27 בנובמבר 2012

שיני בנים

שדות הכפרים הוּג' ונַגְ'ד ספגו מאות רקטות בחודשים האחרונים. מה שהיו פעם מטעים של אפרסקים ושקדים לבשו שלמת בטון ומלט, ושיחי הגפן פינו מקומם לבניינים לבנים וגבוהים.
שדרות. העיר הזו הוקמה ב1951 על חורבות שני כפרים ש"תושביהם נטשו את בתיהם", כפי שמספר לנו הנראטיב, כדי לפנות מקום למפעל הציוני המתפתח. 810 תושבי הוג', המזוהה עם הישוב הקדום אוגה המופיע במפת מדבא מהמאה השישית לספירה, קמו יום אחד, ארזו את חפציהם ותוך קידות מנומסות נסוגו לחיים של פליטות ברצועת עזה, בעוד 660 דיירי נג'ד טורחים להשאיר מים חמים לאורחים החדשים שיבואו במקומם, כי כאלה הם ערביי פלסטין, מקבלים אורחים בכל מחיר.
אבל לא באמת. חטיבת הנגב, שנלחמה בצבא המצרי באזור, הגיעה בוקר אחד בסוף מאי 1948 והורתה לכפריים לפנות את בתיהם לאלתר. הבתים נבזזו ופוצצו, ותושביהם גורשו לכיוון עזה. לא עזרו תחנוניהם והצהרותיהם שאינם מעוניינים במלחמה, גם לא העובדה שהחביאו שנתיים קודם לכן כמה מאנשי ההגנה שנמלטו מהבריטים, ואפילו לא עדות אופי שהעניקו חברי קיבוצים בסביבה שהוכיחה שמדובר בכפרים ידידותיים. אסור לסמוך עליהם, קבע הצבא הישראלי החדש, ולכן הם צריכים ללכת. וכך, במחי החלטה של פקיד, נעקרו אלפי בני אדם חפים מפשע מחייהם ונגזרו עליהם עוני וחרפה. כי אין ערבים טובים, אמרו בצבא. כאשר ניסו תושבי האזור המקוריים לחזור לאדמתם אחרי שוך הקרבות, שב הצבא וגרש אותם, גם מכתב של בן גוריון שטען שיש לעשות איתם צדק לא עזר - הצבא בשלו.

תקיפה בהוג', 1917
אליזבת תומפסון
שישים וארבע שנים מאוחר יותר עדיין חיים רוב תושבי הכפרים האלה במחנה פליטים בצפון רצועת עזה, כלואים בתווך שבין החלום על שיבה לבין הזדמנות לצאת לחיים טובים יותר, מסונדלים בהבטחות. אני מתאר לעצמי שחלק מהם הצטרפו לכוחות שנלחמים באויב שגרש את משפחתם, וחלק צופים בעצב בהתרחקות החלום עם כל רקטה שנופלת בכל צד של הגבול.

***

המשפחה שלי גם היא גורשה מביתה, הגיעה חסרת כל לארץ הזו, חלקם ממחנות המוות וחלקם ממקומות גרועים מהם בהרבה. חלק מהמסע שלי בבלוג הזה הוא לנסות ולהבין את העוול שנעשה להם אז, להבין את החיים ואת המוות של התקופה ההיא, את הסיבות ואת התהליכים שהובילו לאן שהובילו. ואם התחלתי באירופה, מצאתי את עצמי שוב ושוב עולה לארץ ישראל. הפחד שנזרע שם - נקצר כאן. הטראומה מאובדן בית אחד עלתה בבית אחר. הניסיון לנתק בין השניים, לבנות סיפור אחר, כזה של עם ללא ארץ לארץ ללא עם, הוא נסיון נואל, מרושע אפילו. העם ללא ארץ הגיע לארץ ובה עם, ואז הוא גרש אותו באלימות. על חטאי האבות אנחנו משלמים היום בריבית קצוצה, אבל במקום לנסות לצמצם את החוב, אנחנו רק מתכחשים אליו בסיפורים נוספים שנועדו להרחיק אותו מאתנו. לא משנה איך נהפוך את זה, החוב הזה הוא שלנו, וגם אם לא נרצה לשלם את כולו - ואני לא טוען לרגע שיש פתרון פשוט לעניין הזה - אנחנו חייבים להכיר בו. אנחנו חייבים להודות בפני עצמנו שאנחנו אלה שעקרנו את תושבי הוג' ונג'ד וליפתא, וסנדיאנה, וצבארין, וקניר, ועוד ועוד ישובים פלסטינים שהיו כאן ואינם עוד. ישובים שבהם ניני התושבים עדיין סובלים מתוצאות מעשינו, ואת אלה אסור להכחיש.

כל עוד מחזיקה ישראל בעמדתה כי לא נעשו פשעים נגד העם הפלסטיני במלחמתה לעצמאות, לא יוכלו הפליטים למצוא לעצמם מקום. בין אם בחזרה לישוביהם בישראל, ובין אם בהכרה שלשם כבר לא ישובו ומציאת מקום אחר לעצמם, מקום שאינו מחנה פליטים. וכן, יש ישובים פלסטיניים שאפשר וצריך להקים מחדש עבור משפחות תושביהם המקוריים - ליפתא הוא דוגמה מצוינת וכך גם סנדיאנה. וכן, יש ישובים פלסטיניים שאפשר וצריך לבנות כחלק מישוב ישראלי קיים - צבארין או קניר, לדוגמה. וכן, יש ישובים פלסטיניים שכבר מאוחר מדי בשבילם, כמו שיח׳ מוניס.
הלימבו בו מציבה המציאות הפוליטית את הפליטים הוא בלתי אפשרי: ההנהגה הפלסטינית אומרת להם לחכות, שעוד מעט יוכלו לנצל את זכות השיבה, בעוד ההנהגה הישראלית שותקת בעניין הזה ומסרבת להוציא הגה. אם נשתוק הם בטח ילכו.

***

ובינתיים, בשדות הוג' ונג׳ד, בתים נבנים וטילים נופלים, אבות אכלו בוסר


2 comments:

יוסי רוזנמן אמר/ה...

ולמה דווקא שייח מוניס "מאוחר מדי"?

אנונימי אמר/ה...

ההנהגה הישראלית לא שותקת (לצערנו או שלא לצערנו)- היא אומרת בפה מלא שלא תהיה "שיבה" מכל סוג שהוא.

אבל ההנהגה הפלסטינית אומרת "אל תקשיבו להם- הם אומרים את זה סתם". הרוב מאמינים שכדאי לחכות, המיעוט (הקטן) מנסים להקים להם חיים במקום אחר (קשה מאד לצאת ממחנות הפליטים, אבל יש מעטים שמצליחים).

אפשר לקוות שתבוא הנהגה אחרת (לכל הפחות מהצד שלנו) שכן תהיה מוכנה לדבר גם על הפליטים. אבל אני מתקשה להאמין שהציבור הישראלי יהיה מוכן לדבר על השבה מסיבית של אדמות לבעליהן מלפני קום המדינה, בטח ובטח לא על הקמה מחדש של ישובים, לפני שעברה תקופת זמן משמעותית של "השבת אמון" משני הצדדים. הגזענות חזקה, חזקה מדי אולי. אפילו במושב בו אני גר ("שמאלנים טובים" כולם), אני מתקשה לראות את האנשים מסכימים להוסיף שכונה חדשה לטובת פליטי הכפר שגורש מהאדמות שהן היום השטחים החקלאיים של היישוב.

כסף לא יכול לפתור את כל הבעיה, אבל נצטרך הרבה ממנו, לפחות כדי להעביר את החמש-עשר-עשרים שנה הראשונות עד שאפשר יהיה לדבר על חיים משותפים שוב.