30 בנובמבר 2012

מדינת היהודים


אין איש אשר יוכל להכחיש את דבר עני הפלסטינים ומצוקתם. בכל הארץ שבהם הנם יושבים במספר רב, נרדפים הם על צואר. שווי זכיותיהם הוא כלא היה, גם היכן אשר נכתב ונחתם בספרי חוקיהן. גם השערים למשרות הבינוניות בעבודת הצבא, ובמוסדות הממשלה והצבור, סגורות ומסגרות לפניהם. ובעולם המסחר והמעשה נשמע בּלי הרף את הקול הקורא: "אל תקנו מאת הערבים!" החרפות והזלזולים הנשמעים בבתי המחוקקים והמועצות, באספות העם, בכתבי העתים, מעל הבמות בבתי התפלה, בחוצות ובדרך המסע, בבתי מלון אחרים, וגם בבתי משחק ושעשועים, ירבו מיום ליום. שונות הן הרדיפות לפי מנהג המדינות והחברות ומעלות רוחן השונות. מושבות הפלסטינים בחברון הנן למשסה ולבזה, בעזה תשכלם החרב לעין השמש, בבלעין יקראו להם למהלומות לעת מצא, בשיח ג'ראח מרימים בני בלי שם ראש ומכבידים אכפם על כל חיי הצבור, ביצהר סובבים רבנים מטיפים להרג ואבדן, בכל הארץ מתכנסת החברה הרמה לתוך חוגה ואינה נותנת לכל איש ערבי לקרב אליה – הכל לפי מנהג המדינה. לא נחשוב וניזול כרוכלא את כל הצרות והתלאות; נעבור על הפרטים המיוחדים, אף כי הם מכאיבים את בשרנו ולבנו מאד.
[ציטוט מעובד, מן הסתם, מתוך "מדינת היהודים" בתרגום ד"ר מיכל ברקוביץ, הוצאת אחיאסף, תרפ"ב, ורשה, 1922. נמצא בפרויקט בן יהודה]

כך מתאר הרצל את מצב היהודים באירופה. כל מה שעשיתי הוא להחליף את הצדדים. מה שהיה יהודים, היום הוא פלסטינים. מה שהיה רומניה, הונגריה, אלג'יר, היום הוא חברון, שיח ג'ראח, צפת, ועכו. כאשר חיבר הרצל את "מדינת היהודים" בסוף המאה התשע עשרה הוא ראה בדמיונו אוטופיה פורחת, חילונית במידה, דוגלת בשוויון מעמדות ללא הבדל דת, גזע, ומין. באוטופיה הזו יגור עם שאוחד תחת מכבש חיצוני: "עם הננו – ושונאינו יעשונו לעם גם למרות חפצנו, והדבר לא חדש הוא בדברי ימינו, בצר לנו הננו נעשים אגודה אחת ומרגישים לפתע פתאם את כחנו כי רב הוא" -באש השנאה נצרף עם, וגם כאן התהפכו היוצרות: מה שמלכד את העם הפלסטיני הוא הלחץ רב השנים של ישראל, שנאתם של מי שניכסו לעצמם מונופול על היהדות, כלפי כל מי שאינו חלק ממונופול זה, ובניגוד גמור לערכי המניפסט: "ואם יבואו בני דתות אחרות, או בני לאומים אחרים, לשבת בתוכנו, נכבדם כבוד גדול ומשפט אחד יהיה להם ולאזרחי הארץ" - או כמו שמפרש את המשפט הזה שר הפנים של מדינת ישראל, אלי ישי: "המסתננים, יחד עם הפלסטינים, יביאו אותנו מהר מאוד לסיום החלום הציוני".
הציונות, כפי שניסח אותה הרצל, לא ראתה בארץ ישראל יהרג ובל יעבור: "פלשתינא או ארגנטינא?" הוא שואל, שתיהן טובות באותה מידה. האאמירה כי ציונות היא ארץ ישראל השלמה (לא פחות) וארץ ישראל היא ציונות - אינה מדויקת. ציונות פועלת, אליבא דהרצל, גם בלי הגדה המערבית, ואפילו בצדו השני של העולם. ואיך נקנית הארץ? "את כברת הארץ, אשר יסכימו לתת לאגדה עפ"י חקי העמים, עלינו לקנות במחיר מיד בעליה." - לא בחרב, לא בגירוש, לא בגזל, אלא על פי החוק הבין-לאומי ובכסף מלא.
לא לחינם נקרא הרצל חוזה. כבר אז הוא כתב "אינני מאמין בישרת דרכנו המדינית, יען כי לא שונים אנחנו מכל העמים החיים אתנו, ויען כי, בהנתן לנו החפש, נלבש גאה וגאון."
וכמה שהוא צדק. הגאווה היהודית נהפכה להיבריס אלים ומכוער. עליונות הגזע והשפלת האחר נמצאות בלב החברה הישראלית - "יצר לב ההמון רע מלב בחיריו בבתי המחוקקים, כי הוא מאמין בכל כזב ודבר הבל ואזניו קשובות לכל פושק שפתים" ודמגוגים לאומנים כאלה לא חסרים לנו, תהה זו מירי "הפליטים הם סרטן" רגב או מיכאל "כל עזה בית קברות" בן ארי.
בעניין הקשר בין הדת למדינה הרצל ברור מאוד: "האם נתן את כהני דתנו למשול בנו? לא!... נפר כל תחבולות כהנינו אשר יאמרו למשול עלינו, כי נדע לכלא אותם בבתי מקדשי אל" - אלא מאי, בהתגשמות הציונית הנוכחית, הדת מושלת בחיי התושבים מלידה ועד מוות. הרבנים, שאמורים היו להיכלא בבתי מקדשם, חולשים על מוסדות השלטון וקוראים בגלוי לייסד מדינת הלכה יהודית על פי חוקי התורה. 

***

החזון של הרצל, ואני כותב את זה ללא ציניות כלל, היה חזון מרשים בעוצמתו. הקריאה להמוני יהודים לקום ולעזוב את ארצותיהם כדי להקים מדינת לאום היתה קריאה אמיצה, ומתאימה לתקופה בה לאומים אחרים גילו את לאומיותם והתאחדו תחת הדגל הזה מעל אדמה משותפת. אבל מאז עברו כבר כמעט מאה ועשרים שנה.
מה שנדרש אז - יצירת לאום לקבוצה דתית נרדפת - עשה את שלו. יש כבר לאום לגזע הגאון והנדיב והאכזר, וכפי שחזה הרצל - הנרדף הנדכא נהפך לרודף ולמדכא. אותה פסקה שמצוטטת למעלה מתוך ״מדינת היהודים״ כבר לא מתאימה לנו כיום, אלא לעם אחר. הלאומנות הציונית הצליחה להדביק גם את הלאומנות הפלסטינית בשאיפה להגדרה עצמית, לאדמה משלה ולשלטון אוטונומי - וזה מה שעושה היום אבו מאזן באו"ם. לא בחרב כי אם בהסכמה בין לאומית (או "טרור גרוע לפחות כמו חטיפת מטוסים לאנטבה" כמו שמכנה זאת יקיר הבלוג דני דנון). לא בדם כי אם בדיפלומטיה שקטה, כזו שתנסה לשחרר את העם הפלסטיני לחירות ולשלטון והגדרה עצמיים. 
כמו היהדות הישראלית, שניכסה לעצמה את ההגדרה של "מיהו יהודי" - ומטיפה לשנאת האחר, בניגוד לביטויים אחרים של היהדות המדגישים חמלה ואהבה לזולת, כך ניכסה הישראליות את הציונות ושאלה ממנה רק את הלאומנות, בעודה משילה את השאר. "מי שרוצה לבנות בנין חדש במקום הבנין הישן, עליו להרוס תחילה את הישן ואחרי כן לבנות את החדש" כותב הרצל - וזה מה שיצטרך לקרות גם כאן. הגנום הישראלי הוא ביסודו יהודי וציוני, וכדי לבנות חברה ישראלית שוויונית וצודקת יותר, יש להפריד בין הישראליות לבין שתי אלה. לא לאסור עליהן חלילה, אלא לאפשר גם למה שאינו אחד משניהם להיות ישראלי, כחלק מהקבוצה היושבת כאן.

מכל מלא רֹחב התבל נשמעות תלונות על היהודים, ולקולן יתעורר הרעיון הנרדם הזה לתחיה. 





אין תגובות: