9 בנובמבר 2012

מצעד החיים

אחת הדמויות המעניינות יותר בחיי הרוח של גטו וורשה היה הרב יצחק ניסנבאום, נשיא תנועת "המזרחי" בפולין שקרא ל"קידוש החיים" על פני "קידוש השם". חלק ממורשתו היא אותו "מצעד החיים" שמוציא בכל שנה אלפי תלמידים ישראלים לפולין, שם הם מבקרים גם בשרידי מחנות הריכוז וההשמדה הגרמניים. אחסוך מכם את הביקורת האישית שלי על המפעל הזה, שמחקרים הראו שהוא מזיק למשתתפים שלוקחים אותו ברצינות, ואסתפק בלומר רק שמשיחות עם לא מעט ממשתתפיו מצטייר כי החוויה העיקרית אותה עוברים מרבית המשתתפים היא של אלכוהול, זונות, והימורים, ומעט מאוד מהלקח ההסטורי נשאר. 
כתבתי בעבר על כשלון החינוך הישראלי בנושא הוראת השואה שבוחר לקחת רק חלקים שמתאימים לאתוס הציוני ומשכיח את כל השאר: התלמידים הישראלים לומדים מגיל צעיר על פורנוגרפיית המוות של המחנות, על זוועות האייזנצגרופן, ועל המרידות היהודיות הספורדיות כדי להציל מעט מהכבוד הלאומי הרמוס. הדגש הבלתי מעורער של מערכת החינוך הוא על הגזע, הדת, והלאום, במקום על האדם - תסמונת שטוקהולם לאומית, אם תרצו.
גם בפרק ה"תקומה" המצב לא טוב בהרבה: בספרי לימוד רבים מלמדת המדינה את התלמידים כי תושביה הערבים של ישראל "נמלטו", "ברחו", והגדילה לעשות ישיבת בני עקיבא שקבעה כי הערבים "נדדו". כמו הציפורים. והתלמיד, דף חלק שכמותו, מפנים - כי הרי לשאול שאלות זה לחלשים. דורות של ישראלים משוכנעים שהארץ היתה ריקה מתושבים, ואלה שכן היו כאן ראו שבאים היהודים והחליטו על דעת עצמם לקום מבתיהם בהם גרו מאות שנים ולפנותם לאורחים החדשים, שהם בוחרים בדורות של פליטות. שאלו את עצמכם: כמה כפרים פלסטינים "נטושים" אתם מכירים? על כמה מהם למדתם במערכת החינוך? קרוב לוודאי שהתשובה של כולנו לשאלה השניה היא אפס, ולא הרבה יותר על הראשונה.
ב1947 היו בשטח ישראל (בגבולות הכרזת המדינה) כ900,000 תושבים פלסטינים שהתגוררו במעל 700 ישובים, ושנתיים מאוחר יותר "נעלמו" 750,000 מהם וכ530 מישוביהם נמחקו. למען האמת ישובים רבים עוד עמדו על תילם עד אמצע שנות השישים, אז עבר משרד הבטחון עם הרבה חומרי נפץ והשאיר מעט מאוד מאחוריו. המאורע המסתורי הזה נקרא בפי הפלסטינים "נכבה", "אסון", ואני מאמין שהוא עומד בכל הקריטריונים להחשב ככזה. כמובן שאפשר להאשים את ההנהגה הפלסטינית של אותה תקופה, את מנהיגי האומות הערביות, את הבריטים, את כל העולם ואחותו - אבל זה לא יפחית ממימדי האסון. באותה מידה לא יעלה על הדעת להאשים את הנהגת הישוב היהודי והארגונים היהודיים באירופה באחריות לשואה.
הריסות המסגד בכפר הפלסטיני אום-שוף
זה המבנה היחיד שנותר עומד
עם השנים התפתח נראטיב מגוחך הקושר את השואה ואת הנכבה בקשר סיבתי-הצדקתי: בגלל שעם ישראל עבר את השואה מותר היה לו לגרש באלימות את ערביי פלסטין ולגזול את אדמתם. זה כמובן הג'וקר האנטישמי, זה שבעזרתו אפשר להשתיק כל ביקורת או נסיון לדיאלוג, וזה הקלף שחייב לצאת מהחפיסה לפני שנוכל לנסות לבנות עתיד משותף. כדי שזה יקרה, חייבים להתחיל בחינוך. חייבים ללמוד על העוולות כמו על הגבורות. כמו שבארה"ב לומדים בבתי הספר על תקופת העבדות השחורה והגרמנים מתעקשים ללמד את הדור הצעיר על פשעיהם האיומים במחצית הראשונה של המאה העשרים, כך גם ישראל חייבת לאמץ את פשעיה ולהנחיל לדור ההמשך שלעולם לא עוד. 
המסע לכפרים ההרוסים מתחיל כמסע נפשי, בהכרה שהיו שם חיים, גרו שם נשים, גברים, זקנים וילדים, משפחות שחיו שם את חייהן. שם שמחו, אהבו, שנאו, רבו, התפייסו (שוב, ושוב), שם קמו כל בוקר לעבודה, למטבח, לבית הספר, לעסקים, שם התווכחו על פוליטיקה, על כסף, על מי אוהבת את מי, וכל מה שאנשים חיים עושים. זה חשוב כי כשמגיעים לשם כל פיסות החיים האלה צצות מכל מקום: גולה כחולה של ילד, שבר של צנצנת ירוקה שודאי אחסנו בה זבדה או ריבה, שבר של כוס חרסינה מעוטרת שאולי היתה גאוות בעלת הבית, סכין חלודה של משדדה או מחרשה, שאריות של חבית שהתפוררה כמעט לגמרי, ועוד ועוד שברים של חיים שהיו פעם והיום כבר לא. השלב הבא הוא קריאה בעדויות של הפלסטינים שגרו שם על יום הגירוש, ובעדויות החיילים היהודים שבצעו אותו. בחלקן מדברים על פשעים איומים באגביות מטרידה וחלקן אפופות חרטה. כשעומדים בלב החורבות קל לדמיין מהיכן בדיוק הגיעו החיילים, אילו בתים פוצצו ראשונים, והיכן הקימו את המכלאות לזקנים והילדים שלא יכלו לעזוב ברגל ונאלצו לחכות כמה ימים עד שיגיעו משאיות להעמיס אותם משם. רק אפשר להגיע לשטח עליו עמד פעם כפר, לשוטט בין החורבות, לחפש בין האבנים אולי נשכח שם משהו, ואז לאתר נקודה מוכרת מהעדויות ולעמוד בה, לתת לנתונים היבשים לקבל צורה, לרוחות הרפאים של ההסטוריה לתפוס את מקומן על הבמה, ולצפות. קודם בחיים, ואחר כך בגירוש. קודם בבניה ואחר כך בהרס. החוויה הזו חזקה ומטלטלת, היא משאירה את רישומה וחשובה לא פחות מזו של "מצעד החיים" היהודי. זהו מצעד החיים הישראלי, על חולשותיו וכפרותיו.

