29 בדצמבר 2012

1933!



הפחד מגלישתה של ישראל במדרון החלקלק של הפאשיזם הפך את ההשוואה בין ישראל של היום לגרמניה הוויימארית לדבר שבשגרה. השוואות, כפי שציין יוני אשפר בפוסט האחרון והמומלץ שלו, הן מחויבות המציאות, ולו רק כדי להצביע על ההבדלים: אם לא נשווה, איך נדע שזה שונה? לכן חשוב היה לי להביא את הפוסט הזה כדי להראות שעד כמה שינסה הימין להראות לנו שאנחנו בשלהי שנות השלושים, והשמאל ינסה לשכנע אותנו שאנחנו בתחילתן, ההבדלים הם ניכרים וההשוואה צריכה להיעשות במגבלות הנדרשות.

***

הדמוקרטיה הוויימארית היתה שברירית מלידתה. מפברואר 1919 ועד סוף ינואר 1933 היו בגרמניה לא פחות מעשרים ממשלות שונות שכל אחת מהן החזיקה בממוצע כשמונה חודשים. מושב הרייכסטאג הממוצע בין 1920 ל1930 נמשך כמאה ימים, והתקצר לכ-50 ימים בלבד בתקופה שבין אוקטובר 1930 למרץ 1931. עד הבחירות של יולי 1932 התכנס המושב 24 ימים נוספים, ומאותו זמן ועד פברואר 1933 הוא התכנס לשלושה ימים בלבד, כך שכבר ב-1931 הרייכסטאג לא היה יותר גורם משמעותי, והכוח הפוליטי עבר לידיו של נשיא הרפובליקה, פאול פון הינדנבורג, שהיה בעל הסמכות לחתום על צווי חרום - ולידי הרחוב, שם המשיכה האלימות להסלים.
מ-1924 עד 1930 נהרגו כ-120 בני אדם בהתנגשויות בין נאצים לקומוניסטים, מהם רבע נאצים והשאר קומוניסטים, והחל ב-1930 עלו המספרים: הנאצים טענו שספגו 17 הרוגים - והקומוניסטים, שסיסמתם החדשה היתה "הכה בפאשיסטים היכן שתמצאם", איבדו 44 בני אדם. ב-1931 דיווחו הנאצים על 42 אבידות והקומוניסטים על 52, ובמחצית הראשונה של 1932 ספגו הנאצים 83 הרוגים והקומוניסטים איבדו 75 בני אדם. באותה שנה טענו הנאצים כי כמעט 10,000 מאנשיהם נפצעו בהתנגשויות עם יריביהם. מנהגן של המפלגות להכריז על חנינה לאסירים פוליטיים לאחר כל מערכת בחירות ליבה למעשה את האלימות, בין השאר מפני שהעביר מסר שלפיו אלימות פוליטית היא נסלחת, ולא פחות חשוב - הוא שיחרר את הפעילים האלימים ביותר בחזרה לקלחת הבחירות החדשה.
לאחר "יום ראשון העקוב מדם" באלטונה ביולי 1932, בו התנגשו אלפי מפגינים מימין ומשמאל במרחץ מדמם של אלימות, פשטו חיילים חמושים על רחובות ברלין ומצב חירום צבאי הוכרז בבירה. המשטרה, שהיתה בשליטת הסוציאל-דמוקרטים, נדחפה הצדה, וגם כוחם של 200 אלף אנשי משמר הגנת הרפובליקה של הרייכסבאנר, הזרוע הצבאית של המפלגה הסוציאל-דמוקרטית, לא היה עומד בפני כוחם המשולב של כ-750 אלף פעילי החולצות החומות וכובעי הפלדה לו היו פותחים בניסיון הפיכה.

מצבה הכלכלי של גרמניה בתקופה זו היה בכי רע, הן בגלל הסכומים הגדולים שנדרשה לשלם כפיצויים לאחר מלחמת העולם הראשונה, הן בעקבות המשברים הגלובליים - והן בעקבות מדיניות כלכלית שנויה במחלוקת שנקטו מנהיגיה, ובראשם ראש הממשלה מטעם מפלגת המרכז, היינריך ברונינג. מספר המובטלים היה גדול, ומעמד הביניים הגרמני היה מאוים מאפשרות של מהפכה קומוניסטית בתמיכת רוסיה הסובייטית.

גם מערכת המשפט הגרמנית לא זכתה לאמון רב מצד הציבור: באמצע שנות העשרים פירסם פרופ׳ יוליוס גמבל מחקר שהראה ש-22 רציחות פוליטיות שבוצעו על ידי אנשי שמאל מסוף 1919 עד אמצע 1922 הובילו ל-38 הרשעות, כולל 10 הוצאות להורג וגזרי דין של 15 שנה בממוצע. מנגד, 354 רציחות שגמבל ייחס לימין הובילו ל-24 הרשעות, אפס הוצאות להורג וגזרי דין של 4 חודשים בממוצע. יתרה מזאת, 23 רוצחים מהימין שכבר הודו במעשיהם זוכו על ידי בתי המשפט. לטענת גמבל, בעוד שבמהלך שלושת העשורים של הרייך הביסמארקי הואשמו רק 32 בני אדם בבגידה, הרי שבארבע השנים השקטות שבין 1924 לסוף 1927 הוצאו מעל 10,000 צווים בעוון בגידה, שהסתכמו ב-1,071 הרשעות. בפועל, חזרה החוקה להיות דומה לזו של הרייך הביסמארקי - ממשלות מונו על ידי ראש המדינה, ללא קשר לרוב פרלמנטרי, והרייכסטאג נדחק לשוליים כגורם פוליטי ואיבד את השפעתו אפילו בתחום החקיקה.
לא פחות מ-4,700 עיתונים הופיעו בגרמניה של תחילת שנות השלושים, 70% מהם על בסיס יומי, וכאשר הוטלו במרץ 1931 הגבלות משמעותיות על חופש העיתונות, במיוחד על העיתונים שביקרו את מדיניות הממשלה, העריך ה״ברלינר טאגבלאט״ שעד מאה מהדורות עיתונים נפסלות לפרסום על ידי הממשלה מדי חודש. לדוגמא, במהלך 1932 נפסלה לפרסום כל מהדורה שלישית של העיתון הקומוניסטי "הדגל האדום". חופש העיתונות נפגע ברצינות כבר שנתיים טרם עלו הנאצים לשלטון.

כל הגורמים האלה, בשילוב עם ההנהגה הרופסת וחוסר האמון במערכת הפוליטית הגרמנית, הביאו את ההצבעה המסורתית של רוב האזרחים למפלגות המרכז ובראשן המפלגה הסוציאל דמוקרטית לנדוד למחוזות אחרים, קיצוניים יותר. למשל, בבחירות של 1928 הצביעו לנאצים כ-800 אלף איש והעניקו להם 12 מושבים ברייכסטאג - ושנתיים מאוחר יותר, בספטמבר 1930, נסק מספר הקולות להם זכו הנאצים ל-6.4 מליון, ולא פחות מ-107 מושבים ניתנו אז למפלגה. "לא ציפיתי לזה" כתב אז אפילו יוזף גבלס. יותר מכל גורם אחר, אפשר לייחס את הצלחתם של הנאצים להצבעת מחאה. מחאה על המצב הכלכלי, אכזבה מהרפובליקה שלא הצליחה לייצב את המדינה מאז ההפסד הצורב במלחמה הגדולה, מחאה על ההשפלה בהפסד ההוא ורצון למצוא אשמים שישלמו את מחירה, ומחאה על חוסר האונים הכללי שבהיעדר הנהגה שאפשר לסמוך עליה.
רוב מצביעי המפלגה הנאצית לא חיפשו משהו קונקרטי. המפלגה ביססה את עצמה כמפלגת "תפוס את כולם" למחאה חברתית נגד הרפובליקה, מושכת במידה זו או אחרת כל קבוצה סוציאלית במדינה. הנאצים עשו זאת דרך שימוש בסיסמאות פשוטות אך חזקות, פעילות מאנית, מצעדים, אסיפות, הפגנות, נאומים, פוסטרים, ומנשרים שחיזקו את טענת הנאצים שהם הרבה יותר ממפלגה - הם היו תנועה סוחפת שתיקח את גרמניה לעבר עתיד טוב יותר. הערפול התוכני המכוון אותו הציגו הנאצים, הערבוב הסימבולי בין ישן לחדש והאופי האקלקטי וחסר העקביות של התנועה, איפשר לאנשים לקרוא בה את מה שרצו ולסלק כל מה שלא רצו או שראו בו גורם מפריע - וזה עבד.
הנאצים הצליחו להביא לקלפיות אזרחים רבים שלא טרחו לעשות זאת בבחירות קודמות: עבור כרבע מאלה שהצביעו לנאצים ב-1930 היתה זו הפעם הראשונה שהצביעו. בנוסף, בערך שליש מהמצביעים הלאומניים של 1928 הצביעו לנאצים ב-1930, רבע היו דמוקרטים וקומוניסטים, ואפילו עשירית סוציאל-דמוקרטים. 27% ממצביעי המפלגה הנאצית ב-1930 היו פועלים בעלי משרות, שלא נענו בדרך כלל לחיזורי המפלגה הקומוניסטית, שמשכה בעיקר מובטלים. הפחד ממלחמת אזרחים שפשה בגרמניה בסוף 1932 ובתחילת 1933 לא התפוגג באחת: הקומוניסטים המשיכו לטעון שעליית הממשלה הפאשיסטית היא רק הקדמה למהפכת הפרולטריון הבלתי נמנעת שתחליף את הבורגנות הדמוקרטית בשלטון קומוניסטי גרמני, כך שאחרי יולי 1932, האלטרנטיבות הריאליות היחידות שעמדו בפני העם הגרמני היו דיקטטורה נאצית או משטר רודני בתמיכת הצבא. הסוציאל-דמוקרטים, המגינים היחידים של הדמוקרטיה הגרמנית, בלטו בהיעדרם.

המאבק בין הימין בראשות היטלר לשמאל הקומוניסטי גלש גם למאבק במפלגות המרכז. במהלך קמפיין הבחירות שלו חזר היטלר והכריז כי האויב מספר אחת של המפלגה הנאצית הוא המרקסיזם: "לעולם, לעולם לא אסטה מהמשימה של רמיסת המרקסיזם … יכול להיות רק מנצח אחד: או המרקסיזם או העם הגרמני, וגרמניה תנצח!". כוונתו היתה, כמובן, לקומוניסטים ולסוציאל-דמוקרטים.
כאשר הכריז נשיא מדינת וורטמבורג, יוגן בולץ, כי ממשלת הרייך החדשה היא אויבת החופש, ענה לו היטלר כי כשנרדפה התנועה הנאצית במהלך רוב שנות העשרים, הוא לא טרח למחות על כך, ובמילותיו: ״לכל אלה שלא הזכירו את החופש שלנו במשך 14 שנים אין זכות לדבר עליו היום. כקאנצלר אני יכול להשתמש רק בחוק אחד להגנת המדינה, וכמו שהם עשו חוק להגנת הרפובליקה אז, הם יבינו כעת שלא כל מה שנקרא חופש באמת ראוי להיקרא כך״.
אותו בולץ, אגב, אמר לאשתו כבר ב-1930: ״זה זמן רב שאני בדעה שהפרלמנט לא יכול לפתור את בעיות הפנים החמורות שלנו. אם דיקטטור לעשר שנים היתה אפשרות - הייתי רוצה בזה״. 
בניסיון להילחם בסימבוליזם האסתטי שהציגו הנאצים, גייסו הסוציאל-דמוקרטים ב-1931 את סרגיי צ'חוטין, תלמידו של פבלוב. הם הבינו לאט מדי כי הפנייה להיגיון לא תספיק וכי ״עלינו לפנות לרגש כדי שההיגיון ינצח״. כדי לייצר מותג חזק מספיק לעמוד מול האיום הלאומני, חברו הסוציאל-דמוקרטים, הרייכסבאנר, האיגודים המקצועיים, וכמה ארגוני עובדים הקשורים אליהם, ויצרו את "חזית הברזל" שנועדה להילחם בסכנה הפאשיסטית.
דימוי יפה לברוטליזציה של גרמניה אפשר למצוא בתפישתם את עצמם: הסמל של העם הגרמני עד שנות העשרים היה ״מישל הגרמני״ (Deutscher Michel), דמות צנועה החובשת בדרך כלל מצנפת שינה - לא מאוד שונה משרוליק הישראלי החביב של דוש. בתחילת שנות השלושים דמותו הפסיבית של מישל, שסימלה את העדינות והחביבות של הגרמנים, הוחלפה על ידי דמות של פועל ענק, עירום למחצה, המסלק את אויביו בכח הזרוע, והדמות הזו הופיעה על רבות מכרזות התעמולה הגרמניות הן של המפלגה הנאצית והן של שאר המפלגות.

מישל הגרמני
מקור: ויקיפדיה

גם הקומוניסטים לא עשו למרכז חיים קלים. לאחר פגישת הנהגת האיגוד הבינלאומי של המפלגות הסוציאליסטיות ב-1928 הפנתה המפלגה הקומוניסטית את הארס שלה בעיקר נגד הסוציאל-דמוקרטים. כל ממשלה גרמנית היתה בעיניה פאשיסטית. פאשיזם היה בעיניהם הביטוי הפוליטי של הקפיטליזם, והסוציאל-דמוקרטים היו הסוציאל-פאשיסטים מפני שהיו התומכים העיקריים של הקפיטליזם - אלה שהסיטו עובדים הרחק מהמהפכה ולתוך מערכת הפוליטית הפאשיסטית של ויימאר.
הקומוניסטים הפחידו את מעמד הביניים לא רק בגלל ההצהרות המאיימות בעניין ביטול המעמדות, אלא גם בגלל מספרם התופח: מספר חברי המפלגה שילש את עצמו בשלוש שנים וכך גדל גם כוחם האלקטורלי, בעיקר בקרב מחוסרי העבודה. כשלושה רבעים מהמצטרפים החדשים למפלגה הקומוניסטית באוקטובר 1932 היו מובטלים.

כאשר הוכרזה מערכת בחירות נוספת שתערך בקיץ 1932, הינדנבורג היה כבר בן 84 ולא רצה להתמודד שוב, אך כיאה לזקן השבט רמזו מקורביו כי יהיה מוכן להישאר בתפקידו בתנאי שיבוטלו הבחירות. היטלר, לעומתו, לא היה יכול להרשות לעצמו שלא להתמודד. הוא התמהמה עם ההכרזה במשך כמה שבועות משום שלא רצה להעמיד את עצמו נגד גיבור לאומי, אבל יותר מכך, טכנית הוא עדיין לא היה אזרח גרמני. סידורים דחופים נעשו כדי למנותו לעובד ציבור בבראונשווייג, דבר שעל פי החוקה הווימארית העניק לו אוטומטית מעמד של אזרח, וב-26 בפברואר 1932 הוא נשבע שבועת אמונים לרפובליקה. מועמדותו של היטלר הפכה את הבחירות למאבק בין הימין לשמאל, וכך היטלר היה ללא ספק הימין - והינדנבורג, הלאומן הימני, תפס בהתמודדות הזו את מקום השמאל.
הנאצים לא חסכו במשאבים. היטלר התנייד במטוס בין העיירות והכפרים ונאם בכמה כינוסים בכל יום. אפקט "הטיסה מעל גרמניה" שלו היה מדהים והמאמץ הכביר השתלם: הוא זינק ב-37% בקלפיות, וגייס 13 מיליון קולות בסך הכל. בבחירות האלה הכפילו הנאצים את כוחם, מ-6.4 מליון קולות ל-13.8 מיליון, ונהפכו למפלגה הגדולה ביותר ברייכסטאג עם 230 מושבים. שילוב הקולות של הסוציאל-דמוקרטים והקומוניסטים הסתכם ב-13.4 מיליון, מול 13.8 מיליון של הנאצים. שאר המפלגות גרפו ביחד 9.8 מיליון.
ניתוח מדוקדק מראה כי חצי מהקולות שתמכו במפלגות הקטנות בספטמבר 1930 עברו לנאצים, ושליש מקולות הלאומנים - מפלגת העם ומפלגת המדינה - עברו גם הם. 20% מהמצביעים החדשים, שכלל לא השתתפו בבחירות הקודמות, הצביעו לנאצים.
"ניצחנו ניצחון קטן … לא נגיע לרוב מוחלט בדרך זו" כתב גבלס ביומנו. הבחירות, כתב, העלו תחושה של דחיפות ש"משהו חייב לקרות. הזמן לאופוזיציה תם, הגיע הזמן למעשים!"

מכיוון שהיטלר לא היה מוכן לפשרה באשר למינויו לקאנצלר, והינדנבורג לא התאווה למנות אותו לכזה, הוכרזה מערכת בחירות נוספת שנקבעה לנובמבר. היטלר ובכירים נאציים הבהירו שלא לפרוטוקול שהבחירות הקרובות תהיינה האחרונות, ללא קשר לתוצאותיהן. "אם יום אחד נעלה לכוח", הצהיר היטלר ב-17 באוקטובר 1932, "נאחז בו ולא ניתן לאיש לקחת אותו מאתנו לעולם". ומה מתכננת ממשלתו לעשות כדי להילחם במצב הכלכלי הקשה? לזאת לא נתן היטלר תשובות ישירות. במקום זה, הצהיר שלא יתן "הבטחות זולות". התוכנית שלו היתה לבנות את גרמניה מחדש ללא עזרה מבחוץ, "בהתאם לחוקים הנצחיים התקפים בכל זמן" - על בסיס העם והאדמה ולא בהתאם לרעיונות או מעמדות.
על גרמנים רבים הטשטוש הרעיוני הזה עבד: "אני מתמוגגת מחוסר התוכנית של היטלר", כתבה הנערה ממעמד הביניים לואיז סולמיץ ביומנה, "כי תוכנית היא או שקרים, או חולשה, או נועדה לתפוס אנשים טיפשים. האדם החזק פועל מתוך צורך או כתגובה החלטית למצב ולא יכול להרשות לעצמו להיות מוגבל".

למרות קמפיין אינטנסיבי, עלתה מערכת הבחירות של נובמבר לנאצים בשני מיליון מצביעים ובירידה של 34 מושבים ברייכסטאג. הקומוניסטים עדיין היו המפלגה השלישית בגודלה, והגבירו את כוחם ל-100 מושבים, לא הרחק מאחורי הסוציאל-דמוקרטים. למרות היחלשות מפלגתו מונה היטלר לקאנצלר בעסקה ערמומית, ומינה את מקורביו לתפקידי מפתח בשלטון. עם וילהלם פריק והרמן גרינג כשרים בממשלה, היתה אלימות הנאצים יכולה להשתולל סוף סוף בלי מעצורים. חבורות של נאצים החלו לתקוף איגודים מקצועיים, משרדים של קומוניסטים ובתים של מנהיגי שמאל. צו שהוצא ב-4 בפברואר 1933 איפשר מעצר של עד שלושה חודשים לכל מי שהשתתף בהפרות חמושות של הסדר או שנחשד בבגידה, צו שאיש לא חשש שמא יופנה כלפי הנאצים עצמם. כעת התאפשר לנאצים להכות ולרצוח קומוניסטים וסוציאל-דמוקרטים ללא הפרעה. ב-5 בפברואר 1933, ירה צעיר נאצי בראש העיר הסוציאל-דמוקרטי של סטספורט. כמה ימים לאחר מכן, כאשר גינה עיתון המפלגה הסוציאל-דמוקרטית את הרצח כמו גם את ההתנקשות בחייו של קומוניסט צעיר בידי חייל סער באייזלבן, אסרה משטרת ברלין על הוצאתו של העיתון לשבוע.
עוצמת האלימות הנאצית התגברה משמעותית כשגרינג, מתוקף תפקידו כשר הפנים הפרוסי, הורה למשטרה ב15 בפברואר לחדול ממעקב אחרי הנאצים ושותפיהם בממשלה, ולתמוך בהם עד כמה שיוכלו. ב-22 בפברואר הוא הלך עוד צעד קדימה ויצר "כוח עזר" משטרתי שהורכב מחברי האס.אה, האס.אס וקסדות הפלדה.
עד מהרה החלה גם מפלגת המרכז לחוש את נחת זרועה של המדינה כפי שחשו אותה הסוציאל-דמוקרטים. כבר באמצע פברואר נאסר פרסומם של כ-20 עיתונים המזוהים עם התנועה מפני שביקרו את מדיניות הממשלה החדשה, כינוסים פומביים נאסרו בכמה רשויות מקומיות, וגל של פיטורי עובדים בשרות הציבורי החל לשטוף את חברי המפלגה, כולל את ראש משטרת אוברהאוזן ופקיד בכיר במשרד הפנים הפרוסי.

***

קריאה של התיאור הזה מדגישה את המרחק בין ישראל לגרמניה. ברחובות שלנו אין היום התנגשויות אלימות בין ימין לשמאל הגובות את חייהם של מאות בני אדם. תל אביב וירושלים לא נמצאות תחת משטר צבאי, הממשלות בישראל יציבות הרבה יותר ומחזיקות בממוצע יותר משלוש שנים כל אחת, והמשבר הכלכלי העמוק ששטף את גרמניה עוד לא הגיע אלינו.
התקשורת בארץ עדיין חופשית למדי, למרות הביקורת המוצדקת על התערבות ממשלתית פסולה בהתנהלותה, ומערכת הצדק בתוך גבולות ישראל עדיין מתפקדת באופן הוגן פחות או יותר, למרות המגמה המבהילה של הטייה יהודית בזמן האחרון.
אכן יש כשלים בדמוקרטיה הישראלית, הבולט ביותר בהם הוא הכיבוש והדיכוי של מיליוני פלסטינים תחת שלטון צבאי שבו הם משוללי זכויות לחלוטין. וכן, יש הקצנה פוליטית בישראל, נדידת מה שהיה פעם המרכז הרחק ימינה מעבר להרי החושך והכניעה התבוסתנית לתכתיב התעמולתי שאין מה לעשות נגד זה. וכן, תנועות גזעניות ולאומניות שרק לפני כמה שנים נחשבו למוקצות מחמת מיאוס מקבלות יותר ויותר לגיטימציה בחברה הישראלית, כמו גם חיבוק ממסדי מבהיל. וכן, המיליטריזציה וקידוש המוות של מערכת החינוך והחברה בכלל הפכו מזמן לגרוטסקה של רודנות במדינת עולם שלישי. וכן, אפשר להמשיך ככה עוד ועוד, אבל אנחנו לא ב-1933, וראוי שנפסיק להעמיד פנים שכן.

בין ישראל של היום לגרמניה של 1933 יש שוני גדול. זה לא אומר שמותר לנו לא להילחם בעוולות שצצות מדי יום בשם אידיאלים מעוותים כאלה או אחרים. וזה לא אומר שמותר לנו להפסיק לשאוף לחיות תחת שלטון פחות לאומני, פחות מושחת ופחות קנאי. וזה לא אומר שמותר לנו להפסיק להילחם כדי לסיים את הכיבוש ואת הדיכוי של העם הפלסטיני, שממשיכים להתקיים בשמנו. וזה לא אומר שצריך למתן את המאבק בפלוטוקרטיה שמנציחה את הדיכוי היום-יומי של 99% מאתנו. וזה לא אומר שאסור להשוות בין מגמות ואירועים מסוימים לכאלה שהתרחשו בשנות השלושים בגרמניה - כי יש כאלה, ועלינו להמשיך ולהציב מול עינינו את הזוועות אליהן הדרך הזו יכולה להוביל. הדבר היחיד שזה אומר הוא שההשוואה בין המצב הסוציו-פוליטי השורר אצלנו כיום לבין התהליכים המורכבים שהובילו לסופה של הרפובליקה הוויימארית היא שגויה - וזה הכל.



26 בדצמבר 2012

חגי הדס שיקר

חגי הדס נתפס בשקר. זה לא היה שקר קטן וזניח, אלא שקר בוטה שנועד להטעות את הציבור כחלק מקנוניה של נוכל סדרתי בשם אריק קליין שמטרתה היתה ליטול את כספם של משקיעים ישראלים. זה האיש שראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, בחר להעמיד בראש מנגנון שתפקידו "לטפל בבעיית המסתננים" בניגוד לחוק הבינלאומי ולנורמות המוסר האנושיות הבסיסיות.
בואו נחזור אחורה לקיץ 2009, אז הכריזו אריק קליין, עבריין מרמה סדרתי, וגבי פיקר, רופא שיניים המקורב לבנימין נתניהו שהוזכר גם על ידי אלדד יניב באותו עניין, על רכישה של חברת "לייף קיפר" שהקימו זמן קצר לפני כן. החברה פיתחה לכאורה מדבקה מהפכנית שאמורה היתה לזהות התקפי לב חצי שעה לפני שהם קורים. החברה, לטענת קליין ופיקר, נמכרה לחברת MSI הטיוואנית לפי שווי אסטרונומי של כמיליארד דולר. הכל היה עובר בשקט אלמלא כמה עיתונאים שעשו את מה שהם אמורים לעשות, והחלו לפרום את רשת השקרים שטוו השניים. אחסוך מכם את פרטי הפרטים של ההונאה, רק אציין שלא צריך להיות עילוי עסקי כדי לחשוד כשמגיע אליך נוכל סדרתי שהשתחרר מהכלא זמן קצר לפני כן וטוען שהמציא משהו שהטכנולוגיה לפיתוחו עתידנית לעומת הציוד הקיים היום.
ומה עשה חגי הדס? הוא התמנה לחבר דירקטוריון בחברה המפוקפקת הזו. מה עוד הוא עשה? הוא שיקר לעיתונאים ששאלו אותו לגבי אמיתות ההמצאה, ואמר "ראיתי את המדבקה ובדקתי אותה על עצמי. ראיתי אותה נבחנת גם על אחרים, כולל הטלפון הסלולרי שלי", אמר בהזדמנות אחת. בהזדמנות אחרת הגדיל והסביר: "ניסיתי את המוצר בעצמי, וראיתי שהוא מסוגל למדוד הבדלים ברמת הסוכר לפני ואחרי שתייה, וגם לשדר את הדברים לסלולרי האישי שלי. הוא משתמש בננו טכנולוגיה בעוד אחרים עבדו בלייזר. הוא מסדר אחרת את האלקטרונים באופן מאוד דחוס". כמובן שההסבר המדעי הזה מופרך כמעט כמו מאות המליונים שהוא שווה לכאורה, שהמדבקה לא היתה קיימת בשום שלב, לא עבדה לא על הדס ולא על אחרים, והמקסימום שרץ על הטלפון שלו היא אפליקציית דמה עם מספרים אקראיים שנועדה להוליך שולל את התקשורת ואת הציבור. "MSI עמדה בכל מה שהיא התחייבה" המשיך ושיקר הדס. לגבי אישור FDA, טען: "ראיתי את האישור הזה ואת כל האישורים. ראיתי את החוזה החתום שכלל העברת מקדמה. אני יודע בוודאות שאכן עברה מקדמה". כשנשאל מדוע הכחישו בMSI את עצם קיום העסקה, לא התבלבל וענה "יכול להיות שהם הכחישו. יש להם כמה סניפים ולא כל אחד יודע לגבי כל העסקות. הם ביקשו להיות בפרופיל נמוך, וכך ננהג". נציין כי MSI הכחישו שביקשו משהו מהחברה הישראלית, והבהירו כי אין ולא היה להם קשר לעניין. הועלו כמה סברות לגבי המניעים מאחורי התרמית, כיוון אחד שאף נחקר על ידי המשטרה הוא כי בכירי החברה השתמשו בה להלבנת הון שמקורו בקונגו בקנה מידה גדול.

חגי הדס
 כן, חגי הדס שיקר. הוא טען שראה אישור FDA - שלא היה ולא נברא. הוא טען שהמוצר שברשותו משתמש בננו טכנולוגיה ומסדר אלקטרונים באופן מאוד דחוס - הסבר שאפילו להדיוט מהרחוב נשמע מופרך ושקרי. הוא טען שMSI "עמדה בכל מה שהתחייבה" וציין שההתחייבות כללה העברת מקדמה - שלא עברה, ובכלל MSI לא היתה צד בעניין. הוא טען שMSI ביקשו להיות בפרופיל נמוך - דבר שהוכחש מכל וכל על ידי החברה הטיוואנית, מכיוון שכל המשא ומתן עם "לייף קיפר" היה פרי דמיונם של המעורבים. לכן אפשר לומר בלא חשש כי מי שהיה דירקטור באותה תקופה אצל הטייקון שלמה שמלצר - שיקר. האדם שנבחר באופן אישי על ידי ראש ממשלת ישראל לייצג את המדינה במשא ומתן לשחרור גלעד שליט - שיקר. האדם שנבחר באופן אישי על ידי ראש ממשלת ישראל למצוא דרכים לגרש את עשרות אלפי פליטי החרב שהגיעו לישראל בחיפוש אחר מקלט מזוועות ארצם - שיקר.
כשאומרים לנו שזה בסדר שאפילו היום כלואים כ-2600 מבקשי מקלט בבתי כלא בדרום הארץ - משקרים לנו. בעוד כמה חודשים, כשיגידו לנו שבניגוד לחוק הבינלאומי אפשר לגרש את הפליטים בחזרה לתופת ממנה הגיעו, בעקבות עסקת שוחד סיבובית עם אחת ממדינות אפריקה שרקם פקיד המוסד הדס - ישקרו לנו.

העובדה שאדם כמו הדס, שכבר נתפס בשקר אחד לפחות בהתנהלותו מול הציבור, נבחר על ידי ראש הממשלה לעסוק בדיני נפשות - מספרת על כוונותיו של האחרון כלפי הפתרון שהוא מחפש לעשרות אלפי הפליטים הנמצאים בישראל יותר מאלף הצהרות נבובות לעיתונות.


21 בדצמבר 2012

עיר מקלט, שתי הערות על המצב

בליל ה-14 באפריל 2008 רכבו שני נערים על אופניהם ברחובות שכונת קראון הייטס בניו יורק. הם הותקפו על ידי אדם שהשתמש בגז מדמיע ואז החל להכותם בעזרת אלה, לפי עדותם. שני הנערים היו אפריקאים-אמריקאים והתוקף היה אדם בשם יצחק שוחט, איש תנועת חב"ד. כשהחליט התובע המחוזי בניו יורק להאשים אותו בפשע שנאה, הוברח החסיד לקנדה (לכאורה על ידי חב"ד) ומשם לישראל. כמעט חמש שנים עברו מאז, בקשת ההסגרה שהגישה ארה"ב לישראל נידונה כבר בכמה ערכאות, כל אחת מהן דחתה את טיעוני הנאשם ואישרה את בקשת האמריקאים. כעת מונחת הבקשה על שולחנו של שר המשפטים יעקב נאמן, שבסמכותו לא לאשר את בקשת ההסגרה.


יצחק שוחט, חב"דניק שמבוקש ע"י שלטונות ארה"ב באשמת פשע שנאה
לכאורה מדובר בעוד מקרה של אלימות שיצאה מכלל שליטה ובנאשם שהוא במקרה יהודי. ואולם למעשה היה שוחט חבר בארגון "השמירה", מעין מיליציה יהודית חרדית הפועלת בקראון הייטס, שעל פי אתר האינטרנט שלהם פועלת בשיתוף עם המשטרה המקומית, ושמזכירה מאוד ארגון אחר שפעל שם לפני ארבעים שנה: ״הליגה להגנה יהודית״.
כך כתב מאיר כהנא בספרו "סיפורה של הליגה להגנה יהודית", פרק ו': "במקרה שהמשטרה עדיין לא ממלאת את תפקידה, נקיים פטרולים רגליים ורכביים למטרת הגנה עצמית. בנוסף על מכשירי קשר, בעלי רשיונות ישאו נשק, והאחרים יהיו מצויידים בחפצים מתאימים, שהם חוקיים וגם אפקטיביים. הפטרולים אמורים לסייר ברחובות וגם בבניינים, ויש לספק להם מידע חוקי על זכותו של האזרח בעצירת פושעים". ואכן, יהודים חמושים בנשק חם וקר סבבו ברחובות השכונות היהודיות והתנכלו למי שלא היה יהודי. במקרים רבים הם אף גרמו חבלות חמורות לעוברים ושבים, בעיקר לאפריקאים-אמריקאים. 
על אף שהארגון הכהניסטי הוכרז כארגון טרור לכל דבר ועניין בארה״ב, כיום פועל בישראל ארגון בשם "משמר השכונות", המעיד על עצמו שהוא פועל ברוח ״הליגה להגנה יהודית״. מנהיגו של ארגון זה הוא ברוך מרזל, המועמד במפלגה העומדת בפני בחירות לכנסת בישראל.
ארגוני ימין כבר התחילו בקמפיין ללחוץ על השר נאמן כדי שלא יאשר את בקשת ההסגרה, על אף שבית המשפט העליון אישר אותה: רבה של מגדל העמק יזם פנייה לשר המשפטים בעניינו של שוחט, שעליה חתמו רבנים רבים. כלי תקשורת חרדים ואחרים מפרסמים כתבות (מסולפות עד כאב) המציגות את חסיד האלים באופן אוהד, ואנשי חב״ד אף פתחו עבורו "קרן פדיון שבויים" מיוחדת לצורך מימון הפעולות. מכיוון שחב"ד עמדו לימין ראש הממשלה בנימין נתניהו כמה פעמים בעבר, נראה שהגיע זמנם לגבות את החוב.

***

אל ג'זירה פירסמו היום מאמר הטוען כי הספונסר של ראש ממשלת ישראל, שלדון אדלסון, עומד מאחורי קמפיין יקר מאוד נגד נשיא מצרים מוחמד מורסי. לטענת אל ג׳זירה, איל ההימורים משתמש בהונו העצום ובקשריו בקונגרס בארה״ב כדי להוביל חקיקה אמריקאית שתמנע סיוע ממצרים, בטענה כי החוקה המצרית החדשה מפלה נשים ואת בני המיעוט הקופטי.
הסלידה של נתניהו ושל אנשי ממשלתו ממורסי מתועדת היטב ואף התעצמה בעקבות ההשתלחות האחרונה בעזה, בה מנעה מעורבותו של מורסי הסלמה מיותרת ומסוכנת והותירה את נתניהו וחצי תאוותו בידו. לדוגמה, באל ג׳זירה מצטטים את סגן שר החוץ דני איילון, עילוי דיפלומטי מהולל, כאומר שמורסי פגע ביכולתה של ישראל לפעול נגד ההתנגדות הפלסטינית. בהתבטאות אחרת טען שר התחבורה, ישראל כץ, כי עלייתו של מורסי היא האיום האסטרטגי הגדול ביותר על ישראל. לטענת אל ג'זירה, אין ספק שמי שעומד מאחורי פעולותיו של אדלסון כנגד מורסי הוא נתניהו.
את האגדות על נתניהו כדיפלומט-על כבר שמענו, ואת התוצאות של הדיפלומטיה הזו ראינו ביתר שאת בתקופה האחרונה, בה כל מדינות העולם (חוץ ממיקרונזיה, כמובן), מגנות את ישראל ומדברות על סנקציות כלכליות ואחרות. את המעורבות של אדלסון בפוליטיקה האמריקאית אנחנו מכירים היטב מההימור הכושל והיקר שלו על המועמד הרפובליקני מיט רומני, ואת המעורבות המכוערת שלו בפוליטיקה הישראלית אנחנו רואים מדי בוקר בבטאון שהוא מממן לצורך דברור המדיניות הכושלת של נתניהו. אבל מהלך כל כך מגושם ומסוכן להתערבות במדיניות החוץ של המעצמה הגדולה בעולם בטיעונים שיכולים באותה קלות להתפוצץ ולפגוע בישראל - זה כבר חריג אפילו בשבילו. פגיעה במיעוטים? רבאק - אותו טיעון בדיוק יכול למנוע מישראל את מיליארדי הדולרים ששופך פה הדוד סם מדי שנה. סעיף קטן שיוכנס במהלך תהליך החקיקה האנטי מצרית שינוסח באופן מעט יותר כללי מכפי שרואה נתניהו בתפישתו הצרה - והופ, אין יותר סיוע אמריקאי.
הגיע הזמן לשבור את המיתוס שנתניהו פועל לטובת ישראל. הוא לא. נתניהו מסוכן לישראל ולישראלים יותר מכפי שהוא מסוכן לפלסטינים או למדינות האזור. אחרי שהביא כמעט מיליון ילדים מתחת לקו העוני, הרחיב את השסעים בעם, הקים מחנות ריכוז לפליטים וקירב את בית הדין בהאג לפתחם של קצינים ושרים - הגיע הזמן להיפרד ממנו ולשלוח אותו לעשות שוב לביתו: לבית שלנו הוא כבר עשה מספיק נזק. 





