30 בנובמבר 2012

מדינת היהודים


אין איש אשר יוכל להכחיש את דבר עני הפלסטינים ומצוקתם. בכל הארץ שבהם הנם יושבים במספר רב, נרדפים הם על צואר. שווי זכיותיהם הוא כלא היה, גם היכן אשר נכתב ונחתם בספרי חוקיהן. גם השערים למשרות הבינוניות בעבודת הצבא, ובמוסדות הממשלה והצבור, סגורות ומסגרות לפניהם. ובעולם המסחר והמעשה נשמע בּלי הרף את הקול הקורא: "אל תקנו מאת הערבים!" החרפות והזלזולים הנשמעים בבתי המחוקקים והמועצות, באספות העם, בכתבי העתים, מעל הבמות בבתי התפלה, בחוצות ובדרך המסע, בבתי מלון אחרים, וגם בבתי משחק ושעשועים, ירבו מיום ליום. שונות הן הרדיפות לפי מנהג המדינות והחברות ומעלות רוחן השונות. מושבות הפלסטינים בחברון הנן למשסה ולבזה, בעזה תשכלם החרב לעין השמש, בבלעין יקראו להם למהלומות לעת מצא, בשיח ג'ראח מרימים בני בלי שם ראש ומכבידים אכפם על כל חיי הצבור, ביצהר סובבים רבנים מטיפים להרג ואבדן, בכל הארץ מתכנסת החברה הרמה לתוך חוגה ואינה נותנת לכל איש ערבי לקרב אליה – הכל לפי מנהג המדינה. לא נחשוב וניזול כרוכלא את כל הצרות והתלאות; נעבור על הפרטים המיוחדים, אף כי הם מכאיבים את בשרנו ולבנו מאד.
[ציטוט מעובד, מן הסתם, מתוך "מדינת היהודים" בתרגום ד"ר מיכל ברקוביץ, הוצאת אחיאסף, תרפ"ב, ורשה, 1922. נמצא בפרויקט בן יהודה]

כך מתאר הרצל את מצב היהודים באירופה. כל מה שעשיתי הוא להחליף את הצדדים. מה שהיה יהודים, היום הוא פלסטינים. מה שהיה רומניה, הונגריה, אלג'יר, היום הוא חברון, שיח ג'ראח, צפת, ועכו. כאשר חיבר הרצל את "מדינת היהודים" בסוף המאה התשע עשרה הוא ראה בדמיונו אוטופיה פורחת, חילונית במידה, דוגלת בשוויון מעמדות ללא הבדל דת, גזע, ומין. באוטופיה הזו יגור עם שאוחד תחת מכבש חיצוני: "עם הננו – ושונאינו יעשונו לעם גם למרות חפצנו, והדבר לא חדש הוא בדברי ימינו, בצר לנו הננו נעשים אגודה אחת ומרגישים לפתע פתאם את כחנו כי רב הוא" -באש השנאה נצרף עם, וגם כאן התהפכו היוצרות: מה שמלכד את העם הפלסטיני הוא הלחץ רב השנים של ישראל, שנאתם של מי שניכסו לעצמם מונופול על היהדות, כלפי כל מי שאינו חלק ממונופול זה, ובניגוד גמור לערכי המניפסט: "ואם יבואו בני דתות אחרות, או בני לאומים אחרים, לשבת בתוכנו, נכבדם כבוד גדול ומשפט אחד יהיה להם ולאזרחי הארץ" - או כמו שמפרש את המשפט הזה שר הפנים של מדינת ישראל, אלי ישי: "המסתננים, יחד עם הפלסטינים, יביאו אותנו מהר מאוד לסיום החלום הציוני".
הציונות, כפי שניסח אותה הרצל, לא ראתה בארץ ישראל יהרג ובל יעבור: "פלשתינא או ארגנטינא?" הוא שואל, שתיהן טובות באותה מידה. האאמירה כי ציונות היא ארץ ישראל השלמה (לא פחות) וארץ ישראל היא ציונות - אינה מדויקת. ציונות פועלת, אליבא דהרצל, גם בלי הגדה המערבית, ואפילו בצדו השני של העולם. ואיך נקנית הארץ? "את כברת הארץ, אשר יסכימו לתת לאגדה עפ"י חקי העמים, עלינו לקנות במחיר מיד בעליה." - לא בחרב, לא בגירוש, לא בגזל, אלא על פי החוק הבין-לאומי ובכסף מלא.
לא לחינם נקרא הרצל חוזה. כבר אז הוא כתב "אינני מאמין בישרת דרכנו המדינית, יען כי לא שונים אנחנו מכל העמים החיים אתנו, ויען כי, בהנתן לנו החפש, נלבש גאה וגאון."
וכמה שהוא צדק. הגאווה היהודית נהפכה להיבריס אלים ומכוער. עליונות הגזע והשפלת האחר נמצאות בלב החברה הישראלית - "יצר לב ההמון רע מלב בחיריו בבתי המחוקקים, כי הוא מאמין בכל כזב ודבר הבל ואזניו קשובות לכל פושק שפתים" ודמגוגים לאומנים כאלה לא חסרים לנו, תהה זו מירי "הפליטים הם סרטן" רגב או מיכאל "כל עזה בית קברות" בן ארי.
בעניין הקשר בין הדת למדינה הרצל ברור מאוד: "האם נתן את כהני דתנו למשול בנו? לא!... נפר כל תחבולות כהנינו אשר יאמרו למשול עלינו, כי נדע לכלא אותם בבתי מקדשי אל" - אלא מאי, בהתגשמות הציונית הנוכחית, הדת מושלת בחיי התושבים מלידה ועד מוות. הרבנים, שאמורים היו להיכלא בבתי מקדשם, חולשים על מוסדות השלטון וקוראים בגלוי לייסד מדינת הלכה יהודית על פי חוקי התורה. 

