29 בדצמבר 2012

1933!



הפחד מגלישתה של ישראל במדרון החלקלק של הפאשיזם הפך את ההשוואה בין ישראל של היום לגרמניה הוויימארית לדבר שבשגרה. השוואות, כפי שציין יוני אשפר בפוסט האחרון והמומלץ שלו, הן מחויבות המציאות, ולו רק כדי להצביע על ההבדלים: אם לא נשווה, איך נדע שזה שונה? לכן חשוב היה לי להביא את הפוסט הזה כדי להראות שעד כמה שינסה הימין להראות לנו שאנחנו בשלהי שנות השלושים, והשמאל ינסה לשכנע אותנו שאנחנו בתחילתן, ההבדלים הם ניכרים וההשוואה צריכה להיעשות במגבלות הנדרשות.

***

הדמוקרטיה הוויימארית היתה שברירית מלידתה. מפברואר 1919 ועד סוף ינואר 1933 היו בגרמניה לא פחות מעשרים ממשלות שונות שכל אחת מהן החזיקה בממוצע כשמונה חודשים. מושב הרייכסטאג הממוצע בין 1920 ל1930 נמשך כמאה ימים, והתקצר לכ-50 ימים בלבד בתקופה שבין אוקטובר 1930 למרץ 1931. עד הבחירות של יולי 1932 התכנס המושב 24 ימים נוספים, ומאותו זמן ועד פברואר 1933 הוא התכנס לשלושה ימים בלבד, כך שכבר ב-1931 הרייכסטאג לא היה יותר גורם משמעותי, והכוח הפוליטי עבר לידיו של נשיא הרפובליקה, פאול פון הינדנבורג, שהיה בעל הסמכות לחתום על צווי חרום - ולידי הרחוב, שם המשיכה האלימות להסלים.
מ-1924 עד 1930 נהרגו כ-120 בני אדם בהתנגשויות בין נאצים לקומוניסטים, מהם רבע נאצים והשאר קומוניסטים, והחל ב-1930 עלו המספרים: הנאצים טענו שספגו 17 הרוגים - והקומוניסטים, שסיסמתם החדשה היתה "הכה בפאשיסטים היכן שתמצאם", איבדו 44 בני אדם. ב-1931 דיווחו הנאצים על 42 אבידות והקומוניסטים על 52, ובמחצית הראשונה של 1932 ספגו הנאצים 83 הרוגים והקומוניסטים איבדו 75 בני אדם. באותה שנה טענו הנאצים כי כמעט 10,000 מאנשיהם נפצעו בהתנגשויות עם יריביהם. מנהגן של המפלגות להכריז על חנינה לאסירים פוליטיים לאחר כל מערכת בחירות ליבה למעשה את האלימות, בין השאר מפני שהעביר מסר שלפיו אלימות פוליטית היא נסלחת, ולא פחות חשוב - הוא שיחרר את הפעילים האלימים ביותר בחזרה לקלחת הבחירות החדשה.
לאחר "יום ראשון העקוב מדם" באלטונה ביולי 1932, בו התנגשו אלפי מפגינים מימין ומשמאל במרחץ מדמם של אלימות, פשטו חיילים חמושים על רחובות ברלין ומצב חירום צבאי הוכרז בבירה. המשטרה, שהיתה בשליטת הסוציאל-דמוקרטים, נדחפה הצדה, וגם כוחם של 200 אלף אנשי משמר הגנת הרפובליקה של הרייכסבאנר, הזרוע הצבאית של המפלגה הסוציאל-דמוקרטית, לא היה עומד בפני כוחם המשולב של כ-750 אלף פעילי החולצות החומות וכובעי הפלדה לו היו פותחים בניסיון הפיכה.

מצבה הכלכלי של גרמניה בתקופה זו היה בכי רע, הן בגלל הסכומים הגדולים שנדרשה לשלם כפיצויים לאחר מלחמת העולם הראשונה, הן בעקבות המשברים הגלובליים - והן בעקבות מדיניות כלכלית שנויה במחלוקת שנקטו מנהיגיה, ובראשם ראש הממשלה מטעם מפלגת המרכז, היינריך ברונינג. מספר המובטלים היה גדול, ומעמד הביניים הגרמני היה מאוים מאפשרות של מהפכה קומוניסטית בתמיכת רוסיה הסובייטית.