13 בדצמבר 2012

חברון, רשומון

מוחמד זיאד עוואד סליימה מחברון חגג אתמול יום הולדת שבע עשרה. אמו שלחה אותו לקנות עוגה לקראת החגיגה המתוכננת והוא יצא מביתו לכיוון הקונדיטוריה כשנעצר במחסום צבאי, שם נורה למוות על ידי שוטרת משמר הגבול. עד כאן העובדות. מכאן: רשומון.
השוטרת (ששמה המלא פורסם אתמול ומוכמן היום) טוענת כי מוחמד שלף אקדח מכיסו, חטף את אחד החיילים שעמדו במחסום והצמיד לרקתו את הקנה. היא לא היססה וירתה בו כשהוא עדיין אוחז בחייל יריה אחת, שתיים, ורק ביריה השלישית עזב מוחמד את החייל ואת האקדח. כששכבה גופתו חסרת החיים על הקרקע מספרת השוטרת כי היה מדובר באקדח צעצוע, שאיש ממכרי ההרוג לא ראה קודם לכן.
רופא פלסטיני שהיה במקרה במקום שמע את היריות (עדים מדווחים ששמעו שש יריות) ורץ לכיוון מסגד אברהימי, שם ראה אישה מתווכחת עם החיילים שיתנו לה לגשת למוחמד. הוא הזדהה כרופא, אך כשהגיע לגופה כבר היה מאוחר מדי. אזרחים אחרים ובהם מתנדב של ארגון 'בצלם' שהגיעו למקום וצילמו את הזירה מדווחים כי שוטרים מחקו את התמונות שצילמו מבלי לספק הסברים.
אנשים שמכירים את מוחמד מספרים שהוא היה כבד שמיעה וכנראה התקשה לעקוב אחרי הוראות החיילים במחסום, ושבשום מקרה לא יכול להיות שהוא עשה את מה שטוענים הצבא והמשטרה. לא אתמול ולא אף פעם.
מאוחר יותר עצרה המשטרה את אחיו הצעיר של מוחמד, ואביו אושפז בבית החולים במצב בינוני. כמו כן נעצרו סדאם מאזן אידרס, פאקס שאדי דאוד, יזן רבי גייט, וחוסיין מג'די בנט, כולם בני שמונה(!!) עד ארבע עשרה, וחמישה צעירים אחרים נפצעו מירי חיילי צה"ל.
מוחמד זיאד עוואד סליימה, בחגיגה שנערכה לכבודו בבית הספר בבוקר מותו.

***

 אני לא יודע מה התרחש במחסום בחברון ולא מתיימר לשפוט מי מהמעורבים. אני יכול לציין רק שהסיפור של השוטרת "מוזר" בלשון המעטה. למרבה המזל אזורי המחסומים בחברון מרושתים במצלמות ישראליות ובטוחני כי אם באמת הסיפור שלה נכון ישחרר צה"ל את הסרטון המראה כיצד נער בן 17 שולף אקדח צעצוע ומצמיד אותו לרקתו של חייל בעוד השוטרת קולעת בדיוק לא פחות משלוש פעמים לגופו (לא לראשו) של מוחמד שעל פי גרסתה מוגן על ידי גופו של החייל הישראלי. ממש כמו שהבטיח לעשות גם בצילומים מהמרמרה שעדיין מוחזקים במרתפי הצנזורה. גם שם ודאי אין מה להסתיר.

שמה המלא של השוטרת ותמונתה מחוייכת באפוד מלא פורסמו בהבלטה אתמול בכל כלי התקשורת הישראלים, והיום שמה אסור בפרסום ותמונתה מטושטשת. כמובן שזה מאוחר מדי, כי הרשתות החברתיות כבר מלאות בקריאות לנקמה, ותעלול היח"צ של ישראל עלול לעלות לבחורה צעירה ולמשפחתה ביוקר. אם על פי תמונתה ולידה אקדח נוטף דם והמילים "רוצחת" המופצת באלפי שיתופים, או על פי הקריאות לפנות לבית הדין בהאג להעמידה לדין על פשע מלחמה. היא כבר תצטרך לחשוב פעמיים לפני שתצא לאירופה הקלאסית.


***

בימים האחרונים הפוליטיקאים מנצלים כל הזדמנות להצטייר כלוחמניים יותר. אפילו שאול מופז זחל מאלמוניותו וקרא להקל על הוראות הפתיחה באש, וכך גם החייל האמיץ אלי ישי. רק השבוע היו שני אירועים בהם חיילים הבליגו ולא פתחו באש, פעם בחברון ופעם בקדום, וספגו על כך קיתונות של ביקורת. אני בטוח שהקריאות "פחדנים", "בושה לצבא", והאווירה הציבורית המיליטנטית היוו חלק מהחלטתה של השוטרת נ' להרוג את מוחמד.
אין ספק שנ' סחטה את ההדק וירתה את הקליעים שקיפחו את חייו של מוחמד סליימה, אבל האחריות למותו אינה רק שלה. העובדה שחייהם של מאות אלפי פלסטינים באזור חברון נשלטים על ידי גחמות של ילדים במדים - זה הפשע האמיתי. לשוטרת נ' יש מפקד, ולו יש מפקד, ולו יש מפקד, כך עד לראש הממשלה, וכל אחד מהם נושא באחריות למותו של הנער כבד השמיעה שחגג אתמול את יום הולדתו השבע עשרה. הכיבוש עשה אותנו אטומים לסבל הכרוך בחיים תחת דיכוי, תחת השפלה יום יומית במחסומים. המחיר שמתחיל להתחוור היום, זה שתשלם משפחתו של מוחמד, וזה שתשלם נ' כל חייה - הוא לא מחיר שנוכל לעמוד בו לאורך זמן. כאשר "מיטב בנינו" יעצרו בחו"ל בעוון פשעי מלחמה, כבר יהיה מאוחר מדי. כאשר תפרוץ עוד אינתיפדה בעקבות מדיניות הדיכוי של נתניהו וליברמן, כבר יהיה מאוחר מדי. כאשר נער נורה למוות במחסום בדרך להביא עוגה ליום הולדתו - כבר עכשיו מאוחר מדי. את הכיבוש הזה חייבים לסיים.


10 בדצמבר 2012

אילו


היום פורסם סקר בעיתון הארץ אודות אחוז ההצבעה הצפוי בקרב ערביי ישראל. כצפוי, שיעור השתתפות הציבור הערבי בבחירות ממשיך במגמת ירידה, ואם ב1999 הוא עמד על כ-75%, (נדלג על הבחירות המיוחדות לראשות הממשלה של 2001, נחזור אליהן בהמשך), ב2003 ירד ל-62%, ב2006 ל-56%, וב2009 עמד על 53%. הפעם, מספרים לנו בהארץ, הוא מתנדנד סביב ה50%. אם אנחנו מדברים על כחמישה מליון בעלי זכות בחירה שכעשרים אחוזים מהם הם ערבים, אנחנו מגיעים לכחצי מליון בני אדם שלא ישתתפו בהליך הדמוקרטי של בחירת נציגים לבית המחוקקים.
לתופעה הזו יש כמה סיבות, שבהן ירידה באמון שרוחשים האזרחים הערבים במוסדות המדינה, ירידה כללית (גם בקרב הציבור היהודי) באחוז ההצבעה, וגם - ולא פחות חשוב - אובדן אמון ברשימות הערביות ה"לאומיות" על שחיתויותיהן, העדר השפעתן, ותמיכתן בלאומנות ערבית מקצינה והולכת בדגש על אסד ודומיו.
בהמשך השבוע צפויה ועדת הכנסת בראשות ח"כ דוד רותם לפסול את חנין זועבי, את רשימת בל"ד, וסיכוי סביר שגם את רע"מ-תע"ל. הטקס הקבוע הוא התלהמות מימין, חברי הכנסת טיבי וזועבי יצעקו "פאשיזם", תערך פניה בהולה לבג"צ שעל פי כללי אותו טקס צריך לבטל את החלטת וועדת הכנסת ולאפשר לרשימות להתמודד. נניח שכל זה יקרה גם הפעם.
בפוסט הזה אני רוצה לבחון רעיון של אי פניה לבג"צ אחרי הפסילה, והחרמת הבחירות ע"י הציבור הערבי בשיתוף עם השמאל היהודי-לא-ציוני כאקט של סולידריות עם מגמת ההקצנה הפוליטית והחברתית במדינה. 
כבר ניסו את זה - תאמרו, ותצדקו. ב2001 אחוז ההצבעה בקרב הציבור הערבי בבחירות המיוחדות לראשות הממשלה (שרון-ברק) עמד על כ-18% בלבד. לברק היו חסרים אז כחצי מליון קולות כדי להבחר, קולות שהיו יכולים להיות שלו אלמלא "ארועי אוקטובר" הזכורים לרע בהם נהרגו 12 אזרחים ערבים מירי של המשטרה. אז מה השתנה? אז ככה:
פסילה של הרשימות בל"ד ורע"מ-תע"ל על ידי הכנסת תשאיר במגרש רק את חד"ש, שהסקרים האחרונים מנבאים לה בין שלושה לארבעה מנדטים, ואת דעם, שבבחירות האחרונות קיבלה כחמישית מנדט. נניח לשם הדיון שגם חד"ש תצטרף לסולידריות הערבית ותסיר את מועמדותה במחאה על פסילת שתי הרשימות האחרות, ונשארנו בלי אלטרנטיבה לא-ציונית ריאלית להצבעה. במקום זה - יכריזו הרשימות על החרמת הכנסת ומוסדות המדינה - כמו שאומר החבר ליברמן: אין זכויות - אין גם חובות. מרד מיסים, אליו יכולה להצטרף גם אותה "מחאה חברתית" חמקמקה שתדרוש שינוי סדרי עדיפויות בחלוקת התקציבים והמשאבים במדינה, תנועת סולידריות שתדבר למכנה המשותף שחסר כל כך בין הציבור הערבי והציבור היהודי - הרצון לחיות בכבוד. 
בהתחלה זה יהיה קשה. הממשלה הימנית החדשה תכריז שמדובר במזימה ערבית אנטישמית כפוית טובה, אחר כך יתחילו גם עימותים אלימים. בשלב הזה דעת הקהל בעולם שראתה את פסילת הרשימות הערביות על בסיס היותן לא-יהודיות ותו לא, תתחיל ללחוץ על ישראל לסיים את הסיפור הזה וללכת לבחירות חדשות. הממשלה תסרב, הגינויים החריפים שיוצאים היום על בניה בהתנחלויות יזלגו לאט לאט לסנקציות, והאפרטהייד המסתתר בבושה מאחורי מסיכת הדמוקרטיה יצא בגאון.
שלטון אפרטהייד מדכא, עם מעמד ביניים (אם יש בכלל דבר כזה אצלנו) ומעמד הטייקונים (חשוב הרבה יותר להשפעה) שיסבול באופן ישיר מהעיצומים הבינלאומיים יבין לאט לאט כי מהשלטון הזה לא יצא חיר, ויפעל אקטיבית להחליף אותו בשלטון צודק יותר. ההקצנה ימינה תפעל כבומרנג ותציב את ישראל במצב בו אין לה ברירה אלא לעשות ויתורים כואבים כדי להפיס את העולם, תביא לנסיגה מהגדה המערבית ופינוי ההתנחלויות. עם נפילת השלטון וכינון משטר חדש, יוכלו ערביי ישראל להבטיח לעצמם יצוג ראוי יותר לאוכלוסיה המונה כחמישית מאוכלוסיית ישראל (והרבה יותר אם ידובר במדינה אחת עם פלסטין).
כל זה כמובן לא יקרה, כי בשביל להוביל מהלך כזה דרוש מנהיג שרואה קצת מעבר לקורקבן של עצמו, ודמות כזו אינה בנמצא היום, לא ערבי ולא יהודי. בינתיים נמשיך לשחק על פי כללי המשחק המקצינים ימינה יותר ויותר, עד שלבסוף תגיע גם משם נקודת השבר. השאלה היחידה היא מי ישבר ראשון - אנחנו, או השלטון.


7 בדצמבר 2012

הבט קדימה בדעם


בערב יום רביעי השבוע השתתפתי במפגש בלוגרים של דעם (וכן, זה דעם בלי ראשי תיבות, דעם=תמיכה). הגעתי לשם לגמרי במקרה, כאשר בינות לענני הגז של אחת ההפגנות בבלעין פגשתי את אחראי הניו מדיה של המפלגה, ותוך השתנקות משותפת והתחמקות מכדורי הגומי שירו חיילי צה"ל לכיווננו סיפר לי על הפעילות הבאמת מרשימה שעושה התנועה, דוחק בי להצטרף ולשמוע עוד. התעניינתי.
ובאמת, בניגוד לרוב המפלגות אחרות - דעם באמת עושים. אם במסגרת ארגון "מען" שהוקם על ידי התנועה כאלנטרנטיבה לסיאוב של ההסתדרות ורשם הישגים נכבדים בהגנה על זכויות עובדים, אם ב"סינדיאנת הגליל" שהוקם כארגון לסחר הוגן ולקידום החקלאות במגזר הערבי, אם במסגרת תנועת הנוער שלהם, המחנכת לסולידריות ולשוויון, ואם במסגרת פעילות השטח האין סופית שלהם כחלק ממאבקי עובדים, "המחאה החברתית" אותה הם חיים שנים לפני שדפני ליף נטעה את אוהלה ברוטשילד, ועוד ועוד פעילויות מסוגים שונים.
הדבר שהכי מצא חן בעיני בתנועה הזו הוא שזו אולי התנועה היחידה בבחירות הקרובות פרט לחד"ש שאינה לאומנית. לא לאומנית יהודית כמו מרצ והעבודה, ולא לאומנית ערבית כמו בל"ד או רע"ם-תע"ל. שאר דרישותיהם גם הן מצוינות: סיום הכיבוש ופירוק כל ההתנחלויות (נחזור לזה בהמשך), קיצוץ בתקציב הבטחון, החזרת הפיקוח על מחירי המזון להורדת יוקר המחיה, ביטול תופעת עובדי הקבלן, הפסקת יבוא עובדים זרים, הסדרת נושא מהגרי העבודה ומתן מקלט מדיני לפליטי חרב, הפרדה מוחלטת בין דת ומדינה, הגברת הפיקוח בנושא השוואת השכר בין נשים לגברים, ועוד ועוד דברים נכונים וטובים.

אולי כדאי שאקדים ואספר למה בעצם חיפשתי אלטרנטיבה להצבעה. כנער הייתי פעיל במרצ. את הבחירות של 1992 ו1996 העברתי ברחובות עיירת פיתוח בצפון ובהפגנות ופעולות בכל מיני חורים בארץ. כשהבנתי בשלב כלשהו שאני לא יכול להיות יותר חלק מה"שבט הלבן" - זה שעדיין מאמין בציונות ובלאומנות היהודית של המדינה, עברתי לחד"ש. כדי לשים את הדברים על השולחן - אני חושב שחד"ש היא מפלגה מצויינת, שפועלת למען פחות או יותר אותם הדברים שהזכרתי למעלה במצע של דעם, ושאת דב חנין צריך לשכפל - כי עוד כמה חברי כנסת בשיעור קומתו - והכנסת תראה אחרת לגמרי. אבל. חד"ש היא לא רק דב חנין, ולמרות פועלם המבורך של מוחמד ברכה וחנא סוויד בתחומים רבים, התנועה לוקה בפגם יסודי שמקשה עלי מאוד לתת לה את קולי הפעם.
על הציטוטים הבאים לא ארחיב, הן כי הדברים מדברים בעד עצמם, והן כי הנושא כבר נטחן עד דק בדיונים אינסופיים ברשת. אסתפק בלומר כי התפיסה ש"האויב של האויב שלי הוא ידידי" היא אחד מיסודות הכשלון של התנועה הלאומית הערבית בשנות השלושים, עם חבירתו של חאג' אמין אל חוסייני לכוחות גרמניה הנאצית, ואמנם אסור להשוות, אבל רבאק:
"משטרים, מפלגות, כוחות וארגונים, שארה"ב קבעה אותם כאויב, חייבים לזכות בסולידריות, משום שהסכנה הגדולה ביותר היא ארה"ב. דבר זה נכון לגבי חיזבאללה, איראן, סוריה, חמאס, ונצואלה ואחרים" (אתר חד"ש בערבית, אוגוסט 2006)
"הגיעה העת לעשות כדברי לנין, שהעדיף את הפאשה המגן על עצמאות ארצו, מאשר את הפועל שמייצר נשק לצרכי מלחמה אמפריאליסטית. הגיעה העת לבחון מחדש את העובדה שישנם כוחות פונדמנטליסטיים דתיים, אשר נאבקים במתקפות הכוחניות ובכיבוש, והם יותר הגונים מכל השמאל המזויף אשר תמך במלחמה... המשימה העיקרית היום היא לרסן את המתקפה האמריקאית-ישראלית על העולם והאזור. זה בהכרח משרת את המאבק המעמדי" (מוחמד נאפע, מאמר באל-איתיחד, אוגוסט 2006)
"השאלה המרכזית היום היא איך להרחיק את סוריה מסכנת התוקפנות האימפריאליסטית במסווה של סיסמאות ‘דימוקרטיות’ מהתלות" (מאמר מערכת של בטאון מק״י בערבית, אוגוסט 2011)
"עלינו להתעסק יותר במאבק נגד הכיבוש הישראלי והאמריקאי ולא בהתקפה על המשטר הסורי... הדיקטטורה הסורית, הצפון-קוריאנית והאיראנית עדיפה עשרות מונים על הכובשים האמריקאים, הישראלים, ברית נאט"ו וכל המשת"פים הערבים שלהם, במיוחד במדינות המפרץ" (מוחמד נפאע, אתר חד"ש, יולי 2011)