***

החזון של הרצל, ואני כותב את זה ללא ציניות כלל, היה חזון מרשים בעוצמתו. הקריאה להמוני יהודים לקום ולעזוב את ארצותיהם כדי להקים מדינת לאום היתה קריאה אמיצה, ומתאימה לתקופה בה לאומים אחרים גילו את לאומיותם והתאחדו תחת הדגל הזה מעל אדמה משותפת. אבל מאז עברו כבר כמעט מאה ועשרים שנה.
מה שנדרש אז - יצירת לאום לקבוצה דתית נרדפת - עשה את שלו. יש כבר לאום לגזע הגאון והנדיב והאכזר, וכפי שחזה הרצל - הנרדף הנדכא נהפך לרודף ולמדכא. אותה פסקה שמצוטטת למעלה מתוך ״מדינת היהודים״ כבר לא מתאימה לנו כיום, אלא לעם אחר. הלאומנות הציונית הצליחה להדביק גם את הלאומנות הפלסטינית בשאיפה להגדרה עצמית, לאדמה משלה ולשלטון אוטונומי - וזה מה שעושה היום אבו מאזן באו"ם. לא בחרב כי אם בהסכמה בין לאומית (או "טרור גרוע לפחות כמו חטיפת מטוסים לאנטבה" כמו שמכנה זאת יקיר הבלוג דני דנון). לא בדם כי אם בדיפלומטיה שקטה, כזו שתנסה לשחרר את העם הפלסטיני לחירות ולשלטון והגדרה עצמיים. 
כמו היהדות הישראלית, שניכסה לעצמה את ההגדרה של "מיהו יהודי" - ומטיפה לשנאת האחר, בניגוד לביטויים אחרים של היהדות המדגישים חמלה ואהבה לזולת, כך ניכסה הישראליות את הציונות ושאלה ממנה רק את הלאומנות, בעודה משילה את השאר. "מי שרוצה לבנות בנין חדש במקום הבנין הישן, עליו להרוס תחילה את הישן ואחרי כן לבנות את החדש" כותב הרצל - וזה מה שיצטרך לקרות גם כאן. הגנום הישראלי הוא ביסודו יהודי וציוני, וכדי לבנות חברה ישראלית שוויונית וצודקת יותר, יש להפריד בין הישראליות לבין שתי אלה. לא לאסור עליהן חלילה, אלא לאפשר גם למה שאינו אחד משניהם להיות ישראלי, כחלק מהקבוצה היושבת כאן.

מכל מלא רֹחב התבל נשמעות תלונות על היהודים, ולקולן יתעורר הרעיון הנרדם הזה לתחיה. 





27 בנובמבר 2012

שיני בנים

שדות הכפרים הוּג' ונַגְ'ד ספגו מאות רקטות בחודשים האחרונים. מה שהיו פעם מטעים של אפרסקים ושקדים לבשו שלמת בטון ומלט, ושיחי הגפן פינו מקומם לבניינים לבנים וגבוהים.
שדרות. העיר הזו הוקמה ב1951 על חורבות שני כפרים ש"תושביהם נטשו את בתיהם", כפי שמספר לנו הנראטיב, כדי לפנות מקום למפעל הציוני המתפתח. 810 תושבי הוג', המזוהה עם הישוב הקדום אוגה המופיע במפת מדבא מהמאה השישית לספירה, קמו יום אחד, ארזו את חפציהם ותוך קידות מנומסות נסוגו לחיים של פליטות ברצועת עזה, בעוד 660 דיירי נג'ד טורחים להשאיר מים חמים לאורחים החדשים שיבואו במקומם, כי כאלה הם ערביי פלסטין, מקבלים אורחים בכל מחיר.
אבל לא באמת. חטיבת הנגב, שנלחמה בצבא המצרי באזור, הגיעה בוקר אחד בסוף מאי 1948 והורתה לכפריים לפנות את בתיהם לאלתר. הבתים נבזזו ופוצצו, ותושביהם גורשו לכיוון עזה. לא עזרו תחנוניהם והצהרותיהם שאינם מעוניינים במלחמה, גם לא העובדה שהחביאו שנתיים קודם לכן כמה מאנשי ההגנה שנמלטו מהבריטים, ואפילו לא עדות אופי שהעניקו חברי קיבוצים בסביבה שהוכיחה שמדובר בכפרים ידידותיים. אסור לסמוך עליהם, קבע הצבא הישראלי החדש, ולכן הם צריכים ללכת. וכך, במחי החלטה של פקיד, נעקרו אלפי בני אדם חפים מפשע מחייהם ונגזרו עליהם עוני וחרפה. כי אין ערבים טובים, אמרו בצבא. כאשר ניסו תושבי האזור המקוריים לחזור לאדמתם אחרי שוך הקרבות, שב הצבא וגרש אותם, גם מכתב של בן גוריון שטען שיש לעשות איתם צדק לא עזר - הצבא בשלו.

תקיפה בהוג', 1917
אליזבת תומפסון
שישים וארבע שנים מאוחר יותר עדיין חיים רוב תושבי הכפרים האלה במחנה פליטים בצפון רצועת עזה, כלואים בתווך שבין החלום על שיבה לבין הזדמנות לצאת לחיים טובים יותר, מסונדלים בהבטחות. אני מתאר לעצמי שחלק מהם הצטרפו לכוחות שנלחמים באויב שגרש את משפחתם, וחלק צופים בעצב בהתרחקות החלום עם כל רקטה שנופלת בכל צד של הגבול.

***

המשפחה שלי גם היא גורשה מביתה, הגיעה חסרת כל לארץ הזו, חלקם ממחנות המוות וחלקם ממקומות גרועים מהם בהרבה. חלק מהמסע שלי בבלוג הזה הוא לנסות ולהבין את העוול שנעשה להם אז, להבין את החיים ואת המוות של התקופה ההיא, את הסיבות ואת התהליכים שהובילו לאן שהובילו. ואם התחלתי באירופה, מצאתי את עצמי שוב ושוב עולה לארץ ישראל. הפחד שנזרע שם - נקצר כאן. הטראומה מאובדן בית אחד עלתה בבית אחר. הניסיון לנתק בין השניים, לבנות סיפור אחר, כזה של עם ללא ארץ לארץ ללא עם, הוא נסיון נואל, מרושע אפילו. העם ללא ארץ הגיע לארץ ובה עם, ואז הוא גרש אותו באלימות. על חטאי האבות אנחנו משלמים היום בריבית קצוצה, אבל במקום לנסות לצמצם את החוב, אנחנו רק מתכחשים אליו בסיפורים נוספים שנועדו להרחיק אותו מאתנו. לא משנה איך נהפוך את זה, החוב הזה הוא שלנו, וגם אם לא נרצה לשלם את כולו - ואני לא טוען לרגע שיש פתרון פשוט לעניין הזה - אנחנו חייבים להכיר בו. אנחנו חייבים להודות בפני עצמנו שאנחנו אלה שעקרנו את תושבי הוג' ונג'ד וליפתא, וסנדיאנה, וצבארין, וקניר, ועוד ועוד ישובים פלסטינים שהיו כאן ואינם עוד. ישובים שבהם ניני התושבים עדיין סובלים מתוצאות מעשינו, ואת אלה אסור להכחיש.