את הלקח הראשון של השואה, בית לאומי ליהודים עם צבא חזק וגיבור, הגשימה הציונות בשישים השנים האחרונות, אבל היא עשתה את זה על חשבון הלקח השני: קידוש החיים על חשבון קידוש השם (היום), או הפולק (אז והיום). הדריסה של כל דבר החורג מהפולק היהודי היא לחם חוקה של הציונות מיומה הראשון, עליונות הפולק ומתן זכויות יתר לחבריו על חשבון כל מי שלא נמנה איתו. זה הלקח האמיתי אותו חייבת מדינת ישראל להנחיל לבניה, וזה מצעד החיים האמיתי אותו חייבים לעבור בוגרי מערכת החינוך. 


6 תגובות:

אנונימי אמר/ה...

לא ידעתי שהשחורים באמריקה רצו להשמיד את האמריקאים, או שהמיעוטים באירופה פלשו על מנת גירוש הגרמנים ממולדתם.

אנונימי אמר/ה...

ישראל עדיין לוקחת את קידוש החיים על פני הרבה דברים אחרים. ישראל היא המדינה שמקדשת את החיים הרבה יותר מכל מדינה אחרת במצבה.

עובדה היא, שטנק המרכבה הישראלי הוא ראשון מסוגו בהיסטוריה שכן הוא שם את הגנת הצוות שבתוכו על פני כל פרמטר אחר של לוחמה. מעולם לא היה בהיסטוריה משהו דומה למדינה ששיחררה יותר מ-1000 טרוריסטים כהגדרתה למען החזרת אזרח אחד שלה. אף מדינה לא מעדיפה לשלם מאות מיליוני דולר על מערכת הגנה מפני טילים מצ'וקמקים שנדיר שהורגים בני אדם ובכל זאת הם כן, על פני רכישת מטוסים מתקדמים כדי לפגוע באלה שיורים את הטילים האלה.