וחזרה לדעם. על פניו - אם נתעלם רגע מהפיל שבחדר עם השלט הגדול "אחוז החסימה" (אל פחד, נחזור אליו בסיום) - דעם היא מפלגת חלומות: לא לאומנית, שוויונית לחלוטין, מקדמת צדק חברתי אמיתי הרבה מעבר לרמת הסיסמה, והכי חשוב - באמת עובדת בשטח, בונה את כוחה ממעשים טובים וצודקים ולא מסגירת דילים עם חמולות וקבוצות אינטרסים.
אבל. וכמה חבל שתמיד יש אבל. לדעם יש לדעתי כמה בעיות אינהרנטיות שהגדולה ביותר בעיני היא ההתייחסות שלהם לשאלת הלאומנות. כשהעליתי את הנושא הזה במפגש הבלוגרים, התשובה שקיבלתי (וכאן אני מתמלל פחות או יותר מההקלטה של המפגש) היתה שלאומנות זה משהו רע, שמרחיק את האחר ממך. שהלאומיות היא המצאה בורגנית, אבל שלעם הפלסטיני יש זכות להשתחרר מהכיבוש שגזל את אדמתו ב48', ושהוא מוכן להתפשר על גבולות 67'. לעמוד נגד זה, ענתה לי אגבריה-זחאלקה, אומר לתמוך בדיכוי של העם הזה. סיום הכיבוש נחוץ כדי שהעם הפלסטיני יממש את המאוויים הלאומיים שלו ויתן לו את המדינה שבתוכה הוא יתנהל, ואז יוכל להחליט בעצמו אם הוא רוצה להיות סוציאליסטי או "לא משנה מה אחר כך". סוף הכיבוש הוא איפה שאנחנו אומרים שהלאומיות הפלסטינית היא לגיטימית, כמו שהרבה אנשים אומרים שהלאומיות היהודית היא לגיטימית. אנחנו כאנשי דעם כבר מעבר ללאומיות, אבל זה באמת עניין יותר פילוסופי. אנחנו גיבשנו זהות מעמדית שכוללת בתוכה אנשים מכל הלאומים שלא נתקעים בתוך הלאומיות. … אנחנו טוענים שיש מכנה משותף אדיר ששם חיים בתוכו הערבים והיהודים ביחד, וזה המצוקות החברתיות והכלכליות שלהם. אז שינתה אגבריה זחאלקה נושא, והעניין לא עלה שוב עד סוף המפגש.
לטעמי הגישה הזו תמוהה בלשון המעטה. אם המפלגה מאמינה שלאומיות היא גורם מפריד, וכי יש לפעול למוטט את המחסום הזה כדי שהמאבק המעמדי יוכל לשלב ידיים ולנצח,למה התמיכה הבלתי מסוייגת בחלום שתי המדינות? לאן נעלם הלהט האידיאולוגי הישן של פועלי כל העולם התאחדו? מאיפה העמדה המתנשאת שמכריזה "אנחנו כבר התנערנו מהלאומיות, אבל העם לא, ולכן אנחנו שמים בצד את האידיאולוגיה שלנו כדי [מה בעצם?]". באופן מרגיז מאוד, אין היום מפלגת שמאל שהצליחה להתנער מהסטגנציה הרעיונית של הקמת שתי מדינות שיצליחו לקיים את עצמן בשטח בין הירדן לים.

שתי הנקודות הבאות מצביעות בעיני על אותה סטגנציה: הראשונה היא מה שכונה על ידי ניר נאדר "רוח הבלהות של דעם" עליה לא ארחיב כרגע, והשניה היא הסרוב להכיר באחוז החסימה כגורם מספר אחד לאי ההצלחה של המפלגה. זה שלא מדברים על משהו לא גורם לו להעלם, והזלזול שהפגינו אגבריה-זחאלקה ובן שמחון לשאלות בנושא רק מחזקות את התחושה שיש כאן חסך גדול מאוד בהבנת המציאות הפוליטית המודרנית. העבודה היום יומית של חברי דעם היא לא פחות ממדהימה, ולתפיסתם, העבודה הזו היא תנאי מספיק לכניסתם לכנסת. הם לוקחים את הכספים אותם הם מגייסים ובמקום להשקיע אותם בקמפיינים שיביאו להם קולות לכנסת הם מועברים לתוכניות החברתיות שלהם לתמיכה באלה שבאמת צריכים אותם. כל זה טוב ויפה, אבל לא נעשה באופן מודע מספיק לטעמי, כזה שיודה שעד שלא יסכימו להשתתף במשחק הפוליטי - הם ישארו מחוץ לקווים.
דעם היא מפלגה אוטופית במידה רבה שבמנהיגיה בוער אותו להט אידיאולוגי אמיתי של מהפכני שנות השישים והשבעים, הם חיים את מה שהם מטיפים לו ומשתכרים שכר מינימום בלבד, ואם היו נכנסים לכנסת השפעתם ופועלם היה מועצם אלפי מונים מתוקף החריצות הפרלמנטרית שתכוון להעצמת זכויות העובדים והמיעוטים. בניגוד לפוסטים אחרים בנושא שעסקו בחישובים אלקטורלים של לאיזה מפלגה צריך להצביע כי השפעתה רבה יותר, אני לא מאמין שזה נכון. מספיק לעיין בעבודה הסיזיפית היום יומית של חברי הכנסת החברתיים, בפרוטוקולים של וועדות הכנסת בה השפעתם מול הדרג המקצועי שווה את משקלם בזהב, ובתרומתם האינדיווידואלית וחוצת הסיעות לקידום האג'נדה שלהם.

אבהיר שנית: אני לא פוסל הצבעה לחד"ש, רק אומר שבאופן אישי קשה לי לעמוד מאחורי מפלגה שבכיריה מתבטאים בצורה שהוזכרה למעלה ולא משנה כמה דברים טובים עושים חבריה האחרים. הצבעה למרצ קשה לי יותר להצדיק. הרשימה שהם מציגים הפעם היא רשימה נהדרת עם אנשים טובים, אבל מפלגה יהודית ציונית לאומית היא לא משהו שאני רואה את עצמי חלק ממנו. מפלגה שלא דורשת שוויון לערבים במקומות ריאלים היא מפלגה שהשלימה עם זה שלא יהיו בה ערבים, ושכזו - הופכת שוב לפוליטיקה הישנה של השבט הלבן בקולוניה.

אחוז החסימה הוא מחסום טאוטולוגי. אתה לא תעבור את אחוז החסימה כי אנשים לא יצביעו למפלגה שלא עוברת את אחוז החסימה. זה טריק כזה של הדמוקרטיה הישראלית שאומר שכל הקולות שניתנו למפלגה שלא עברה את אחוז החסימה הולכים לפח. אין הסכמי עודפים, עדיף שלא תבוא להצביע, לפחות תחסוך את ההליכה לקלפי. זה טריק שפל שמונע מסיעות חדשות להכנס ומחזק את כח הסיעות הקיימות, ולהן אין שום אינטרס לשנות אותו. אבל אם אנחנו דורשים מהפוליטיקאים שלנו להיות נאמנים לאידיאולוגיה שלהם גם כשהמחיר כואב - אנחנו חייבים לעשות את אותו דבר. אם נמשיך להצביע רק למי שמראש עובר את אחוז החסימה נמשיך לקבל כל פעם את אותו הדבר, וכל פעם נתלונן שמי שהכנסנו לא מספיק טוב וראוי - מה עשינו? אם יותר אנשים יצביעו הפעם לדעם, בבחירות הבאות המספרים כבר יראו אחרת, הפער יצטמצם, ואחוז החסימה כבר לא יראה כמו מחסום בלתי עביר.


***


אני עוד לא החלטתי מה אצביע הפעם, אבל דעם מצטיירת כאלטרנטיבה נפלאה לאנשים שמוכנים להניח את הציניות בצד ורוצים עוד צדק חברתי, עוד זכויות לעובדים, וחברי כנסת מהסוג שלא מפחד להלחם גם בדרקוני ההון והלאומנות המפחידים ביותר.



6 בדצמבר 2012

אינתיפדה בפתח



בזמן האחרון היתה לי תחושה שהגדה מבעבעת. משהו קורה שם, הרגשתי, משהו שלא מדברים עליו מספיק. בתקשורת היו אזכורים ספורדיים של ארועים כאלה ואחרים, סוכנות מען דיווחה פה ושם, ואתרי המתנחלים ובראשם סוכנות "תצפית" דיווחו על דברים שהשפיעו עליהם. אבל לא הצלחתי למצוא דיבורים על מגמה, על מה קורה בתמונה הגדולה. "עמוד ענן" הביא איתו מפגני סולידריות מעטים (מדי), בעיקר של הפגנות ליד מחסומי צה"ל, ופיגוע באוטובוס בתל אביב, אבל זו עדיין לא כל התמונה.
אז בהתבסס על נתוני שב"כ הכנתי גרף אחד שמראה את העליה באלימות בגדה המערבית בין ספטמבר לנובמבר.

מספר התקריות האלימות של פלסטינים כלפי ישראלים בין החודשים ספטמבר לנובמבר 2012, מתבסס על נתוני השב"כ

בספטמבר היו 67 תקריות אלימות בגדה המערבית, מתוכן 65 בקבוקי תבערה, ירי נק"ל אחד, ומטען אחד
באוקטובר היו 70 תקריות אלימות מתוכן 68 בקבוקי תבערה, ירי נק"ל אחד, ומטען אחד
בנובמבר המספרים זינקו ל164 תקריות, מתוכן 156 היו השלכת בקבוקי תבערה,3 מקרים של ירי נק"ל, 2 ארועי דקירה ורימון אחד.

עם ההכרה הבינלאומית בפלסטין כמדינה משקיפה בסוף החודש באו"ם, הקפאת מאות מליוני השקלים השייכים לפלסטין ע"י שר האוצר יובל שטייניץ ואי העברתם לתשלום משכורות, ה"עונשים" המגוחכים והמסוכנים אותם מטילה ממשלת ישראל על שטחי ואזרחי פלסטין בדמות טרנספר לכפרי פלסטינים ובנית מגורי מתנחלים במקומם, מעצרי אנשי מנגנון הרשות כמו זה של בכיר פת"ח בסלפית השבוע - המגמה הזו רק תלך ותחריף. נתניהו מוכר את שקר ה"אין פרטנר", ובאין איש קונה - הוא יגרום לו לקרות. בפעולותיו הוא מצית את האינתיפדה הבאה, ואם לא יודח במערכת הבחירות הקרובה - אוי לתושבי פלסטין ואוי לנו, ששמנו אותו להובילנו אל מעבר לתהום.


2 בדצמבר 2012

המכסה הירוק


אחרי שחפרתי בזמנו ברשימת התורמים לפריימריז של הליכוד ומפלגות אחרות, ביליתי אתמול כמה שעות בלראות מה התחדש ברשימות. באופן טבעי התחלתי אצל יקיר הבלוג מר דני דנון, כי אדם שסיים תואר של ארבע שנים (שלוש אם אתה ממש מוצלח) בשנתיים בלבד תוך שהוא עובד במשרה מלאה כשליח של הסוכנות היהודית במיאמי - חייב להיות עילוי בתחומו, ואכן - לא טעיתי: מאז סוף שנת 2008, לא נמצא אפילו ישראלי אחד שיסכים לתת אפילו שקל אחד לדנון דנן. זו לא טעות - הוא גייס 90 תרומות בשנת 2012 בסך כולל של $97,670 - וכולן הגיעו מאזרחי ארצות הברית. חיפוש פרטים על כמה מהתורמים מראה שמדובר בקהל מגוון שהמורכב מעורכי דין, רופאים, סוכני נדל"ן (במספר מרשים) מכמה מוקדים עיקריים בארה"ב. לא התעצלתי ופניתי לכמה מהם בשאלות על תרומתם, אך טרם זכיתי לתשובה. אעדכן אם וכאשר תתקבל. פרט מעניין אפשר למצוא בעובדה שדנון גייס מעל $82,000 בשלושה ימים בלבד בשבוע שעבר, ימים בהם שהה בישראל - לכן יהיה מעניין לגלות מדוע הסכימו 67 מהם להפרד מכל כך הרבה כסף מבלי לקבל אפילו לחיצת יד, חיוך מבויש, או קרע מפית עם חתימת שפתון.
גדעון סער הצטרף למועדון המכובד של מקבלי התרומות ממשפחת פאליק האמריקנית, שותפתו של הטייקון הישראלי בני שטיינמץ, שעד היום שמה את האסימונים שלה אצל נתניהו ולבנת. 
הלוחם בשחיתות כרמל שאמה-הכהן דווקא לא התבייש לקבל חבילת שקלים מהאמרגן חיים סלוצקי אשר ישב לא פעם בוועדת הכספים הכלכלה שבראשותו. מעבר זריז על הפרוטוקולים של הדיונים הרלוונטים הניב פנינים כמו "אבל אם אנחנו נגיד שאנחנו מסכימים אז סלוצקי ילך, ואת זה אני לא רוצה." (3 ביוני 2012), "סלוצקי, יש להם הרבה כסף. זה לא על חשבון זה. רק צריך לשחרר" (4 בספטמבר 2012) ועוד. למען הסר ספק, אני לא רומז שיש פה עניין לא כשר, רק מצביע על ניגוד עניינים (לכאורה!) בקשר הישיר והכספי בין השניים.
בלב רשימת התורמים של מירי רגב הסתתר שם מעניין. נשים רגע בצד את העניין שאת כתובתו של ענאן שמשום (המופיע בשם שומשום ברשימת התורמים) העתיקה גברת רגב מנצרת למושבה כנרת, עצם תרומתו של שמשום היא איך לומר - פרובלמטית. רגב העלתה הקיץ הצעת חוק שתאסור ערבוב משקאות אנרגיה ומשקאות משכרים ("חוק רישוי עסקים תיקון - איסור מכירת משקאות משכרים מעורבבים עם משקאות אנרגיה" בשמו הרשמי). ענאן דנן עשה ועושה את הונו מיבוא ושיווק של משקאות אנרגיה בדיוק מהסוג אותו רוצה גברת רגב לצמצם. טעם לפגם? נחיה ונראה לאן תלך הצעת החוק.
אצל לימור לבנת מצאתי תרומה של ידידה יורם גלובוס על סך 11,000 ש"ח. לא הייתי טורח להביט בה אלמלא היא חרגה מהסכום המותר (עוד על כך בהמשך), וכי בתוקף תפקידה כשרת התרבות לבנת אחראית על תחומים רבים החופפים לאלה של מר גלובוס. למשל, המלחמה בפיראטיות בערה בעצמותיה כל כך עד שהיתה חייבת לדון בה בדחיפות עם ידידה הנדיב על ארוחת ערב במסעדת טורקיז. עוד תרומה מעניינת התקבלה מגברת קלאוד גרונדמן, "ממונה מטעם שרת החינוך והתרבות לטפל בנושאי המוזיאונים במדינת ישראל". כן, לבנת מינתה, לבנת קיבלה "תרומה". אפשר לקרוא לזה גם ככה.
אבל בואו נעזוב את הליכוד ונבדוק מה קורה במפלגת העבודה, ואיפה נתחיל אם לא אצל יקיר הטייקונים יצחק (איציק) שמולי. לפני כן כדאי שנחדד את "הכללים, האיסורים וחובות הדיווח החלים על מועמד שאינו נבחר ציבור" אצל מבקר המדינה. קובץ קליל וקריא בן 40 עמודים של הוראות ונהלים שונים, שם כתוב שחור על גבי לבן: "א ם מספר בעלי זכות הבחירה עולה על 50 איש, מועמד רשאי לקבל מתור ם יחיד ואותו תורם רשאי לתרום למועמד תרומה אחת ששווייה אינו עולה על 10,820 ש"ח או כמהת רומות שסכומן המצטבר אינו עולה על סכו ם זה;" מעניין! חשבתי. הרי לא יתכן ששמולי זה לא יודע לקרוא, הרי הוא היה סטודנט במשך המון שנים! אם כך, כיצד יתכן כי שלוש תרומות שונות מופיעות על סכום של 11,100 ש"ח? לשמולי הפתרונים.
מועמד מעניין נוסף הוא גאלב מג'אדלה. למה מעניין? כי רשימת התורמים שלו מכילה שורה מכובדת של מועמדים המקוששים שקלים ממש כמוהו: איציק שמולי, פואד, מרב מיכאלי, איתן כבל, יריב אופנהיימר, אסתי קירמאייר, אבישי ברוורמן ואחרים. בהעדר הסבר אחר נוכל לייחס את זה לבדיחה פרטית, כי לא יכול להיות שמדובר בדיל כזה או אחר.
את אראל מרגלית אציין רק כי הוא "תרם" לעצמו סכום מופרע של 1,374,513 ש"ח. 
יצחק "בוז'י" הרצוג הוא מועמד רציני. במשך כחודש הוא הצליח לאסוף 31 תרומות בסך כולל של מעל רבע מליון שקלים משורה של אישים מכובדים כמו המליארדר האמריקאי המקורב לקלינטון דניאל אברהם, הברוקר הבריטי המיוחס בארי טאונסלי, הציוני הידוע בריאן לורי, חברת הפדרציה היהודית בארה"ב קאת'י מנינג, ועוד רבים וטובים. הרצוג הוא אולי העסקן המסודר ביותר ברשימת העבודה לכנסת, מה שמסביר טוב יותר את מיקומו בראש הרשימה לפני אנשים בעלי כריזמה ונוכחות גדולים ממנו בהרבה. כסף, הוא מסובב את העולם, וגם את הבוחרים, מסתבר.

***

עד כאן. כל המידע הזה זמין ברשת לכל מי שמתעניין, צריך רק לחפש. אני בטוח שמעבר עמוק יותר על רשימות התורמים יגלה קשרים נוספים בעייתיים יותר או פחות בין אלה שתפקידם לשמור על השמנת לבין השמנת. למיטב זכרוני היה זה לוי אשכול שצוטט כאומר "אנחנו לא קרובים לצלחת - אנחנו הצלחת".