כל עוד מחזיקה ישראל בעמדתה כי לא נעשו פשעים נגד העם הפלסטיני במלחמתה לעצמאות, לא יוכלו הפליטים למצוא לעצמם מקום. בין אם בחזרה לישוביהם בישראל, ובין אם בהכרה שלשם כבר לא ישובו ומציאת מקום אחר לעצמם, מקום שאינו מחנה פליטים. וכן, יש ישובים פלסטיניים שאפשר וצריך להקים מחדש עבור משפחות תושביהם המקוריים - ליפתא הוא דוגמה מצוינת וכך גם סנדיאנה. וכן, יש ישובים פלסטיניים שאפשר וצריך לבנות כחלק מישוב ישראלי קיים - צבארין או קניר, לדוגמה. וכן, יש ישובים פלסטיניים שכבר מאוחר מדי בשבילם, כמו שיח׳ מוניס.
הלימבו בו מציבה המציאות הפוליטית את הפליטים הוא בלתי אפשרי: ההנהגה הפלסטינית אומרת להם לחכות, שעוד מעט יוכלו לנצל את זכות השיבה, בעוד ההנהגה הישראלית שותקת בעניין הזה ומסרבת להוציא הגה. אם נשתוק הם בטח ילכו.

***

ובינתיים, בשדות הוג' ונג׳ד, בתים נבנים וטילים נופלים, אבות אכלו בוסר


24 בנובמבר 2012

שתיקת הכבשים


שנת 1933 היתה שנת שבר ביחס ליהודים בגרמניה, שנה של חרמות, אפליה משתוללת, אלימות פיזית, והכנה לגיהנום שיבוא. אבל מאורעות 1933 לא היו יכולים להתקבל אלמלא שנים של הכנה תודעתית איטית של דעת הקהל הגרמנית במשך שנים קודם לכן. זה לא שהאנטישמיות הגרמנית הופיעה יום אחד. להפך - היא תמיד היתה שם, מתקבלת בטבעיות הן על ידי היהודים והם על ידי הגרמנים. גם אם לא קראו לה בשמה, האפליה וההפרדה לרעת היהודים היו שם. האגודה המרכזית של האזרחים הגרמנים בעלי האמונה היהודית כינתה את השנים 1924-1928 כ"שנים נורמליות" - היתה אנטישמיות, אבל נורמלית.
הציונים ראו באנטישמיות כורח הנגזר מהחיים היהודיים בגולה, בעיה שתיפטר רק כאשר תהיה הפרדה מרחבית, עם עדיפות לפלשתינה, ומכיוון שראו בה תופעה טבעית הם לא עשו הרבה כדי להלחם בה. היהודים המתבוללים ואלה הלא-ציונים לעומתם, ראו בהתנהגות היהודים עצמם את הסיבה ל"תגובה" האנטישמית מסביבם: הם העדיפו להסביר את האנטישמיות כתגובה (מוצדקת או לא) לאוסטניודן הנחותים מצד אחד, ול"יהודי הבורסה" מצד שני אשר עשו את הונם מרווחי האינפלציה או משחיתות. באופן דומה נטו היהודים הלאומנים הגרמניים להאשים יותר את הצד היהודי ולנקות מאשמה את הצד הגרמני. הם ראו באנטישמיות "התנהגות פולקיסטית מוצדקת כנגד גוף זר אנטי לאומי" והתנגדו למאבק בתקריות אנטישמיות (מה שכינו "רחרוח אנטישמים") כשהם קוראים להתמזגות מלאה בגרמניות. חלקם גם בנו על "תודת המולדת" על שירותם של היהודים בחזית מלחמת העולם הראשונה. 
היו בינהם שניסו לנתק עצמם מקבוצת הפגיעה, שהרי לא נגדם צועדים ברחובות, הם אזרחים טובים ותורמים למדינה - האנטישמים ודאי מתקוממים נגד היהדות המושחתת (העשירים), ונגד היהדות המלוכלכת (העניים והמהגרים). למשל כאשר התחננה בתו של אלברט קאן לאביה ב1933 שיהגר לאנגליה ענה לה "אני בחור מקניגסווינטר, לי הם לא יעשו כלום". אחרים הביעו זלזול ולעג לאנטישמים בבחינת אד-הומינום כאשר יומנים רבים משנות העשרים מצביעים עליהם כאנשי שוליים קנאים שרוב הציבור לא הצטרף אליהם.

מרבית היהודים ראו באנטישמיות המתגברת תופעה חולפת, בדומה לגל האנטישמי ששטף את גרמניה בסוף מלחמת העולם הראשונה וששכך (אך לא נעלם) במהלך שנות העשרים. האופטימיות הזו והאמונה בחוזקה המוסרי של גרמניה נמשכה אפילו כאשר נכנסה המפלגה הנאציונל סוציאליסטית לממשלה: "סיוט חולף" קראו לזה אז, והאמינו ש"הטוראי הזה" יעלם תוך כמה שבועות. בסופו של דבר האמונה בליברליזם הגרמני הוא שהיה בעוכריהם.
ב25 בספטמבר 1930 כתב אלברט איינשטיין בבבטאון יהודי: "לפי שעה אני רואה בתנועה הנאציונל סוציאליסטית תופעת לואי של המשבר הכלכלי השורר בשעה זו ומחלת ילדות של הרפובליקה. את הסולידריות בין היהודים אני רואה תמיד כדבר במקומו, אבל תגובה מיוחדת על תוצאות הבחירות [בהן התחזקו הנאצים משמעותית] היא לדעתי חסרת טעם". בטאון אגודת ישראל פרסם כמה ימים קודם לכן את התגובה היהודית ההולמת: "אנו יודעים שאנחנו זכאים מן ההאשמות שמטיחים בנו אויבינו … הערכות אויבינו מחייבת אותנו להתלקט סביב דגל התורה, על קרקע של חיים יהודיים מזוככים"