גם מערכת המשפט הגרמנית לא זכתה לאמון רב מצד הציבור: באמצע שנות העשרים פירסם פרופ׳ יוליוס גמבל מחקר שהראה ש-22 רציחות פוליטיות שבוצעו על ידי אנשי שמאל מסוף 1919 עד אמצע 1922 הובילו ל-38 הרשעות, כולל 10 הוצאות להורג וגזרי דין של 15 שנה בממוצע. מנגד, 354 רציחות שגמבל ייחס לימין הובילו ל-24 הרשעות, אפס הוצאות להורג וגזרי דין של 4 חודשים בממוצע. יתרה מזאת, 23 רוצחים מהימין שכבר הודו במעשיהם זוכו על ידי בתי המשפט. לטענת גמבל, בעוד שבמהלך שלושת העשורים של הרייך הביסמארקי הואשמו רק 32 בני אדם בבגידה, הרי שבארבע השנים השקטות שבין 1924 לסוף 1927 הוצאו מעל 10,000 צווים בעוון בגידה, שהסתכמו ב-1,071 הרשעות. בפועל, חזרה החוקה להיות דומה לזו של הרייך הביסמארקי - ממשלות מונו על ידי ראש המדינה, ללא קשר לרוב פרלמנטרי, והרייכסטאג נדחק לשוליים כגורם פוליטי ואיבד את השפעתו אפילו בתחום החקיקה.
לא פחות מ-4,700 עיתונים הופיעו בגרמניה של תחילת שנות השלושים, 70% מהם על בסיס יומי, וכאשר הוטלו במרץ 1931 הגבלות משמעותיות על חופש העיתונות, במיוחד על העיתונים שביקרו את מדיניות הממשלה, העריך ה״ברלינר טאגבלאט״ שעד מאה מהדורות עיתונים נפסלות לפרסום על ידי הממשלה מדי חודש. לדוגמא, במהלך 1932 נפסלה לפרסום כל מהדורה שלישית של העיתון הקומוניסטי "הדגל האדום". חופש העיתונות נפגע ברצינות כבר שנתיים טרם עלו הנאצים לשלטון.

כל הגורמים האלה, בשילוב עם ההנהגה הרופסת וחוסר האמון במערכת הפוליטית הגרמנית, הביאו את ההצבעה המסורתית של רוב האזרחים למפלגות המרכז ובראשן המפלגה הסוציאל דמוקרטית לנדוד למחוזות אחרים, קיצוניים יותר. למשל, בבחירות של 1928 הצביעו לנאצים כ-800 אלף איש והעניקו להם 12 מושבים ברייכסטאג - ושנתיים מאוחר יותר, בספטמבר 1930, נסק מספר הקולות להם זכו הנאצים ל-6.4 מליון, ולא פחות מ-107 מושבים ניתנו אז למפלגה. "לא ציפיתי לזה" כתב אז אפילו יוזף גבלס. יותר מכל גורם אחר, אפשר לייחס את הצלחתם של הנאצים להצבעת מחאה. מחאה על המצב הכלכלי, אכזבה מהרפובליקה שלא הצליחה לייצב את המדינה מאז ההפסד הצורב במלחמה הגדולה, מחאה על ההשפלה בהפסד ההוא ורצון למצוא אשמים שישלמו את מחירה, ומחאה על חוסר האונים הכללי שבהיעדר הנהגה שאפשר לסמוך עליה.
רוב מצביעי המפלגה הנאצית לא חיפשו משהו קונקרטי. המפלגה ביססה את עצמה כמפלגת "תפוס את כולם" למחאה חברתית נגד הרפובליקה, מושכת במידה זו או אחרת כל קבוצה סוציאלית במדינה. הנאצים עשו זאת דרך שימוש בסיסמאות פשוטות אך חזקות, פעילות מאנית, מצעדים, אסיפות, הפגנות, נאומים, פוסטרים, ומנשרים שחיזקו את טענת הנאצים שהם הרבה יותר ממפלגה - הם היו תנועה סוחפת שתיקח את גרמניה לעבר עתיד טוב יותר. הערפול התוכני המכוון אותו הציגו הנאצים, הערבוב הסימבולי בין ישן לחדש והאופי האקלקטי וחסר העקביות של התנועה, איפשר לאנשים לקרוא בה את מה שרצו ולסלק כל מה שלא רצו או שראו בו גורם מפריע - וזה עבד.
הנאצים הצליחו להביא לקלפיות אזרחים רבים שלא טרחו לעשות זאת בבחירות קודמות: עבור כרבע מאלה שהצביעו לנאצים ב-1930 היתה זו הפעם הראשונה שהצביעו. בנוסף, בערך שליש מהמצביעים הלאומניים של 1928 הצביעו לנאצים ב-1930, רבע היו דמוקרטים וקומוניסטים, ואפילו עשירית סוציאל-דמוקרטים. 27% ממצביעי המפלגה הנאצית ב-1930 היו פועלים בעלי משרות, שלא נענו בדרך כלל לחיזורי המפלגה הקומוניסטית, שמשכה בעיקר מובטלים. הפחד ממלחמת אזרחים שפשה בגרמניה בסוף 1932 ובתחילת 1933 לא התפוגג באחת: הקומוניסטים המשיכו לטעון שעליית הממשלה הפאשיסטית היא רק הקדמה למהפכת הפרולטריון הבלתי נמנעת שתחליף את הבורגנות הדמוקרטית בשלטון קומוניסטי גרמני, כך שאחרי יולי 1932, האלטרנטיבות הריאליות היחידות שעמדו בפני העם הגרמני היו דיקטטורה נאצית או משטר רודני בתמיכת הצבא. הסוציאל-דמוקרטים, המגינים היחידים של הדמוקרטיה הגרמנית, בלטו בהיעדרם.

המאבק בין הימין בראשות היטלר לשמאל הקומוניסטי גלש גם למאבק במפלגות המרכז. במהלך קמפיין הבחירות שלו חזר היטלר והכריז כי האויב מספר אחת של המפלגה הנאצית הוא המרקסיזם: "לעולם, לעולם לא אסטה מהמשימה של רמיסת המרקסיזם … יכול להיות רק מנצח אחד: או המרקסיזם או העם הגרמני, וגרמניה תנצח!". כוונתו היתה, כמובן, לקומוניסטים ולסוציאל-דמוקרטים.
כאשר הכריז נשיא מדינת וורטמבורג, יוגן בולץ, כי ממשלת הרייך החדשה היא אויבת החופש, ענה לו היטלר כי כשנרדפה התנועה הנאצית במהלך רוב שנות העשרים, הוא לא טרח למחות על כך, ובמילותיו: ״לכל אלה שלא הזכירו את החופש שלנו במשך 14 שנים אין זכות לדבר עליו היום. כקאנצלר אני יכול להשתמש רק בחוק אחד להגנת המדינה, וכמו שהם עשו חוק להגנת הרפובליקה אז, הם יבינו כעת שלא כל מה שנקרא חופש באמת ראוי להיקרא כך״.
אותו בולץ, אגב, אמר לאשתו כבר ב-1930: ״זה זמן רב שאני בדעה שהפרלמנט לא יכול לפתור את בעיות הפנים החמורות שלנו. אם דיקטטור לעשר שנים היתה אפשרות - הייתי רוצה בזה״. 
בניסיון להילחם בסימבוליזם האסתטי שהציגו הנאצים, גייסו הסוציאל-דמוקרטים ב-1931 את סרגיי צ'חוטין, תלמידו של פבלוב. הם הבינו לאט מדי כי הפנייה להיגיון לא תספיק וכי ״עלינו לפנות לרגש כדי שההיגיון ינצח״. כדי לייצר מותג חזק מספיק לעמוד מול האיום הלאומני, חברו הסוציאל-דמוקרטים, הרייכסבאנר, האיגודים המקצועיים, וכמה ארגוני עובדים הקשורים אליהם, ויצרו את "חזית הברזל" שנועדה להילחם בסכנה הפאשיסטית.
דימוי יפה לברוטליזציה של גרמניה אפשר למצוא בתפישתם את עצמם: הסמל של העם הגרמני עד שנות העשרים היה ״מישל הגרמני״ (Deutscher Michel), דמות צנועה החובשת בדרך כלל מצנפת שינה - לא מאוד שונה משרוליק הישראלי החביב של דוש. בתחילת שנות השלושים דמותו הפסיבית של מישל, שסימלה את העדינות והחביבות של הגרמנים, הוחלפה על ידי דמות של פועל ענק, עירום למחצה, המסלק את אויביו בכח הזרוע, והדמות הזו הופיעה על רבות מכרזות התעמולה הגרמניות הן של המפלגה הנאצית והן של שאר המפלגות.