נעם אמר/ה...

זו רמת הטיעון שלך? "הם התחילו"?

נעם אמר/ה...

מה הנקודה שלך? שצריך להודות למדינת ישראל על שהיא מחזיקה את עצמה ולא טובחת באוכלוסיה אזרחית? אכן - כל הכבוד. וועדת פרס הנובל לשלום וודאי מחייגת ברגעים אלה ממש.
אבל מה הקשר לעניין הכרה באחריותה לנכבה?

ארז רביב אמר/ה...

הביקורת שלך על הקשר הסיבתי בין שמצדיק את הנכבה בעקבות השואה נכונה, אבל כך גם פסול הקשר השני - לפיו ישראל צריכה לקחת אחריות על תוצאות הנכבה, כמו שגרמניה מפצה את קורבנותיה היהודים. טענתו של אנונימי לא משוללת יסוד. תוצאות מלחמת העצמאות נקבעו ע"י גורמים רבים בעלי כח ולאחריות שותפים: ישראל, מדינות ערב, הבריטים והפלשתינים עצמם. הכרה חד צדדית באחריותה של ישראל לנכבה הינה סילוף היסטוריה וגם סילוף מוסרי. כיום, מדיניות ישראל במזרח התיכון - להסכים לפירוז גרעיני רק במסגרת של שלום כולל, ונכונות מסוימת לפיצוי של הפליטים במסגרת הסכם שלום עם הפלשתינים היא מדיניות סבירה. מעמדם המשפטי המיוחד של הפליטים הפלשתינים, כולל יכולתו לעבור מדור לדור, בניגוד לכל פליטי העולם, עולים בקנה אחד עם הרעיון שמטרת הנצחת הבעיה היא ניגוח כלפי ישראל ולא דאגה לפליטים. נושא הזכויות הלאומיות של הפלשתינים, אינו פועל יוצא של פליטותם, אלא ליכולתם להתארגן בהצלחה כלאום ולהכיר בזכויות הלאומיות של אחרים, כולל היהודים. אינני תומך בסרבנות השלום הישראלית, באפליית הערבים בישראל או בניצול השטחים הכבושים שלא לטובת הפלשתינים, אך מהפוסט שלך עולה הרושם שאתה תומך בצעדים ישראליים חד צדדיים, במקום בו נדרשת הדדיות. נושא החינוך, וקריאת העדויות הוא חשוב והוא מקובל, גם אם לא נעים, ומותר גם לממש אותו במנותק מהסדרים פוליטיים, אבל הסיפור העיקרי הוא מצבם הנוכחי של היהודים והערבים במזרח התיכון, ולא שאלת ההכרה בעבר, שכמו שהדגמת, לא חסרים ישראלים שאין להם שום בעיה להכיר בנכבה מנקודת מבט של הצדקתה

בנוסף, אתה מבלבל לחלוטין בין מצעד החיים - פעילות ספציפית שהביקורת עליה בעלת תוקף, למול תופעה רחבה בהרבה של מסעות חינוכיים לפולין, שהיא נושא שנוי במחלוקת ובצדק מפני שהממצאים לגביה מעורבים ונגועים באינטרסים מנוגדים

עדו אמר/ה...

אני נוטה להסכים דווקא עם המגיב שמעליך. אין לי בעיה שילמדו את הנכבה, למעשה זה דבר שאמור להיות מובן מאליו. אני רק רוצה שילמדו את כל המכלול, לא מדובר פה במדינה גדולה וחזקה שפלשה לארץ אחרת וגירשה את תושביה וגם לא מדינה שתקפה מיעוטים שבתוכה (באותה תקופה לפחות) אלא במאבק לחיים ולמוות. לא שהכל מוצדק במאבק הזה אבל יש להביא את התמונה כולה - את טבח דיר יאסין ואת זה של גוש עציון, את מאורעות תרפ"ט ואת הפצצה ששם האצ"ל בשוק הערבי. כל זה לא בגלל שלא נעים לי מהאמת המביכה (באמת לא נעים לי אבל זה לא קשור) אלא כי שום דיון אמיתי לא יכול להתפתח על מצע של חצאי עובדות וסילופים - לשום כיוון.