האגודה המרכזית של האזרחים הגרמנים בעלי האמונה היהודית היתה דווקא בצד המתריע: עוד ב1924 היא פרסמה המלצה ליהודים המבקרים בבוואריה לבדוק עם מנהלת אתרי הנופש אילו מקומות יהודים רצויים ובאילו הם לא, ב1930 התלוננה על חוסר אומץ הלב האזרחי והתעלמות התקשורת מהתגברות התקריות האנטישמיות, וב1932 הגישה להינדנבורג "ספר לבן" ובו פירוט של האלימות המתגברת עם תחינה לעזרה מהנשיא הזקן. אך כל זה לא עזר: המאבק היהודי באנטישמיות היה תלוי במידה רבה בבעלי ברית בקרב הליברלים, אנשי השמאל, בעלי תפקידים רשמיים, וסתם שכנים טובים, אבל מספר האנשים שהעזו להתייצב לצד היהודים הלך ופחת לקראת סוף שנות העשרים עם התחזקות הפולקיזם, עד שהפך לזרזיף בשנות השלושים.

***

אחת הנקודות העיוורות של הישראליות היא הגזענות. מעט מאוד ישראלים יסכימו להודות שמדינת ישראל היא מדינה גזענית על סף האפרטהייד, ופחות מהם יאשרו שהמגמה הזו הולכת ומחמירה מדי שנה. ב1931 בגרמניה היו 13 מקרים של חבלה בבתי כנסת, וב2011 אצלנו מדווחת המשטרה על הצתת 20 מסגדים. ב1931 בגרמניה התחילו פגיעות ספורות בתלמידים יהודים, ב2012 אצלנו חבר מועצת העיר נצרת קורא ל"הפרדה מוחלטת" בין יהודים לערבים בגנים. אלימות נגד ערבים היא עניין יום יומי, יהודים כורתים מאות עצים שמהווים חלק עיקרי בפרנסת המשפחות הערביות התלויות בהם, קריאה לחרם על חנויות ערביות וקניה מחנויות יהודיות בלבד, מוסדות השלטון מתנכלים בירוקרטית ומנהלית לאוכלוסיה הערבית, דבר שהגיע לא מזמן לירי גז וגומי על בית ספר בדואי, זכות הצבעה והפגנה היא חלום רחוק למי שנולד בשטח פלסטין, יש הפרדה באוטובוסים בשטחי מועצות אזוריות בגדה המערבית, אפלית ערבים במסעדות בערי המרכז, הפגנות יהודיות למען טוהר הגזע צועדות ברחבי הערים, רבנים גזענים הקוראים לרצח תינוקות מגיעים לנאום בפני חיילים, אלימות כנגד פליטים לא-יהודים משתוללת ברחובות דרום תל אביב, הסתה בתקשורת, על צידי האוטובוסים, ומעל דוכן הנואמים בכנסת על ידי נבחרי העם, ועוד ועוד ועוד מעשי נבלה בשם הפולק. 
קל לבטל את הדברים האלה. חלק בשם מולך הבטחון, חלק כהגזמה (למרות שהכל מתועד), חלק ככורח צביוני כזה או אחר, לעזאזל, יהיו מי שיגידו שזו "התנהגות פולקיסטית מוצדקת כנגד גוף זר אנטי לאומי", אבל העובדה הפשוטה נותרת: הישראלים רואים, והישראלים שותקים. אסור לנו לראות בזמנים האלה כמשהו נורמלי או מקובל. מגמת ההקצנה והברוטליזציה רק הולכת ומחמירה ואם נמשיך לשתוק לא ירחק היום שנמצא את עצמו במצב ממנו הדרך חזרה תהיה קשה הרבה יותר. הגזענות הפכה מתופעת לוואי הכרחית של המפעל הציוני לדרך חיים, והתפיסה שהיהודי טוב יותר מאחרים נטועה חזק כל כך בנראטיב שבלי שבר חמור יהיה קשה מאוד לשרש אותה. תפקידה של מערכת החינוך נתפס כיציקת ציונים יהודים טובים יותר על פי "אתה בחרתנו מכל העמים" במקום חינוך לערכי מוסר אוניברסלים, כאלה שלא רואים עליונים ונחותים על פי גזע או פולק.

***

1933 היתה שנת שבר ביחס ליהודים בגרמניה, ויש עדויות רבות על התמרמרות של יהודים על התנהגות פסיבית של גרמנים, שהיוותה תמיכה בפועל בהסתה. 1933 היתה שנת השבר, אך מאורעותיה לא יכלו להתקבל אלמלא שנים של הסתה פולקיסטית מחד ואדישות אזרחית מאידך. אסור לנו לתת לזה לקרות שוב. 


21 בנובמבר 2012

לפצצות אין עיניים


בראשון באוגוסט 1945 הטילו מטוסי בעלות הברית מעל ערי יפן חמישה מליון עלוני אזהרה שבצידם הקדמי רשימה של 33 ערים בהן הירושימה ונגסקי, ובצידם האחורי אזהרה מפורשת בזו הלשון:

"קראו את הגלויה הזו בעיון והיא תוכל להציל את חייכם או את חיי קרוביכם או חבריכם. בימים הקרובים יושמדו כמה או כל הערים המוזכרות בצידה השני של הגלויה על ידי פצצות אמריקניות. בערים האלה ישנם מתקנים צבאיים ומפעלים אשר מייצרים אספקה צבאית. אנו נחושים להשמיד את כל הכלים בהם משתמשת הקליקה הצבאית כדי להאריך את המלחמה המיותרת הזו. אך למרבה הצער לפצצות אין עיניים. בהתאם עם המדיניות ההומניטרית של אמריקה, חיל האויר האמריקאי, אשר לא מעוניין לפצוע אזרחים חפים מפשע, מזהיר אתכם כעת וקורא לכם לפנות את הערים ולהציל את נפשותיכם. אמריקה לא נלחמת בעם היפני אלא בקליקה הצבאית אשר שיעבדה את העם היפני. השלום שתביא אמריקה ישחרר אתכם מהדיכוי של הקליקה הצבאית ויאפשר לכם ליצור יפן חדשה וטובה יותר. אתם יכולים להשיב את השלום על ידי דרישה של מנהיגים חדשים וטובים אשר יסיימו את המלחמה. איננו יכולים להבטיח אהערים האלה הן היחידות שתותקפנה אך כמה מהן או כולם יותקפו. שעו לאזהרה הזו ופנו את הערים האלה מייד."