מישל הגרמני
מקור: ויקיפדיה

גם הקומוניסטים לא עשו למרכז חיים קלים. לאחר פגישת הנהגת האיגוד הבינלאומי של המפלגות הסוציאליסטיות ב-1928 הפנתה המפלגה הקומוניסטית את הארס שלה בעיקר נגד הסוציאל-דמוקרטים. כל ממשלה גרמנית היתה בעיניה פאשיסטית. פאשיזם היה בעיניהם הביטוי הפוליטי של הקפיטליזם, והסוציאל-דמוקרטים היו הסוציאל-פאשיסטים מפני שהיו התומכים העיקריים של הקפיטליזם - אלה שהסיטו עובדים הרחק מהמהפכה ולתוך מערכת הפוליטית הפאשיסטית של ויימאר.
הקומוניסטים הפחידו את מעמד הביניים לא רק בגלל ההצהרות המאיימות בעניין ביטול המעמדות, אלא גם בגלל מספרם התופח: מספר חברי המפלגה שילש את עצמו בשלוש שנים וכך גדל גם כוחם האלקטורלי, בעיקר בקרב מחוסרי העבודה. כשלושה רבעים מהמצטרפים החדשים למפלגה הקומוניסטית באוקטובר 1932 היו מובטלים.

כאשר הוכרזה מערכת בחירות נוספת שתערך בקיץ 1932, הינדנבורג היה כבר בן 84 ולא רצה להתמודד שוב, אך כיאה לזקן השבט רמזו מקורביו כי יהיה מוכן להישאר בתפקידו בתנאי שיבוטלו הבחירות. היטלר, לעומתו, לא היה יכול להרשות לעצמו שלא להתמודד. הוא התמהמה עם ההכרזה במשך כמה שבועות משום שלא רצה להעמיד את עצמו נגד גיבור לאומי, אבל יותר מכך, טכנית הוא עדיין לא היה אזרח גרמני. סידורים דחופים נעשו כדי למנותו לעובד ציבור בבראונשווייג, דבר שעל פי החוקה הווימארית העניק לו אוטומטית מעמד של אזרח, וב-26 בפברואר 1932 הוא נשבע שבועת אמונים לרפובליקה. מועמדותו של היטלר הפכה את הבחירות למאבק בין הימין לשמאל, וכך היטלר היה ללא ספק הימין - והינדנבורג, הלאומן הימני, תפס בהתמודדות הזו את מקום השמאל.
הנאצים לא חסכו במשאבים. היטלר התנייד במטוס בין העיירות והכפרים ונאם בכמה כינוסים בכל יום. אפקט "הטיסה מעל גרמניה" שלו היה מדהים והמאמץ הכביר השתלם: הוא זינק ב-37% בקלפיות, וגייס 13 מיליון קולות בסך הכל. בבחירות האלה הכפילו הנאצים את כוחם, מ-6.4 מליון קולות ל-13.8 מיליון, ונהפכו למפלגה הגדולה ביותר ברייכסטאג עם 230 מושבים. שילוב הקולות של הסוציאל-דמוקרטים והקומוניסטים הסתכם ב-13.4 מיליון, מול 13.8 מיליון של הנאצים. שאר המפלגות גרפו ביחד 9.8 מיליון.
ניתוח מדוקדק מראה כי חצי מהקולות שתמכו במפלגות הקטנות בספטמבר 1930 עברו לנאצים, ושליש מקולות הלאומנים - מפלגת העם ומפלגת המדינה - עברו גם הם. 20% מהמצביעים החדשים, שכלל לא השתתפו בבחירות הקודמות, הצביעו לנאצים.
"ניצחנו ניצחון קטן … לא נגיע לרוב מוחלט בדרך זו" כתב גבלס ביומנו. הבחירות, כתב, העלו תחושה של דחיפות ש"משהו חייב לקרות. הזמן לאופוזיציה תם, הגיע הזמן למעשים!"

מכיוון שהיטלר לא היה מוכן לפשרה באשר למינויו לקאנצלר, והינדנבורג לא התאווה למנות אותו לכזה, הוכרזה מערכת בחירות נוספת שנקבעה לנובמבר. היטלר ובכירים נאציים הבהירו שלא לפרוטוקול שהבחירות הקרובות תהיינה האחרונות, ללא קשר לתוצאותיהן. "אם יום אחד נעלה לכוח", הצהיר היטלר ב-17 באוקטובר 1932, "נאחז בו ולא ניתן לאיש לקחת אותו מאתנו לעולם". ומה מתכננת ממשלתו לעשות כדי להילחם במצב הכלכלי הקשה? לזאת לא נתן היטלר תשובות ישירות. במקום זה, הצהיר שלא יתן "הבטחות זולות". התוכנית שלו היתה לבנות את גרמניה מחדש ללא עזרה מבחוץ, "בהתאם לחוקים הנצחיים התקפים בכל זמן" - על בסיס העם והאדמה ולא בהתאם לרעיונות או מעמדות.
על גרמנים רבים הטשטוש הרעיוני הזה עבד: "אני מתמוגגת מחוסר התוכנית של היטלר", כתבה הנערה ממעמד הביניים לואיז סולמיץ ביומנה, "כי תוכנית היא או שקרים, או חולשה, או נועדה לתפוס אנשים טיפשים. האדם החזק פועל מתוך צורך או כתגובה החלטית למצב ולא יכול להרשות לעצמו להיות מוגבל".

למרות קמפיין אינטנסיבי, עלתה מערכת הבחירות של נובמבר לנאצים בשני מיליון מצביעים ובירידה של 34 מושבים ברייכסטאג. הקומוניסטים עדיין היו המפלגה השלישית בגודלה, והגבירו את כוחם ל-100 מושבים, לא הרחק מאחורי הסוציאל-דמוקרטים. למרות היחלשות מפלגתו מונה היטלר לקאנצלר בעסקה ערמומית, ומינה את מקורביו לתפקידי מפתח בשלטון. עם וילהלם פריק והרמן גרינג כשרים בממשלה, היתה אלימות הנאצים יכולה להשתולל סוף סוף בלי מעצורים. חבורות של נאצים החלו לתקוף איגודים מקצועיים, משרדים של קומוניסטים ובתים של מנהיגי שמאל. צו שהוצא ב-4 בפברואר 1933 איפשר מעצר של עד שלושה חודשים לכל מי שהשתתף בהפרות חמושות של הסדר או שנחשד בבגידה, צו שאיש לא חשש שמא יופנה כלפי הנאצים עצמם. כעת התאפשר לנאצים להכות ולרצוח קומוניסטים וסוציאל-דמוקרטים ללא הפרעה. ב-5 בפברואר 1933, ירה צעיר נאצי בראש העיר הסוציאל-דמוקרטי של סטספורט. כמה ימים לאחר מכן, כאשר גינה עיתון המפלגה הסוציאל-דמוקרטית את הרצח כמו גם את ההתנקשות בחייו של קומוניסט צעיר בידי חייל סער באייזלבן, אסרה משטרת ברלין על הוצאתו של העיתון לשבוע.
עוצמת האלימות הנאצית התגברה משמעותית כשגרינג, מתוקף תפקידו כשר הפנים הפרוסי, הורה למשטרה ב15 בפברואר לחדול ממעקב אחרי הנאצים ושותפיהם בממשלה, ולתמוך בהם עד כמה שיוכלו. ב-22 בפברואר הוא הלך עוד צעד קדימה ויצר "כוח עזר" משטרתי שהורכב מחברי האס.אה, האס.אס וקסדות הפלדה.
עד מהרה החלה גם מפלגת המרכז לחוש את נחת זרועה של המדינה כפי שחשו אותה הסוציאל-דמוקרטים. כבר באמצע פברואר נאסר פרסומם של כ-20 עיתונים המזוהים עם התנועה מפני שביקרו את מדיניות הממשלה החדשה, כינוסים פומביים נאסרו בכמה רשויות מקומיות, וגל של פיטורי עובדים בשרות הציבורי החל לשטוף את חברי המפלגה, כולל את ראש משטרת אוברהאוזן ופקיד בכיר במשרד הפנים הפרוסי.

