של המעורבים.
ברגע שהמדינה מסרבת להראות חומר חקירה לנאשם, היא בעצם מבקשת לסמוך עליה. האם אתם הייתם סומכים על גוף ששותק מול עינויים מתועדים של מאות בני אדם? האם הייתם מרכינים ראש בהסכמה כשגוף ששיקר מאות פעמים לאזרחיו ולבתי המשפט יבקש מכם לסמוך עליו? ברור שלא.
לכולנו יש קרובים, מכרים, וחברים שמשרתים בכוחות הביטחון. רובם אנשים טובים וערכיים, שמשתפים פעולה עם המערכת כי הם חושבים שאין ברירה אחרת. תפקידנו הוא להראות להם שיש כזו. כי אם יקומו כמה מהם ויתחילו לומר את האמת, נחיה כולנו במדינה טובה יותר, בה האמת מורה את הדרך, ולא השקר והכחש. ראו מה עשו מאנינג וסנואודן, ראו מה עשו פיקאר וקווינייה. היו גם אתם חלק מהמהפכה, התחילו לדבר ולהגיד את האמת. הכירו בכך שהצדק נמצא נמוך מאוד בסולם העדיפויות של המדינה, והוא יוכל להתקיים רק בעזרת אנשים המאמינים בו ומוכנים לעשות מעשה כדי שיתגלה. אל תשתקו מול עוול זועק, אל תשתפו פעולה עם הסתרת האמת ועם סילופה. במקרה הטוב ייסר אתכם מצפונכם עד זיקנה, ובמקרה הרע תיאלצו לתת דין וחשבון לעצמכם ולאחרים כשהאמת תצא לאור בסופו של דבר. "האמת צועדת קדימה, שום כוח בעולם לא יעצור אותה" כתב אמיל זולא על העוול שנעשה לדרייפוס. אל תהיו אתם אלה העומדים בדרכה.




22 בדצמבר 2013

השופט אברהם הימן

ליל חורף אחד בחודש ינואר בשנת 2008 הגיעו חמישה שוטרים ממשמר הגבול לבושי מדים וחמושים למושב מצליח שליד רמלה. מכיוון שלכל איש יש שם, שמותיהם של השוטרים שהורשעו בתיק פלילי 10710-05-09 הם יוסי סבן, עידן לוגסי, עידן בר מימון,  רז ברוך, ומזיאר עזתי. השוטרים האמיצים שלנו נכנסו לקונטיינר בו ישנו כמה פלסטינים (כן, פלסטינים רבים העובדים בישראל לנים במגורים כאלה ואף גרועים מכך) והחלו להתעלל בהם. הם לקחו כסף שהיה ברשותם, קופסת סיגריות של אחד מהם ("בלי שום סיבה", לדבריהם), הכו אותם, העמידו אותם בשורה עם הפנים לקיר, והחלו להשליך עליהם ביצים שמצאו במקום. "הם עמדו בשורה עם הגב אלינו וזרקנו את הביצים. אף אחד לא נפגע" יסביר זאת אחד הקלגסים. "מתוך שטות", יקרא לזה השופט מאוחר יותר. המשחק הזה כל כך מצא חן בעיניהם שהם החליטו לחזור כעבור יומיים. שוב הם התפרצו למקום, הפעם השליכו את כספם של העובדים על הרצפה ולפני שאלה הספיקו להרים אותו הוציאו את הפועלים האומללים מאתר הבניה. כאשר עברה שם במקרה ניידת משטרה ביקשו הפלסטינים להתלונן, אך קלגסינו השתיקו אותם כמו אחרוני העבריינים ושיקרו לשוטרים הכחולים כי "הכל בסדר". הם אפילו לא טרחו להביא את הפלסטינים למחסום, אלא השאירו אותם בשטח ישראל. כשתוגש תלונה לבסוף נגד השוטרים הפושעים, ימשיכו חלקם לשקר ולהכחיש את העובדות במשך זמן ארוך מאוד ורק כשהבינו שההסתבכו בשקריהם נשברו והודו לבסוף.
שניים מן השוטרים הואשמו בתקיפה וגניבה, והשאר ב"התעמרות". לפני כשבועיים הסתיימה הסאגה הזו בפסק דין שנתן השופט אברהם הימן. התיק המזעזע המתואר מעלה נסגר כלפי שלושה מן המעורבים ב"אשמה ללא הרשעה", מסיבות שכל אחת גרועה מקודמתה: הראשונה, אליבא דסנגורי הנאשמים, שהרשעה תפגע בעתידם המקצועי ותמנע מהם להתקדם בשירות המדינה. התשובה היחידה לכך צריכה להיות: טוב מאוד. המדינה לא צריכה משרתים מושחתים שכאלה. הסיבה השניה היא שמפקדם של הנאשמים הורשע בעבירה דומה לפני מספר חודשים ונגזר עליו עונש משמעתי בלבד. "נקל לשער את תחושת אי הצדק הבולטת אם השוטרים, הש"ג, יורשעו, בעוד מפקדם לא הורשע" יכתוב השופט, אך אין דרך טובה להתמודד עם הטענה הזו פרט לקריאה להחמיר בעונשו של מפקדם ולהשית גם עליו עונש ראוי ההולם את מידת העבירות הבזויות הללו. הסיבה השלישית, וכאן אסייג ואומר כי לא מצאתי לה סימוכין וכי אני מסתמך רק על דיווחו של איש התקשורת רביב דרוקר, היא שאם היו השוטרים חיילים, כי אז היו נשפטים על פי הדין הצבאי המקל. הטיעון הזה רצוף כל כך הרבה כשלים שתשובה עליו צריכה להיות המקבילה המשפטית ל"פחחח" ועורכי הדין שהעלו אותו צריכים להחזיר אחר כבוד את תעודותיהם ולהצטרף לתור הארוך במשרד התעסוקה. אבל על השופט זה עבד.
השופט אברהם הימן
אברהם הימן היה שוטר במשך 18 שנים. הוא התחיל כתובע במפלג תביעות במחוז תל-אביב, התקדם להיות סגן ראש מפלג תביעות פליליות, משם למשרת עוזר בכיר ליועץ המשפטי למשטרה, אז ראש מפלג תביעות פליליות מחוז תל-אביב, וסיים את הקריירה המשטרתית שלו כשופט בבית הדין המשמעתי של המשטרה בדרגת ניצב משנה. כשפשט את המדים הכחולים ויצא לחיים האזרחיים הוא התמנה לשופט שלום במחוז מרכז, אבל נראה שאולי יש ממש באמירה הישנה על "פעם שוטר - תמיד שוטר".
במקרה של אחינועם לוי (ת"פ 4171-08), שוטר שהורשע בנטילת שוחד, מרמה והפרת אמונים כמו גם עבירות על חובת הסודיות וחוק הגנת הפרטיות. כותב הימן בגזר הדין כי השוטר "מגלה התנהגות כה מושחתת, קשה עד כדי בלתי נשוא התנהלות והתנהגות של שוטר כזו [התחביר הקיצוני במקור, נ.]", אבל בכל זאת לא גוזר עליו מאסר בפועל אלא רק עבודות שירות, ולא מטיל עליו כל קנס כספי למרות כספים שקיבל השוטר כשוחד. גם במקרה של אילן דביר, קצין משטרה שהורשע בתקיפה מינית של מתנדב במשמר האזרחי, צעיר רגיש בן 21, לא ראה השוטר את הצד הפנימי של תא כלא למרות חומרת העבירות.
עורכי דין המופיעים מולו טוענים כי "עברו במשטרה משפיע על שיקול דעתו", למשל במקרה של הלמו, שם העניק צו חיפוש "פתוח" שלא מפרט את החשד, ואף הוצא על כתובת שגויה שאיש לא טרח לוודא לפני הוצאתו. הוא המשיך וקבע כי תמונות שנתפסו בדיסק הקשיח של הלמו מעלות "חשד סביר כי נעברו עבירות או התכוונו לעבור עבירות באמצעות החומר שנתפס שעניינו של העלבת עובד ציבור", ועל כך כתב עו"ד יונתן קלינגר כי הדבר מצביע על אחד משניים: הקמתה של משטרת המחשבות הישראלית, או פרוצדורה לקויה שמאפשרת למשטרה לעשות כרצונה במערכת המשפט.

הימן לא לבד, כמובן. כבר כתבתי על השופט אליהו ביתן, וגם שופטים אחרים מפחדים להתעסק עם המשטרה ומטילים עונשים מגוחכים על שוטרים מושחתים ואלימים. התחושה של השוטרים שהם נמצאים מעל החוק מתבססת כאשר אנחנו מביטים ברמת הענישה של שוטרים שסרחו, ואפילו קודם לכן - במספר החקירות המניבות כתבי אישום. בשנת 2009 83% מהתלונות נגד שוטרים פשוט נסגרו. ממש ככה. בשנת 2012 המצב השתפר מעט ורק 80% מהתלונות נסגרו בלי הגשת כתב אישום. על פי ראש מח"ש, כחצי מהתלונות לא נחקרות כלל עד לשלב של "מיצוי האמת". אבל גם במקרים שכן נחקרים השוטרים המצב לא מזהיר, ושוטר שפתוחים נגדו 19 תיקים במח"ש, 15 מהם על אלימות, לפחות אחד מהם על הריגה במכות של חשוד, עדיין משרת במשטרה.
עם נתונים כאלה אין פלא שבמחקר אירופאי שבדק את רמת האמון במשטרה בעשרים מדינות נמצא שישראל נמצאת במקום האחרון ברמת שביעות הרצון מהמשטרה קרוב מאוד למדינות מושחתות כמו רוסיה ובולגריה, והרחק הרחק מאחורי מדינות כמו שוודיה, פינלנד, אסטוניה, ובלגיה.
הצעד הראשון בהחזרת האמון בשלטון החוק המתפורר שלנו הוא מלחמה בלתי מתפשרת בשחיתות מערכת האכיפה. שוטר שסרח יענש בחומרה, ועבירה שתבוצע על ידי איש חוק תישא עמה נסיבות מחמירות עם עונש מינימום הכולל מאסר בפועל. רק כאשר יבינו במשטרה שתפקידם לשרת ולא להפחיד, לספק הגנה ולא להלך אימים, רק אז יוכל האמון הזה להשתקם. הכלל הזה נכון לכל זרועות הבטחון, כולל צה"ל, השב"כ, וכאמור, המשטרה. עד שזה יקרה לא נוכל לתת אנחנו, האזרחים, אמון במנגנון מקולקל ורקוב שמכוון נגדנו. החלטות עלובות כמו זו של השופט הימן, השופט ביתן, וחבריהם, ודאי לא יעזרו להחזרת האמון.



21 בדצמבר 2013

קדום

לפני מספר שבועות עצר כח של חיילים קבוצה של נערים סמוך לכפר קדום וביקש מהם להעביר מסר לתושבי הכפר: מפקד חדש הגיע לאזור והוא יהפוך את חייהם לגיהנום. הבטיח - וקיים. מחסום צבאי הוקם בכניסה לכפר ורק תושבי קדום מורשים לעבור בו, פשיטות אלימות נערכות בלילות (20 פשיטות כאלה נערכו בחודש האחרון בלבד), כמויות עצומות של גז נורות על ידי החיילים וחודרות לבתי התושבים, עד שלפני כשבועיים פונה תינוק בן חודש לבית החולים במצב קשה אחרי שנחנק מגז שמילא את חדרו. החיילים גם מכניסים את משאית ה"בואש" ומרססים את קירות בתי התושבים באקט מרושע במיוחד של התעללות בחפים מפשע. במהלך פשיטותיהם יורים החיילים כדורי גומי, כדורי ברזל המצופים פלסטיק, ולעיתים קרובות גם תחמושת חיה.
העילה הרשמית להתעמרות הזו היא ההפגנות הנערכות מדי יום שישי הקוראות, באופן אירוני, לקיום החוק הישראלי: בשנת 2010 הכריע בית הדין הגבוה לצדק שעל הצבא לפתוח את הכביש שסגר ב2003, כביש שנסלל עוד בתקופת השלטון העות'מאני (יש האומרים עוד במאה ה-16), עורק החיים היחיד המחבר את הכפר לעיר שכם, שכדי להגיע אליה נאלצים התושבים לנסוע בדרך מסוכנת המאריכה את הנסיעה ב-40 דקות. קדום גם משמש כשדה ניסויים של צה"ל לבחינת שיטות בזויות לשליטה על אוכלוסיה אזרחית: ביוני השנה פשטו עשרות חיילים לכפר, זרקו רימונים, ותלו כרוזים עם תמונות של קטינים פלסטינים בני 14-17 עם כיתוב עילג בערבית: "אנחנו הצבא, דיר באלכ, אנחנו נתפוס אותך אם נראה אותך או נבוא לבית". במקרה אחר השתמש הצבא הישראלי בכלבי תקיפה כדי להרתיע את התושבים, כשהם משסים אותם במפגינים באכזריות וגורמים להם לפציעות ולחבלות. בקדום גם תועדו מקרים של תקיפת עיתונאים ע"י החיילים, ירי בכינון ישיר ממטולי גז, שלילת אישורי העבודה בישראל מכל תושבי הכפר כעונש קולקטיבי, בלי קשר למעשיהם או השקפותיהם, ועוד.
מוראד שתיווי
 צילום: שאול חנוכה
בלילה שבין יום חמישי לשישי נערכה פשיטה נוספת כזו בה נעצרו שני תושבים ששוחררו בסביבות שבע בוקר בלי שהואשמו בדבר. בעשר בבוקר של יום שישי, שעתיים לפני ההפגנה השבועית, שוב הגיעו חיילים לכפר. הפעם הם התנפלו על מוראד שתיווי, מנהל הקשר עם הציבור במחלקת החינוך של נפת קלקיליה ויו"ר הוועדה העממית של כפר קדום. למרות שלא היתה כל התנגדות מצידו, ריססו החיילים גז פלפל ישירות לתוך עיניו מטווח של סנטימטרים בודדים וזרקו שלושה רימוני הלם שאחד מהם פגע ברגלו. עד לשעה זו הוא לא שוחרר, ועורך דינו מספר שעדיין לא נמסר אפילו במה הוא מואשם. פשעו היחיד, נזכיר, הוא דרישתו שהצבא ימלא את קביעת בית המשפט העליון הישראלי ויפתח את השער בכניסה לכפרו.

***

מה שמנסה ישראל לעשות בקדום ובמקומות אחרים הוא כביכול לשבור התנגדות עממית באמצעים צבאיים. מעצרים המוניים נועדו לזרוע פחד בקרב האוכלוסיה, והתעלמות מפסיקות בתי המשפט נועדו לזרוע יאוש. תוסיפו את חסימות הכבישים ואת הפשיטות הליליות התכופות, וקיבלתם מתכון לאסון. מצד אחד מנסה המדינה לדכא עד עפר כל נסיון לעצמאות וחופש באוכלוסיה ומצד שני היא עושה ככל שעולה בידה כדי לעורר תגובה אלימה שתוכל למחוץ באמצעים צבאיים כבדים יותר. במקרה הטוב זו טקטיקה עלובה של מפקדים בלתי מנוסים, ובמקרה הרע זו קנוניה שנועדה להצדיק מעשים איומים שאסור אפילו להעלות על הדעת.
ברמת המיקרו, האינטרס של תושבי קדום לפתוח את השער המונע מהם חופש תנועה לשכם חייב להיות קודם כל אינטרס שלנו, אזרחי ישראל: מפקד צבאי מתעלם מקביעה של בג"צ במשך שנים ועושה ככל העולה על רוחו; עם קצת יצירתיות חוקית אפשר אפילו להאשים אותו במרד. הצבא חייב לקיים את קביעות בית המשפט גם אם הן לא מוצאות חן בעיניו והוא חושב שהוא מעל להן. ראינו את זה בעמונה, בבית אל, בבלעין, ובקדום, וחייבים לשים לזה סוף.
ברמת המאקרו גם ישנו אינטרס משותף: הצבא חייב להפסיק לשלוט על אוכלוסיה אזרחית ויהי מה. הוא לא בנוי לזה, והתוצאה היא בליל של הפרת זכויות אדם ואלימות מדממת. כל מפקד שהחלב עוד לא יבש על שפתיו מרגיש עצמו מלך, ושכרון הכח הזה מוביל למקומות חשוכים. אזרחים אסור שיהיו תחת מרות צבאית, ובטח ובטח שלא למתוח את המצב הזמני הזה, כפי שהוא מוכר בחוק הבין לאומי וכפי שהגדירה אותו ישראל עצמה בסוף שנות השישים, למשך כמעט יובל. בהעדר הנהגה אמיצה אנחנו ממשיכים מתוך אינרציה בלבד גם כאשר ברור לכולם שהמצב הזה הוא רעיל ומסוכן, רקוב ומושחת. ההזנחה הזו מביאה להתפוררות המוסר בחברה הישראלית והחלפתו בתחושת עליונות מזויפת. תחושה של שאננות מחד, וסכנה האורבת בשער מאידך, הגורמת לצמצום השורות, להעלמת עין מפשעים שאסור לשתוק לעומתם.
הייתי רוצה להאמין שמה שקורה בזמן האחרון בקדום ובמקומות אחרים בגדה הוא יוזמה של מפקד טיפש עם שגעון גדלות ואפס בקרה מצד הממונים עליו. אבל הכל נעשה ברשות, הכל נעשה בידיעה, והכל נעשה בכוונה. המדיניות הזו של אין מדיניות וכל קצין הרע בעיניו יעשה היא אולי ההתנהלות הגרועה ביותר שאפשר לחשוב עליה בהתחשב במורכבות של המציאות שלנו, ובהעדר חוק, הנהגה, ותקווה לשינוי, הכיוון היחיד שנותר להתקדם כלפיו הוא למטה. ולשם בדיוק אנחנו מועדים.



7 בדצמבר 2013

כלי שרת

סאמר אלברק נעצר על ידי האמריקאים בירדן לפני כעשר שנים. ב2010 הוא הועבר לחזקת שירותי הבטחון של ישראל, שמיד הוציאו נגדו צו מעצר מנהלי המתחדש מדי כמה חודשים. על פי כל המידע ששוחרר ושחלקו אף צוטט בהחלטת בג"צ להאריך את מעצרו המנהלי, אלברק מעולם לא פעל בישראל או בשטחי הגדה. יתכן שלפני מעל עשר שנים הוא היה פעיל טרור בפקיסטן, אבל כנראה לעולם לא נדע את זה מכיוון שהוא לא הואשם רשמית בשום דבר, לא הוצגו נגדו ראיות, והוא לא זכה להגן על עצמו מפניהן בבית משפט. לא בפקיסטן, לא בירדן, ולא בישראל.
סאמר אלברק
לא הייתי נדרש לעניין, שהרי אלברק הוא רק אחד מ-145 בני אדם המוחזקים היום על ידי מדינת ישראל ללא משפט, אלמלא הסב מישהו את תשומת ליבי לעדות שניתנה במהלך דיוני וועדת טירקל:
" המקרה היחידי של וונדישן [הטעות במקור, צ"ל רנשידן, נ.], של אסיר שמטייל בין ארגוני ביטחון שונים, הגיע אלינו מאסיר בצפון שאמר לנו, יש פה אדם שהגיע מפקיסטן. ואז הוא נתן לנו את הפרטים, ביקשנו לדבר איתו, גבינו עדות, הסתבר שהוא נעצר בפקיסטן, הוא בילה באפגניסטן, הוא בילה באיזה חור שחור כנראה בצפון אפריקה, אחר כך הוא בילה בירדן ואחר כך הוא הגיע לישראל. באופן אישי כישראלי אני שמחתי לקרוא בעדות שלו שהעינויים בישראל או החקירה בישראל היתה הקלה ביותר והכי פחות פיזית מכל מה שהוא עבר לפני זה, אבל כישראלי גם אני לא שמח שאנחנו לוקחים חלק במנגנונים האלה שבהם מעבירים עציר ממקום למקום כדי לשאוב ממנו
מידע שאי אפשר לשאוב ממנו בתוך ארצות הברית. אבל הוא שוחרר דרך אגב, לרצועת עזה" - לכאורה זה נשמע ממש כמו הסיפור של אלברק, אלמלא האסיר המדובר כאן שוחרר. אחד זה מקרה, שניים זו כבר תחילתה של מגמה, ושלושה, כפי שנראה מיד, זו כבר מדיניות.

מדי חודש מפרסם ארגון "בצלם" את מספר האסירים המנהליים שמחזיקה ישראל ללא משפט. בחודש פברואר השנה הופיע שם אסיר מנהלי שאינו אזרח ישראלי ואינו תושב הגדה המערבית או רצועת עזה, ובחודש יוני הצטרף עוד אסיר כזה. מכיוון ששירות בתי הסוהר לא חושף אינפורמציה אישית, זהותם של האסירים הללו נותרת, בינתיים, תעלומה.
לפני כשנתיים פרסם Human Rights Watch דו"ח המספר על "אתרים שחורים" במדינות זרות בהם חוקר ה-CIA חשודים בטרור בשיטות שאינן עולות בקנה אחד עם החוק האמריקני. 54 מדינות, ובהן אזרביג'ן, מלאווי, קניה, זימבבואה, מלזיה וסרי לנקה משתפות פעולה עם החקירות האלה, וכפי שאנחנו רואים, ישראל היא המדינה ה-55.

***

מכשיר המעצר המנהלי שנועד לשימוש במקרים קיצוניים בלבד, הפך כלי שרת גם בידי מדינות זרות המנצלות את הפרצה החוקית הזו, בן הכלאיים הבלתי קדוש של הכיבוש ו"מצב החירום" החוקי השורר פה. איזה "מידע חדש" יכול להצדיק החזקה במאסר של אדם הכלוא כבר עשר שנים ללא משפט? הלימבו הזה של גם להיות מדינת חוק וגם להיות מדינת אין-חוק, עומד בלב העניין.
אתן דוגמה נוספת: בשנת 1994 ושוב בשנת 2004 העבירה הכנסת את תיקון מספר 12 ו-18 בהתאמה לפקודת המשטרה, המעניקים למח"ש את הסמכות לחקור גם אנשי שב"כ, אם יחליט כך היועץ המשפטי לממשלה. בין השנים 2000 ל-2007 הוגשו לאותו יועמ"ש מעל 700 תלונות על עינויים, חלקם קשים מאוד שדרשו אשפוז והותירו צלקות, במהלך חקירות ע"י אנשי שב"כ. באף אחד מהמקרים הללו בהם עלה חשד לעבירות חמורות על חוקי המדינה לא ראה היועמ"ש לנכון לפתוח בצעד הבסיסי ביותר שהוא חקירה של הגוף המוסמך לבדוק את הטענות הללו.
ועוד דוגמה: נוכחות עורך דין בחקירה היא זכות בסיסית של כל אדם במדינת חוק. ברם, בין השנים 2000-2007 כ-11,970 עצורים פלסטינים נחקרו על ידי השב"כ, 70%-90% מהם במצב של מניעת מפגש עם עו"ד. אז יש חוק, אבל איש לא אוכף אותו, ומי שמפר אותו ביודעין לא נענש ואפילו לא נחקר.
כש-92% מהתלונות נגד שוטרים נסגרות ללא העמדה לדין, כש-94% מהתלונות שמגישים פלסטינים על אלימות חיילים נגדם נסגרות מיד גם כן, השב"כ - הגוף האפל והחמקמק מכל ארגוני "החוק" בישראל, מנצח את כולם עם יד אחת קשורה מאחורי הגב הכפות בתנוחת בננה: 0% מהתלונות נגדו נחקרות. אפס.
החוק נועד להגן עלינו, האזרחים. הוא לא נועד להגן על בריונים שמפעילים אלימות קשה נגד קורבנות כפותים ולתת להם פס חופשי להמשיך בפשעיהם. התעללות בילדים לא זוכה להתייחסות רצינית, מעצרים ארוכי שנים ללא משפט זוכים לגיבוי היכל הצדק הישראלי, עינויים שנערכים גם במקרים בהם אין כל צל של הצדקה לקיומם, אלימות מתפרצת נגד מפגינים, ושימוש לרעה בכל כח וסמכות שאפשר לדמיין. נראה כי בבחירה בין מדינת חוק למדינת משטרה בחרנו באחרונה, אחרת אי אפשר להסביר את ההעובדה שאין אפילו מראית עין של נסיון לשמור על החוק. חוק אחד ללובשי מדים, כזה המתיר להם לעשות כרצונם, להכות, לענות, ולהרוג, וחוק אחר לכל השאר. ככה לא עובדת מדינה חופשית. זה רק מה שרואים כשמתקרבים לקרקעית.


3 בדצמבר 2013

קומיקס אורח: המדינה הגרמנית והדמוקרטית היחידה בעולם

קומיקס אורח של Gangreen


1 בדצמבר 2013

התלקחות

כמעט בלתי אפשרי היה לתפוס את הרגע המדויק, את שבריר השניה בו הפכה ההפגנה הערב ממפגן מחאה שקט למטווח חסר רסן של אמצעים לפיזור הפגנות. הרגע הזה, חמקמק כמו אלכוהול מתלקח וקטלני כמותו, הגיע הערב בצורת רגב עפר שהתעופף בקשת איטית מהשורה השלישית של המפגינים אל מגיני השוטרים שעמדו על הכביש. באותו שבריר שניה הפכו הסיסמאות שצעקו המפגינים למנוסה רבתי כאשר מאות השוטרים שרק חיכו לו החלו לעשות דרכם בכח למרכז מגרש העפר בו נערכה ההפגנה.
ההפגנה בחורה - לפני
עד לאותו רגע היתה זו הפגנה שקטה, מנומסת. הסיסמאות בעברית וערבית, מיצג של ציפורים שהניפו ילדים, הרבה דגלי פלסטין, שני דגלי חמאס, וכאלפיים מפגינים שזעקו על אי הצדק שמביאה עימה תכנית פראוור ושתעקור עשרות אלפי בני אדם מביתם ומאדמתם. רגב עפר אחד שינה את כל זה. המשטרה נערכה בכוחות חסרי תקדים: מאות שוטרים, מיעוטם רכובים על סוסים וכולם חמושים עד צוואר, שתי משאיות עם תותחי מים שיורים חומר מיוחד לפיזור וסימון מפגינים, מסוק משטרתי שחג מעל, ומסתערבים שנטמעו בקהל ואליהם עוד נשוב בהמשך. כל הסד"כ הזה רק כדי למנוע מהאזרחים להשמיע את קולם, למחות על האסון המתרגש עליהם.
תוך שניות הפכה ההפגנה המנומסת לשדה קרב. השוטרים זינקו קדימה והחלו להתקדם לעבר מרכז מגרש העפר שהם מרימים ענני אבק, ומורידים אותם בעזרת תותחי המים. התגובה לידוי רגב העפר היתה מיידית, מוחצת, וחסרת פרופורציה לחלוטין. דקות לאחר מכן החלו השוטרים ליידות כמויות עצומות של רימוני הלם. צעירים שעמדו לידי אמרו שזה יותר טוב ממופע זיקוקים. אז גם החלו תותחי המים לירות נוזל בצבע כחול על המפגינים והמכוניות, נוזל שעוד לא נראה כאן בארץ או אפילו בהפגנות בגדה. במדינות אחרות הנוזל הזה משמש ל"סימון" מפגינים.
ואז הגיע הגז. כמויות עצומות של גז. חונק, צורב, מכעיס. גז שמפריע לנשום, לראות, שנכנס לאף ולגרון. אדם מבוגר, תושב חורה, שאל אותי עם עיניים אדומות מכאב "למה? למה הם עושים את זה?". בהעדר תשובה אחרת עניתי לו: "מג'נונים".
שני אנשים שונים, צעיר בדואי וצעיר יהודי, אמרו לי בנפרד במהלך כמה מן המנוסות המשותפות שלנו כי מי שזרק את רגב העפר היה מסתערב משטרתי. אם נאמין להם ואם לאו - זה לא באמת משנה.

אני רוצה להיות מאוד ברור במשפט הבא: את הקרב הזה יזמה המשטרה ולא המפגינים. כוחות המשטרה הרבים שנכחו במקום נערכו מבעוד מועד להפעיל אלימות, כמו מחזה מתוסרט מראש שיצדיק הפעלת אלימות רבה יותר בימים הקרובים. מיד עם שוך גל הגז הראשון יצאו מירי רגב ודני דנון בתאום מושלם בקריאה "לטפל באלימות הבדואית". חודשים ארוכים של עבודת הכנה רתחו סוף סוף. חייבים לזכור שחלק גדול מהטיפול במתווה פראוור נעשה ע"י שב"כניק לשעבר במסגרת המשרד לבטחון פנים, ושם עמלו במשך חודשים ארוכים על תוכניות ותרחישים לטיפול בפינוי הבדואים. מה שראינו הערב הוא יריית הפתיחה במערכה כואבת וארוכה כחלק מאותם תרחישים. עד כה נעצרו 60 אזרחים בחורה בלבד, ואסתכן ואנבא כי בימים ובשבועות הקרובים יתגמד המספר הזה מול כמות העצורים שיביאו אנשי משרד הבט"פ לבתי המעצר.כבר הרבה זמן מזהירים אותנו מזליגה של נורמות מהשטח הכבוש של הגדה המערבית לשטחי מדינת ישראל, והנה זה מתגשם מול עינינו. עם הרוח הגבית של רגב, דנון, ועוזריהם, ההתלקחות הזו עלולה להצית שריפה שלא נוכל יותר לכבות.


26 בנובמבר 2013

צבא הגנה לצה"ל

בפוסט הקודם ראינו שצה"ל לא מהסס להשתמש באלימות, באיומים באונס, ובכל אמצעי אחר נגד ילדים פלסטינים. במקרה הטוב הוא רואה בהם בני אדם מבוגרים, במקרה הפחות טוב, כפי שראינו, הוא כלל לא רואה בהם בני אדם.
אבל את צה"ל אי אפשר להאשים בגילאות. צה"ל דואג לילדים שלו, גם אם על פי כל קנה מידה בינלאומי הם כבר מבוגרים.
לפני חודש, באותו זמן בו פרסם האו"ם את העדכון האחרון לדו"ח שלו בו הוא מצטט הפרות רבות של האמנה לזכויות הילד על ידי חיילים ישראלים, עלתה ידיעה קצרה באתר הפרקליטות הצבאית בזו הלשון:
הידיעה כפי שהופיעה באתר הפרקליטות הצבאית
אם ניסיתם ללחוץ על הלינק, אגב, תגלו שהידיעה כבר הוסרה משם, אבל לרשת יש זכרון משלה, ובכל מקרה - לא זו הנקודה: ילדים בני 12 מותר להכות במקלות. על ילדים בני 14 מותר לאיים באונס. ילדים בכל הגילאים מותר לחטוף באמצע הלילה ממיטותיהם, ממשפחותיהם, בלי להתחשב בגילם או במצבם הנפשי. אבל בקלגסיהם, אפילו אלה החשודים בעבירות מין חמורות (שמספרן כמעט והכפיל את עצמו בין 2011 ל-2012), באלה צריך להתחשב. "שאלת גילו של חשוד או נאשם צריכה להלקח בחשבון" החליטו רשויות החוק הצבאיות. דווקא על ה"ילדים" האלה בוחר הצבא לשמור. לא על האוכלוסיה המוגנת הנמצאת תחת חסותו על פי הדין הבינלאומי ועל ילדיה הזכאים להגנה מיוחדת על פי אותם חוקים, אלא על בגירים על פי כל דין ועל פי כל חוק במדינת ישראל - הם זכאים להגנה כזו בגלל גילם הצעיר.
צה"ל יודע הכי טוב להגן על עצמו. אנחנו רואים את זה במספר כתבי האישום האפסי כשמדובר בפגיעה בפלסטינים, אנחנו רואים את זה באיומים האיומים שצצים בדיוק לפני דיוני התקציב, ואנחנו רואים את זה גם במדיניות ההגנה על קטינים שלו. כשצריך, גם מטאטא יורה, לימדו אותנו מור"קים. וכשצריך, בגיר יהודי הוא קטין, בעוד קטין פלסטיני הוא בגיר. צה"ל הוא ראשי תיבות רקורסיבים: צבא הגנה לצה"ל. את תפקידו - להגן על האוכלוסיה עליה הופקד, הוא זנח כבר מזמן.


24 בנובמבר 2013

שטוקהולם

"החוקר הכניס אותי לחדר. הוא תפס את הראש שלי והתחיל לדפוק אותו בקיר. אחר כך הוא נתן לי אגרופים וסטירות ובעט בי ברגליים. הכאב היה עצום והרגשתי שאני לא מסוגל לעמוד על הרגליים. אחר כך הוא התחיל לקלל אותי. הוא אמר דברים גסים מאוד עליי ועל אמא שלי. הוא איים לאנוס אותי, לעשות בי מעשים מיניים אם אני לא אודה בזריקת האבנים. מאוד פחדתי מהאיומים שלו בגלל שהוא היה מאוד אכזרי ובגלל שאף אחד לא היה בחדר חוץ משנינו."

כך מתאר מ', ילד בן 14 תושב אזור בית לחם, את מעצרו בידי רשויות הביטחון הישראליות באזני תחקירן של ארגון "בצלם". הארגון גבה 56 עדויות דומות מקטינים שנעצרו בדרום הגדה המערבית בשנים האחרונות, והעדויות האלה מזעזעות: כל הילדים דיווחו על אלימות שהופעלה נגדם וכללה סטירות, אגרופים, בעיטות ומכות באמצעות חפצים כמו אקדח או מקל. 12 מהם דיווחו כי החוקרים הישראלים איימו עליהם או על בנות משפחתם באונס ובתקיפה מינית, ושישה ילדים סיפרו כי החיילים איימו להוציא אותם להורג אם לא יודו בזריקת אבנים.
 
***

פרקליטים מטעם יוניצ"ף, ארגון החירום של האו"ם הפועל למען ילדים, גבו ביולי תצהירים בשבועה מ-19 ילדים פלסטינים שנעצרו על ידי כוחות צה"ל בחודשים שקדמו לכך. שניים מהתצהירים נגבו מילדים בני 13, שלושה מבני 14, שלושה מבני 15, והשאר מבני 16-18. הממצאים העולים מהעדויות האלה מצמררים: בכל המקרים לא הורשו הורים להתלוות אל ילדיהם שנלקחו על ידי החיילים. בשום מקרה, ובניגוד לחוק, לא הוסברה לילדים זכותם לשתיקה או לנוכחות הורה או עורך דין בחקירתם. בכל המקרים דיווחו הילדים על קשירה כואבת של ידיהם, וב-16 מקרים גם כיסו את עיניהם. כל הילדים העידו בשבועה כי סבלו מאלימות פיזית בזמן מאסרם, אלימות הכוללת בחלק מהמקרים הכאות, סטירות, בעיטות, כולל עם מקלות, בחלקים שונים בגופם כולל בראש ובפנים. כל הילדים פרט לשניים העידו כי נחשפו גם לאלימות מילולית. 13 ילדים עברו חיפוש בעירום, כמעט כולם במרכזי החקירות, אחד מהם במחנה צבאי ואחד במתקן של השב"ס.

בדו"ח אחר, מיוני, נאספו 31 עדויות בשבועה מילדים בני 13-17 שגם הם נעצרו על ידי רשויות הביטחון הישראליות. כל הילדים העידו כי היו קורבנות לאלימות מצד החיילים - הכוללת קשירה כואבת של הידיים, כיסוי עיניים, חיפוש בעירום, קשירת רגליים, אלימות מילולית, מכות, סטירות, בעיטות, הכאה באמצעות מקלות. הילדים העידו כי לא סיפרו להם על זכויותיהם לנוכחות הורה או עורך דין בחקירתם, ושלושה ילדים, בני 15 ו-16, דיווחו כי החיילים איימו עליהם באלימות מינית.
24 מתוך 31 הילדים שהעידו, הועברו למתקני כליאה בתוך ישראל, בניגוד לאמנת ז'נבה הרביעית.

***

"הגענו לאיזה מקום מחוץ לעציון והם הורידו אותי בכוח מהמכונית. הידיים שלי כאבו מאד בגלל האזיקונים. הורידו לי את הכיסוי מהעיניים. לא ידעתי איפה אני. קשרו אותי לעץ ואז הרימו לי את הידיים האזוקות למעלה וקשרו גם אותן לעץ. זה כאב לי מאוד. 'דאוד' [החוקר] התחיל לתת לי מכות אגרוף. אחרי כמה דקות הוא שלף אקדח ואמר לי: "אני ארצח אותך אם אתה לא תודה! באזור הזה, אף אחד לא ימצא אותך, אנחנו נהרוג אותך ונשאיר אותך כאן"

זה קטע מעדותו של ילד בן 15 על חקירתו בידי אנשי הביטחון הישראלים, כפי שנגבתה על ידי "בצלם". אנשי הארגון פנו פעמים רבות לרשויות הביטחון הישראליות כדי לברר האם הן מטפלות בתופעת ההתעללות בילדים בידי מי שכביכול אמורים להגן עליהם. הרשויות סירבו להתייחס לפניותיהם, "מחשש לשיבוש החקירה". מתוך 993 התיקים שנפתחו במח"ש בגין אלימות שוטרים ב-2009, רק 6% הגיעו להעמדה לדין פלילי, והשיעור בשטחי הגדה המערבית עלוב עוד יותר. במצ"ח, שיעור ההעמדה לדין בין 2000-2010 מגוחך אף יותר, ומגיע ל-3.5% בלבד. מדינת חוק.

***
ילד פלסטיני מול ביתו ההרוס, פברואר 2013
 
לפי הנתונים של ארגון "בצלם", שמקורם בשירות בתי הסוהר הישראלי, החזיקה ישראל בבתי הכלא שלה 209 ילדים פלסטינים בממוצע בכל חודש ב-2013. נתוני האו"ם מראים כי במחצית הראשונה של השנה נהרגו 11 ילדים פלסטינים ונפצעו 383.
האלימות יוצרת בעיות מקיפות יותר: 17 התקפות של ישראלים על בתי ספר פלסטינים במחצית השנה הראשונה, ו-27 תקריות שבהן הפריעו לתלמידים להגיע למוסדות הלימוד שלהם, הן גורם מכריע המעודד נשירה מהלימודים, בעיקר של בנות. זאת בנוסף להשפעות ההרסניות של עקירת ילדים מסביבתם בעקבות הריסות חוזרות ונשנות של בתי משפחותיהם. התמונה המצטיירת מבהילה, והיא פרי מכחולנו.
מכבסת המלים הצבאית מכנה את הילדים האלה "בוגר רך", כדי להסתיר את אבדן התמימות, את הילדוּת הנרמסת בחדרי חקירות חשוכים. אי אפשר להמשיך להחזיק בשטח אזרחי תחת ממשל צבאי בלי להוליד עיוותים מתועבים כמו "בית דין צבאי לנוער". הצבא - תפקידו להילחם, לא לשלוט. תפקידו להרוג, לא להזין. הכימרה הזו, השליטה של חיילים באוכלוסיה אזרחית היא חטא, היא פשע, והיא חייבת להסתיים. "הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון" היא חלק מהשיחדש שהוטמע בנו. הסיסמה הריקה הזו נראית לנו כל כך טבעית, עד שאיבדנו את היכולת לראות בעצמנו את גודל השקר הזה. אין דמוקרטיה תחת משטר צבאי. "הצבא המוסרי ביותר בעולם" מאיים באונס, חוטף ילדים רכים ממיטותיהם בלילות ומתעלל בהם. די לספר לעצמנו שאנחנו מוסריים. 

חיילי צה"ל עוצרים ילד בן 13 בבורין סמוך לשכם

***

"מדינה היא הקרה שבכל המפלצות הקרות. בקור היא משקרת, והשקר מזדחל וגח מפיה: 'אנכי המדינה, אנכי העם'", אמר זרתוסטרא של ניטשה - אבל לא, המדינה אינה העם. העם נלקח בן ערובה בידי חבורת פושעים שהצליחו למכור לו את השקר של ה"ביטחון" כדי להצדיק את המשך השליטה במיליוני בני אדם אחרים. התהליך שמנהל את מדינת ישראל הוא לא תהליך אוסלו, הוא תהליך שטוקהולם: הזדהות מלאה עם החוטפים. אנחנו חיים במדינה שצריכה טיפול בהלם, שצריכה להשתחרר מאחיזת החנק של המתנחלים ושל עוזריהם כדי להמשיך לחיות כבני אדם. אנחנו חיים בהכחשה חמורה כל כך, עד שזה נראה לנו טבעי להתעלל בילדים בשם אידיאלים כוזבים. באיזה שלב איבדנו את הדרך וצעדנו סומים אחרי המשכוכיות העיוורות מגבעות השומרון? מתי סיממנו את מצפוננו כל כך עד שלא יתעורר מצעקות הילדים הבוקעות מחדרי המעצר והחקירות שלנו? אדם שלב פועם בחזהו לא יכול להישאר אדיש לזוועות האלה. חייבים לשים קץ לתהליך שטוקהולם הישראלי, להשתחרר מחוטפינו, לשאוף לעתיד שיאפשר לנו חיים בכבוד, שבו נוכל לקרוא לעצמנו בני אדם.


22 בנובמבר 2013

ואידך זיל גמור

כשמירי רגב אומרת  "אני רוצה שסהרונים יהיה מלא ב-7000 מסתננים", לכולנו ברור למי היא מתכוונת. כשהיא קוראת להם "סרטן", מיד עולה לנו בראש תמונה של הזרים אליהם היא מכוונת. וכשהיא מתלהמת "צריך להקים מאהל, בקציעות. היה כאן אחלה מאהל בקיץ, מה רע בלהקים להם מאהל?" - כולנו יודעים את רעתו של מי היא מבקשת.

אז זהו. שלא.

טוגו, 1885

על פי נתוני רשות האוכלוסין וההגירה מאוקטובר האחרון (זהירות, פדף) יש בישראל 53,636 "מסתננים" ש-92 אחוזים מהם מגיעים מסודן ומאריתריאה. בישראל יש גם כ15 אלף עובדים זרים לא חוקיים (לא כולל פלסטינים), אבל - וזה אבל גדול, המספרים האלה מתגמדים מול מספר התיירים שנמצאים בישראל שלא כחוק: על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, יש בישראל 93,000 כאלה, ש-55.8% מהם מגיעים מברה"מ לשעבר. קרי, מספר הסודנים הנמצאים בישראל שלא כחוק נמוך משמעותית ממספר יוצאי ברה"מ באותו מעמד, וכך גם מספר האריתראים. אותם איש לא קורא להשליך למחנות, אותם איש לא עוצר ללא משפט למשך שנים ארוכות. רבים מהם עובדים, הם יכולים לשכור דירות, לחיות כמו בני אדם.
קל לפתור את זה בגזענות של שחור ולבן, היררכיה גזעית. אני מאמין שזה חלק מהעניין, אבל לא הכל. האינטרסים של ישראל עם רוסיה למשל שונים משמעותית מאלה עם הרפובליקה המתפוררת של סודן. רק תארו לעצמכם איזו צעקה היתה קמה לו היתה קוראת חברת הכנסת רגב לאסוף למחנות את האזרחים הרוסים הנמצאים בישראל ללא אשרה: היא היתה מוצאת את עצמה ברחוב עוד לפני שהיתה מספיקה להגיד "קרצינומה". לו היתה מנסה לכלוא ללא משפט את אזרחי מולדובה, ודאי היתה זוכה לביקור אישי של חברה למפלגה אביגדור ליברמן, או אם את אזרחי אוקראינה היתה מבקשת לשלוח "מרצון" לארצם באזיקים, הקולגה פאינה קירשנבאום היתה מזדעקת ומבהירה לה שככה לא מתנהגים.
הטיפול הממשלתי ב"מסתננים" נגוע בגזענות ובצביעות. אין פה כל חידוש. הגזענות, אחרי הכל, היא מטבע עובר לבוחר. אבל אי אפשר לכלוא רק "שחורים" ולתת פס חופשי ל"לבנים". תגידו - אלה עוברים על חוק הכניסה לישראל ואלה על חוק ההסתננות, אבל זו היתממות כדי לצאת ידי חובה. אלה חוקים זהים במהותם שמטרתם להחליט למי יותר להיות פה ולמי לאו. אם אסור - אדרבה - קבצו את כל העבריינים ללא הבדלי גזע ושאו בתוצאות הזעם הבינלאומי כשישראלים השוהים במדינות שונות בעולם יתחילו לקבל יחס דומה. בוחרים לעשות זאת לבני גזע אחד בלבד? תפסיקו להתחבא מאחורי תתי סעיפים ותקנות והכריזו על המדיניות הגזענית כפי שהיא. הנסיון להחזיק את המקל משני קצותיו הוא אווילי ויש לאמר את הדברים כפי שהם: מדינת ישראל בוחרת בגזענות. ה"מסתננים" אינם קבוצת האוכלוסיה הגדולה ביותר הנמצאת בישראל שלא כחוק, אבל הם הקבוצה החלשה ביותר, וככאלה - משמשים כשק החבטות של חברי כנסת עלובים כדי לקדם את עצמם.
אסור להקל ראש בתנאי הקיום הקשים באזורים בהם קיבצה ישראל את יוצאי סודן ואריתריאה, אבל גם אי אפשר להפוך אותם לשעירים לעזאזל. יש להסדיר את מעמדם בהקדם האפשרי, לתת להם רשיונות עבודה שיאפשרו להם לחיות בכבוד ולא ב"שמורות" בהם מרכזת אותם המדינה, ואת חברי הכנסת הגזענים המשגשגים ברפש שיצרו במו ידיהם יש להשליך ממשכן הכנסת, שהרי לא טובת המדינה מול עיניהם, אלא טובתם האישית בלבד. ואידך זיל גמור.