צידו הקדמי של העלון שהושלך על הירושימה 
אזהרה מנוסחת באופן דומה הושמעה ברדיו כל 15 דקות. כעבור חמישה ימים הפילו האמריקאים את "הילד הקטן" מעל הירושימה והרגו כ60 אלף איש מייד, ועוד כ90 אלף בימים והשבועות הבאים. 

***

גם במלחמת ויאטנם השתמשו האמריקאים בטקטיקה דומה, שהם מפילים עלונים עם ניסוחים שונים על ערי וכפרי הויאטנמים באזורי הלחימה. העלון הזה למשל מבהיר לתושבים בשפה ציורית את ההרס והחורבן שיביא עליהם מטוס הB52:

העלון האמריקני שהוטל בויאטנם, הכיתוב אומר: מטוס הבי.52 הנורא
 וזה מה שהודפס בצידו השני: "עכשיו חוויתם את גשם המוות הנורא ואת החורבן שגרמו פצצותיו. המטוסים האלה יבואו במהירות, נושאים את קול הממשלה הויאטנמית ומכריזים על נחישותה למגר את איום הוויטקונג על השלום. אזורכם יוכה שוב ושוב, אבל אתם לא תדעו מתי או היכן. המטוסים טסים גבוה מכדי להראות או להשמע והם ימטירו עליכם מוות ללא אזהרה. עזבו את המקום הזה על מנת להציל את חייכם. השתמשו בעלון הזה או באישור הGVN והתרכזו בעמדת הממשלה הקרובה. חיילי הרפובליקה של ויאטנם ואנשיה יקבלו אתכם בשמחה"

***

הצבא המוסרי בעולם פיזר אתמול כרוזים עם מסר דומה מעל חאן יונס וסביבותיה. הוא דורש מתושבי הישובים שטווחו לפנות מייד את בתיהם ולא - יפגעו.


מה שבעצם עושה הצבא הוא נקיון עצמו מהאחריות על מות הפלסטינים שיפגעו בתקיפות הקרובות. הגנרלים יגלגלו עיניים וירחצו ידיים מהטבח, וכותבי הדו"חות שאיש לעולם לא יקרא יוכלו לסמן 'וי' על עוד נצחון משפטי על המוסר.
בימים באחרונים נהרגו כמאה וחמישים בני אדם בעזה, חלק גדול מהם אזרחים בלתי מעורבים ובהם ילדים ופעוטות. כן נורות רקטות משטחים מיושבים, וכן לישראל יש את הזכות להגן על עצמה מאותן רקטות, אבל אם המחיר בחיי אדם כל כך גבוה - אולי הגיע הזמן לעצור רגע, להביט לאחור, ולראות שעד היום אלימות לא הובילה לרגיעה, ורצח רק הוביל לעוד מוות. 
הדה-הומניזציה שעושה ישראל לפלסטינים הופכת את מספר ההרוגים לחסר משמעות - כמאה וחמישים פלסטינים מתים ולאיש בישראל לא אכפת כי אלה פלסטינים ולא בני אדם. שלושה אוטובוסים עמוסים באנשים, חסרי חיים ודוממים - וערוץ שתיים משדר בלופ קטע וידאו של בניין שנפגע בראשון לציון וידיעה אודות הנפגעים הפלסטינים בעיתוני הבוקר מתחבאת בתחתית עמוד 14 במקרה הטוב . ההרג משני הצדדים הוא נורא - אבל הלאומנות המחנאית של "אנחנו" ו"הם" הופכת את כל העניין לבלתי נסבל הרבה יותר. בני אדם נהרגים, ילדים נרצחים כי - זה בכלל לא משנה למה. ההרג הזה חייב להעצר. 
לפצצות אין עיניים - אבל אסור לתת להן להפוך אותנו לעוורים לסבל ולמוות שהן גורמות בחסות שמירה מזוייפת על הבטחון. ילד הרוג הוא ילד הרוג, לא משנה לאיזה לאום הוא נולד. ההרג הזה, מלמד הנסיון, לא יעזור. הוא רק יעמיק את השנאה, את הפחד, וידחוק את האנשים השפויים שעוד נותרה בהם תקווה לזרועות הלאומנות המיליטריסטית. 
ההרג הזה חייב להעצר, וזה בידיים שלנו.


12 בנובמבר 2012

ביר הדאג'

נתחיל מהסוף: ממשלת ישראל מתכננת ומבצעת טיהור אתני בנגב. ממשלת ישראל גם לא מנסה להסתיר את זה, וכדי למנוע לזות שפתיים, אם מישהו בעולם ישים לב או יפתח אכפתיות לעוולה הזו - ממשלת ישראל עושה הכל כדי להביא את האוכלוסיה הבדואית אל מעבר לסף הרתיחה כדי לייצר לעצמה לגיטימציה.
היום פרצו כוחות חמושים למתחם בית ספר יסודי (זו לא טעות: כוחות חמושים, בית ספר יסודי) תוך יריות גז מדמיע, קליעי מתכת מצופים בספוג, ועל פי דיווחים אחדים גם כדורי מתכת מצופים גומי שאסורים בשימוש בשטח מדינת ישראל (הגדה המערבית לא נחשבת, שם הכל הולך). רופאים לזכויות אדם מוסרים על שלושה עשר עצורים, בהם ילדים, עשרים ותשעה ילדים פונו לבית החולים סורוקה, איתם עם אישה בהריון, ילד שידו נשברה, וילד נוסף עם פגיעה בעין. זו פעם שניה בשלושים הימים האחרונים שפלישה אלימה כזו מתרחשת, ולאף אחד לא באמת אכפת.

התחמושת שנורתה בבית הספר היסודי בביר הדאג' הבוקר

מדינת ישראל הכריזה מלחמה על הבדואים. מעל 67% מהבדואים נמצאים מתחת לקו העוני (מול 20% באוכלוסיה הכללית), אחוז הנשירה מבתי הספר עומד על מעל 70%, ואיך עוזרת מדינת ישראל לצמצם את הפעם? היא משקיעה 30% פחות על אזרח בדואי מעל אזרח יהודי. תכנית פראוור שאומצה על ידי הממשלה מורה על טרנספר כפוי של מעל 70,000 בני אדם כדי לייצר שטח שהוא בדואיןפריי במערב הנגב. וכאילו זה לא מספיק, המדינה החליטה שבדואים רוצים לגור בישוב עירוני. אז מה אם הם אומרים אחרת, אז מה אם זה הולך נגד שנים של מסורת, נגד מאות שנים בהם הם הצליחו לגדל גידולים על אדמת הנגב העקשנית, מדינת ישראל החליטה שבדואים אוהבים עיר. למה? כנראה אפשר לצופף יותר מהם ככה. אז המדינה החליטה, והכריזה על "הקמת" ישוב בדואי חדש, רק מה - היא לא נותנת אישורי בניה. ולא רק לא נותנת אישורי בניה - אלא גם הורסת בשיטתיות כל מבנה שמוקם בלעדיהם כאילו אין מאחזים בעולם. כאן המקום להפנות לפוסט המצמרר של עידן לנדו על מדיניות ההפחדה וההתעמרות בחסות החוק והגזע באום אל חיראן הסמוך למיתר.
בית הספר בביר הדאג' הוקם אחרי עתירות של עדאלה, אחד הארגונים החשובים ביותר כיום לזכויות האזרחים הלא-יהודים בישראל, אחרי שהראו כי אין בית ספר אליו יוכלו לשלוח הבדואים את ילדיהם (סגרגציה כבר אמרנו?) בטווח של 40 ק"מ, וכי מעל שליש מהילדים בגילאים 3 עד 18 לא לומדים בשום מסגרת.
פרט חשוב שלא ראיתי שפורסם בכלי התקשורת הממוסדת הוא שגם הOECD וגם האו"ם הכריזו מספר פעמים שעל ישראל לחדול מיידית את הריסות המבנים בישובים הבדואים, לדאוג להם לדיור נאות, לחבר אותם לאלתר למים, חשמל, ביוב, ותחבורה, ולכבד את המורשת הבדואית ותרבותה החקלאית. גם בנושא הזה החליטה הממשלה להתעלם ובחסות הציונות, הפולק, והכסף - לגרש, להרוס, ולהכות.

***

בית ספר יסודי, גז, קליעים, ילדים פצועים, הריסות בתים שליושביהם אין מקום אחר ללכת, התעמרות פיזית ובירוקרטית, ואפילו שלילת זכות הבחירה, מדינת ישראל עושה כמעט הכל כדי להבעיר את השטח, כדי לתת צידוק לאזרחיה לקראת הטיהור האתני הגדול של הנגב. ראינו את זה עשרות פעמים באל-עראקיב, באום אל חיראן, בביר הדאג' ובעשרות ישובים "בלתי מוכרים" ו"מוכרים" ברחבי הנגב, ההזרה בתקשורת המציגה פעם אחר פעם את הבדואים כאויב, מתעלמת מאחריות הממשלה לדאוג לכל אזרחיה לקיום בכבוד גם אם הם אינם יהודים - כל זה קורה לנו מתחת לאף, אבל לאף אחד לא באמת אכפת. יוסי גורביץ אמר השבוע שכאשר יגלגלו קברניטי ההסברה את עיניהם וידברו על מחאה בלתי אלימה, נצטרך להזכיר להם שהם עשו הכל כדי לדכא אותה: אם בבלעין ונעלין, אם בתל אביב, ואם  באל עראקיב. צווי ההפחדה שחולקו השבוע לפעילים הישראלים נגד הכיבוש שאף אחד מהם מעולם לא הרים יד או אבן על חייל או שוטר, אם זה עבדאללה אבו רחמה שנאסר למרות שעסק אך ורק בקידום המאבק העממי הבלתי אלים, ואם אלה רבים אחרים ששוב ושוב מתעקשת המדינה להכות בתקווה שיתנו לה צידוק לאסור, להרחיק, או גם להרוג כפי שראינו קורה בעבר באוקטובר 2000 ובשטחי הגדה לעיתים תכופות מדי.

ועוד דבר: הממשלה עומדת היום לפני בחירות, היא מחממת חזית בעזה, ועוד אחת בסוריה. "המבוגר האחראי" מרגיש כנראה שהוא לא מקבל מספיק זמן מסך ולשיטתו שלושה ילדים הרוגים בעזה זה מחיר סביר לקושש עוד כמה קולות. וכן, שלושה ילדים הרוגים, ארבעה מבוגרים הרוגים, וחמישים ושניים פצועים זה המחיר ששולם עד כה בסיבוב הנוכחי והיד עוד נטויה. עד שלא ירגיש המבוגר האחראי שכסאו מובטח, אנחנו צפויים לראות עוד הרבה כאלה.


9 בנובמבר 2012

מצעד החיים

אחת הדמויות המעניינות יותר בחיי הרוח של גטו וורשה היה הרב יצחק ניסנבאום, נשיא תנועת "המזרחי" בפולין שקרא ל"קידוש החיים" על פני "קידוש השם". חלק ממורשתו היא אותו "מצעד החיים" שמוציא בכל שנה אלפי תלמידים ישראלים לפולין, שם הם מבקרים גם בשרידי מחנות הריכוז וההשמדה הגרמניים. אחסוך מכם את הביקורת האישית שלי על המפעל הזה, שמחקרים הראו שהוא מזיק למשתתפים שלוקחים אותו ברצינות, ואסתפק בלומר רק שמשיחות עם לא מעט ממשתתפיו מצטייר כי החוויה העיקרית אותה עוברים מרבית המשתתפים היא של אלכוהול, זונות, והימורים, ומעט מאוד מהלקח ההסטורי נשאר. 
כתבתי בעבר על כשלון החינוך הישראלי בנושא הוראת השואה שבוחר לקחת רק חלקים שמתאימים לאתוס הציוני ומשכיח את כל השאר: התלמידים הישראלים לומדים מגיל צעיר על פורנוגרפיית המוות של המחנות, על זוועות האייזנצגרופן, ועל המרידות היהודיות הספורדיות כדי להציל מעט מהכבוד הלאומי הרמוס. הדגש הבלתי מעורער של מערכת החינוך הוא על הגזע, הדת, והלאום, במקום על האדם - תסמונת שטוקהולם לאומית, אם תרצו.
גם בפרק ה"תקומה" המצב לא טוב בהרבה: בספרי לימוד רבים מלמדת המדינה את התלמידים כי תושביה הערבים של ישראל "נמלטו", "ברחו", והגדילה לעשות ישיבת בני עקיבא שקבעה כי הערבים "נדדו". כמו הציפורים. והתלמיד, דף חלק שכמותו, מפנים - כי הרי לשאול שאלות זה לחלשים. דורות של ישראלים משוכנעים שהארץ היתה ריקה מתושבים, ואלה שכן היו כאן ראו שבאים היהודים והחליטו על דעת עצמם לקום מבתיהם בהם גרו מאות שנים ולפנותם לאורחים החדשים, שהם בוחרים בדורות של פליטות. שאלו את עצמכם: כמה כפרים פלסטינים "נטושים" אתם מכירים? על כמה מהם למדתם במערכת החינוך? קרוב לוודאי שהתשובה של כולנו לשאלה השניה היא אפס, ולא הרבה יותר על הראשונה.
ב1947 היו בשטח ישראל (בגבולות הכרזת המדינה) כ900,000 תושבים פלסטינים שהתגוררו במעל 700 ישובים, ושנתיים מאוחר יותר "נעלמו" 750,000 מהם וכ530 מישוביהם נמחקו. למען האמת ישובים רבים עוד עמדו על תילם עד אמצע שנות השישים, אז עבר משרד הבטחון עם הרבה חומרי נפץ והשאיר מעט מאוד מאחוריו. המאורע המסתורי הזה נקרא בפי הפלסטינים "נכבה", "אסון", ואני מאמין שהוא עומד בכל הקריטריונים להחשב ככזה. כמובן שאפשר להאשים את ההנהגה הפלסטינית של אותה תקופה, את מנהיגי האומות הערביות, את הבריטים, את כל העולם ואחותו - אבל זה לא יפחית ממימדי האסון. באותה מידה לא יעלה על הדעת להאשים את הנהגת הישוב היהודי והארגונים היהודיים באירופה באחריות לשואה.
הריסות המסגד בכפר הפלסטיני אום-שוף
זה המבנה היחיד שנותר עומד
עם השנים התפתח נראטיב מגוחך הקושר את השואה ואת הנכבה בקשר סיבתי-הצדקתי: בגלל שעם ישראל עבר את השואה מותר היה לו לגרש באלימות את ערביי פלסטין ולגזול את אדמתם. זה כמובן הג'וקר האנטישמי, זה שבעזרתו אפשר להשתיק כל ביקורת או נסיון לדיאלוג, וזה הקלף שחייב לצאת מהחפיסה לפני שנוכל לנסות לבנות עתיד משותף. כדי שזה יקרה, חייבים להתחיל בחינוך. חייבים ללמוד על העוולות כמו על הגבורות. כמו שבארה"ב לומדים בבתי הספר על תקופת העבדות השחורה והגרמנים מתעקשים ללמד את הדור הצעיר על פשעיהם האיומים במחצית הראשונה של המאה העשרים, כך גם ישראל חייבת לאמץ את פשעיה ולהנחיל לדור ההמשך שלעולם לא עוד. 
המסע לכפרים ההרוסים מתחיל כמסע נפשי, בהכרה שהיו שם חיים, גרו שם נשים, גברים, זקנים וילדים, משפחות שחיו שם את חייהן. שם שמחו, אהבו, שנאו, רבו, התפייסו (שוב, ושוב), שם קמו כל בוקר לעבודה, למטבח, לבית הספר, לעסקים, שם התווכחו על פוליטיקה, על כסף, על מי אוהבת את מי, וכל מה שאנשים חיים עושים. זה חשוב כי כשמגיעים לשם כל פיסות החיים האלה צצות מכל מקום: גולה כחולה של ילד, שבר של צנצנת ירוקה שודאי אחסנו בה זבדה או ריבה, שבר של כוס חרסינה מעוטרת שאולי היתה גאוות בעלת הבית, סכין חלודה של משדדה או מחרשה, שאריות של חבית שהתפוררה כמעט לגמרי, ועוד ועוד שברים של חיים שהיו פעם והיום כבר לא. השלב הבא הוא קריאה בעדויות של הפלסטינים שגרו שם על יום הגירוש, ובעדויות החיילים היהודים שבצעו אותו. בחלקן מדברים על פשעים איומים באגביות מטרידה וחלקן אפופות חרטה. כשעומדים בלב החורבות קל לדמיין מהיכן בדיוק הגיעו החיילים, אילו בתים פוצצו ראשונים, והיכן הקימו את המכלאות לזקנים והילדים שלא יכלו לעזוב ברגל ונאלצו לחכות כמה ימים עד שיגיעו משאיות להעמיס אותם משם. רק אפשר להגיע לשטח עליו עמד פעם כפר, לשוטט בין החורבות, לחפש בין האבנים אולי נשכח שם משהו, ואז לאתר נקודה מוכרת מהעדויות ולעמוד בה, לתת לנתונים היבשים לקבל צורה, לרוחות הרפאים של ההסטוריה לתפוס את מקומן על הבמה, ולצפות. קודם בחיים, ואחר כך בגירוש. קודם בבניה ואחר כך בהרס. החוויה הזו חזקה ומטלטלת, היא משאירה את רישומה וחשובה לא פחות מזו של "מצעד החיים" היהודי. זהו מצעד החיים הישראלי, על חולשותיו וכפרותיו.

את הלקח הראשון של השואה, בית לאומי ליהודים עם צבא חזק וגיבור, הגשימה הציונות בשישים השנים האחרונות, אבל היא עשתה את זה על חשבון הלקח השני: קידוש החיים על חשבון קידוש השם (היום), או הפולק (אז והיום). הדריסה של כל דבר החורג מהפולק היהודי היא לחם חוקה של הציונות מיומה הראשון, עליונות הפולק ומתן זכויות יתר לחבריו על חשבון כל מי שלא נמנה איתו. זה הלקח האמיתי אותו חייבת מדינת ישראל להנחיל לבניה, וזה מצעד החיים האמיתי אותו חייבים לעבור בוגרי מערכת החינוך. 


5 בנובמבר 2012

טרסקה

מדינת ישראל בונה מחנה ריכוז. תיקון: מדינת ישראל בנתה מחנות ריכוז בתור מה שמכונה בתזכירים הרשמיים "מתקן שהייה נחל רביב" ו "כלא קציעות", שם ירוכזו חלק מפליטי החרב מסודן ואריתריאה וישוכנו באוהלים ארעיים או במכולות שהוסבו לאכלוס בני אדם, חשופים לפגעי הטבע לקראת החורף המתקרב, בצפיפות גדולה, ללא טיפול סוציאלי או נפשי, ובתנאים סניטרים ירודים. במתקנים האלה יכלאו נשים, גברים, וילדים, בהם תינוקות, לתקופה בלתי מוגבלת. כן, מדינת ישראל תכלא פעוטות שכל פשעם הוא שהוריהם בקשו להם חיים. 
היום פרסם ארגון "רופאים לזכויות אדם" מכתב מפליטים שכבר נכלאו על ידי המדינה, בו הם מפצירים בעולם להושיט להם יד, להראות חמלה אחרי הסבל הלא יתואר שעברו בארצות מוצאם ובדרך למה שהם חשבו יהיה נמל מבטחים:
כידוע, לפני כמה שנים נאלצנו לעזוב את ארצנו כתוצאה ממשבר פוליטי וכלכלי מחמיר. הגענו לישראל אחרי שנמלטנו מדיכוי בלתי נסבל ופגיעה בזכויות האדם בארצנו. על כל פנים, לאחרונה נודעה לנו הכוונה המדאיגה של ממשלת ישראל ליישם מדיניות הכופה על מבקשי מקלט להישאר במחנות כליאה למשך שלוש שנים – או להיות מוחזרים בכפייה לארצות מוצאם. בנוסף אנחנו מדוכאים מבחינה נפשית כתוצאה מהשהות הממושכת בבתי כלא. הסיבות למצב נפשי זה הן כדלהלן: 
 1. רובנו שרתנו בצבא במשך שנים ללא תשלום. רבים מאיתנו סבלנו סבל שלא ניתן לבטאו במלים במרכזי כליאה. חלקנו נפצענו במלחמה. לכן איננו יכולים לשאת יותר סבל מסוג זה. 
2. חלקנו קטינים שנמלטו מגיוס כפוי לצבא שבוצע בבתי הספר ובעקבות כך הפכנו לעקורים. 
3. חלקנו מצויים מעבר לגיל הגיוס – עובדי מדינה שסירבו להיות מגויסים מפאת גיל מתקדם, ולפיכך נכלאו או פוטרו מעבודתם. אולצנו לעזוב את ארצנו בחיפוש אחר מקום מקלט בו נוכל לדאוג למשפחתנו. 
4. יש בינינו נשים, חלקן אמהות עם ילדים. אחרות עזבו את ילדיהן באריתריאה, ומעבירות את שנות הפריון שלהן במחנות כליאה. 
הגענו לישראל אחרי שחצינו את גבולותיהן של שלוש מדינות והתגברנו על קשיים עצומים. ההחלטה המתוכננת לכפות עלינו שלוש שנות שהות כפויה במחנות כליאה, או לחזור בכפייה לאריתריאה, נחתה עלינו כבשורה נוראה. סבלנו בעבר צורות נוראות של סבל, כולל עינויים זוועתיים שבוצעו על ידי מבריחים וסוחרי אדם, שדרשו כופר בסך עשרות אלפי דולרים. חלקנו נטשנו את ילדינו באריתריאה, וכעת נדרשים לחיות במחנות כליאה מנותקים חסומים בשערים וחומות. אנו פליטים, כמו פליטים בארצות אחרות ופליטים שהגיעו לישראל בעבר. לא עשינו כל פשע שיצדיק התייחסות והפרדה מסוג זה. מה עשינו שצדיק את כליאתנו במתחמים סגורים? 
המצב הוא בלתי נסבל, וגורם לנו סבל נפשי חמור. אנו מתחננים לגופים ממשלתיים בישראל למצוא פיתרון למצוקתנו. אם ממשלת ישראל אינה יכול למצוא פיתרון לבעיה, אנו עותרים בבקשה להיות מופנים לגופים הרלוונטיים של האו"ם, או ארגוני זכויות אדם כמו אמנסטי אינטרנשיונל, Human Rights Watch ואחרים.

טרסקה, ילדה שגדלה במחנה ריכוז, מציירת "בית". פולין, 1948
צילום: דייויד סימור
בחודש שעבר נכנסו לישראל 54 פליטים בלבד. אלה שנמצאים כאן חיים בפחד, ומדינת ישראל עושה הכל כדי למרר את חייהם. אמא שהגיעה לאסוף את בתה מהגן נעצרה ונלקחה למעצר בלי שניתן לה אפילו לאסוף את חפציה ולהפרד ממשפחתה. יום יום מתקבלים דיווחים על פליטים שמוכים, נשדדים, ומושפלים על ידי שוטרים ואזרחים. הגזענות הנוראה מכל - זו שמפרידה בין אדם לאדם על פי צבע עורו - הולכת ומתגברת מדי יום. עמותות "חסד" יהודיות מסרבות לטפל בפליטים והרעב והמצוקה גוברים ומעמיקים. זה לא שאין פתרון - דווקא יש פתרון והוא קל ופשוט וטוב לכולם - מתן מעמד חוקי - זמני ככל שיהיה , ומתן אפשרות לפליטים לעבוד באופן חוקי ולהחליף את עשרות אלפי הפועלים הזרים המיובאים ע"י שר הפנים וכנופייתו תמורת שלמונים רבים - אבל הפתרון הזה יוצא כנגד התאוקרטיה המשתוללת המשתלחת בכל דבר שאינו יהודי מספיק, והחזירות הקפיטליסטית שתפסיד הון אם לא יתאפשר לה לגבות עמלות מנופחות על הזכות לעבוד כאן.
בשם האל ובשם הדולר הכל יכול אנחנו כולאים גברים, נשים, וילדים. גוזרים עליהם שנים של סבל וצלקת נפשית שלא בקלות תרפא.
קראו את המכתב שוב. הביטו בתמונה של טרסקה. הביטו בפניה. פנים של ילדה.
עכשיו הזמן לצעוק.