***

קריאה של התיאור הזה מדגישה את המרחק בין ישראל לגרמניה. ברחובות שלנו אין היום התנגשויות אלימות בין ימין לשמאל הגובות את חייהם של מאות בני אדם. תל אביב וירושלים לא נמצאות תחת משטר צבאי, הממשלות בישראל יציבות הרבה יותר ומחזיקות בממוצע יותר משלוש שנים כל אחת, והמשבר הכלכלי העמוק ששטף את גרמניה עוד לא הגיע אלינו.
התקשורת בארץ עדיין חופשית למדי, למרות הביקורת המוצדקת על התערבות ממשלתית פסולה בהתנהלותה, ומערכת הצדק בתוך גבולות ישראל עדיין מתפקדת באופן הוגן פחות או יותר, למרות המגמה המבהילה של הטייה יהודית בזמן האחרון.
אכן יש כשלים בדמוקרטיה הישראלית, הבולט ביותר בהם הוא הכיבוש והדיכוי של מיליוני פלסטינים תחת שלטון צבאי שבו הם משוללי זכויות לחלוטין. וכן, יש הקצנה פוליטית בישראל, נדידת מה שהיה פעם המרכז הרחק ימינה מעבר להרי החושך והכניעה התבוסתנית לתכתיב התעמולתי שאין מה לעשות נגד זה. וכן, תנועות גזעניות ולאומניות שרק לפני כמה שנים נחשבו למוקצות מחמת מיאוס מקבלות יותר ויותר לגיטימציה בחברה הישראלית, כמו גם חיבוק ממסדי מבהיל. וכן, המיליטריזציה וקידוש המוות של מערכת החינוך והחברה בכלל הפכו מזמן לגרוטסקה של רודנות במדינת עולם שלישי. וכן, אפשר להמשיך ככה עוד ועוד, אבל אנחנו לא ב-1933, וראוי שנפסיק להעמיד פנים שכן.

בין ישראל של היום לגרמניה של 1933 יש שוני גדול. זה לא אומר שמותר לנו לא להילחם בעוולות שצצות מדי יום בשם אידיאלים מעוותים כאלה או אחרים. וזה לא אומר שמותר לנו להפסיק לשאוף לחיות תחת שלטון פחות לאומני, פחות מושחת ופחות קנאי. וזה לא אומר שמותר לנו להפסיק להילחם כדי לסיים את הכיבוש ואת הדיכוי של העם הפלסטיני, שממשיכים להתקיים בשמנו. וזה לא אומר שצריך למתן את המאבק בפלוטוקרטיה שמנציחה את הדיכוי היום-יומי של 99% מאתנו. וזה לא אומר שאסור להשוות בין מגמות ואירועים מסוימים לכאלה שהתרחשו בשנות השלושים בגרמניה - כי יש כאלה, ועלינו להמשיך ולהציב מול עינינו את הזוועות אליהן הדרך הזו יכולה להוביל. הדבר היחיד שזה אומר הוא שההשוואה בין המצב הסוציו-פוליטי השורר אצלנו כיום לבין התהליכים המורכבים שהובילו לסופה של הרפובליקה הוויימארית היא שגויה - וזה הכל.



אין תגובות: